קשר רומנטי סודי

1

ארוחת הערב המוקדמת היתה רעיון גרוע. שאר הערב עכשיו השתרע לפניו בפיהוק, כשרק הטלוויזיה בחדר המלון שלו יכולה לספק לו הסחת דעת. זו אשמתו. אחד העוזרים שלו היה צריך לצאת לנסיעה הזאת. אך לפעמים הדחף להימלט מהמשרד היה בלתי נשלט. הוא חייך קלות. מילוט אל עיירת שוק שקטה לא היה בדיוק חגיגה.
הוא הוציא עט והפך את העיתון שלו. הוא כבר יישאר בבר עד שיסיים את התשבץ. לפחות שם היתה לו מעין חברה.
אך לפני שהספיק לפתור אפילו את הרמז הראשון, עזבו כולם את הבר בו-זמנית בחיפוש אחר ארוחת ערב. הוא משך בכתפיו. הלכה החברה.
כעבור ארבעה רמזים, בעודו נאבק בהיפוך-אותיות, הבחין שהגיעה לבר חברה בדמות של אישה יחידה. היא היתה גבוהה ודקיקה אך שופעת בכל המקומות הנכונים תחת חליפה גברית. שערה הכהה היה מסורק לאחור וחשף פנים צרות. העיניים הכהות התואמות התרחבו באכזבה כשתחבה תלתל תועה מאחורי אוזנה ביד ענודה בטבעת יהלום. יד ימין, הבחין באישור.
אייוורי קרופורד לא היתה מודעת לסקירה המדוקדקת כשניגשה אל הבר. הרעיון המבריק שלה נראה הרבה פחות מבריק עתה משהגיעה לכאן. בעיתוי מרגיז התרוקן החדר ממש לפני הגעתה, כך שנותר בו רק גבר יחיד שעיין בעיתון. כך שלא היה לה סיכוי להיטמע ברקע. היא הזמינה מהמוזג מים מינרליים ולגמה אותם לאט ככל האפשר שעה שחיכתה שאנשים יגיעו בשביל משקה לפני הארוחה. למכשול הזה היא לא ציפתה. אם איש לא יופיע בזמן, היא פשוט תצטרך להתיישב בשולחן לבד. אלא אם כן...
היא העיפה מבט מהורהר בגבר שהיה שקוע בעיתון הערב. די נחמד. מטר שמונים ושמונה, אם לשפוט לפי אורך הרגל שנמתחה מתחת לשולחן. מן הסתם היו לו גם עיניים כחולות רגילות, עם שערו  המפוספס  משמש.  הצצה  בשעון  אישרה  שזמנה  הולך ואוזל – במהירות – והיא חצתה את החדר לעבר שולחנו, לוקחת את הסיכון שהטרף שלה לא מחכה למישהי.
"אכפת לך אם אשב כאן?" שאלה. "הבאתי איתי משקה, ואני לא מנסה להתחיל איתך או למכור לך משהו. אני פשוט לא רוצה להתבלט בדקות הקרובות. ציפיתי שהמקום יהיה הומה, כדי שאוכל להתמזג ברקע, אבל אין לי מזל."
"אני אשמח," אמר מיד והצביע על הכיסא שלצדו.
"תודה." היא התיישבה, אבל בן רגע זינקה שוב בבהלה. "לא קוראים לך במקרה פיליפ, נכון?"
"אני חושש שלא. שמי ג'ונאס. ג'ונאס מרסר." הוא קם למחצה כדי לקוד ברשמיות מעושה.
"תודה לאל," אמרה בהקלה וחזרה להתיישב. "לרגע מחריד אחד חשבתי שהרסתי הכול. נעים מאוד. אני אייוורי קרופורד."
גבותיו נזקפו מעל עיניים מבודחות שהיו כהות כעיניה. "למה את זקוקה לחברה בזמן שאת מחכה לפיליפ בר-המזל?"
"לא אני זו שנפגשת איתו. אפשר לומר שאני כאן כרשת ביטחון לחברה."
"רשת ביטחון?" חזר אחריה והתרווח ברוגע כמו אדם שמצפה לבידור. "תמשיכי."
אייוורי היססה. "זה למעשה הסיפור של החברה שלי, לא שלי, אבל בנסיבות הקיימות לא נראה לי שיהיה לה אכפת. היא תגיע לכאן עוד מעט כדי להיפגש עם מישהו."
"אז למה היא זקוקה לך?"
"פרנסיס גרושה, בודדה לפעמים, וברגע נואש אחד היא פרסמה מודעה בעיתון המקומי. 'אישה בת ארבעים ומשהו, רזה, בלונדינית, חוש הומור, תשמח לפגוש גבר דומה, וכולי'. פיליפ הוא אחד מהגברים שענו. אבל אחרי שהיא קבעה להיפגש איתו כאן, היא חטפה פיק ברכיים, לכן הגיתי תוכנית."
הוא חייך. "תני לי לנחש! אם הוא לא ימצא חן בעיניה, את תמהרי להציל אותה?"
"בדיוק. תראה," הוסיפה, "אני בטח מעכבת אותך. אם תשאיל לי את העיתון שלך כדי שאוכל להסתתר מאחוריו, אני אוכל להניח לך לנפשך."
"סתם מרחתי זמן לפני שאעלה לחדר שלי," הרגיע אותה. "אל תסתכלי עכשיו," הוסיף חרש, "אני חושב שפיליפ אולי הגיע."
לגבר שבחן את השולחנות בדרכו אל הבר היה שיער כהה שבצדעיו רמז לכסף, והוא לבש ז'קט טוויד בעיצוב שזכה להערכה מעינה המקצועית של אייוורי.
"אני מקווה שאתה צודק," הפטירה. "הוא נראה מבטיח. גם מקבוצת הגיל המתאימה. האחרים ברשימה הקצרה היו קצת מבוגרים. הזהרתי את פרנסיס לגבי זה. גבר בן ארבעים ומשהו מן הסתם יילך על אישה בת עשרים ומשהו שמידת החזייה שלה גדולה ממנת המשכל שלה. שלוש מאונך זה גולם, דרך אגב."
"נכון מאוד." ג'ונאס רשם את התשובה בעיפרון והעיף מבט אל הדלת. "זאת החברה שלך?"
היא העיפה מבט מעבר לכתפה וראתה את פרנסיס וייט מהססת בכניסה ונראית כמו מישהי שעומדת לתפוס את הרגליים שלה ולברוח. אך הגבר שחיכה ליד הבר נחפז לעברה בחיוך. אייוורי חזרה לקבור את אפה בתשבץ. "אני לא מעזה להסתכל," לחשה. "מה קורה?"
"הם מתיישבים יחד."
"היא מהמוזג נראית מרוצה?"
"שניהם צוחקים."
אייוורי לקחה סיכון, העיפה מבט חטוף וחייכה בהקלה. "סביר להניח שלא יהיה צורך בתוכנית הגיבוי שלי. בקרוב אוכל ללכת."
"את לא יכולה לעזוב עדיין!" מיהר ג'ונאס לומר. "מה הסידור אם החברה שלך רוצה לפרוש?"
"עוד מעט היא תיגש לשירותים, ואני אצטרף אליה כדי לקבל הוראות. כשהיא תחזור אל פיליפ, אני אתקשר לטלפון הנייד שלה ואודיע על איזה מקרה חירום. אם פרנסיס תשמח להמשיך את הפגישה, אני פשוט אחזור הביתה."
ג'ונאס מרסר נענע בראשו. "יש לי רעיון טוב יותר. אחרי שתדברי עם החברה שלך, אני אקנה לך משקה אמיתי ונסיים יחד את התשבץ בזמן שנעקוב אחר השתלשלות העניינים. אלא אם כן," הוסיף, "יש מישהו שמחכה לך בבית."
"אף אחד."
"יופי." עיניו לכדו רגע את עיניה לפני שחזרו אל התשבץ. "למען הסדר הטוב, גם לי לא מחכה אף אחת. ושש-עשרה מאונך זה חומת מגן."
היא הביטה באי-אמון בראשו המורכן שעה שמילא את התשובה. אולי אין מישהי שמחכה לו כאן במלון, אבל בבית בטח מדובר בסיפור אחר.
"היכון, הכן, צא," מלמל כעבור מספר רמזים. "החברה שלך בתזוזה."
אייוורי חיכתה עד שפרנסיס הגיעה למקום המפגש שלהן, ואחר נעמדה מהר מדי ותיק היד שלה התהפך. בן-זוגה לשולחן קפץ כדי לעזור לה לאסוף את חפציה המעטים, מתנשא לגובה רב מהצפוי כשהתיישר עד שאייוורי חייכה בהפתעה.
"מה הבדיחה?" דרש לדעת.
"אני אספר לך כשאחזור." היא התרחקה בנחת, ובדרכה העיפה מבט חפוז בפיליפ.
פרנסיס חיכתה לה בקוצר רוח. "מי זה הזר החתיך?"
"לא משנה עכשיו – אל תמתחי אותי. פיליפ מעניין? הוא מוצא חן בעינייך? את רוצה להישאר קצת או–?"
"כן לכל השאלות. אני אוכלת איתו ארוחת ערב."
אייוורי שרקה. "איפה?"
"כאן במלון. הוא הזמין שולחן ליתר ביטחון." פרנסיס זרחה כשטפחה על ידה של אייוורי. "תודה רבה, בוסית. בלעדייך הייתי בורחת, וזה חבל, כי פיליפ נראה גבר ממש מקסים. ואני חושבת שאני מוצאת חן בעיניו."
"זה ברור! תעשי חיים ותמסרי לי מחר דיווח מלא."
"את חוזרת עכשיו הביתה?"
אייוורי רפרפה בריסיה. "קודם אני נשארת לשתות משהו עם הזר החתיך שלי. אז תתחפפי. נתראה בבוקר."
אייוורי חידשה את השפתון העדין שבחרה למרוח לרגל היציאה ושקלה לפזר את שערה אך פסלה את הרעיון בצער. שקוף מדי. היא החזירה קווצת שיער סוררת אל התסרוקת חמורת הסבר וחזרה אל ג'ונאס.
הוא הושיט לה את הטלפון הנייד שלה. "הוא נפל לך מהתיק."
"תודה." היא הביטה סביב אך לא היה זכר לפרנסיס או לבן-זוגה.
"הם הלכו," הודיע לה.
"פיליפ הזמין כאן שולחן לארוחת ערב."
"אז אנחנו יכולים להירגע. מה עם המשקה המדובר?"
אייוורי ביקשה כוס יין אדום והתבוננה בג'ונאס מרסר בסקרנות גלויה כשניגש אל הבר כדי להביא לה את המשקה. הוא היה גבוה מאוד ורזה, עם המראה השרירי והגמיש של מישהו ששומר על כושר. הוא היה מושך בדרך גברית ושופעת ביטחון, לא יפה כמו כוכב קולנוע. וכניגוד לתווי פניו ההחלטיים, היתה סביבו אווירה נינוחה שקסמה לה מאוד. אף שלרוב העדיפה את הגברים שלה כהים ומתוחים. גברים? היא חייכה במרירות. איזה גברים?
"עדיין צוחקת מהבדיחה שלך?" שאל כשחזר עם המשקה שלה. 
אייוורי הביטה בו רגע ללא הבעה ואחר פרצה בצחוק. "אה, נכון. קודם, כשהתפללתי שעוד אנשים יגיעו, תייגתי אותך כ'מטר שמונים ושמונה, עיניים כחולות', אבל טעיתי בשני הדברים."
"רק בכמה סנטימטרים. מה איתך? מטר שמונים?"
"כשאני יחפה, כן. בעקבים אני קצת יותר גבוהה."
"זה מפריע לך?"
"כבר לא."
"אבל פעם זה הפריע לך?"
אייוורי הרימה גבה כשלגמה מהמשקה שלה. "עכשיו 'עשרים שאלות' במקום תשבצים?"
הוא החליק לעברה את העיתון. "סיימתי את התשבץ בזמן שהיית בשירותים."
"אם כך, אין לי סיבה להישאר."
"יש סיבה משכנעת מאוד," אמר וחייך אליה. "אני אשמח אם תישארי."
"אז אני אשאר – רק עוד קצת." אחרי שבהתחלה כפתה עליו פשוטו כמשמעו את נוכחותה, החמיא לאייוורי שהוא רוצה שתישאר. "אם אני אשאר, אתה תציג לי עוד שאלות?"
הוא משך בכתפיו. "זה מה שאנשים עושים כשהם רק נפגשים. תזרמי איתי. תספרי לי על אייוורי קרופורד."
היא הודיעה לו שהיא פנויה, מנהלת עסק משלה ושיש לה בית בפאתי העיר. "עכשיו תורך."
"אותו הדבר, פחות או יותר," אמר ג'ונאס. "גם אני פנוי ויש לי בית, אבל אני עוזר לנהל את העסק המשפחתי. הגעתי לכאן לצורך איסוף מידע. את חיה באזור יפהפה של העולם, אייוורי."
היא סקרה באוזניו בתמצות את העיר ואמרה לו לחפש את השלטים הכחולים שתיארו את ההיסטוריה של הבניינים הישנים יותר, שחלקם נבנו בתקופת הלורדים שומרי הגבולות. אך כשסיימה את המשקה שלה קרקרה בטנה באזהרה מאיימת והזכירה לה שהיא לא הכניסה לתוכה אוכל מאז ארוחת הבוקר הקלה.
היא נעמדה בצער לפני שהוא יוכל להציע לה עוד יין, שלא רק יעלה לה ישר לראש אלא יגיע גם לאיברים אחרים שמן הסתם יגרמו מבוכה לשניהם. "תודה על המשקה ועל העזרה הרבה שלך. לפני שאלך, אני רוצה שתודה. מה באמת חשבת כשביקשתי להתיישב לידך?"
"שזה יום המזל שלי," הבטיח לה מיד בחיוך, חיוך שלמראהו נשימתה נעתקה. "את חייבת ללכת? השעה לא מאוחרת."
"אני באמת מוכרחה להגיע הביתה."
"אז אני אלווה אותך למכונית שלך."
כשהגיעו אל המכונית, הושיטה לו אייוורי את ידה בחיוך, והוא לחץ אותה בחוזקה. "לילה טוב, ג'ונאס. ושוב תודה."
"העונג היה כולו שלי–" הוא השתתק כשמישהו קרא בשמה, ואייוורי נופפה בידה אל מכר כשנכנסה לרכב, הרימה יד אל ג'ונאס מרסר בברכת שלום ועזבה.
היא העיפה מבט במראה שלה וראתה אותו עומד על מדרגות המלון. ליוותה אותה תחושה שהיא קישרה לבסוף לתגובה של גופה ללפיתה של יד גברית קשה. לא פלא שהתחושה היתה זרה לה כל-כך. עבר זמן כה רב מאז חוותה משהו כזה עד שהיא נהגה הביתה לאט מהרגיל כדי להתענג על החידוש.
הזוהר הנעים של אייוורי התפוגג מיד כשפנסי החזית שלה האירו את הגבר שחיכה בכניסה לביתה.
"היי," אמר האורח שלה בזהירות. "מזמן לא התראינו."
היא טרקה את דלת המכונית והביטה בו בעוינות. "מה לעזאזל אתה עושה כאן שוב, פול?"
"בחייך, אייוורי." פניו הנאות אורו בחיוך משכנע. "בואי נהיה מתורבתים ונקשקש קצת על משקה – או קפה, אם שתית יותר מדי באנג'ל. למרות שאלוהים יודע שאלכוהול אף פעם לא היה חולשה שלך."
היא הביטה בו בסלידה כשהבליע את דבריו, בדרך שהיא ידעה מניסיון העבר שמעידה על כך שהוא זה ששתה יותר מדי. "איך אתה יודע שהייתי באנג'ל?"
"ראיתי אותך בחניון כשיצאתי מהפאב שמעבר לכביש. אני תמיד יוצא לנקות את הראש אחרי ארוחת ערב רשמית עם ההורים. מי היה האיש?"
"מה זה עניינך?"
פניו לבשו הבעה פגועה. "את חייבת להיות כזאת תוקפנית, אייוורי? אני כאן כדי לעשות לך טובה. תני לי להיכנס."
"אין מצב. אל תעשה את זה, פול. אני לא רוצה שתיכנס לבית שלי–"
לפני שהיא הספיקה לעצור אותו, הוא חטף את המפתחות מידה. הוא חסם אותה כשפתח את הדלת במפתח וגידף בשטף כשהאזעקה נשמעה. "תכבי את המכשיר המחורבן, אייוורי!"
"היית מת." היא חייכה כשסירנות ייללו במרחק. "כדאי שתתחפף, פול, אחרת אני אלשין עליך למשטרה. אמא ואבא יתפלצו."
הוא היסס, אך כשהתחזק רעם הסירנות, הוא העיף בה מבט זועם מרושע ורץ ברגליים כושלות אל השער, מועד מרוב החיפזון להסתלק. אייוורי הקישה את הקוד של האזעקה וחייכה בבוז כשהסירנות נמוגו אל המרחק. פול מורל שתה יותר מדי ולא הבחין בהבדל בין ניידת משטרה לבין אמבולנס שעושה את דרכו לבית-החולים המקומי.
חיוכה התפוגג כשהטלפון הנייד שלה צלצל. "איך השגת את המספר הזה?" נבחה.
"בדרכים עקלקלות," אמר קול עמוק ועצל שהיה שונה מאוד מקולו של פול מורל אך שהיא זיהתה בן רגע, אפילו אחרי היכרות קצרה.
"אוה." צבע הציף את לחייה. "חשבתי שאתה מישהו אחר."
"זה ג'ונאס מרסר. נפגשנו מוקדם יותר," הוסיף מתוך רצון לעזור.
"אני יודעת – אני יודעת. מצטערת שנהמתי."
"קרה משהו?"
"שום דבר. אני בסדר. אבל איך באמת השגת את המספר שלי?"
"כשהטלפון שלך נפל, התעסקתי איתו קצת." שתיקה השתררה. "זה מפריע לך, אייוורי?"
"אני משערת שלא," אמרה לאט והופתעה למדי לגלות שזה בכלל לא מפריע לה.
"יופי. הפריעו לנו לפני שהספקתי להזמין אותך לצאת איתי שוב. תאכלי איתי ארוחת ערב מחר."
אייוורי עמדה ללא תזוזה והקדירה פנים אל בבואתה שבמראה. חלף זמן רב מאז נענתה להזמנה מגבר, לארוחת ערב או לכל דבר אחר. היא משכה בכתפיה. אולי הגיע הזמן שתעשה זאת.
"אני מבטיח שאשמור את התשבץ לפגישה שלנו," אמר ג'ונאס.
"הצעה נדיבה!"
"זה כן?"
פתאום המחשבה על ארוחת ערב עם ג'ונאס מרסר נראתה לה תרופת-נגד מושלמת למפגש שלה עם פול מורל. "למה לא? תודה. אבל לא באנג'ל, בבקשה."
"זו העיר שלך והבחירה שלך. תגידי לי רק מתי ואיפה, ואני אאסוף אותך."
אך אייוורי לא התכוונה למסור את כתובתה לזר גמור, אפילו לא אם הוא מושך כמו ג'ונאס מרסר. "אם תחכה בדלת האחורית של אנג'ל בערך בשבע, אני אסיע אותך לפליז. זה לא רחוק."
"תודה. אני אחכה. שינה ערבה, אייוורי קרופורד."
היא גילתה שהיא מחייכת כשטיגנה לעצמה ביצים לאחר מכן. וכשעלתה לבסוף בפיהוק על יצועה, היתה משוכנעת למדי שהיא לא תסבול מנדודי שינה אחרי השיחה עם ג'ונאס מרסר – דבר שהיה מעניין. המפגש עם הגבר שפעם היתה מאוהבת בו הטריד אותה כל-כך שהיא ציפתה לשכב ערה כל הלילה, אולם מספר מילים מפיו של גבר זר החזירו לה את שלוותה.
אייוורי ישנה שינה כה עמוקה עד שהתעוררה באיחור למחרת ויצאה מהבית בחיפזון בלי ארוחת בוקר. העסק המשגשג שלה פעל בחנות קטנה בין שורה קצרה של חנויות זהות ברחוב סטואו, סמוך לחניון הגדול ביותר בעיר. פרנסיס הגיעה מיד אחריה, במצב רוח כה מרומם עד שניכר היה שהערב התנהל היטב. אך לפני שהספיקה אייוורי לדרוש לשמוע כל פרט ופרט, הגיע שאר הצוות הקטן שלה והטלפון התחיל לצלצל. יום העבודה נכנס לקצב, והיא היתה אמורה לצאת לפגישה הראשונה שלה.
"אני עלולה להתעכב, פרנסיס," אמרה בדרכה החוצה. "לדחוס את פנסי קית'-דיווידסון לשמלת הכלולות של סבתא שלה ייקח זמן."
"כולנו נתפלל שיש בשמלה תפרים נדיבים!" פרנסיס חייכה כקושרת קשר. "אני אעדכן אותך לגבי היציאה אתמול בהפסקת הצהריים."
הפגישה של אייוורי היתה עם אחת המשפחות העשירות ביותר בשכונה. לשמחתה, הוגשו לה קפה ומאפים לפני שהחלה במשימה, משימה שכילתה זמן כה רב עד שהשתלטה על כל הבוקר.
"אתגר רציני," אמרה לפרנסיס כשהצטרפה אליה לבסוף לארוחת צהריים בבית-הקפה ברחוב סטואו. "אם הכלה סיפרה לי בכנות שבתה חלמה בהתחלה על מטרים של שובל ושמלת מעצבים, אבל פנסי קראה איזו כתבה במגזין לכלות ושינתה את דעתה ברגע האחרון. שמלות קלסיות הן שיא האופנה, ואם השמלה היתה פעם של סבתא, אין יותר טוב מזה."
"נוכל לעשות משהו עם השמלה?" אמרה פרנסיס.
"אוה, כן. זו שמלת סטן צמודה, בסגנון של הוליווד בשנות השלושים, אבל פנסי היקרה פתחה בדיאטת כסח, כך שעם תיקונים שלך וקצת רקמת הסוואה שלי הכול אמור להסתדר. האמא לא הנידה עפעף כשהזהרתי אותה לגבי העלות הכרוכה בעבודה." אייוורי חייכה. "ופנסי היתה כל-כך נרגשת מהרעיונות שלי עד שהיא התחננה בפני לתפור שמלות לשש השושבינות הקטנות שעליהן החליטה רק אתמול, היית מאמינה? הבעיה היא מסגרת הזמן. בגלל התפנית שביצעה הכלה, אנחנו נצטרך לתת גז. החתונה נערכת בחודש הבא."
"אנחנו נעמוד ביעד, אין בעיה. עבודה טובה, בוסית!"
"עכשיו, מספיק עם דיבורים על עבודה." אייוורי רכנה קדימה בעיניים נוצצות. "תספרי לי על הפגישה אתמול."
פרנסיס חייכה בחולמנות. "היה נהדר. פיליפ כזה אדם מקסים עד שזה מדהים שהוא נשאר אלמן כל-כך הרבה זמן. בתו הנשואה הכריחה אותו לענות למודעה, והוא שמח שעשה זאת."
"בצדק. מה הוא עושה?"
"רואה חשבון."
"והוא מצא חן בעינייך, כן?"
"הוא נראה לי מהמבט הראשון – קרוב לוודאי בגלל שהוא היה לחוץ כמעט כמוני. אבל במהלך הארוחה דיברנו בלי הפסקה, והוא הזמין אותי לצאת איתו שוב בשבת." פרנסיס חייכה חיוך קורן. "תודה, אייוורי. אני חייבת לך."
"למען האמת, את לא חייבת לי כלום. אני יוצאת הלילה לארוחת ערב עם ג'ונאס מרסר, האיש מבר אנג'ל."
"באמת?" עיניה של פרנסיס התרחבו. "אלוהים, זה חדש! איזה יתרון יש לו על פני האוכלוסייה הגברית המקומית?"
"מן הסתם העובדה שהוא לא מקומי. אבל גם הוא מקסים." אייוורי חייכה. "אני אתחלק איתך בתשלום על המודעה שפרסמת בעיתון."

אייוורי סילקה את כל העובדות מהחנות בדיוק בזמן באותו לילה כדי להגיע הביתה ולאפשר לשערה להתייבש לרעמה הטבעית של תלתלים נמרצים. היא התעסקה עם פניה יותר מהרגיל והחליפה בגדים פעמיים לפני שהחליטה על מכנסי ג'ינס וז'קט קטיפה. עצבן אותה שהיא מתנהגת כמו נערה מתבגרת, במיוחד כשגילתה שהגיעה לחניון של אנג'ל דקה לפני הזמן.
אך ג'ונאס מרסר הגיע לשם לפניה, בז'קט בצבע חאקי ובמכנסי ג'ינס שהתאימו לגופו התמיר והרזה אפילו יותר מהחליפה שלבש בלילה הקודם.
"שלום," אמרה בחיוך. "לא היית צריך לחכות בחוץ. בטח קר לך."
"אמרת שבע, ואת נראית לי כמו אישה שמתכוונת למה שהיא אומרת." הוא התיישב במושב הנוסע ופנה אליה ביראת כבוד. "איזו רעמת שיער מרהיבה יש לך, מיז קרופורד!"
אייוורי עשתה פרצוף. "לא היית אומר את זה אם היית צריך להילחם בה בשיניים ובציפורניים כדי שהיא תישאר ככה כל יום."
"אז בשביל מה לטרוח?"
"כדי להציג תדמית עסקית בפני הלקוחות שלי."
הוא פינה את רגליו מדרכה כשהיא החליפה הילוך. "אם הלקוחות שלך הם גברים, הם יעדיפו את השיער שלך כמו שהוא עכשיו, תאמיני לי."
"אני מתעסקת בעיקר עם נשים." היא תיארה את הבוקר שלה בפרוטרוט ושעשעה אותו במעשייה שלה על הכלה הנרגשת והאם הלחוצה.
"אני טיילתי בעיר אחר-הצהריים," אמר לה, "והבחנתי ב'אייוורי אלטריישנס' בין שורה של חנויות ליד החניון הראשי."
"זה המטה הראשי, שבו מתבצעת העבודה הממשית, אבל אני מגיעה לבתים פרטיים כדי לבצע את המדידות הראשוניות. הגענו," הוסיפה כשהאכסנייה נגלתה לעין.
היא עברה דרך פתח מקומר גדול מספיק כדי לאפשר מעבר לכרכרות שפעם חלפו דרכו בקרקוש ונכנסה אל החצר המרוצפת. בימים אלה היתה החצר של פליז מלאה במכוניות, ואייוורי שמחה למצוא מקום חניה רחב מספיק כדי לאפשר לה לחנות בקלות. כשפסעו לאורך השביל המרוצף אל הכניסה האחורית רחרח ג'ונאס בציפייה.
"אם האוכל תואם את הריח שבוקע מחלונות המטבח, כנראה מצפים לנו מעדנים. מקום פופולרי," הוסיף כשנכנס בעקבות אייוורי אל הבר הראשי. "את תתפסי את השולחן שליד החלונות ואני אביא לנו משקאות. שוב יין אדום?"
"כן, בבקשה."
האכסנייה שקקה אנשים, כרגיל, ואייוורי התרווחה במושבה והתכוננה ליהנות, משוכנעת שהארוחה תהיה מוצלחת עם כל בחירה שלהם מהתפריט. היא חייכה בזיהוי כשמישהו נפנף לה בידו והיתה משועשעת כשיותר מזוג אחד של עיניים סקרניות ליווה את ג'ונאס כשהלה הצטרף אליה. אייוורי קרופורד יוצאת לארוחת ערב עם גבר!
"המקום הזה מגיש אוכל מאז המאה השמונה-עשרה," אמרה לו. "אכלתי כאן את ארוחת הערב הראשונה שלי בתור בוגרת, בתור פינוק ליום-הולדתי האחד-עשר."
"אז נולדת באזור? כמה זמן אייוורי אלטריישנס פועל?"
"בצורה כזו או אחרת, בערך עשרים וחמש שנה."
ג'ונאס התבונן בה בהפתעה. "המספרים לא מסתדרים."
"אמא שלי הקימה אותו בבית כשהייתי קטנה. היא היתה תופרת מוסמכת ולימדה אותי את כל מה שאני יודעת. בסופו-של-דבר יכולתי לתפור לעצמי שמלות לנשפים שלי באוניברסיטה."
"בחורה פיקחית." ג'ונאס רכן לפנים כשרמת הרעש התגברה. "התואר שלך היה באמנות?"
"לא, במתמטיקה."
הוא חייך. "איזה קטע – גם שלי. טוב, מיז קרופורד, את המומחית כאן. על מה את ממליצה?"
אחרי הזמנת האוכל בחנה אייוורי את בן-זוגה בציפייה. "אז מה עשית אחרי סיום הלימודים?"
ג'ונאס מרסר נשען לאחור ברוגע. "אחרי שנה של טיול תרמילאים מסביב לעולם, שבו לכאורה למדתי את שיטות התובלה של ארצות אחרות, הצטרפתי לעסק המשפחתי, כמו שהתכוונתי לעשות מאז ומתמיד. ברגע שאבא שלי השתכנע שאני עומד בדרישות, הוא החליט לצאת לפרישה חלקית. בעזרת ידו המכוונת אני עוזר לנהל את ההצגה פחות או יותר כמו שהיא התנהלה במשך עשרות שנים – בלי עזרה של בנק או עירייה. אנחנו עוסקים בתובלה, באחסון, קצת בעבודת בניין וכולי. מכניס אבל לא מלהיב," הוסיף.
"אני חושבת שכל עסק מצליח שפועל פרק זמן שכזה בלי עזרה פיננסית מבחוץ הוא דווקא מלהיב מאוד," טענה אייוורי. "אני עבדתי פעם בלונדון."
גבותיו נזקפו. "באמת? למה עזבת?"
"אני אספר לך בהזדמנות אחרת – האוכל שלנו מגיע."
במהלך הארוחה, שהיתה מצוינת כפי שאייוורי הבטיחה, ג'ונאס לא ניסה ללחוץ עליה לספר על שינוי הקריירה שלה. תחת זאת דיבר על אהבת הגינון של אמו ועל הישגי הגולף של אביו ועל הקרובים השונים לבית מרסר שעבדו איתו.
"יש לי הרבה עוזרים שנושאים בנטל," אמר באירוניה. "רוצה קפה?"
הקפה בישר על סוף הערב. ומפני שסוג ערב שכזה לא היה נפוץ בחייה בימים אלה, אייוורי לא ששה עדיין לסיים את הערב. היא היססה רגע והציעה שהם יחזרו לביתה כדי לשתות את הקפה.
"אם אתה מוכן לחזור אחר-כך למרכז העיר ברגל," הוסיפה. "זה לא רחוק."
"אני אשמח מאוד," אמר מיד וסימן למלצר להביא את החשבון.
כשהגיעו לווילה הוויקטוריאנית הרבועה שבה נולדה אייוורי, צפה בה ג'ונאס בהערכה שעה שנטרלה את האזעקה. "אמצעי זהירות הגיוני אם גרים לבד. את גרה לבד?" הוסיף כלאחר יד, מתנשא לגובה בפתח הצר.
"כן." היא זקפה גבה. "או שחשבת שאני מחפשת קצת בידור בזמן שהגבר שבחיי לא נמצא."
הוא נענע בראשו ללא דאגה. "חשבתי יותר על קרובי משפחה."
עיניה התעממו כשהובילה אותו לאורך המסדרון הצר והארוך אל המטבח שבירכתי הבית. "כבר לא."
"זה בית גדול לאדם אחד," העיר ג'ונאס כשנכנס בעקבותיה לחדר הגדול והמזמין.
היא הנהנה. "חשבתי למכור אותו או להשכיר אותו כשהוא עבר לידי. אבל הוא עובר במשפחה מאז שהסבים הגדולים שלי קנו אותו, ובסוף החלטתי להישאר בו כי בהתחלה ניהלתי את העסק מהבית." אייוורי הפעילה את הקומקום והעיפה מבט בגבר שהשתרע בנוחות באחד הכיסאות שמושביהם היו עשויים קני סוף, רגליו האינסופיות מתוחות תחת השולחן. "אתה מעדיף משהו אחר על פני קפה? ויסקי, ברנדי–?"
הוא חייך. "זה יהרוס את התדמית שלי לנצח אם אבקש כוס תה?"
אייוורי הניחה שפירוש הדבר הוא שאין לו תפיסות מוטעות לגבי שאר הדברים המוצעים. "אז תה – במקרה הזה אנחנו צריכים לשתות אותו מספלי החרסינה המובחרים של אמא שלי בסלון."
"אני מעדיף להישאר כאן. אז מה עשית בלונדון?" הוסיף כשצפה בה מוזגת את המים הרותחים על התיונים.
"קיבלתי יחס של מעין עילוי. בגיל עשרים וחמש כבר הייתי מנהלת קרנות של אחת מקבוצות הביטוח הגדולות וטיפלתי במילארדים בנכסי קמעונות וקרנות פנסיה."
"הגעת גבוה," אמר ג'ונאס בהערכה.
"גם איקרוס! אבל במקום לעוף קרוב מדי לשמש, כמוהו, עזבתי את העיר כי אמא שלי חלתה." פניה של אייוורי היו קודרות כשהניחה על השולחן שני ספלים מהבילים. "אז מה בדיוק מביא אותך לאזור הזה, מר מרסר?" שאלה כשהתיישבה בכיסא הנגדי.
"אבא שלי שמע שיש קרקע סבירה באזור. באתי לבדוק אותה למטרות בנייה."
אייוורי צידדה ברעיון אם פירוש הדבר היה שג'ונאס מרסר יחזור לבקר בעיר. "והמקום מתאים?"
"נתקלתי במכשול או שניים, אבל אני אסדיר אותם לפני שאעזוב." משהו בעיניים הכהות עמד בסתירה לתנוחתו העצלה. "אני אשמח להיפגש איתך שוב לפני שזה יקרה."
"מתי אתה עוזב?"
"ביום שישי, אם הכול יתנהל לפי התוכניות."
היא חשבה על זה רגע. "אני פנויה ביום חמישי."
"אני מניח שמוגזם מדי לקוות שאת פנויה גם מחר בערב."
היא הנידה ראשה בצער. "מחר אני מחויבת ליום של עבודת-יד מעוררת פזילה. אני אעבוד עליה בפרך בבית כל היום, ובערב אהיה רטנונית ועייפה ולא אהיה מתאימה לארח לחברה למישהו."
"אם כך" – ג'ונאס רוקן את הספל ונעמד – "כדאי שאתן לך לשכב לישון כדי להתכונן למלאכה, ואני אתאזר בסבלנות עד יום חמישי."
"אני אצפה לזה בכיליון עיניים. תודה על ארוחת הערב, ג'ונאס. נהניתי מאוד מהערב." להפתעתה, אייוורי היתה נבוכה כשהובילה אותו אל דלת הכניסה. היא לא היתה נערת תיכון שיוצאת לדייט ראשון, הזכירה לעצמה ברוגז. ברור שהוא לא ינשק אותה נשיקת לילה טוב.
אך ג'ונאס אחז בכתפיה והרכין ראשו כדי להעמיד אותה על טעותה, בנשיקה שהשפיעה עליה כל-כך עד שברכיה רעדו כשהוא הרפה ממנה. הוא הביט בה ארוכות ונשק לה שוב ביסודיות רבה. לבסוף הרים את ראשו, העביר אצבע על לחייה הסמוקה וחייך אל עיניה המופתעות.
"אני אגיע לכאן בול בשבע. לילה טוב, אייוורי קרופורד."