העונה האחרונה של מוטי ביטון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העונה האחרונה של מוטי ביטון
הוספה למועדפים

העונה האחרונה של מוטי ביטון

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 294 עמ' מודפסים

קובי עובדיה

קובי עובדיה (נולד ב-14 במאי 1982) הוא סופר ישראלי.

שירת בין השנים 2000-2003 כחובש בהנדסה קרבית. בוגר בית הספר לאומנות "מנשר לאמנות", שם למד קולנוע, והתמחה בתסריטאות.
ספרו הראשון “העונה האחרונה של מוטי ביטון" (כתר, 2013) זכה לשבחי המבקרים, נבחר לאחד מעשרת הספרים הטובים של 2013 וסימן אותו כאחד הקולות הספרותיים האמיצים והבולטים של דורו.

תקציר

"אני אחכה עד שאתי תקום מהספה, ותלך לקנות עיתון דרושים, ותשב עם טוש צהוב, ותסמן לעצמה בעיגול חיים חדשים, ואז היא תצא, תמצא עבודה, והיא תכיר שם איזה מישהו, והם יתחתנו, ולנו תהיה שמחה גדולה בבית וכל הדמויות של הסדרה יבואו, פעם ראשונה שכל הקצוות יתחברו לפרק אחד, וכשההוא של אתי ישבור את הכוס, כל הצופים יקומו במסעדות, ימחאו כפיים, יתרגשו, והספה הלבנה של אתי תנשום לרווחה, סוף סוף היא תגיד, סוף סוף."

העונה האחרונה של מוטי ביטון הוא רומן התבגרות מצחיק ואיום, פרוע ושובר לב. רומן המשבש את העולם והשפה ובדרך מפר טאבו אחר טאבו.

ירוחם, 1989. מוטי ביטון בן 13. שתי אחיותיו מהרהרות בהתאבדות, בבית חי דיכאון. גם דוב גדול חי בבית, מביט בהם בשתיקה.

כדי לברוח מהמציאות שלו, מוטי כותב אופרת סבון. ממש כמו "שושלת", רגע האושר היחיד עבורו במהלך השבוע. באופרת הסבון שלו משחקים רק אשכנזים, בדיוק אותם אשכנזים שפיטרו את אמו מהעבודה וגרמו למצב הביש הזה.

מוטי ביטון כותב את יצירת חייו ולא מפסיק לשקר כדי למצוא אמת. בשעה שעולמו מטלטל על ידי כוחות גדולים ממנו, כל שנותר לו הוא לכתוב את העונה האחרונה שלו. העונה האחרונה של מוטי ביטון.

 קובי עובדיה, יליד 1982, הוא כישרון ספרותי יוצא דופן. העונה האחרונה של מוטי ביטון הוא הרומן הראשון שלו.

פרק ראשון

1.2 דוב עצוב בחורף

 

 

אמא בת ארבעים ושלוש, ולי זה נתקע כבר חמש שנים, כבר חמש שנים שזה נתקע לי, אמא בת ארבעים ושלוש, אבל היא לא בת ארבעים ושלוש, היא בת ארבעים ושמונה, ורואים את זה עליה, לזה כבר שמים לב, יש הבדל גדול, סימה לוינסקי בת ארבעים ושלוש, ואיפה היא ואיפה אמא, אני זוכר, כשהיא הייתה בת ארבעים ושלוש עשינו לה יום הולדת, שרנו לה שירים, שתשמח, אני ואיילת ואתי עמדנו ושרנו לה, והיא שמחה, ובכתה, אמרה יואו, תודה, תודה לכם, ואני חיבקתי אותה חזק, נשמתי לה את השמלה, שמלה פרחונית, בד מחוספס כזה שרוצה להיות שקוף אבל לא נותן לעצמו, אמרתי לה בטח אמא, בטח, מה תודה, בטח, זה היומולדת שלך היום, את בת ארבעים ושלוש.

ואיילת שטפה צלחות של אתמול, ואתי שכבה על הספה הלבנה, ואמא בכתה במרפסת, אז זה רק התחיל לה, לא שמנו לב איך שזה קורה, אמרנו זה בטח יעבור תכף, הימים מרמים אותנו אמר לי פעם עזרא, והיום, היום היא בת ארבעים ושמונה, וזה לא עובר, הדוב, הדוב תמיד שם, דוב עצוב בחורף, מכין את עצמו לחום, ואיילת אומרת, תשים לב, גם לאתי זה התחיל, תשים לב, גם אתי רואה את הדוב, ואנחנו יוצאים אל הסלון, שמחובר למטבח, שמחובר לחדר שינה של אמא, ורואים שם את השתיים האלה, אמא במיטה שלה ואתי שוכבת על הספה, ואנחנו מתיישבים בסלון, מדברים, שהמילים ישטפו את האוויר, ומנסים לשתף את אתי בשיחה, אתי משחקת אותה כאילו היא לא עצב, כאילו היא אתי, ואני ואיילת לא מספרים את זה לעצמנו, אנחנו אומרים לעצמנו, כן, כן, זה אתי, זה לא קורה לה, זה אתי כמו של פעם, שאולי אף פעם לא הייתה מסמר המסיבה, אבל היה כיף איתה, היה בסדר איתה, היא התעניינה, שאלה, החמיאה, הביאה פעם חברה הביתה, חברה מוזרה כזאת, מיכל קראו לה, היא שיחקה אצלי אחר כך איזה שלוש עונות, מיכל אליהו, אבל בסדרה קראתי לה מיכל יהלום, למרות שלא יהלום בכלל הייתה הדמות שלה, אבל מה אליהו עכשיו, מה עם מיכל אני שואל, מה אתי, מה איתה.

מה איתה, מה איתה, היא מתעצבנת עלי, אמרתי לך כבר, התחתנה, לפני שלוש שנים התחתנה, אה, נכון אני אומר לה, והיא יושבת, מסרקת את השיער שלה עם האצבעות ומחכה שכבר לא נשאל יותר, שנדבר על איזה משהו, ואני לא יודע מה נפל עליי, אני רוצה לשאול אותה, מה איתך אתי, מה איתך, לאן את נעלמת מיום ליום, אני לא רוצה לספר את זה לעצמי, אבל די, זה מה שקורה, נו אתי, לאן, לאן, ואני שואל אותה, ולמה היא לא באה לפה יותר, הייתה נחמדה המיכל הזאת, והיא עונה מילים שלא אומרות כלום, ואני מהנהן, איילת משפשפת בכיור, אמא נושמת בחדר ליד, אני מרגיש את זה, החדר פועם ממנה, האור בו משנה צבעים, היא כבר שבועיים לא יוצאת מהמיטה, פעם דאגנו, היום כבר נו, מה לעשות, ככה היא, אולי מחר תצא, תלך לשוק, תקנה לעצמה איזו חולצה, והיא תחזור, תגיד לנו מה נשמע, ונגיד לה וואו, אמא, איזו חולצה, והיא תגיד איזה חולצה, אה, מה, זאתי, כן, נו, מה, איך היא, ואנחנו נגיד לה, יואו, אמא, זה משהו לא רגיל, יואו, והיא תחייך, תגיד אה, נו, ואנחנו נשב לידה, גם אתי, ונגיד לה, אז מה אמא, מה שלומך, והיא תגיד תודה לאל, יותר טוב, אני מחר ילך למפעל, ישאל את סימה אם היא צריכה אותי.

ולי נדלקת המנורה במוח, אמא חוזרת לעבוד אצל סימה, אחרי כל הזמן הריק הזה, היא חוזרת לעבוד שם, ואולי לא, אולי היא לא תקום מחר, אולי היא תמשיך שם לשכב עוד שבוע, היא כבר עשתה את זה פעם, חודש וחצי זה השיא שלה, ואיילת מנקה לה, ואני מקלח אותה, בא, מרים אותה לאמבטיה, אומר לה אמא, בואי, בואי להתקלח, והיא קמה מהמיטה, אני הולך לאמבטיה, וממלא אותה במים, אני שם על הכי חמים בהתחלה, רותחים ממש, מחכה עד שיתמלא השליש, ואז מעביר לחמים רגילים, שם קצת שמפו מלמעלה, ואז נהיה קצף, ובשליש האחרון אני מעביר לקרים לגמרי, ככה אמא תיכנס לתוך זרמים של חם מאוד קר מאוד, המים לא יבינו, ייקח להם דקה, ואמא מאחוריי תוריד את הטרנינג ואת החולצה, והיא תגיד לי אל תעצום את העיניים, ואני יעצום, והיא תוריד את התחתונים, ותיכנס לאמבטיה, תגיד אחח, כמה טוב.

קובי עובדיה

קובי עובדיה (נולד ב-14 במאי 1982) הוא סופר ישראלי.

שירת בין השנים 2000-2003 כחובש בהנדסה קרבית. בוגר בית הספר לאומנות "מנשר לאמנות", שם למד קולנוע, והתמחה בתסריטאות.
ספרו הראשון “העונה האחרונה של מוטי ביטון" (כתר, 2013) זכה לשבחי המבקרים, נבחר לאחד מעשרת הספרים הטובים של 2013 וסימן אותו כאחד הקולות הספרותיים האמיצים והבולטים של דורו.

סקירות וביקורות

ifeel הספרים שלכם לשנת 2013- מאת איריס פינק 10/02/2013 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 294 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

ifeel הספרים שלכם לשנת 2013- מאת איריס פינק 10/02/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
העונה האחרונה של מוטי ביטון קובי עובדיה

1.2 דוב עצוב בחורף

 

 

אמא בת ארבעים ושלוש, ולי זה נתקע כבר חמש שנים, כבר חמש שנים שזה נתקע לי, אמא בת ארבעים ושלוש, אבל היא לא בת ארבעים ושלוש, היא בת ארבעים ושמונה, ורואים את זה עליה, לזה כבר שמים לב, יש הבדל גדול, סימה לוינסקי בת ארבעים ושלוש, ואיפה היא ואיפה אמא, אני זוכר, כשהיא הייתה בת ארבעים ושלוש עשינו לה יום הולדת, שרנו לה שירים, שתשמח, אני ואיילת ואתי עמדנו ושרנו לה, והיא שמחה, ובכתה, אמרה יואו, תודה, תודה לכם, ואני חיבקתי אותה חזק, נשמתי לה את השמלה, שמלה פרחונית, בד מחוספס כזה שרוצה להיות שקוף אבל לא נותן לעצמו, אמרתי לה בטח אמא, בטח, מה תודה, בטח, זה היומולדת שלך היום, את בת ארבעים ושלוש.

ואיילת שטפה צלחות של אתמול, ואתי שכבה על הספה הלבנה, ואמא בכתה במרפסת, אז זה רק התחיל לה, לא שמנו לב איך שזה קורה, אמרנו זה בטח יעבור תכף, הימים מרמים אותנו אמר לי פעם עזרא, והיום, היום היא בת ארבעים ושמונה, וזה לא עובר, הדוב, הדוב תמיד שם, דוב עצוב בחורף, מכין את עצמו לחום, ואיילת אומרת, תשים לב, גם לאתי זה התחיל, תשים לב, גם אתי רואה את הדוב, ואנחנו יוצאים אל הסלון, שמחובר למטבח, שמחובר לחדר שינה של אמא, ורואים שם את השתיים האלה, אמא במיטה שלה ואתי שוכבת על הספה, ואנחנו מתיישבים בסלון, מדברים, שהמילים ישטפו את האוויר, ומנסים לשתף את אתי בשיחה, אתי משחקת אותה כאילו היא לא עצב, כאילו היא אתי, ואני ואיילת לא מספרים את זה לעצמנו, אנחנו אומרים לעצמנו, כן, כן, זה אתי, זה לא קורה לה, זה אתי כמו של פעם, שאולי אף פעם לא הייתה מסמר המסיבה, אבל היה כיף איתה, היה בסדר איתה, היא התעניינה, שאלה, החמיאה, הביאה פעם חברה הביתה, חברה מוזרה כזאת, מיכל קראו לה, היא שיחקה אצלי אחר כך איזה שלוש עונות, מיכל אליהו, אבל בסדרה קראתי לה מיכל יהלום, למרות שלא יהלום בכלל הייתה הדמות שלה, אבל מה אליהו עכשיו, מה עם מיכל אני שואל, מה אתי, מה איתה.

מה איתה, מה איתה, היא מתעצבנת עלי, אמרתי לך כבר, התחתנה, לפני שלוש שנים התחתנה, אה, נכון אני אומר לה, והיא יושבת, מסרקת את השיער שלה עם האצבעות ומחכה שכבר לא נשאל יותר, שנדבר על איזה משהו, ואני לא יודע מה נפל עליי, אני רוצה לשאול אותה, מה איתך אתי, מה איתך, לאן את נעלמת מיום ליום, אני לא רוצה לספר את זה לעצמי, אבל די, זה מה שקורה, נו אתי, לאן, לאן, ואני שואל אותה, ולמה היא לא באה לפה יותר, הייתה נחמדה המיכל הזאת, והיא עונה מילים שלא אומרות כלום, ואני מהנהן, איילת משפשפת בכיור, אמא נושמת בחדר ליד, אני מרגיש את זה, החדר פועם ממנה, האור בו משנה צבעים, היא כבר שבועיים לא יוצאת מהמיטה, פעם דאגנו, היום כבר נו, מה לעשות, ככה היא, אולי מחר תצא, תלך לשוק, תקנה לעצמה איזו חולצה, והיא תחזור, תגיד לנו מה נשמע, ונגיד לה וואו, אמא, איזו חולצה, והיא תגיד איזה חולצה, אה, מה, זאתי, כן, נו, מה, איך היא, ואנחנו נגיד לה, יואו, אמא, זה משהו לא רגיל, יואו, והיא תחייך, תגיד אה, נו, ואנחנו נשב לידה, גם אתי, ונגיד לה, אז מה אמא, מה שלומך, והיא תגיד תודה לאל, יותר טוב, אני מחר ילך למפעל, ישאל את סימה אם היא צריכה אותי.

ולי נדלקת המנורה במוח, אמא חוזרת לעבוד אצל סימה, אחרי כל הזמן הריק הזה, היא חוזרת לעבוד שם, ואולי לא, אולי היא לא תקום מחר, אולי היא תמשיך שם לשכב עוד שבוע, היא כבר עשתה את זה פעם, חודש וחצי זה השיא שלה, ואיילת מנקה לה, ואני מקלח אותה, בא, מרים אותה לאמבטיה, אומר לה אמא, בואי, בואי להתקלח, והיא קמה מהמיטה, אני הולך לאמבטיה, וממלא אותה במים, אני שם על הכי חמים בהתחלה, רותחים ממש, מחכה עד שיתמלא השליש, ואז מעביר לחמים רגילים, שם קצת שמפו מלמעלה, ואז נהיה קצף, ובשליש האחרון אני מעביר לקרים לגמרי, ככה אמא תיכנס לתוך זרמים של חם מאוד קר מאוד, המים לא יבינו, ייקח להם דקה, ואמא מאחוריי תוריד את הטרנינג ואת החולצה, והיא תגיד לי אל תעצום את העיניים, ואני יעצום, והיא תוריד את התחתונים, ותיכנס לאמבטיה, תגיד אחח, כמה טוב.