תל אביב בגדד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תל אביב בגדד
הוספה למועדפים

תל אביב בגדד

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

דרמה חברתית שנונה בהשראת אנשים ואירועים אמיתיים.
לחם, רווק תל אביבי, חי על מי מנוחות. פרט לניכור קל מצד אימו, אין לו טענות. הסתבכות שטותית סוחפת אותו ואת משפחתו למחול שדים וחושפת תהום שפעורה תחתם, מכוסה בשתיקות ושקר.
בדד בבגדד, חי דאוד, רוכל מוסלמי, יתום וחסר ייחוס. פצצה תועה ממטוס אמריקאי גורמת לו לאבד את אחיותיו, ולמצוא את גורלו. 
בצבעי שפה מקוריים, מצייר מכחול העלילה תוואי בין שארית הפליטה של הקהילה היהודית בבגדד הגוססת לבין תל אביב התוססת, וכופה על הגיבורים לחצות שדות מוקשים של מסורת, מוסר וקשרי דם, לחוות בגידה ואף לבגוד בזולתם או בערכיהם. 
בתוך כל אלה, תראינה הקוראות שוורים קדושים נדקרים בחיצי ביקורת (והקוראים יראו פרות כנ״ל). אלה גם אלה ימצאו הקלה מכל הדקירות הללו באתנחתות מרחיבות חיוך.

ספר זה נכתב במהלך שנות שבתון בהן סגר המחבר את משרד עורכי הדין המצליח שבבעלותו, ויצא לממש את אהבתו לגלים ולרוח, בגלישה על גלי הענק של הוואי. גרסת הביכורים של ספר זה יצאה לאור בהוצאת פן-ידיעות אחרונות, תחת השם ׳עמבה דיז׳ון׳, קצרה שבחים ונמכרה במספר מהדורות. דורון חכם עוסק כיום בפעילות התנדבותית למען הסביבה, בייעוץ עסקי ומשפטי ובכתיבה. בין יתר פירות מקלדתו, ראו השנה אור: ׳אליס בטינדרלנד׳, ׳אתמוליים׳ ו׳מים גנובים חודרים עמוק׳ ובקרוב ׳עוד מאה של בדידות׳. 

פרק ראשון

1
 
 
ציפור לא הואילה לצייץ לכבוד שתי הנשים שעשו את דרכן במעלה רחוב אל־רשיד באור ראשון של אותו בוקר בגדדי שרבי. אף הרוח לא הואיל לנשב כנגד להט מצחן. על קודקודה הרעול של כל אחת מהן נחה, שוות משקל ונפש, קערת נחושת רחבה, שטוחה ודהוית שנים, שבה התפרקדו, יבשים, שדופים והלומי שמש, אלפי גרעינים של אבטיח.
הן צעדו כך שעה ארוכה, מפלסות דרכן בזהירות בין מכוניות ועגלות משא מנומנמות, בדרך אל השוק. היה זה יום שישי, והרחובות היו כמעט ריקים מאדם. אחת לכמה דקות חלף מולן סבל עמוס מרכולת או שיכור מתנודד, והן הזדרזו לשלוח לעברו הִמהום גרוני עמום, שפירושו - "בוקר טוב, שותפנו לגורל, להלך כך ברחובות בעוד העיר נמה".
בשעות אחרות, כאשר הרחובות הומים, אין אדם מטריח עצמו להנהן בראשו, ואף לא להמהם ברכה לעבר זר הנקרה מולו. אך בפוסעו לפנות בוקר, יש שאדם יחוש כה בודד עד שכל נוכרי ייחשב בעיניו לרֵעַ אשר מן הראוי לקדם פניו, אם לא בברכת "בוקר טוב" של ממש כי אז לפחות בהמהום כלשהו. נהמת גרונן של ההולכות נבעה מפחד מפני זרים שמגמת פניהם רעה, כניסיון לרקום ברית־אינסטנט עם הזר ולהפיג אותו ניכור אשר בחסותו יוכל אדם לקום על זולתו.
הילוכן היה לאה ומשתרך, כאותו הילוך משלים־עם־הגורל של בהמות בדרכן הקבועה מן האבוס אל השוקת. דוּמם פסעו השתיים, ובכל העת הארוכה לא החליפו ביניהן מילה. אם מי מהן הבחינה בזמזום הטורדני שנשמע בשמי בגדד היא לא ציינה זאת אף בהגה.
 
אבאר לכם כעת כמה פרטים נוספים על שתי הנשים — והן, בינתיים, תמשכנה בדרכן.
שם האחת היה לָטִיפָה, ולרעותה קראו פָטִימָה. הן היו אחיות. לבושן השחור, הזהה, טשטש כליל את תווי גופן ופניהן, מנע כל אפשרות להבדיל ביניהן, והסתיר את הדמיון המושלם שדמו האחת לרעותה. פטימה ולטיפה היו תאומות זהות.
הן גדלו וחיו יחד, ובמשך יותר מעשרים שנה, מיום לידתן ועד ליום זה, יום מותן, לא נפרדו זו מזו ולו ליום אחד. אם לדקדק - אפילו לא לשעה. כתינוקות ישנו זו לצד זו על אותו מזרן מרופט, נרדמו שוב ושוב למשמע אותו שיר ערש והתעוררו יחדיו לניגון השיר - "השמש בבוקר האירה / את ריסי עיניו של עיסא / הילד הקטן / עת קרא האווז בבוסתן / 'ינצור האל את הסולטן'". שתיהן שמעו יחד אותם הסיפורים, שיחקו עם אותן החברות באותם המשחקים ובצוותא צפו באחיהן השתקן.
לטיפה ופטימה חיו כישות אחת. חברותיהן הבודדות קראו לכל אחת מהן (ולשתיהן יחד, כי תמיד נמצאו זו ליד זו) בכינוי "לטימה", שהוא הממוצע הפונטי של שני השמות ומשמעותו - "זו הראויה ללַטְמָה". "לטמה" הינה סטירת גב־יד מזרחית דרמטית הבאה לסיים דיאלוג, ממש כמו סימן קריאה, ואחריה — אין עוד מילים. היא מכוונת לצלוף היישר בלחי, ובדרך כלל מצליחה להפיק ממנה צליל נאה.
שתי הלטימות התייתמו מאביהן ומאימן כשהיו בנות שנתיים בלבד וגוּדלו על ידי האח דָּאוּד, שעתיד להפוך לאחד מגיבורי העלילה. פרנסתם נסמכה על מסחר קמעונאי בקטניות, או, במילים פשוטות, מכירת גרעיני אבטיח מיובשים.
במדינה קפיטליסטית, הפעלת עסק שמייצר גרעיני אבטיח מיובשים וסוחר בהם היא עניין מורכב. רכישת חומר הגלם הדביק מתבצעת מדי יום ביומו מעשרות מקורות, ולשם כך נדרשים רכבי איסוף, מסופי מחשב, תוכנה יקרה לניהול הקשר עם הספקים, נהגים, קניינים, אחראי מחסן ומנהל כספים.
בשכונה הבגדדית של אותן שנים, הלטימות מילאו בהצלחה את כל הפונקציות הללו ללא הכשרה רשמית. מדי יום הן פקדו עשרות ספקים שונים של גרעיני אבטיח — כלומר בעלי מסעדות ובתים. שתי מנהלות הרכש פשוט עברו ברחובות כשהן מלקטות ומרוקנות בדרכן צנצנות ופחיות שהונחו שם עבורן אל דלי פלסטיק ירוק ועצום המוצב על מתקן דו־גלגלי בעל ידית משיכה — מתקן שהמציאו בעצמן. בשכונה זו טרם השלים העולם המערבי את השתלטותו על אפיקי המחשבה של הבריות, כך שהשכנים נהנו, סתם כך, להשתתף בהספקת פסולת האבטיחים וליטול חלק במפעלן של התאומות היתומות; ובמסגרת הִלכות הכרת התודה, הסתפקו בתודה בלי להתעקש על ההכרה. מכל מקום, השתיים מעולם לא נתבקשו לתת תמורה כלשהי בעד הגרעינים הדביקים.
המשמעות המתמטית של רכישת חומר גלם במחיר אפס הייתה שהעסק המשפחתי נהנה מרווח גולמי בשיעור אינסופי.
אך בטרם תעזבו את מקום עבודתכם ותיחפזו לייסד מיזם עסקי אידיאלי שכזה, כדאי לבדוק את מגמות ההנדסה הגנטית בענף. כבר פגשנו ילדים שלא יודעים כי לאבטיח יש גרעינים.
 
לטיפה ופטימה המשיכו לצעוד. בדרך מקרה לטיפה פסעה בראש, ופטימה השתרכה קצת מאחור. קצב נשימותיהן התלכד. האחת עשויה הייתה לשמוע את נשימותיה הכבדות של רעותה או את שלה עצמה ולא לדעת נשימותיה של מי היא שומעת. בלי לתאם זאת נקטו שתיהן שיטה זהה לספירת צעדיהן במניין עולה ואחר כך יורד, מאחד עד אלף צעדים ולאחר מכן מאלף עד אחד, וחוזר חלילה. במניין כל צעד עשירי המו ריאותיהן אנחה כבושה, כמעט בלתי נשמעת, בעוד שפתותיהן נותרות חשוקות. כך קבעו לעצמן קצב לצעידה, וכך גם הגנו על מוחן מפני מחשבות לא רצויות — מעין תחליף לתפילה או למדיטציה שהתאים להילוכן האיטי. שתיהן טרם הבחינו בטרטור הממונע שנשמע באותה שעה מוקדמת גבוה מעל בתיה של בגדד.
הלטימות היו רגועות. הן ידעו כי גרעיני האבטיח המיובשים שעל ראשיהן עתידים להימכר בקלות. למעשה באותו בוקר כבר המתין להן בפאתי השוק ג'מיל — סוחר זריז שעמד לרכוש מהן את כל הכמות כולה ולהפיק ממנה רווח ניכר. בכיסיו כבר נכונה חפיסת שטרות מיוזעים ומוכתמים, שטרי כסף שאנשי עמל העבירו מיד ליד; שטרות שחלקם בעלי עבר מקופל, חלקם בעלי עבר מקומט, וחלקם בעלי עבר משולב — מקופל ומקומט ואפילו מגולגל. אחדים מהסוחרים הפרו את תקנות ועדת הדינארים המלכותית העיראקית, שציוותה על האוחזים בשטרות לקפלם ולהניחם תמיד כאשר פניו של השליט הדגול מופיעות בשלמותן כלפי מעלה; בחלק מהשטרות צוירו צלקות או סימנים אחרים על פניו של השליט האהוב, בשטרות אחרים נוספו קרניים לראשו או רטייה לעינו. אגב, אותן תקנות ידעו להתמודד גם עם גילויי בריונות שכאלה מצד הנתינים, וחייבו את הבנקים, המקבלים לידיהם את השטרות, להעסיק מאפרות מקצועיות שתפקידן לתקן במכחול את הפגמים והמומים שביקשו אותם עיראקים כפויי טובה להטיל בדמותו של מנהיגם הטוב.
 
בצוהרי אותו היום עתיד היה להיערך שלב נוסף באליפות בגדד במטקות־נהר על שפתו המערבית של החידקל. מטקות־נהר משחקים בזוגות. בני הזוג ניצבים זה מול זה במרחק של שבעה מטרים ומתחרים במספר חבטות הכדור שהם מחליפים ביניהם בפרק זמן של חמש דקות. ככל שמספר החבטות גדול יותר כן עולה הדירוג.
כמו אחיו הכפרי, המכונה מטקות־ים, גם את מטקות־הנהר משחקים בתלבושת מינימלית, בדרך כלל בגד ים בלבד. אף על פי שאין לקרבתם של המים כל השפעה על ספורט המטקות עצמו, אין בנמצא עדויות לכך שמישהו עוסק בספורט זה שלא בסמוך למקור מים.
ג'מיל הגדיל להיערך ליום המיוחד. מלבד גרעיני אבטיח מיובשים התכוון למכור גם כדורי גומי. כאשר נופל כדור למים במהלך משחק מטקות־ים מחזירים גלי הים הקטנטנים את הכדור אל החול; ואולם זרם הנהר נושא עימו את הכדור הלאה. ג'מיל ראה בעיני רוחו שחקנים מתוסכלים רבים נזקקים בדחיפות לכדור חליפי, והוא התכוון לספקו תמורת מחיר הגון.
הוא נחפז, אפוא, לכיוון השוק, לרכוש מלטיפה ופטימה את גרעיני האבטיח המיובשים. בראשו התרוצצו חישובים ומכפלות של כדורים וגרעינים. כמה ירוויח אם ידרוש מחיר קצת יותר גבוה לכל כדור? ומה אם יעלה אך במעט את מחיר שקית הגרעינים? או אולי עדיף להקטין את כמות הגרעינים בכל שקית ולמכור יותר שקיות בלי להוריד את מחירן? הוא החליט לבחור באפשרות האחרונה. אף אחד לא בודק את מספר הגרעינים שהוא מקבל בשקית. עם זאת, כל עיראקי על שפת הנהר ביום שישי יהיה מוכן לשלם חצי דינאר בעבור חמש שקיות גרעיני אבטיח מיובשים.
ג'מיל חיכך ידיו בציפייה. כמו לטיפה ופטימה, ההולכות וסופרות צעדיהן דוּמם, גם ג'מיל לא שמע את הרעש המוזר ולא הבחין בו.
 
מקור הרעש היה מטוס זעיר ללא טייס (מתוצרת ישראלית, אגב) אשר חג באותו בוקר בשמי בגדד כדי לאתר מטרה צבאית מסוימת.
בתמרוניו של המטוס שלט חייל אמריקני צעיר — נניח ששמו וויל — אשר ישב במרחק מאות קילומטרים דרומה משם, בבטנהּ של נושאת המטוסים "פרידום". בידו החזיק מוט פיקוד, מעין ג'וי־סטיק הדומה לאלה המשמשים במשחקי טלוויזיה ומחשב. מולו ניצב צג רחב ועליו תמונות שהועברו מהמצלמה המותקנת על כלי הטיס הקטן והידידותי. פקודות ההיגוי עברו לכלי הטיס והניעו את הֲגָאֵי המטוס הזעיר בהתאם לרצונו של וויל.
מאחוריו ישבו שני קצינים, תצלומי אוויר של העיר בגדד מונחים על ברכיהם. היה אפשר להבחין באפיקו של החידקל, במסגד הגדול על שם האימאם עלי, באצטדיון הכדורגל "אל־שיהאב", בשדה התעופה הבינלאומי וכן בבתים או במתקנים מסוימים שמיקומם היה מסומן בעיגול צהוב. כך יכלו הקצינים לנווט את וויל ולהנחות אותו לאן להטיס את המטוס הזעיר, ובאיזו זווית להפנות את מצלמותיו ואחר כך להדריכו למטרה המדויקת שאליה יש לכוון את אלומת הלייזר. זו נועדה לביית על המטרה את החיישן המותקן בקצה פצצה חכמה הצמודה לכנפו של מפציץ אימתני בעל כינוי תמים (אות אנגלית ומספר, ממש כמו סוג של ויטמין( שחג כל אותה עת מעל המדבר העיראקי.
אנשי החימוש של הטייסת ריססו על הפצצה הזאת שתי מילים לועזיות שיצרו צירוף לשוני מעניין. לו נתבקשנו להציע תרגום ההולם את משמעותו ואת הווירטואוזיות המילולית שלו, ועדיין להתיר את הספר לקריאת בני נוער, היינו מתרגמים זאת בערך כך: "יסוּדם סדאם." באנגלית זה נכתב כך: " "Sodomize Hussein!
סוללה לקויה גרמה לכך שלפתע חדלה אלומת הלייזר לציין את המטרה, והפצצה, שהחלה להתביית על כתם הלייזר, איבדה את נקודת הציון שלה ותעתה בדרכה היישר אל פאתי השוק — למקום שבו נמצאו באותה עת לטיפה, פטימה, ג'מיל ועוד ארבעה אזרחים עיראקיים, שאיש לא טרח לברר את זהותם עד עצם כתיבת ספר זה.
המוות התנפל על לטיפה כחֶתֶף, מאחור. בטרם חשה בסכנה כלשהי כבר לא הייתה נתונה עוד לכל סיכון. חמש מאות קילוגרמים של מתכת, שעשו דרכם ארצה במהירות של יותר מאלף קילומטרים לשעה, פגעו בגבה ונשאו אותה עוד עשרה מטרים במורד גרם המדרגות, לפני שהתפוצצו ברעש מחריש אוזניים יחד עם ג'מיל וארבעת האלמונים.
פטימה, שעלתה במדרגות אחרי לטיפה, לא נפגעה מן הפצצה שעברה מעליה והעיפה את אחותה. היא לא הבחינה במאומה בשל קערת המתכת הרחבה שעל ראשה ורק שמעה שריקה ולאחריה שאון עז. הדף הפיצוץ עבר מעליה, וזכוכיות, טיח וכמה שברי לבנים נחתו בסמוך לבהונותיה. היא עצמה נותרה שלמה, אך חנית של כאב איום פילחה את הווייתה.
נשימתה שותקה, והיא חשה כאילו אלפי שדונים זעירים חדרו לגופה והם מושכים את איבריה לכל הכיוונים. פטימה חשה את המוות משתלט עליה, אך היא לא ידעה שהיה זה מותה של תאומתה, עצמה ובשרה.
שני קרעים קטנטנים בעור התוף של אוזניה, תוצאת הרעש, גרמו לה לאבד את שמיעתה. כל ההתרחשות סביבה דמתה כעת לסרט אילם. היא כשלה במורד גרם המדרגות. בסמטה לא היה עדיין איש. הקערה הרחבה הייתה מונחת הפוכה על הארץ. פטימה התקרבה. מתחת לקערה הייתה שמלה שחורה, ממש כמו השמלה שלבשה היא עצמה. בתוך השמלה היו מותניים כמותניה ממש, רגליים יחפות, ממש כרגליה... אך אבוי, כלום לא היה מחובר לאלה הרגליים. היא קרטעה עוד כמה צעדים ואז ראתה ראש עם פנים, ממש כפניה, מונח על הארץ, את עיניה קרועות לרווחה, את פיה פעור, את צווארה ועליו שרשרת ותליון בצורת חצי כדור - ממש כמו התליון שעל צווארה, חציו השני של אותו הכדור, סמל לשני חצאיו של שלם אחד.
ליבה דפק במהירות, הדם הלם בראשה בעוצמה הולכת וגוברת, מסך שחור החשיך את עיניה. היא הושיטה את ידה אל פניה של אחותה, וברגע שאצבעותיה הרגישו את לחייה נטולות החיים של התאומה, עבר בכל גופה זרם חשמל מצמרר שהתקיף את ליבה — והיא נפלה על צווארה של לטיפה ללא רוח.
 
 

עוד על הספר

נושאים

תל אביב בגדד דורון חכם
1
 
 
ציפור לא הואילה לצייץ לכבוד שתי הנשים שעשו את דרכן במעלה רחוב אל־רשיד באור ראשון של אותו בוקר בגדדי שרבי. אף הרוח לא הואיל לנשב כנגד להט מצחן. על קודקודה הרעול של כל אחת מהן נחה, שוות משקל ונפש, קערת נחושת רחבה, שטוחה ודהוית שנים, שבה התפרקדו, יבשים, שדופים והלומי שמש, אלפי גרעינים של אבטיח.
הן צעדו כך שעה ארוכה, מפלסות דרכן בזהירות בין מכוניות ועגלות משא מנומנמות, בדרך אל השוק. היה זה יום שישי, והרחובות היו כמעט ריקים מאדם. אחת לכמה דקות חלף מולן סבל עמוס מרכולת או שיכור מתנודד, והן הזדרזו לשלוח לעברו הִמהום גרוני עמום, שפירושו - "בוקר טוב, שותפנו לגורל, להלך כך ברחובות בעוד העיר נמה".
בשעות אחרות, כאשר הרחובות הומים, אין אדם מטריח עצמו להנהן בראשו, ואף לא להמהם ברכה לעבר זר הנקרה מולו. אך בפוסעו לפנות בוקר, יש שאדם יחוש כה בודד עד שכל נוכרי ייחשב בעיניו לרֵעַ אשר מן הראוי לקדם פניו, אם לא בברכת "בוקר טוב" של ממש כי אז לפחות בהמהום כלשהו. נהמת גרונן של ההולכות נבעה מפחד מפני זרים שמגמת פניהם רעה, כניסיון לרקום ברית־אינסטנט עם הזר ולהפיג אותו ניכור אשר בחסותו יוכל אדם לקום על זולתו.
הילוכן היה לאה ומשתרך, כאותו הילוך משלים־עם־הגורל של בהמות בדרכן הקבועה מן האבוס אל השוקת. דוּמם פסעו השתיים, ובכל העת הארוכה לא החליפו ביניהן מילה. אם מי מהן הבחינה בזמזום הטורדני שנשמע בשמי בגדד היא לא ציינה זאת אף בהגה.
 
אבאר לכם כעת כמה פרטים נוספים על שתי הנשים — והן, בינתיים, תמשכנה בדרכן.
שם האחת היה לָטִיפָה, ולרעותה קראו פָטִימָה. הן היו אחיות. לבושן השחור, הזהה, טשטש כליל את תווי גופן ופניהן, מנע כל אפשרות להבדיל ביניהן, והסתיר את הדמיון המושלם שדמו האחת לרעותה. פטימה ולטיפה היו תאומות זהות.
הן גדלו וחיו יחד, ובמשך יותר מעשרים שנה, מיום לידתן ועד ליום זה, יום מותן, לא נפרדו זו מזו ולו ליום אחד. אם לדקדק - אפילו לא לשעה. כתינוקות ישנו זו לצד זו על אותו מזרן מרופט, נרדמו שוב ושוב למשמע אותו שיר ערש והתעוררו יחדיו לניגון השיר - "השמש בבוקר האירה / את ריסי עיניו של עיסא / הילד הקטן / עת קרא האווז בבוסתן / 'ינצור האל את הסולטן'". שתיהן שמעו יחד אותם הסיפורים, שיחקו עם אותן החברות באותם המשחקים ובצוותא צפו באחיהן השתקן.
לטיפה ופטימה חיו כישות אחת. חברותיהן הבודדות קראו לכל אחת מהן (ולשתיהן יחד, כי תמיד נמצאו זו ליד זו) בכינוי "לטימה", שהוא הממוצע הפונטי של שני השמות ומשמעותו - "זו הראויה ללַטְמָה". "לטמה" הינה סטירת גב־יד מזרחית דרמטית הבאה לסיים דיאלוג, ממש כמו סימן קריאה, ואחריה — אין עוד מילים. היא מכוונת לצלוף היישר בלחי, ובדרך כלל מצליחה להפיק ממנה צליל נאה.
שתי הלטימות התייתמו מאביהן ומאימן כשהיו בנות שנתיים בלבד וגוּדלו על ידי האח דָּאוּד, שעתיד להפוך לאחד מגיבורי העלילה. פרנסתם נסמכה על מסחר קמעונאי בקטניות, או, במילים פשוטות, מכירת גרעיני אבטיח מיובשים.
במדינה קפיטליסטית, הפעלת עסק שמייצר גרעיני אבטיח מיובשים וסוחר בהם היא עניין מורכב. רכישת חומר הגלם הדביק מתבצעת מדי יום ביומו מעשרות מקורות, ולשם כך נדרשים רכבי איסוף, מסופי מחשב, תוכנה יקרה לניהול הקשר עם הספקים, נהגים, קניינים, אחראי מחסן ומנהל כספים.
בשכונה הבגדדית של אותן שנים, הלטימות מילאו בהצלחה את כל הפונקציות הללו ללא הכשרה רשמית. מדי יום הן פקדו עשרות ספקים שונים של גרעיני אבטיח — כלומר בעלי מסעדות ובתים. שתי מנהלות הרכש פשוט עברו ברחובות כשהן מלקטות ומרוקנות בדרכן צנצנות ופחיות שהונחו שם עבורן אל דלי פלסטיק ירוק ועצום המוצב על מתקן דו־גלגלי בעל ידית משיכה — מתקן שהמציאו בעצמן. בשכונה זו טרם השלים העולם המערבי את השתלטותו על אפיקי המחשבה של הבריות, כך שהשכנים נהנו, סתם כך, להשתתף בהספקת פסולת האבטיחים וליטול חלק במפעלן של התאומות היתומות; ובמסגרת הִלכות הכרת התודה, הסתפקו בתודה בלי להתעקש על ההכרה. מכל מקום, השתיים מעולם לא נתבקשו לתת תמורה כלשהי בעד הגרעינים הדביקים.
המשמעות המתמטית של רכישת חומר גלם במחיר אפס הייתה שהעסק המשפחתי נהנה מרווח גולמי בשיעור אינסופי.
אך בטרם תעזבו את מקום עבודתכם ותיחפזו לייסד מיזם עסקי אידיאלי שכזה, כדאי לבדוק את מגמות ההנדסה הגנטית בענף. כבר פגשנו ילדים שלא יודעים כי לאבטיח יש גרעינים.
 
לטיפה ופטימה המשיכו לצעוד. בדרך מקרה לטיפה פסעה בראש, ופטימה השתרכה קצת מאחור. קצב נשימותיהן התלכד. האחת עשויה הייתה לשמוע את נשימותיה הכבדות של רעותה או את שלה עצמה ולא לדעת נשימותיה של מי היא שומעת. בלי לתאם זאת נקטו שתיהן שיטה זהה לספירת צעדיהן במניין עולה ואחר כך יורד, מאחד עד אלף צעדים ולאחר מכן מאלף עד אחד, וחוזר חלילה. במניין כל צעד עשירי המו ריאותיהן אנחה כבושה, כמעט בלתי נשמעת, בעוד שפתותיהן נותרות חשוקות. כך קבעו לעצמן קצב לצעידה, וכך גם הגנו על מוחן מפני מחשבות לא רצויות — מעין תחליף לתפילה או למדיטציה שהתאים להילוכן האיטי. שתיהן טרם הבחינו בטרטור הממונע שנשמע באותה שעה מוקדמת גבוה מעל בתיה של בגדד.
הלטימות היו רגועות. הן ידעו כי גרעיני האבטיח המיובשים שעל ראשיהן עתידים להימכר בקלות. למעשה באותו בוקר כבר המתין להן בפאתי השוק ג'מיל — סוחר זריז שעמד לרכוש מהן את כל הכמות כולה ולהפיק ממנה רווח ניכר. בכיסיו כבר נכונה חפיסת שטרות מיוזעים ומוכתמים, שטרי כסף שאנשי עמל העבירו מיד ליד; שטרות שחלקם בעלי עבר מקופל, חלקם בעלי עבר מקומט, וחלקם בעלי עבר משולב — מקופל ומקומט ואפילו מגולגל. אחדים מהסוחרים הפרו את תקנות ועדת הדינארים המלכותית העיראקית, שציוותה על האוחזים בשטרות לקפלם ולהניחם תמיד כאשר פניו של השליט הדגול מופיעות בשלמותן כלפי מעלה; בחלק מהשטרות צוירו צלקות או סימנים אחרים על פניו של השליט האהוב, בשטרות אחרים נוספו קרניים לראשו או רטייה לעינו. אגב, אותן תקנות ידעו להתמודד גם עם גילויי בריונות שכאלה מצד הנתינים, וחייבו את הבנקים, המקבלים לידיהם את השטרות, להעסיק מאפרות מקצועיות שתפקידן לתקן במכחול את הפגמים והמומים שביקשו אותם עיראקים כפויי טובה להטיל בדמותו של מנהיגם הטוב.
 
בצוהרי אותו היום עתיד היה להיערך שלב נוסף באליפות בגדד במטקות־נהר על שפתו המערבית של החידקל. מטקות־נהר משחקים בזוגות. בני הזוג ניצבים זה מול זה במרחק של שבעה מטרים ומתחרים במספר חבטות הכדור שהם מחליפים ביניהם בפרק זמן של חמש דקות. ככל שמספר החבטות גדול יותר כן עולה הדירוג.
כמו אחיו הכפרי, המכונה מטקות־ים, גם את מטקות־הנהר משחקים בתלבושת מינימלית, בדרך כלל בגד ים בלבד. אף על פי שאין לקרבתם של המים כל השפעה על ספורט המטקות עצמו, אין בנמצא עדויות לכך שמישהו עוסק בספורט זה שלא בסמוך למקור מים.
ג'מיל הגדיל להיערך ליום המיוחד. מלבד גרעיני אבטיח מיובשים התכוון למכור גם כדורי גומי. כאשר נופל כדור למים במהלך משחק מטקות־ים מחזירים גלי הים הקטנטנים את הכדור אל החול; ואולם זרם הנהר נושא עימו את הכדור הלאה. ג'מיל ראה בעיני רוחו שחקנים מתוסכלים רבים נזקקים בדחיפות לכדור חליפי, והוא התכוון לספקו תמורת מחיר הגון.
הוא נחפז, אפוא, לכיוון השוק, לרכוש מלטיפה ופטימה את גרעיני האבטיח המיובשים. בראשו התרוצצו חישובים ומכפלות של כדורים וגרעינים. כמה ירוויח אם ידרוש מחיר קצת יותר גבוה לכל כדור? ומה אם יעלה אך במעט את מחיר שקית הגרעינים? או אולי עדיף להקטין את כמות הגרעינים בכל שקית ולמכור יותר שקיות בלי להוריד את מחירן? הוא החליט לבחור באפשרות האחרונה. אף אחד לא בודק את מספר הגרעינים שהוא מקבל בשקית. עם זאת, כל עיראקי על שפת הנהר ביום שישי יהיה מוכן לשלם חצי דינאר בעבור חמש שקיות גרעיני אבטיח מיובשים.
ג'מיל חיכך ידיו בציפייה. כמו לטיפה ופטימה, ההולכות וסופרות צעדיהן דוּמם, גם ג'מיל לא שמע את הרעש המוזר ולא הבחין בו.
 
מקור הרעש היה מטוס זעיר ללא טייס (מתוצרת ישראלית, אגב) אשר חג באותו בוקר בשמי בגדד כדי לאתר מטרה צבאית מסוימת.
בתמרוניו של המטוס שלט חייל אמריקני צעיר — נניח ששמו וויל — אשר ישב במרחק מאות קילומטרים דרומה משם, בבטנהּ של נושאת המטוסים "פרידום". בידו החזיק מוט פיקוד, מעין ג'וי־סטיק הדומה לאלה המשמשים במשחקי טלוויזיה ומחשב. מולו ניצב צג רחב ועליו תמונות שהועברו מהמצלמה המותקנת על כלי הטיס הקטן והידידותי. פקודות ההיגוי עברו לכלי הטיס והניעו את הֲגָאֵי המטוס הזעיר בהתאם לרצונו של וויל.
מאחוריו ישבו שני קצינים, תצלומי אוויר של העיר בגדד מונחים על ברכיהם. היה אפשר להבחין באפיקו של החידקל, במסגד הגדול על שם האימאם עלי, באצטדיון הכדורגל "אל־שיהאב", בשדה התעופה הבינלאומי וכן בבתים או במתקנים מסוימים שמיקומם היה מסומן בעיגול צהוב. כך יכלו הקצינים לנווט את וויל ולהנחות אותו לאן להטיס את המטוס הזעיר, ובאיזו זווית להפנות את מצלמותיו ואחר כך להדריכו למטרה המדויקת שאליה יש לכוון את אלומת הלייזר. זו נועדה לביית על המטרה את החיישן המותקן בקצה פצצה חכמה הצמודה לכנפו של מפציץ אימתני בעל כינוי תמים (אות אנגלית ומספר, ממש כמו סוג של ויטמין( שחג כל אותה עת מעל המדבר העיראקי.
אנשי החימוש של הטייסת ריססו על הפצצה הזאת שתי מילים לועזיות שיצרו צירוף לשוני מעניין. לו נתבקשנו להציע תרגום ההולם את משמעותו ואת הווירטואוזיות המילולית שלו, ועדיין להתיר את הספר לקריאת בני נוער, היינו מתרגמים זאת בערך כך: "יסוּדם סדאם." באנגלית זה נכתב כך: " "Sodomize Hussein!
סוללה לקויה גרמה לכך שלפתע חדלה אלומת הלייזר לציין את המטרה, והפצצה, שהחלה להתביית על כתם הלייזר, איבדה את נקודת הציון שלה ותעתה בדרכה היישר אל פאתי השוק — למקום שבו נמצאו באותה עת לטיפה, פטימה, ג'מיל ועוד ארבעה אזרחים עיראקיים, שאיש לא טרח לברר את זהותם עד עצם כתיבת ספר זה.
המוות התנפל על לטיפה כחֶתֶף, מאחור. בטרם חשה בסכנה כלשהי כבר לא הייתה נתונה עוד לכל סיכון. חמש מאות קילוגרמים של מתכת, שעשו דרכם ארצה במהירות של יותר מאלף קילומטרים לשעה, פגעו בגבה ונשאו אותה עוד עשרה מטרים במורד גרם המדרגות, לפני שהתפוצצו ברעש מחריש אוזניים יחד עם ג'מיל וארבעת האלמונים.
פטימה, שעלתה במדרגות אחרי לטיפה, לא נפגעה מן הפצצה שעברה מעליה והעיפה את אחותה. היא לא הבחינה במאומה בשל קערת המתכת הרחבה שעל ראשה ורק שמעה שריקה ולאחריה שאון עז. הדף הפיצוץ עבר מעליה, וזכוכיות, טיח וכמה שברי לבנים נחתו בסמוך לבהונותיה. היא עצמה נותרה שלמה, אך חנית של כאב איום פילחה את הווייתה.
נשימתה שותקה, והיא חשה כאילו אלפי שדונים זעירים חדרו לגופה והם מושכים את איבריה לכל הכיוונים. פטימה חשה את המוות משתלט עליה, אך היא לא ידעה שהיה זה מותה של תאומתה, עצמה ובשרה.
שני קרעים קטנטנים בעור התוף של אוזניה, תוצאת הרעש, גרמו לה לאבד את שמיעתה. כל ההתרחשות סביבה דמתה כעת לסרט אילם. היא כשלה במורד גרם המדרגות. בסמטה לא היה עדיין איש. הקערה הרחבה הייתה מונחת הפוכה על הארץ. פטימה התקרבה. מתחת לקערה הייתה שמלה שחורה, ממש כמו השמלה שלבשה היא עצמה. בתוך השמלה היו מותניים כמותניה ממש, רגליים יחפות, ממש כרגליה... אך אבוי, כלום לא היה מחובר לאלה הרגליים. היא קרטעה עוד כמה צעדים ואז ראתה ראש עם פנים, ממש כפניה, מונח על הארץ, את עיניה קרועות לרווחה, את פיה פעור, את צווארה ועליו שרשרת ותליון בצורת חצי כדור - ממש כמו התליון שעל צווארה, חציו השני של אותו הכדור, סמל לשני חצאיו של שלם אחד.
ליבה דפק במהירות, הדם הלם בראשה בעוצמה הולכת וגוברת, מסך שחור החשיך את עיניה. היא הושיטה את ידה אל פניה של אחותה, וברגע שאצבעותיה הרגישו את לחייה נטולות החיים של התאומה, עבר בכל גופה זרם חשמל מצמרר שהתקיף את ליבה — והיא נפלה על צווארה של לטיפה ללא רוח.