פרולוג
מיה
בהיתי בעיניים קפואות כשהורידו את הארון הלבן המבריק לאדמה. השמיים בכו איתי, וטיפות גשם חלחלו אל מתחת למעיל השחור שלבשתי.
שרפו אותי מבפנים.
לאט־לאט.
עמוק יותר ויותר.
עד שהאפלה אפפה אותי, עד שכל העיניים הסתכלו רק אליי. יכולתי לחוש את החרדה שלהם, היא הייתה כמו לולאה סביב צווארי. חיכו שאגיב, חיכו שאישבר, חיכו שאעשה משהו.
מה שזה לא יהיה.
עברה דקה ואולי עברו שעתיים, ואולי אלה היו שלושה ימים שעברו לנגד עיניי הנפוחות. באמת לא ידעתי כמה זמן עמדתי שם. לפי הנפיחות בעיניים והגוף הרועד שלי, הנחתי שחלפו כמה שעות. היה נדמה לי שהזמן עמד מלכת כשכל עולמי התרסק סביבי.
פיסה אחר פיסה.
אחת־אחת.
תכף לא יישאר ממני כלום. לא הבחורה שכולם רצו שאהיה. לא הבחורה שכולם זכרו. מיה הקודמת. הם ראו רק את הקליפה של האדם שהייתי קודם ונאחזו בתקווה שאותה מיה עדיין נמצאת אי־שם בתוכי. ולא הילדה...
שכבר לא הייתה קיימת.
אלא שרק ניסיתי להעמיד פנים שאני לא נמצאת שם. ניסיתי לדמיין שחיי לא השתנו בתוך שניות ספורות. שהעולם שלי לא התהפך בפרק זמן של כמה שעות. שכל מה שרציתי להאמין בו לא היה באמת...
שקר.
החיים היו סדרה של בחירות...
טובות.
רעות.
כמו אפקט הפרפר. כל פעולה עוררה תגובה. ברגע שדבר אחד השתנה, אי־אפשר היה עוד לעצור את שרשרת האירועים שקרתה אחר כך. החלטה אחת פשוטה יכלה לעורר כאוס.
שבריר שנייה.
רגע הרה גורל אחד.
והגלגל התחיל לנוע במסלול מסוים.
זה מה שהניע את העולם. זה מה שאִפשר לנו לראות הבזקים של מה שהיה יכול להיות אילו קיבלנו החלטה אחרת. אבל את הנעשה לא ניתן להשיב, לא משנה כמה ניסית להגיע אל אותו מסלול בלתי־נראה ולארגן אותו מחדש, לתקן את מה שנשבר. זה יתעתע בך, האפשרויות שהיו גלומות בתוצאה האחרת, אבל אז תקבלי צחוק ישר לפנים, כאילו איזו ישות אכזרית אומרת לך שזה לא יקרה לעולם.
לא עכשיו.
ולא אף פעם.
אלא שההחלטה הזאת לא הייתה שלי. לא אני בחרתי בזה. לא אני רציתי את זה. אני מעולם לא התפללתי לזה. הסיוט הכי גרוע שלי הפך למציאות. בסופו של דבר, זה לא משנה.
כי ההחלטה הזאת שינתה לא רק אותי, אלא את כל העתיד שלי.
היא גם עלתה לי באהבת חיי. שטמונה עכשיו עמוק באדמה, שלא אראה עוד לעולם.
לא חיוך אחד.
לא הצהרת אהבה אחת.
לא...
לא...
לא...
עצמתי את עיניי בחוזקה והקשבתי לגשם השוצף על הבטון ולרעש מחריש האוזניים של המנוף שלקח ממני הכול. ופתאום הרגשתי אותו מאחוריי.
כל דבר שהיה קשור אליו הכאיב.
הריח שלו, ההילה שלו, ובמיוחד האהבה שלו כלפיי.
כלפינו.
"אני מצטער. אני כל כך פאקינג מצטער," אמר בקול מלא כאב וחרטה. תחושת האשמה שלו הייתה כל כך עמוקה, כל כך מציפה, ואני הרגשתי שהיא אפפה אותי והקשתה עליי לנשום.
הקשתה עליי לחשוב.
הקשתה עליי להרגיש.
עכשיו, ממש ברגע זה.
החיים שלי נגמרו עוד לפני שהייתה להם הזדמנות...
להתחיל.
כשבהיתי במצבת השיש האפורה, שעליה היה חרוט שם המשפחה... ג'יימסון.