הזנזונת מחיפה

זאת הפעם האחרונה שאתה מרים עלי יד!" הרימה טלי את קולה. טביעת ידו הגברית המגושמת עם אותה טבעת זהב כבדת משקל, השאירו חותם אדום על עור לחיה הרך והעדין, ודמעות צורבות של כאב ועלבון גם יחד זלגו מעיניה הירוקות. טלי הניחה את ידה על האזור הפגוע והכואב, תוך שהיא מביטה אל אביה שעמד מולה רותח וזעם, כשפניו סמוקות ומבטו מאיים, במבט חודר, כואב וזועם. "אני צריך לקבל טלפון ב 11 בלילה מאשה היסטרית שצורחת מעברו השני של הקו שהבת שלי מזדיינת עם בעלה? את לא מתביישת להזדיין עם גבר נשוי? זנזונת שכמותך!" צעק עליה אביה. "הוא לא נשוי" צרחה טלי, "שמעת? זה מה שהיא מספרת, אבל זה לא נכון. הם התגרשו כבר לפני 5 שנים! הוא לא בעלה יותר, היא שקרנית! תמיד האמנת לכל מה שמספרים לך עלי! אף פעם לא טרחת לחקור ולבדוק אם זאת האמת, אבל תמיד היה לך נוח לך להרים עלי יד, להרביץ לי בחגורה או במחבט של השטיחים. איזה מן בן אדם אתה? איזה מין אבא אתה שאף פעם לא לוקח את הצד של הילדים שלו ולא מגן עליהם? הבחור הזה לא נשוי!" "אל מי את חושבת שאת מדברת פראית שכמותך?", הוא הוסיף לצרוח כשזעמו רק הולך וגובר. בצעד גדול הוא פסע פסיעה לעברה בצורה מאיימת כשידו המונפת קמוצה לאגרוף. טלי נסוגה לאחור בחרדה, כשגופה התמיר רוטט מכעס ומעלבון, "אני לא נשארת בבית הזה, אני עוזבת את הבית. אני לא יכולה להמשיך לחיות כאן יותר!", צעקה טלי תוך שהיא רצה אל חדרה ונועלת את דלת החדר מאחריה. היא נפלה על מיטתה כשדמעות חונקות את גרונה, "למה יש לי אבא כזה?" היא שאלה את עצמה, "לכל מי שאני מכירה ישנם אבות שמגינים עליהם, תומכים ואוהבים אותם, ורק אני קוללתי באבא מחורבן כזה". טלי שכבה על מיטתה נסערת, כשהיא נלחמת בדמעות ששטפו את פניה. כמו בסרט היא התחילה לשחזר את מה שגרם למערכת היחסים הבלתי אפשרית בינה לבין אביה.