העץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העץ
מכר
מאות
עותקים
העץ
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ג'ון רוברט פאולס (באנגלית: John Robert Fowles, ‏31 במרץ 1926 - 5 בנובמבר 2005) היה סופר בריטי.

    בנוסף לכתיבתו הפוריה, עסק פאולס גם בתרגום יצירות צרפתיות לאנגלית, פרסם סדרת טבע, ובשנת 1973 הוציא לאור אוסף של פואמות.
    משנת 1968 התגורר ג'ון פאולס בעיר נמל קטנה בשם Lyme Regis. התעניינותו בהיסטוריה של העיר הביאה למינויו בשנת 1979 כאוצר המוזיאון המקומי, תפקיד אותו מלא במשך עשור.
    פאולס נפטר ב-5 בנובמבר 2005 לאחר מחלה קשה.

    תקציר

    אמנות וטבע אחים הם, שני ענפים של אותו עץ.
    ממואר פילוסופי מעורר השראה, שמתחיל כחשבון נוקב עם אב הסולד מהטבע הפראי, וממשיך למדע ולאמנות בתרבות המערב, שהקימו חומות של ניכור בין האדם לבין הטבע. 
    הסופר ג'ון פאולס משוטט בין נופי ילדותו, ציורים ויערות, ומוביל אותנו למסע אל מסתרי הכתיבה, הנמשלת כאן לשיטוט ביער, ואל העצים של חיינו – אלה שפסחנו עליהם מבלי משים, ואלה שעוד נפגוש, יש לקוות, כמי שהתעוררו מתרדמה עמוקה. 
    פאולס מזכיר לנו את ההנאה שבללכת לאיבוד, את היופי בגנים – ובדמיונות – שאינם גזומים, ואת העונג חסר התכלית שבהיעדר כל תוכנית שהיא, בחיים כמו באמנות. הוא מפציר בנו - ומאתגר אותנו – להטות אוזן אל "האיש הירוק" בתוכנו, ולאמץ אל ליבנו את האינטואיטיבי, הבלתי צפוי, שחומק מכל מדידה או הסבר. 

    ג'ון פאולוס (2005-1926), סופר בריטי פורה, הוא מגדולי הסופרים במאה ה-20. במהלך יותר מ-40 שנות כתיבה פירסם יצירות סיפורת ועיון (חלקן עובדו לקולנוע), ואוסף שירים שנמכרו במיליוני עותקים. כמו כן תירגם יצירות מצרפתית לאנגלית. ב-1979 זכה לתהילה עולמית עם פרסום ספרו "אהובת הקצין הצרפתי", שעובד לסרט בכיכובה של מריל סטריפ.
    "טורי הבתים המכובדים הקטנים שמאוכלסים על ידי אנשים מכובדים קטנים, דיכאו אותי כבר מילדות," הוא כתב פעם, "אני מעדיף פי כמה מונים אוכלוסייה דלילה ומפגשים דלילים."

    פרק ראשון

    העצים הראשונים שהכרתי כהלכה היו עצי התפוח והאגס בגן של בית ילדותי. זה אולי נשמע כפרי ופסטורלי, אבל לא כך היה הדבר, שכֵּן הבית שלנו שכן מבודד למחצה בפרבר של שנות העשרים על שפך התמזה, כ-65 קילומטרים מלונדון. הגן האחורי היה קטנטן, פחות מ-400 מטר רבוע, אבל אבי דחס בקצהו האחד ולאורך גדר צידית סומכות מסבָכות ברזל וחגורות הדליה לתמיכה בצמחייה. אפילו במדשאה הזעירה הצטופפו חמישה עצי תפוח, ששרדו רק בזכות גיזום מתמיד של ענפיהם. זו היתה חריגה מן החלקות השגרתיות יותר של שכנינו, על גבול האבסורד, כמו ניסיון להתחזוּת כחלק מגינת ירק לצד בית אחוזה אדיר ממדים. למעשה, איש לא ראה בכך מעשה שטות, הודות לפירות שהניבו אותם עצים.
     
    שמות הזנים של תפוחים ואגסים, בדומה לשמותיהם של יינות — כשלעצמם, אין בהם ערובה לאיכות. אפשר למצוא שני עצים בעלי תוויות זהות, אך אלו יניבו פירות שונים זה מזה כמו יקב מעולה ויקב בינוני מאותו מדרון. אפילו אותו העץ עשוי להשתנות משנה לשנה. וכמו בנוגע ליין, המרכיבים המהותיים הם טיב הקרקע, המיקום והאקלים השנתי; אך מעבר לגורמים האקראיים הללו, טיפוח ביד אדם. אין ספק שהעצים של אבי, שנהנו מלכתחילה מאדמת סחף מקומית, זכו לגיזום המסור ביותר, ליד מפנקת ולתפילות האדוקות ביותר באנגליה כולה, ובאופן תדיר קטפו פרסים בתצוגות באזור. טעמם היה ודאי המשובח מסוגם — זנים שנעשים נדירים יותר ויותר בימי הסופרמרקט האלה בשל חסרונותיהם המסחריים, כמו ציפתם העדינה או הכורח העלוּם "להיאכל היישר מן העץ" — הטעם המשובח ביותר שידעתי מעודי. עדיין רודף אותי זיכרונם, זיכרון שמותיהם וטעמיהם, צ'ארלס רוס וליידי סאדלי, פּיסגוּד נוֹנסאץ' ומלך הפּיפּינים. גם הזנים הפופולריים יותר שהוא גידל, כמו קומיס ג'יימס גריב וקוֹקס אורנג' — המוצרט והבטהובן של מדע גידול הפירות — סיגלו לעצמם על עצי הכלונסאות המחוכמים שלו תועפות של טעם ועידון, שלא פגשתי כמותם מאז אלא לעתים נדירות. בין השאר זה היה משום שהוא היטיב לדעת מתי בדיוק לאכול את הפרי. אגס קומיס צריך שבועות אחדים כדי להבשיל בחנות, אך הוא בשיאו ליום אחד בלבד. השלמוּת בזן הגריב רגעית ובת חלוף כמעט באותה מידה.
     
    עצים אלה השפיעו על חיינו הרבה יותר משהבנתי בנעוריי. התייחסתי אליהם כפי שאבי הציג אותם לעולם, תחביב ותו לא; עניין שבשגרה, או מחויב המציאוּת, כמו הדאגות הכספיות התמידיות שלו, היעלמויותיו היומיומיות ללונדון, כיב התריסריון שלו — או מן הצד החיובי, הגולף של סופי השבוע, טניס, החיבה שלו לתחרויות קריקט מחוזיות. אבל כבר אז הם היו יותר מעצים — שמותיהם, מִנהגם וטבעם התקיימו באותו מישור רגשי כשל בן משפחה.
     
    כבר אז הזדקר לעין הבדל בולט אחד בין אבי לביני, אלא שהילד שהייתי לא היה מודע לו, או ראה בו הבדל של טעם בלבד, אולי של גיל, בחירת תחביב ותו לא. כך או כך, קרובי משפחה שלי עודדו את ההבדל ההוא, ובעיניי אז אף קידשו אותו. היה לי דוד חוקר חרקים נלהב, והוא היה לוקח אותי מדי פעם לסיורים בחיק הטבע — להציב רשתות, לפתות עשים בסוכר, לצוד זחלים וכהנה וכהנה — ומלמד אותי את האמנות המעודנת של 'קיבוע' היצורים שלכדנו. היו גם שני בני דודים, מבוגרים ממני בהרבה. האחד היה מגדל תה בקניה, דייג נלהב וצייד של חיות בר גדולות, שבביקוריו המזדמנים אצלנו ראיתי בו את בר־המזל הגדול ביותר עלי אדמות. השני היה קרוב שאין משפחה אנגלית הגונה ממעמד הביניים שלמה בלעדיו, אקסצנטרי עד חורמה, שהתאים לחיי הפרברים וערכיהם לא יותר משקיפוד מתאים לספה. הוא הצליח לצרף יחדיו אוסף מעורר השתאות של תחומי עניין פרטיים: יינות וינטאג' אדומים, ריצות למרחקים ארוכים (הוא היה ברמה בינלאומית), טופוגרפיה ונמלים, שאודותיהן היה בר־סמכא. קינאתי בו ללא גבול על החופש שלו לצאת לטיולי הליכה, על התצלומים הרבים מספור שהביא ממקומות אקזוטיים, על הידע המעמיק שלו בשׂדאות ובטבע; ולפלא היה בעיניי שאבי החשיב את היצור המרתק הזה לחצי משוגע.
     
    קרובי משפחה אלה עוררו בי בתוך זמן קצר תשוקה לחקור את הטבע ואת האזור הכפרי; כלומר, כמיהה להימלט מאותם עצים בלתי טבעיים בתכלית שבגן האחורי שלנו, ומכל מה שהם מייצגים. בכך התחלתי מבלי דעת לרמוס את נשמתו של אבי. יותר ויותר התאוויתי אל מה שנעדר מסביבתי הקרובה: מרחבים, פראיות, גבעות, יערות... בעיקר, אני חושב, אזורי יערות, עצים 'אמיתיים'. להוציא חריג אחד או שניים — אדמת הביצות של אסקס, הטונדרה הארקטית — תמיד תיעבתי ארצות שטוחות נעדרות עצים. דומה שהזמן שולט בהן ללא מצרים, מתקתק חסר רחמים כמו שעון. אבל עצים מעקמים את הזמן, או ליתר דיוק יוצרים מגוון זמנים: כאן דחוס ובוטה, שם רגוע וגלי — אף פעם לא משתרך, מכאני, חדגוני ללא מפלט. עודני חש בכך בפתחו של כל אחד מאינספור היערות הקטנים והנסתרים באזור הגבול של מחוז דֶבוֹן־דוֹרְסֶט, שם אני חי כעת; זה כמעט כמו לעזוב את האדמה ולהיכנס אל הים, אל תווך אחר, ממד אחר. בצעירותי זאת היתה תחושה חריפה. להתגנב אל בין העצים תמיד היה להתגנב לגן עדן.
     
    האם הקרע הזה ביני לבין אבי היה מגיע לכדי כך גם אלמלא נולד היטלר, זאת לא אוכל לדעת. לאור המצב, הוא היה בלתי נמנע עקב מלחמת העולם השנייה על סכנותיה. נאלצנו לעזוב את פרבר אסקס שלנו לטובת כפר מרוחק בדבונשייר, שם כל כמיהותיי החשאיות עמדו להתגשם מעבר לחלומותיי הפרועים ביותר. בלב חפץ זנחתי את האוסף הקטן שלו של עצי פרי מצומקים ומכוּוצים, שם בעולם החדש שלי, אמריקה שלי הגדושה עצים טבעיים לאין קץ. מה היתה — ועדיין — משמעותו של "שלי" עבורי, לכך אגיע מיד, אבל קודם אנסה להבהיר מה היתה עבורו משמעות "שלו", כפי שאני חושד היום; ומדוע היתה להם משמעות כזאת. עם הגיל המתקדם אני מבין שהשוני התהומי למראית עין בגישה שלנו לטבע — בעיקר בכל האמור בעצים — שירת באופן מתמיה את אותה מטרה, מעין מערכת שורשים משותפת, שזורה, תבנית פרדוקסלית.
     
    אבי השתייך לדור שחייו נחרצו אחת ולתמיד בידי מלחמת העולם הראשונה. כלפי חוץ, ברוב אורחותיו דבק במוסכמות והקפיד הקפדה יתירה שלא לפגוע במנהגיהם של שני העולמות שבהם חי — הפרברים ועולם העסקים של לונדון. לפני המלחמה התעתד להיות עורך דין; אלא שמותו של אחיו בקרבות איפּר Ypres)), ואז של אביו — דמות אב טיפוסי של שלהי התקופה הוויקטוריאנית, שהותיר אינספור ילדים לפרנס משתי מערכות נישואין — דחקה אותו אל ענף הטבק. המפעל המשפחתי היה צנוע. הוא התמחה בסיגרי הוואנה, מקטרות בּרייר בעבודת יד, סדרה משלו של סיגריות וירג'יניה טהורות (עוד טעם אבוד), והחזיק בשתיים־שלוש חנויות, אחת מהן במרכז פיקדילי, שנהנתה מלקוחות יוקרתיים מפעם לפעם. מסיבות שונות — לבטח לא מחסור בדאגה מצד אבי — דעך המפעל בהדרגה במהלך שנות השלושים, ומלחמת העולם השנייה חיסלה אותו סופית. אך בילדותי המוקדמת, מדי יום ביומו היה אבי יוצא ללונדון בחליפה ובמגבעת: שעה ברכבת הלוך, שעה חזור. במהרה החלטתי שלונדון פירושה תשישות גופנית ומערכת עצבים חרדה, ובליבי גמלה ההחלטה שלעולם לא אחיה חיים של נסיעה יומיומית לעבודה מחוץ ליישוב מגוריי — הכרעה שגם אבי, אני משער, איחל לי בליבו, אם כי מסיבות אחרות.
     
    כעת אני יכול לראות, שמלחמת העולם הראשונה גבתה ממנו מחיר כפול ואכזר — לא רק באותן שנים מתועבות בחפירות, אלא גם בתוצאותיה החברתיות. ניתנה לו טעימה מחייו של קצין וג'נטלמן, במיוחד בשנים שלאחר המלחמה שבהן הוצב בצבא הכיבוש בגרמניה. מאז ואילך הוטבעו בו האתוס והשאיפות של מעמד, או של אורח חיים, שנותר מחוץ להישג ידו של העסק שלו, ההולך ומידרדר, ושנראה די אבסורדי לנוכח הרקע המשפחתי האמיתי שלנו. סב־סבי היה לבלר של עורך דין בסומרסט, ונדמה לי שאביו היה נפח. אני שמח באבותיי הרגילים בתכלית, אבל אבי לא שמח בהם, שכן דור אחד בלבד חצץ בינו לבין ההיחלצות מן הכפריות הנידחת והנצחית של המחוזות המערביים אל אצולת המסחר של לונדון. הוא לא היה סנוב, אלא פשוט נכסף לחיים נשגבים יותר משהמציאות התירה. (אפילו למצוא פורקן כדרך הסנוב ולעשות משהו בעניין, הוא לא עשה, שכן נהג זהירות מופלגת בענייני כספים, ובצדק; תכונה שלא ירש מאביו ואף לא הוריש לי). זה לא שהוא האמין במה שהיינו מכנים היום טיפוס במעלה הסולם החברתי, אלא שחסרו לו דרך קבע הפזרנות העליזה, הציוריות של שלושה־גברים־בסירה־אחת, של אחוזה אדוארדינית גדולה מסוף המאה ה-19, וכן הסגנון והזוהר של יחידה צבאית מיוחסת. בכל זה הוא לא היה יוצא דופן; אך היו לו חריגות פרטיות משלו מחוץ למטע הקדוש והקטן של עצי הפרי.

    ג'ון רוברט פאולס (באנגלית: John Robert Fowles, ‏31 במרץ 1926 - 5 בנובמבר 2005) היה סופר בריטי.

    בנוסף לכתיבתו הפוריה, עסק פאולס גם בתרגום יצירות צרפתיות לאנגלית, פרסם סדרת טבע, ובשנת 1973 הוציא לאור אוסף של פואמות.
    משנת 1968 התגורר ג'ון פאולס בעיר נמל קטנה בשם Lyme Regis. התעניינותו בהיסטוריה של העיר הביאה למינויו בשנת 1979 כאוצר המוזיאון המקומי, תפקיד אותו מלא במשך עשור.
    פאולס נפטר ב-5 בנובמבר 2005 לאחר מחלה קשה.

    סקירות וביקורות

    הסיפור על האיש הירוק הקריאה ב'העץ', ספרו היפה והסבוך של ג'ון פאולס, דומה לשיטוט חסר אחריות ביער

    ההתמכרות הגדולה של הקורונה, זו שהתרבות כולה לא תוכל להיגמל ממנה, אינה לדרינק של ‭ 12‬בצהריים - כבודו במקומו מונח - אלא לרמת האסדרה: השיום, התיוג, החלוקה, הרישום, התיארוך, המינון, המשטור, ההשוואה. כל אלו מילאו לא רק את השיח, אלא גם את הוורידים. את מה שלא כימת הטלפון, כימתה המגפה, באקסליזציה מוחלטת של כל תחומי החיים.

    "צורך תמידי, או כורח, דוחק בנו למצוא אובייקטים חדשים ושמות", כותב ג'ון פאולס במסה היפה והנועזת 'העץ' ומוסיף, "האבולוציה הפכה את האדם ליצור שמבודד עד חורמה, שרואה את העולם לא רק באופן אנתרופוצנטרי אלא גם כאוסף של יחידים, השתקפות של הדרך שבה אנו רוצים לחשוב על האני הפרטי שלנו". הקטלוג והשיום הם למעשה אקט של בעלות, והאקט עצמו, של הרכישה, מהנה יותר אף מהבעלות עצמה. מה שיוצר שיעמום תמידי מהמוכר, מזה שכבר קוטלג, שכבר שמענו עליו. הבו לנו אובייקטים חדשים, שכן "אלה הרגילים נעשים דוממים מרוב שגרה, כל כך מוכרים עד שנעשים בלתי מוכרים".

    סבוך? בהחלט. קשה לכתוב על 'העץ'. הקריאה בספר הדק, על שלושת חלקיו השונים, דומה לשיטוט חסר אחריות ביער. הכניסה נראית מסבירת פנים, ברורה, כזו שלא ניתן לאבד בה את הדרך; אחר כך מגיע המעבה, מרמז לך שבילים צפופים המתגלים כמרמה או תעתוע דמיון; וביציאה מהסבך - התבהרות: העצים נפתחים ומגלים את הדרך החוצה מהיער, מהטקסט.

    פאולס, מהפורים בסופרי המאה ה-‭20‬ (לקוראים הוא ידוע בעיקר דרך העיבוד הקולנועי ל'אהובת הקצין הצרפתי'), מתחיל את המסה בסיפור יחסיו עם אביו, שאת הקרע ביניהם הוא ממחיש דרך יחסם לטבע: האב, שמלחמת העולם הראשונה חרצה את חייו, סולד מן הטבע הפראי ומכאוס ואקראיות ככלל. הוא מטפח גן עירוני זעיר ורבתנובה של עצי תפוחים מושבחים, בשעה שבנו עורג לסבך ול"עצים הנשכחים, הנטושים יותר ויותר". חלקה השני, הארוך והפולמוסי של המסה מתחיל בביקור בגנו של "הממיין הגדול", חוקר הטבע קארל לינאוס בן המאה ה-‭.18‬ מביקור זה משולחים צלצליו של פאולס בעיקר אל תפקידו של המדע, או המידוע, ביחסינו עם הטבע. "השינוי המשחית ביותר בגישה שלנו לטבע שחולל המדע הויקטוריאני טמון בדרישה שהיא תהיה תכליתית, שקדנית, שתחתור תמיד להרחבת הידע".

    מתקפה זו על המדע - גם אם אפולוגטית לפרקים - היא פרי עטו של אדם רב-ידע. פאולס פשוט נמצא עשרה צעדים לפנינו, אחרי ההארה. מחשבותיו, הוא עצמו מעיד, מעמידות פני תיאוריות, אך "דחוסות כפקעת סבוכה". הוא קופץ מעניין לעניין, חוזר על עקבותיו, לעיתים פוסע במעגלים. גם כך, וגם כשמתגלעות סתירות, 'העץ', על הרומנטיות הרדיקלית שלו, מעניין ורלוונטי כשם שהיה בשנה שבה יצא הספר (‭,(1979‬ וכמו שקורה לא פעם עם יצירות גדולות, אולי אפילו יותר.

    אם ניתן לחלץ קריאה מרכזית מהעושר העלוותי הזה, הרי היא התנגדות לשימושיות ולתפיסת התועלת: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית". לא רק תרבות הצריכה נגועה בה, אלא גם מאבק האקלים, ששם במרכזו את התועלת שיש בטבע למין האנושי, יותר מאשר את זכות הקיום הבסיסית של מה שאינו אנושי. בשולי השוליים מתקיימים אמנם דיונים משפטיים על זכויותיהם הטבעיות של נהרות ויערות, אבל הזרם המרכזי מבקש להגן עליהם כדי להגן עלינו. ואכן, פאולס הקדים לקרוא לנו "להכיר בניכור" ולקבוע  כי "היחס שלנו לטבע הוא שעומד בסכנה, גדולה הרבה יותר מזו שנשקפת לטבע עצמו". תיקון, לפי פאולס, לא יבוא ממאמצי השימור או החינוך. צפייה בסרטי טבע גם היא לא תועיל, שכן היא אינה מקרבת אותנו ל"ממשות הטבע". למעשה, אין דרך לדבר על הטבע אלא רק להיות הוא;  להכיר בחלק הטבעי שבתוכנו, ב"איש הירוק".

    גינוי הגינון של אביו הוא למעשה גינוי הגינון של התרבות והנפש. בעקיפין משיב פאולס גם לחידת עליית קרנם - וערכם הבורסאי במקביל - של סמים פסיכדליים. בלי "הכאוס הירוק" ו"היער  העמוק", "מתפרקת הנפש והדעת נטרפת". ייתכן שהמשטור, הבעלות, הקטלוג האינסופי, ירידת אחוז המסתורין במה שמקיף אותנו, דוחפים את האדם לתור אחר היער העמוק בתוכו פנימה.

    בחלקה השלישי של המסה מבקרים פאולס ואשתו ביער ויסטמן, ניצול אקולוגי, שלמראהו הפראי והמוזר "גם הבוטנאי המעשי עד חורמה לא יחשוב על מינים או סביבות גידול".  כמו שהוא עצמו טוען - באופן עקיף - תיאור  השהות שלו בטבע, שקט וסיפורי, חזק יותר מכל נאום בשבחו. הספר כולו מסתיים בהערה מדעית, שהייתה כנראה הכרחית. אם נעשה הדבר במודע - זה בהחלט מצחיק.

    עוד 3 שיטוטים בטבע

    החיים הנסתרים של העצים > פטר וולבן

    הבשורה על פי  הטבע > ג'ון בורוז  

    הבז > ג'.א. בייקר

    שרון קנטור 7 לילות 22/01/2021 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    הסיפור על האיש הירוק הקריאה ב'העץ', ספרו היפה והסבוך של ג'ון פאולס, דומה לשיטוט חסר אחריות ביער

    ההתמכרות הגדולה של הקורונה, זו שהתרבות כולה לא תוכל להיגמל ממנה, אינה לדרינק של ‭ 12‬בצהריים - כבודו במקומו מונח - אלא לרמת האסדרה: השיום, התיוג, החלוקה, הרישום, התיארוך, המינון, המשטור, ההשוואה. כל אלו מילאו לא רק את השיח, אלא גם את הוורידים. את מה שלא כימת הטלפון, כימתה המגפה, באקסליזציה מוחלטת של כל תחומי החיים.

    "צורך תמידי, או כורח, דוחק בנו למצוא אובייקטים חדשים ושמות", כותב ג'ון פאולס במסה היפה והנועזת 'העץ' ומוסיף, "האבולוציה הפכה את האדם ליצור שמבודד עד חורמה, שרואה את העולם לא רק באופן אנתרופוצנטרי אלא גם כאוסף של יחידים, השתקפות של הדרך שבה אנו רוצים לחשוב על האני הפרטי שלנו". הקטלוג והשיום הם למעשה אקט של בעלות, והאקט עצמו, של הרכישה, מהנה יותר אף מהבעלות עצמה. מה שיוצר שיעמום תמידי מהמוכר, מזה שכבר קוטלג, שכבר שמענו עליו. הבו לנו אובייקטים חדשים, שכן "אלה הרגילים נעשים דוממים מרוב שגרה, כל כך מוכרים עד שנעשים בלתי מוכרים".

    סבוך? בהחלט. קשה לכתוב על 'העץ'. הקריאה בספר הדק, על שלושת חלקיו השונים, דומה לשיטוט חסר אחריות ביער. הכניסה נראית מסבירת פנים, ברורה, כזו שלא ניתן לאבד בה את הדרך; אחר כך מגיע המעבה, מרמז לך שבילים צפופים המתגלים כמרמה או תעתוע דמיון; וביציאה מהסבך - התבהרות: העצים נפתחים ומגלים את הדרך החוצה מהיער, מהטקסט.

    פאולס, מהפורים בסופרי המאה ה-‭20‬ (לקוראים הוא ידוע בעיקר דרך העיבוד הקולנועי ל'אהובת הקצין הצרפתי'), מתחיל את המסה בסיפור יחסיו עם אביו, שאת הקרע ביניהם הוא ממחיש דרך יחסם לטבע: האב, שמלחמת העולם הראשונה חרצה את חייו, סולד מן הטבע הפראי ומכאוס ואקראיות ככלל. הוא מטפח גן עירוני זעיר ורבתנובה של עצי תפוחים מושבחים, בשעה שבנו עורג לסבך ול"עצים הנשכחים, הנטושים יותר ויותר". חלקה השני, הארוך והפולמוסי של המסה מתחיל בביקור בגנו של "הממיין הגדול", חוקר הטבע קארל לינאוס בן המאה ה-‭.18‬ מביקור זה משולחים צלצליו של פאולס בעיקר אל תפקידו של המדע, או המידוע, ביחסינו עם הטבע. "השינוי המשחית ביותר בגישה שלנו לטבע שחולל המדע הויקטוריאני טמון בדרישה שהיא תהיה תכליתית, שקדנית, שתחתור תמיד להרחבת הידע".

    מתקפה זו על המדע - גם אם אפולוגטית לפרקים - היא פרי עטו של אדם רב-ידע. פאולס פשוט נמצא עשרה צעדים לפנינו, אחרי ההארה. מחשבותיו, הוא עצמו מעיד, מעמידות פני תיאוריות, אך "דחוסות כפקעת סבוכה". הוא קופץ מעניין לעניין, חוזר על עקבותיו, לעיתים פוסע במעגלים. גם כך, וגם כשמתגלעות סתירות, 'העץ', על הרומנטיות הרדיקלית שלו, מעניין ורלוונטי כשם שהיה בשנה שבה יצא הספר (‭,(1979‬ וכמו שקורה לא פעם עם יצירות גדולות, אולי אפילו יותר.

    אם ניתן לחלץ קריאה מרכזית מהעושר העלוותי הזה, הרי היא התנגדות לשימושיות ולתפיסת התועלת: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית". לא רק תרבות הצריכה נגועה בה, אלא גם מאבק האקלים, ששם במרכזו את התועלת שיש בטבע למין האנושי, יותר מאשר את זכות הקיום הבסיסית של מה שאינו אנושי. בשולי השוליים מתקיימים אמנם דיונים משפטיים על זכויותיהם הטבעיות של נהרות ויערות, אבל הזרם המרכזי מבקש להגן עליהם כדי להגן עלינו. ואכן, פאולס הקדים לקרוא לנו "להכיר בניכור" ולקבוע  כי "היחס שלנו לטבע הוא שעומד בסכנה, גדולה הרבה יותר מזו שנשקפת לטבע עצמו". תיקון, לפי פאולס, לא יבוא ממאמצי השימור או החינוך. צפייה בסרטי טבע גם היא לא תועיל, שכן היא אינה מקרבת אותנו ל"ממשות הטבע". למעשה, אין דרך לדבר על הטבע אלא רק להיות הוא;  להכיר בחלק הטבעי שבתוכנו, ב"איש הירוק".

    גינוי הגינון של אביו הוא למעשה גינוי הגינון של התרבות והנפש. בעקיפין משיב פאולס גם לחידת עליית קרנם - וערכם הבורסאי במקביל - של סמים פסיכדליים. בלי "הכאוס הירוק" ו"היער  העמוק", "מתפרקת הנפש והדעת נטרפת". ייתכן שהמשטור, הבעלות, הקטלוג האינסופי, ירידת אחוז המסתורין במה שמקיף אותנו, דוחפים את האדם לתור אחר היער העמוק בתוכו פנימה.

    בחלקה השלישי של המסה מבקרים פאולס ואשתו ביער ויסטמן, ניצול אקולוגי, שלמראהו הפראי והמוזר "גם הבוטנאי המעשי עד חורמה לא יחשוב על מינים או סביבות גידול".  כמו שהוא עצמו טוען - באופן עקיף - תיאור  השהות שלו בטבע, שקט וסיפורי, חזק יותר מכל נאום בשבחו. הספר כולו מסתיים בהערה מדעית, שהייתה כנראה הכרחית. אם נעשה הדבר במודע - זה בהחלט מצחיק.

    עוד 3 שיטוטים בטבע

    החיים הנסתרים של העצים > פטר וולבן

    הבשורה על פי  הטבע > ג'ון בורוז  

    הבז > ג'.א. בייקר

    שרון קנטור 7 לילות 22/01/2021 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    העץ ג'ון פאולס
    העצים הראשונים שהכרתי כהלכה היו עצי התפוח והאגס בגן של בית ילדותי. זה אולי נשמע כפרי ופסטורלי, אבל לא כך היה הדבר, שכֵּן הבית שלנו שכן מבודד למחצה בפרבר של שנות העשרים על שפך התמזה, כ-65 קילומטרים מלונדון. הגן האחורי היה קטנטן, פחות מ-400 מטר רבוע, אבל אבי דחס בקצהו האחד ולאורך גדר צידית סומכות מסבָכות ברזל וחגורות הדליה לתמיכה בצמחייה. אפילו במדשאה הזעירה הצטופפו חמישה עצי תפוח, ששרדו רק בזכות גיזום מתמיד של ענפיהם. זו היתה חריגה מן החלקות השגרתיות יותר של שכנינו, על גבול האבסורד, כמו ניסיון להתחזוּת כחלק מגינת ירק לצד בית אחוזה אדיר ממדים. למעשה, איש לא ראה בכך מעשה שטות, הודות לפירות שהניבו אותם עצים.
     
    שמות הזנים של תפוחים ואגסים, בדומה לשמותיהם של יינות — כשלעצמם, אין בהם ערובה לאיכות. אפשר למצוא שני עצים בעלי תוויות זהות, אך אלו יניבו פירות שונים זה מזה כמו יקב מעולה ויקב בינוני מאותו מדרון. אפילו אותו העץ עשוי להשתנות משנה לשנה. וכמו בנוגע ליין, המרכיבים המהותיים הם טיב הקרקע, המיקום והאקלים השנתי; אך מעבר לגורמים האקראיים הללו, טיפוח ביד אדם. אין ספק שהעצים של אבי, שנהנו מלכתחילה מאדמת סחף מקומית, זכו לגיזום המסור ביותר, ליד מפנקת ולתפילות האדוקות ביותר באנגליה כולה, ובאופן תדיר קטפו פרסים בתצוגות באזור. טעמם היה ודאי המשובח מסוגם — זנים שנעשים נדירים יותר ויותר בימי הסופרמרקט האלה בשל חסרונותיהם המסחריים, כמו ציפתם העדינה או הכורח העלוּם "להיאכל היישר מן העץ" — הטעם המשובח ביותר שידעתי מעודי. עדיין רודף אותי זיכרונם, זיכרון שמותיהם וטעמיהם, צ'ארלס רוס וליידי סאדלי, פּיסגוּד נוֹנסאץ' ומלך הפּיפּינים. גם הזנים הפופולריים יותר שהוא גידל, כמו קומיס ג'יימס גריב וקוֹקס אורנג' — המוצרט והבטהובן של מדע גידול הפירות — סיגלו לעצמם על עצי הכלונסאות המחוכמים שלו תועפות של טעם ועידון, שלא פגשתי כמותם מאז אלא לעתים נדירות. בין השאר זה היה משום שהוא היטיב לדעת מתי בדיוק לאכול את הפרי. אגס קומיס צריך שבועות אחדים כדי להבשיל בחנות, אך הוא בשיאו ליום אחד בלבד. השלמוּת בזן הגריב רגעית ובת חלוף כמעט באותה מידה.
     
    עצים אלה השפיעו על חיינו הרבה יותר משהבנתי בנעוריי. התייחסתי אליהם כפי שאבי הציג אותם לעולם, תחביב ותו לא; עניין שבשגרה, או מחויב המציאוּת, כמו הדאגות הכספיות התמידיות שלו, היעלמויותיו היומיומיות ללונדון, כיב התריסריון שלו — או מן הצד החיובי, הגולף של סופי השבוע, טניס, החיבה שלו לתחרויות קריקט מחוזיות. אבל כבר אז הם היו יותר מעצים — שמותיהם, מִנהגם וטבעם התקיימו באותו מישור רגשי כשל בן משפחה.
     
    כבר אז הזדקר לעין הבדל בולט אחד בין אבי לביני, אלא שהילד שהייתי לא היה מודע לו, או ראה בו הבדל של טעם בלבד, אולי של גיל, בחירת תחביב ותו לא. כך או כך, קרובי משפחה שלי עודדו את ההבדל ההוא, ובעיניי אז אף קידשו אותו. היה לי דוד חוקר חרקים נלהב, והוא היה לוקח אותי מדי פעם לסיורים בחיק הטבע — להציב רשתות, לפתות עשים בסוכר, לצוד זחלים וכהנה וכהנה — ומלמד אותי את האמנות המעודנת של 'קיבוע' היצורים שלכדנו. היו גם שני בני דודים, מבוגרים ממני בהרבה. האחד היה מגדל תה בקניה, דייג נלהב וצייד של חיות בר גדולות, שבביקוריו המזדמנים אצלנו ראיתי בו את בר־המזל הגדול ביותר עלי אדמות. השני היה קרוב שאין משפחה אנגלית הגונה ממעמד הביניים שלמה בלעדיו, אקסצנטרי עד חורמה, שהתאים לחיי הפרברים וערכיהם לא יותר משקיפוד מתאים לספה. הוא הצליח לצרף יחדיו אוסף מעורר השתאות של תחומי עניין פרטיים: יינות וינטאג' אדומים, ריצות למרחקים ארוכים (הוא היה ברמה בינלאומית), טופוגרפיה ונמלים, שאודותיהן היה בר־סמכא. קינאתי בו ללא גבול על החופש שלו לצאת לטיולי הליכה, על התצלומים הרבים מספור שהביא ממקומות אקזוטיים, על הידע המעמיק שלו בשׂדאות ובטבע; ולפלא היה בעיניי שאבי החשיב את היצור המרתק הזה לחצי משוגע.
     
    קרובי משפחה אלה עוררו בי בתוך זמן קצר תשוקה לחקור את הטבע ואת האזור הכפרי; כלומר, כמיהה להימלט מאותם עצים בלתי טבעיים בתכלית שבגן האחורי שלנו, ומכל מה שהם מייצגים. בכך התחלתי מבלי דעת לרמוס את נשמתו של אבי. יותר ויותר התאוויתי אל מה שנעדר מסביבתי הקרובה: מרחבים, פראיות, גבעות, יערות... בעיקר, אני חושב, אזורי יערות, עצים 'אמיתיים'. להוציא חריג אחד או שניים — אדמת הביצות של אסקס, הטונדרה הארקטית — תמיד תיעבתי ארצות שטוחות נעדרות עצים. דומה שהזמן שולט בהן ללא מצרים, מתקתק חסר רחמים כמו שעון. אבל עצים מעקמים את הזמן, או ליתר דיוק יוצרים מגוון זמנים: כאן דחוס ובוטה, שם רגוע וגלי — אף פעם לא משתרך, מכאני, חדגוני ללא מפלט. עודני חש בכך בפתחו של כל אחד מאינספור היערות הקטנים והנסתרים באזור הגבול של מחוז דֶבוֹן־דוֹרְסֶט, שם אני חי כעת; זה כמעט כמו לעזוב את האדמה ולהיכנס אל הים, אל תווך אחר, ממד אחר. בצעירותי זאת היתה תחושה חריפה. להתגנב אל בין העצים תמיד היה להתגנב לגן עדן.
     
    האם הקרע הזה ביני לבין אבי היה מגיע לכדי כך גם אלמלא נולד היטלר, זאת לא אוכל לדעת. לאור המצב, הוא היה בלתי נמנע עקב מלחמת העולם השנייה על סכנותיה. נאלצנו לעזוב את פרבר אסקס שלנו לטובת כפר מרוחק בדבונשייר, שם כל כמיהותיי החשאיות עמדו להתגשם מעבר לחלומותיי הפרועים ביותר. בלב חפץ זנחתי את האוסף הקטן שלו של עצי פרי מצומקים ומכוּוצים, שם בעולם החדש שלי, אמריקה שלי הגדושה עצים טבעיים לאין קץ. מה היתה — ועדיין — משמעותו של "שלי" עבורי, לכך אגיע מיד, אבל קודם אנסה להבהיר מה היתה עבורו משמעות "שלו", כפי שאני חושד היום; ומדוע היתה להם משמעות כזאת. עם הגיל המתקדם אני מבין שהשוני התהומי למראית עין בגישה שלנו לטבע — בעיקר בכל האמור בעצים — שירת באופן מתמיה את אותה מטרה, מעין מערכת שורשים משותפת, שזורה, תבנית פרדוקסלית.
     
    אבי השתייך לדור שחייו נחרצו אחת ולתמיד בידי מלחמת העולם הראשונה. כלפי חוץ, ברוב אורחותיו דבק במוסכמות והקפיד הקפדה יתירה שלא לפגוע במנהגיהם של שני העולמות שבהם חי — הפרברים ועולם העסקים של לונדון. לפני המלחמה התעתד להיות עורך דין; אלא שמותו של אחיו בקרבות איפּר Ypres)), ואז של אביו — דמות אב טיפוסי של שלהי התקופה הוויקטוריאנית, שהותיר אינספור ילדים לפרנס משתי מערכות נישואין — דחקה אותו אל ענף הטבק. המפעל המשפחתי היה צנוע. הוא התמחה בסיגרי הוואנה, מקטרות בּרייר בעבודת יד, סדרה משלו של סיגריות וירג'יניה טהורות (עוד טעם אבוד), והחזיק בשתיים־שלוש חנויות, אחת מהן במרכז פיקדילי, שנהנתה מלקוחות יוקרתיים מפעם לפעם. מסיבות שונות — לבטח לא מחסור בדאגה מצד אבי — דעך המפעל בהדרגה במהלך שנות השלושים, ומלחמת העולם השנייה חיסלה אותו סופית. אך בילדותי המוקדמת, מדי יום ביומו היה אבי יוצא ללונדון בחליפה ובמגבעת: שעה ברכבת הלוך, שעה חזור. במהרה החלטתי שלונדון פירושה תשישות גופנית ומערכת עצבים חרדה, ובליבי גמלה ההחלטה שלעולם לא אחיה חיים של נסיעה יומיומית לעבודה מחוץ ליישוב מגוריי — הכרעה שגם אבי, אני משער, איחל לי בליבו, אם כי מסיבות אחרות.
     
    כעת אני יכול לראות, שמלחמת העולם הראשונה גבתה ממנו מחיר כפול ואכזר — לא רק באותן שנים מתועבות בחפירות, אלא גם בתוצאותיה החברתיות. ניתנה לו טעימה מחייו של קצין וג'נטלמן, במיוחד בשנים שלאחר המלחמה שבהן הוצב בצבא הכיבוש בגרמניה. מאז ואילך הוטבעו בו האתוס והשאיפות של מעמד, או של אורח חיים, שנותר מחוץ להישג ידו של העסק שלו, ההולך ומידרדר, ושנראה די אבסורדי לנוכח הרקע המשפחתי האמיתי שלנו. סב־סבי היה לבלר של עורך דין בסומרסט, ונדמה לי שאביו היה נפח. אני שמח באבותיי הרגילים בתכלית, אבל אבי לא שמח בהם, שכן דור אחד בלבד חצץ בינו לבין ההיחלצות מן הכפריות הנידחת והנצחית של המחוזות המערביים אל אצולת המסחר של לונדון. הוא לא היה סנוב, אלא פשוט נכסף לחיים נשגבים יותר משהמציאות התירה. (אפילו למצוא פורקן כדרך הסנוב ולעשות משהו בעניין, הוא לא עשה, שכן נהג זהירות מופלגת בענייני כספים, ובצדק; תכונה שלא ירש מאביו ואף לא הוריש לי). זה לא שהוא האמין במה שהיינו מכנים היום טיפוס במעלה הסולם החברתי, אלא שחסרו לו דרך קבע הפזרנות העליזה, הציוריות של שלושה־גברים־בסירה־אחת, של אחוזה אדוארדינית גדולה מסוף המאה ה-19, וכן הסגנון והזוהר של יחידה צבאית מיוחסת. בכל זה הוא לא היה יוצא דופן; אך היו לו חריגות פרטיות משלו מחוץ למטע הקדוש והקטן של עצי הפרי.