חוצפתה של גאונת המחשב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חוצפתה של גאונת המחשב
מכר
מאות
עותקים
חוצפתה של גאונת המחשב
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חוצפתה של גאונת המחשב

3 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

האישה היחידה שאיתגרה אותו אי-פעם . . .
 היא האישה שאיתה הוא יתחתן!
גבריאל דין הוא מולטי-מיליארדר, ולכן כשלוּלי קרוז, גאונת מחשבים, משתמשת בכישוריה כדי למנוע ממנו גישה לירושה שלו, חוצפתה פשוט משעשעת אותו. 
לולי התמימה זקוקה לעזרתו של גבריאל כדי להיחלץ מעוניה המחפיר, והפתרון של גבריאל ‒ הוא יבטיח את העתיד של שניהם בכך שיתחתן איתה! אבל כשהוא סוחף את לולי המשתאה אל תוך הפאר והעושר של עולמו, גבריאל מגלה שהכימיה שיש לו עם אשתו היא משהו יקר ערך לאין שיעור.

מהדורה ראשונה ראתה אור בשנת 2019.

פרק ראשון

1


כראוי למי נולד בשנת הדרקון, גבריאל דין היה גבר דומיננטי, שאפתן, נלהב ונכון לקחת סיכונים. הוא ממש שש לקפוץ על כל סיכון.
אך הריחוק אשר אפיין אותו, לא היה חסין בפני הרינגטון של סבתו.
הצלצול המיוחד, שנשמע כמו פעמון נחושת שבו מצלצלים למשרתים, היה יכול להיחשב לביטוי חיבה, שהוא חש כלפיה. וכן, הוא אכן ראה אותה מצלצלת בפעמון כזה, בפעמיים מתוך שלוש הפעמים שבהן דיבר איתה פנים אל פנים. אבל איש משניהם לא ניחן בגנים רגשניים. 
לא. הפעמון היה בחירה מעשית, בהיותו צליל משונה מספיק כדי למשוך את תשומת ליבו, לא משנה מה מתחולל סביבו. הודעותיה הכתובות של מיי צ'ן היו בעלות אופי פיננסי, דחיפות עליונה, והיו תמיד משתלמות ביותר. הוא לא היה זקוק לכסף נוסף, אבל הוא לא הצטרף למועדון המולטי-מיליארדרים כבר בגיל שלושים, תוך התעלמות מהזדמנויות להרוויח כסף נוסף. 
ועל כן, מיד עם הצלצול הראשון, הוא הרים אצבע כדי לעצור את הדיון סביב השולחן, בנוגע להשתלטות על מקורות אנרגיה, שבפועל תהפוך אותו לבעלים של מדינה קטנה. הוא הפך על גבו את טלפון הטיטניום שלו, אשר עוצב בהזמנה אישית, ונגע במסך הבדולח הכחלחל.
הודעה מלוּלי: סבתך חוותה אירוע רפואי. הוראותיה, במקרה כזה, הן להודיע לך מיד שאתה הוא היורש המיועד. פרטי הקשר של הרופא המטפל שלה מצורפים להלן.
זה היה מידע חדש, מבחינתו.
בתנועה חלקה אחת, הוא לחץ על הלינק למספרו של הרופא, הרים את הטלפון וקם לעזוב את השולחן, ללא הסבר לאף אחד. הוא נע לכיוון דלת החדר, מוטרד יותר בנוגע לתואר יורש מאשר ממצבה של סבתו.
דבר ראשון, מיי היא אישה קשה ונרגנת מכדי שתסבול ממשהו לאורך זמן, ובעיקר מענייני בריאות. היא בוודאי תהיה בחזרה על הרגליים, עוד לפני שמישהו יענה על השיחה הזאת.
ובאשר להיותו היורש שלה, היא לא תקבע קביעה כזאת, בלי שתצמיד אליה מגילה שלמה של תנאים. כבר קרוב לעשרים שנה, שהיא עושה מאמצים להביא אותו למצב של חוב כלפיה. זה מה שגרם לו להיות מעוניין במה שקורה עם ההון שלה, ללא שום הנחות בנוגע לזכאות שלו לחלק ממנו. הוא קיבל באדיקות כל הזמנה שלה להשקיע, עם הצעות לא פחות מועילות משל עצמו. מידה כנגד מידה, יד רוחצת יד. שום מחויבות לא הצטברה משני הצדדים, למעט כבוד ונימוס הדדי.
"שבץ," הבהיר לו הרופא, כעבור כמה שניות. "קשה להניח שהיא תשרוד אותו."
העברתה למרפאה הפרטית הייתה מהירה ומאוד דיסקרטית, המשיך הרופא וסיפר.
"אני צופה שזה יגרום לגלים בחוגים הפיננסיים, כשזה יתפרסם, נכון? לא ידעתי בכלל שאתה נכדהּ."
בעוד מוחו המהיר של גבריאל מחשב את ההשלכות של היות סבתו מנוטרלת, ואולי אפילו של יציאתה לחלוטין מתוך חייו, הוא קלט את הנימה החוקרת בקולו של הרופא. הוא היה מסוגל לשמוע את מחשבותיו של האיש, מזמזמות כמו יתוש מעצבן. למכור? לקנות? האם יש נכסים שניתן לחטוף בזול, לפני שהם יוצאו באופן רשמי אל השוק? איך יוכל הרופא הטוב לנצל את היתרון, שמעניקה לו ידיעת החדשות הללו, לפני כל אחד אחר.
תודות למידע שהם חלקו ביניהם לאורך השנים, מיי התרחבה מתיק השקעות נדל"ן סולידי למדי, לתחומי הטכנולוגיה והאנרגיה המתחדשת, מתכות נדירות והמאהבת ההפכפכה הזאת – נפט. את אף אחת מההשקעות הללו לא כדאי להשאיר בלי השגחה.
גבריאל הבטיח לרופא שהוא יגיע מהר ככל שניתן. הוא שלח הודעה לעוזרת האישית שלו, עם הוראה לקבוע מועד חדש לישיבה שהוא נטש. הוא גם הורה לה לפנות את יומן הפגישות שלו ולהודיע לטייסו הפרטי להכין את מטוס הסילון שלו להמראה. בדרכו לכיוון המעלית, הוא הציץ לעבר הפרצוף הראשון שראה ליד הדלפק. "המכונית שלי, בבקשה."
האישה מיהרה להעביר למצב המתנה את השיחה בה הייתה שקועה, ומכונית הרולס-רויס פנטום הגיעה אל המדרכה, בדיוק כשהוא יצא בדלת המסתובבת, שבתחתית הבניין הנושא את שמו.
הלחות של הקיץ בניו-יורק הלמה מיד בפניו, אבל בסינגפור, עונת המונסון עמדה כעת בוודאי בשיאה. המשרת האישי שלו דאג שבמטוסו הפרטי יהיו ארוזים תמיד בגדים מתאימים, לכל אירוע ולכל מזג אוויר. סבתו שמרה לו תמיד חדר בביתה. לא שהוא נשאר אי-פעם ללון בו. הזמנותיה שבו והגיעו בקביעות, אולי מתוך כוונתה לדבר על כך שהיא בחרה בו כיורש המיועד שלה. והיה לו גם בניין דירות אחד בעיר, שבראשו דירה שעוצבה לשימושו, כך שהוא מעולם לא נענה להזמנות של סבתו – 
"גבריאל!" אישה נעמדה בדרכו והנמיכה את משקפי השמש שלה, כך שנחשפו ריסיה המלאכותיים וגבותיה המרוטות. "חשבתי שאולי תיקח אותי לארוחת צוהריים. אני טינה," היא הזכירה לו, כעבור דממה של רגע בו הוא פשוט בהה בה, בניסיון להיזכר מי היא. היא הניחה יד על התפיחה העליונה של שדיה, שנחשפה על ידי המחשוף העמוק של חולצתה האדומה. "נפגשנו במסיבת הפרישה של אבא שלי, בסוף השבוע האחרון. אמרת שהשיר שלי מצא חן בעיניך."
"אני צריך לנסוע," הוא הפטיר וחלף על פניה.
אם היה דבר אחד, לו הוא נזקק עוד פחות מאשר לכסף נוסף, זה היה עוד אשת חברה שאפתנית שמשליכה את עצמה לרגליו.
הוא החליק אל מושב העור הקריר של המכונית, ונהגו סגר אותו בתוך החלל הממוזג והשקט.
גבריאל הציץ בלוח הרבוע של שעון הג'יררד-פרגו וחישב בראשו את המועד בו הוא אמור לנחות.
למוצרי היוקרה הללו, כמו שעוני היד העתיקים ותיק המסמכים של ולנטינו, לא הייתה שום חשיבות בעיניו, אבל מראית העין הייתה חשובה מאוד, לכל שאר האנשים. והוא שיחק תמיד כדי לנצח, אפילו בתחרות של "מי לבש את זה יותר טוב?" אז הוא הזמין חליפות שנתפרו במיוחד למידתו, מבדים של צמר נדיר כמו ויקוניה או כבש המושק. נעלי העור שלו נתפרו באיטליה מהחומרים הרכים ביותר, בעבודת יד, על פי מידה כמובן. וכל זה הולבש על גוף שהוא שמר בקנאות, בכושר גופני של אתלט מקצועי.
הוא השתמש בקרם הגנה מפני השמש ובקרם לחות.
ובאמת לא היה אכפת לו, שצירוף הונה של סבתו אל תוך ההון שלו יעלה אותו אל החבורה המאוד מצומצמת של בעלי טריליון הדולר בעולם. המשמעות היחידה של זה הייתה בעצם, למרבה אי-הנוחות, עבודה רבה יותר – עוד דבר, שממש לא היה נחוץ לו.
אך סבתו הייתה קרובת המשפחה היחידה שלו שהייתה לה איזו חשיבות, למרות היותה גם משונה וגם מתנכרת. אולי לא היו לו רגשות עזים כלפיה, או כלפי כספה, אבל הוא חש מחויבות לשמר את האימפריה שלה. הוא העריך את מה שהיא הצליחה לבנות בשבעים שנה. הוא היה אולי פרוגרסיבי מטבעו, אבל הוא לא היה מאלו שהורסים ככה סתם מוסדות קיימים.
הוא חזר אל ההודעה המקורית, והרים את הטלפון שלו אל סנטרו, כדי להכתיב הודעת טקסט.

מיהו מנהל העסקים של מיי?

הודעה מלוּלי: אני מסייעת לגברת צ'ן בניהול העסקאות שלה. האם אוכל לסייע לך, באיזה בירור או מילוי הוראה ספציפית?
היחס הפאסיבי-אגרסיבי של עזרי הבינה המלאכותית הללו כל כך משעשע, הם תמיד מתחנפים הכי הרבה, דווקא כשהם הכי לא מועילים.

שלחי לי את פרטי הקשר של האיש או האישה שמנהל את הקשר האישי בין מיי לבין הבנק שלה.

הודעה מלוּלי: אני ממלאת את התפקיד הזה. איך אוכל לעזור?

גבריאל בלע קללה. ברגע שהחדשות האלה ייצאו לאור והקשר שלו למיי יתפרסם ברבים, ייפתח כבר קרקס בין-לאומי שלם, סביב אחזקותיה הפיננסיות. השעון כבר רץ במהירות, בהתחשב בכך שלרופא כבר נודע על קירבתם.
הוא העביר הילוך והחל לשלוח הנחיות לצוות היועצים והברוקרים שלו, שייצרו קשר עם האנשים של מיי. ברגע שהוא ינחת על הקרקע בסינגפור, הוא כבר יברר מי בדיוק ניהל את העניינים בשבילה, ומיד ייטול מידיו את השליטה.

"לולי." רב המשרתים הציג אותה אחרונה, מאחר ובמכוון היא התמקמה בקצה המרוחק של שורת אנשי הצוות, אחרי החדרניות והטבח. היא עמדה ליד פינת הבית, במקום בו קיסוס צמח על חומת הגן, שהבטיחה את פרטיות מעון הפאר, שהוקם בתקופה הקולוניאלית.
מעון הפאר שלו, כעת.
"את בן-אדם."
אם זה אכן מה שהיא, גבריאל דין היה הראשון שהבחין בכך, בכל עשרים ושתיים שנות חייה.
לולי חוותה כמובן תגובות אנושיות מאוד, כשהיא לחצה ידיים עם נכדה של מיי, כשהיא קדה קלות ומילמלה, "אדוני." ליבה הלם בעוז, עורה עטה זיעה קרה, בטנה התפתלה כמו בור מלא נחשים.
למעט רב המשרתים הנשוי והגננים, לולי כמעט לא ראתה גברים אף פעם. ובעיקר, לא גבר שכזה. שיערו השחור והמבריק היה מסופר בשלמות ונפרע, באותה מידה של שלמות. עצמות לחייו היו כמו יצירת אמנות, פיו – היא לא ידעה למה להשוות אותו, מאחר ומעולם לא יצא לה לבחון מקרוב שפתיים גבריות. הן לא היו בעלות מלאות רכה וחושנית, עם זוויות מסתלסלות כלפי מעלה, כמו שפתיה שלה. הן היו דקות יותר, ישרות יותר, וביטאו ללא מילים את הסמכות, שהייתה גלומה בכל הופעתו.
"זהו שמך המלא? לולי?"
"לוּקרציה," היא הבהירה, והוסיפה את חציו השני של שמה, כאילו כמעט שכחה לעשות את זה. "קרוז."
מבטו נע מטה, אל שמלתה עם צווארון הקפלים העגול. גזרתה הישרה נחגרה סביב מותניה באותו בד כותנה צהוב בהיר, והיא הסתיימה קצת מעל לקרסוליה, כשהיא חושפת את רגליה, העירומות בתוך זוג סנדלים. המשרתות לבשו סינרים מעל לשמלות שלהן, ונראו יעילות ומהודרות. לולי הצטערה על כך שאין לה עוד שכבת לבוש מגוננת, אבל אפילו שריון פלדה לא היה מסתיר את העובדה שהחזה שלה היה הרבה יותר שופע משל הנשים המלזיות המעודנות, שעמדו לצידה. עליה, בד השמלה נמתח לרוחב ירכיה, ודרש שסע גבוה יותר, כדי לאפשר את צעדיה הארוכים.
גבריאל היה גבוה מכפי שציפתה שיהיה. לא פלא שמיי תמיד אמרה לה לשבת. זה מאיים, לעמוד מול מישהו שמביט בך מלמעלה.
מבטו של גבריאל שב אל פניה, בחן את התווים שהיא הייתה מודעת ליופיים. זה לא רק עורה, שהיה בהיר יותר משל כל שאר אנשי הצוות, או עיניה, שנראו בבירור אירופאיות. בשיערה החום הבהיר היו באופן טבעי פסים של שיער בלונדיני, ואפה היה צר ואלגנטי.
עפעפיו של גבריאל היו בפירוש אסייתיים. קשתיות עיניו, למרבה ההפתעה, ירקרקות-אפורות.
היא ראתה מספיק תמונות כדי לצפות שהוא יהיה יפה, אבל היא לא הייתה מוכנה להילת העוצמה שהקרין. היא הייתה צריכה להיות. סבתו ניחנה בסוג מסוים של העוצמה הזאת, אבל כוח הרצון שהאיש הזה הקרין פשוט הפיל אותה מהרגליים, למרות שבסך הכול, הוא רק הגיע ויצא מהמכונית.
הוא ריפה את אחיזתו כעת, כך שהיא לא ידעה אם לחיצת היד הסתיימה או לא. לקח לה זמן ארוך, למשוך את ידה בחזרה ממנו, וזה גרם לה להרגיש בורה ומטופשת. החדרניות כבר יצחקו עליה אחר כך, היא חשבה, אבל היא לא הייתה מסוגלת להתגבר על החולשה, שגרמה לה ההיקסמות הזאת ממנו.
"נוכל להציע לך איזה כיבוד, אדוני?" שאל רב המשרתים. "החדר שלך כבר מוכן, אם תרצה לנוח קצת."
"אני פה, כדי לעבוד." הוא הציץ לעבר חזית הבית. "קפה יספיק."
"כמובן." רב המשרתים מחא כפיים, כדי לשלוח את כולם בחזרה למלאכתם.
לולי פלטה אנחת הקלה קטנה וחרישית, והחלה לעזוב עם כולם.
"לולי." קולו של גבריאל הקפיץ אותה. "את תקחי אותי אל משרדה של סבתי."

הוא דיבר אנגלית, במבטא אמריקאי, לא במבטא הבריטי שהיא הייתה רגילה לשמוע ולחקות. הוא נופף בידו, להורות לה להצטרף אליו, בעלותו במדרגות אל דלת הכניסה. 
זה הטריד אותה. היא לא הצליחה להסתגל לזה. מיי צ'ן העניקה לה יחס מיוחד מבחינות מסוימות, אבל לּולי אף פעם לא אהבה לעשות שום דבר, שיגרום לה להיראות כאילו היא מנסה להתרומם מעל למעמדם של כל שאר אנשי הצוות.
חוץ מזה, רגש האשם שלה לא היה מוכן להתוודות בפניו, על מה שהיא עשתה.
היא התרכזה בנשימותיה ובשמירה על יציבתה הזקופה. היא וידאה שהבעת פניה שלווה, תנועותיה מעודנות ולא נחפזות, למרות הדופק הלא יציב שלה, והחולשה שגרם לה המחסור בשעות שינה. 
היו לה רק עשרים וארבע שעות, להגיב על השינוי הפתאומי הזה במצבה. וזה היה הרגלה, לאורך שנים של שעמום וחוסר יכולת לצאת לשום מקום, ליצור בראשה תוכנית פעולה, לכל מצב אפשרי. ועל כן, היא ידעה כבר מהרגע בו צלצול האזעקה הראשון נשמע בגן, מה יהיה עליה לעשות.
אבל ביצוע התוכניות הללו, דרש עצבים של פלדה ושעות של כתיבת קוד מחשב, עמוק אל תוך הלילה. לא היה מקום לשום טעות – או סליחה מצידו של האיש הזה, לא משנה כיצד יתגלגלו העניינים.
גבריאל נעצר באולם המבוא המפואר, נתן את מבטו באריחי הפסיפס שמתחת לרגליהם, בעץ המשובץ של מעקה המדרגות, ביצירות האמנות היקרות מפז ובסידורי הפרחים הרעננים. הכול היה שלו כעת.
לּולי נעצרה אף היא, המתינה, עד שהוא הביט לעברה בציפייה.
"משרדה של גברת צ'ן הוא בקומה השלישית," היא מילמלה, תוך הינהון לעבר המדרגות.
במאבק המבלבל, בין אבירותו לבין רצונה לנהוג כמשרתת, הוא המתין עד שהיא תתחיל לעלות לפניו, ואז הצטרף אליה וצעד לצידה.
"אני מצטערת מאוד על סבתך," היא אמרה. "היא תחסר לנו מאוד."
"שמעתי שהמוות היה מהיר מאוד."
אכן הוא היה. כולם ידעו שמאמציה של האחות, שניסתה לבצע החייאה במיי, היו לשווא. כבר כשהמסוק של מיי המריא מהגן בו היא התמוטטה, לקחת אותה אל בית החולים, מעטה של עצבות אפף את כל הבית.
לּולי הביאה אותו אל משרדה של מיי. החדר היה מעוצב בקווים חמורים, רציניים יותר משאר חדרי הבית, אבל עדיין, נגיעות נשיות מסוימות ניכרו בגווני הפסטל שלו ובקנקן התה, שלּולי שפתה לשתיהן כל יום אחרי הצוהריים.
הייתה תחושה שהחדר ריק ביותר, כעת. עם מי היא תשתה תה, מעתה? מה עומד לקרות?
עתידה כבר לא היה נתון בידיה הקפוצות אך הבטוחות של מיי צ'ן. לּולי יכלה לנסות להגיד לעצמה שהיא נוטלת את עתידה בידיה, אבל זה לא היה נכון. האופן בו הגבר הזה יגיב כשיוודע לו מה היא עשתה יכתיב את האופן בו שארית חייה תתנהל.
ידיו היו ארוכות אצבעות וקצת שזופות. הן נראו חזקות מאוד. קטלניות.
לּולי עמדה לצד הכיסא המשרדי, שניצב ליד שולחן הכתיבה המעודן שהיה תחנת העבודה שלה, בהמתינה עד שהוא יתיישב. הוא סקר את החדר, הציץ מהחלון החוצה, אל הגן, ואז העניק מבט קצר אך בוחן לכל ציור ואגרטל אשר היו בחדר.
היא שמה לב שהיא עוצרת את נשימתה, ממתינה עד שמבטו הבוחן ישוב בחזרה אליה, מקווה לראות בו שמץ של נגישות. איזשהו סוג של קבלה. משהו שיוכל להרגיע אותה.
"הייתי בטוח שאת איזה מין סוג של בינה מלאכותית, אם כי אין בך שום דבר מלאכותי, נכון?" ראשו הסתובב והבעת פניו נראתה קצת יותר רגועה, חשפה משהו מזמין ומעריך, למרות שגם גרמה לרדאר שבתוכה להשמיע צפירות אזעקה.
הייתה לה הרגשה משונה מאוד, כאילו מישהו רודף אחריה, נשימתה נעשתה מקוטעת, למרות שהיא לא זזה ממקומה. בטנה התמלאה פרפרים, אך לא מפחד. אלו היו פרפרים של התרגשות, מהלא נודע. של שעשועי מרדף.
אלו תחושות מיניות, היא קלטה, כשבגרונה הופיע לחץ, כתוצאה מדחף לפרוץ בצחוק וגם לצרוח, בעת ובעונה אחת. היא הבינה את מהות המשיכה המינית, באופן האבסטרקטי ביותר. היא הייתה חשופה לטריקים הנשיים של הפיכה למושכת יותר בעיני המין הגברי, בגיל הרבה יותר מדי צעיר, אבל היא לא ניסתה אותם בעצמה כעת. פניה היו חפים מכל איפור, והסיבה היחידה שהיא עמדה זקופה ואספה את הבטן שלה, הייתה כי היא רצתה להיראות בוטחת ומיומנת.
היא נשפטה על פי המראה שלה, מגיל צעיר מאוד, אך לא הרגישה את זה, לא בצורה כזאת. אם כבר, התחושה של גבר מבוגר יותר, שמתבונן בה ובוחן אותה, דחתה אותה תמיד. לפעמים, מאז שהיא הגיעה לכאן, אחד מאורחיה של גברת צ'ן היה מבחין בה ומעיר משהו, לפני שהיא הייתה מגורשת מהחדר. היא הייתה ברווזון משונה. אם לא ממש הברווזון המכוער.
היא לא ידעה שמבט של גבר יכול לגרום לבטנה לרטוט ולדמה להרגיש כאילו הוא רוחש בעורקיה. ששדה כוח עשוי לאפוף אותה, כמו כוס שמניחים על עכביש כדי ללכוד אותו, כך שהאיש יוכל להרים אותה אל כף ידו כדי למחוץ אותה או לשחררה, על פי מאווייו.
רב המשרתים נכנס אל החדר עם מגש, מה שקטע את המבט הממושך שהם החליפו.
"איך להכין לך את הקפה, מר דין?" שאל רב המשרתים, במזגו מהקנקן אל ספל ירקרק בעל ידית מוזהבת, שניצב על גבי תחתית תואמת.
"שחור." מבטו הכעוס ננעץ בספל היחיד ושב בחזרה אל לוּלי. "את לא שותה?"
רב המשרתים לא הגיב, אבל לוּלי קראה את העלבון שלו, בזווית כתפיו ובנוקשות שמתחת לחוסר ההבעה של פניו. הם היו אויבים כבר שנים, בגלל שהיא זכתה באמונה של גברת צ'ן באופנים שבהם הוא לא זכה. הוא ממש רתח, כשהוא שמע מלוּלי מיהו נכדה של גברת צ'ן – אחרי שלוּלי התקשרה אל גבריאל.
אבל מה בעצם יכלה לוּלי להגיד לו? היא לא בוטחת בך. היא לא בוטחת בגברים. מיי הטיפה ללוּלי לא לבטוח באף אחד מלבדה, ולוּלי העניקה לה את הנאמנות שמיי כל כך רצתה.
כל זה לא שינה את העובדה שאם רב המשרתים יצטרך ללכת עכשיו להביא ללוּלי ספל, הוא פשוט ימות.
אם היא הייתה בן-אדם קטנוני, היא הייתה מאלצת אותו לעשות את זה, אך היא שמרה את האנרגיה שלה למרד יותר גדול. למטרה מפחידה הרבה יותר.
"אתה נדיב מאוד," היא מילמלה. "אבל זה לא נחוץ."
"הפעמון נמצא פה, אם תזדקק למשהו נוסף, מר דין," אמר רב המשרתים ושלח מבט אפל לעבר לוּלי, לפני שהוא סגר את הדלת בנקישה רמה, בדרכו החוצה.
גבריאל נופף בידו לעבר אוסף הכורסאות והספות, המרופדות כולן במשי רקום, והמתין עד שהיא תתיישב, לפני שבא והתיישב מולה.
למען האמת, היחס הזה שהוא העניק לה היה ממש מגוחך. מצפונה הציק לה, בשלבה את ידיה בחיקה. הוא עלול ממש להתפוצץ, כשיתברר לו עד כמה היא לא ראויה לכבוד הזה שלו.
למרות שהיא תצטרך ליטול את הובלת השיחה הזאת, מתישהו, היא המתינה לפתיחה שלו. היו כיוונים רבים כל כך, שאליהם זה היה יכול להתפתח, חלקם כאלה שיכולים לשנות את חייהם של אנשים – אולי אפילו לאיים על חייהם. התחקיר שלה לימד אותה שהוא בעל חגורה שחורה בקונג-פו. תירגולי הטאי-צ'י שלה כל בוקר, בגן, ביחד עם מיי ועם כל שאר צוות הבית, לא יוכלו להתחרות במהלכים המהירים כברק והקטלניים, שהוא מן הסתם יכול לבצע.
"אחרי שחתמתי על המסמכים בבית החולים, ונפגשתי עם פרקליטיה של סבתי," הוא עדכן אותה, "אני הוא בא כוחה הרשמי של מיי צ'ן, כך שאני נוטל את ההגה לידיי, עד למימוש הצוואה. הודעה לעיתונות התפרסמה, כדי להודיע על הקשר המשפחתי בינינו. חוקית וציבורית, אין שום מניעה לכך שאקבל לידי את כל הנכסים של צ'ן אחזקות. אבל כשהגעתי אל המשרדים הראשיים של החברה, רק מעט מאוד מהוראותיי היו ניתנות למילוי. נאמר לי, שכל הוראת קניה או מכירה צריכה לעבור דרך לוּלי."
הוא לקח לגימה מהקפה שלו, כשמבטו נשאר נעוץ בה.
"הם לא היו מסוגלים אפילו לארגן לי רשימה מלאה של הנכסים והאחזקות שלה, כך שאוכל לפנות אל הבנקים כדי לקבל גישה."
גחלת לוהטת החלה לבעור בתוכה, אבל היא לא אמרה דבר, בידעה שאם תגמגם כעת הסברים, עוד לפני שהוא שאל שאלה, רק תסגיר את עצביה המתוחים.
"את מבינה, שאני לא היחיד שהיה משוכנע שאת לא יותר מאיזה ישומון ניהול משימות משוכלל מאוד?"
"נדמה לי שזה הרושם שסבתך העדיפה לטפח."
"למה?" קולו היה חד, כמו הצלפת שוט. היא נאלצה להתרכז, כדי שלא להירתע כשהוא נחת עליה.
"בין השאר, זה אילץ אנשים לפנות אליה בכתב," היא הסבירה בנימה שלווה. "זה יצר רקורד שניתן לשמור. היא סיפרה לי פעם, שכאשר סבך הלך לעולמו, מנהל העסקים שלו ניסה להונות אותה. היא לא יכלה להוכיח את מעלליו, והיא לא הצליחה לשלוט בכל ההון שהיא ירשה. לא בלי מאבק קשה נורא."
"מי שלא לומד מההיסטוריה, נידון לחזור עליה, כנראה."
בום, בום, בום. הלמות ליבה איימה להבקיע את עצם החזה שלה.
"מאז, היא הקפידה לפקח בצורה הדוקה על כל מה שקשור בכספיה. היא אישרה בעצמה את כל התנועות, למעט התנועות השגרתיות ביותר."
"באמת? כי זה נשמע כאילו את אישרת אותן."
"היא לא אהבה להתעסק עם מחשבים. אני עבדתי תחת ההנחיות שלה." וגם כיוונה את מהלכיה, כשהזדמנויות קורצות הופיעו, אם כי זה לא חשוב ברגע זה.
"המהלכים שלך נראים לי כמו ניסיון להקים אימפריה." הוא שילב את רגליו, במשכו את מכנסיו קצת מעלה. "את הפכת את עצמך לחיונית לחלוטין, עם הכוח שניתן לך. כבר ראיתי דברים דומים לא פעם."
"אין לי שום אימפריה," היא הבטיחה לו.
מבטו הציני הבהיר לה שהיא לא משטה בו, מה שלא היה אמור לגרום לבטנה לצנוח מטה, אבל בכל זאת גרם לכך. הוא לא היה שום דבר בשבילה, אבל עדיין, נדרש לה כל מיליגרם של אומץ, כדי להישיר את מבטה אל תוך עיניו.
עלה בדעתה שמעולם לא היה לה האומץ לצאת נגד מיי. אז איזה סיכוי זה מעניק לה, נגד מישהו כמוהו?
"את חיה פה?" ההתעקלות הצינית של פיו המהפנט הבהירו לה שבעיניו, היא פרזיטית.
"הוקצה לי חדר. כן."
"מאיפה באת?"
"ונצואלה."
"זה לא מה ששאלתי, אבל עכשיו אני כבר שומע את זה במבטא שלך." מבטו נע, בעת שהוא בחן שוב את המראה שלה. "יש בו משהו מפתה. אקזוטי."
הוא נשמע קצת מלגלג, מה שהיה מעליב. את האנגלית הבסיסית שהיא למדה מבת הלוויה שלה, היא ליטשה כאן, אצל מיי שלמדה את האנגלית שלה בפנימיה בריטית. אנשי הצוות דיברו אנגלית רצוצה, מתובלת במבטאים ובמילים הודיות, מלזיות ופיליפיניות.
בהביטו בה, שבה וחלפה בתוכה תחושת מודעות חושנית, בסיסית, ועירערה את שלוותה. מבחינה הגיונית, היא חשבה לעצמה, היא תוכל להשתמש בקולה ובמראה שלה כדי להסיח את דעתו, אך לא היה לה שום ניסיון בשימוש באמצעים הללו. ובמקום שהיא תשפיע עליו, היא מצאה דווקא את עצמה מוקסמת משינויי גוון הקול העדינים שלו ומהתנועה של שפתיו.
"כמה זמן את פה?" הוא שאל.
"שמונה שנים."
"לא בסינגפור. בבית הזה, בשירותה של סבתי."
"אני הגעתי לבית הזה כשהגעתי לסינגפור, לפני שמונה שנים."
הוא הזעיף פנים. "בת כמה את?"
"עשרים ושתים."
"את הועסקת בתור חדרנית?" הוא היה ממש מופתע. "איך זה, שהגעת לבצע עבודה כל כך רמת דרג?" הוא החווה בסנטרו לעבר המחשב הנייד, שנח כבוי על שולחן הכתיבה.
היא ליקקה את שפתיה. איך להסביר את זה?
"כמו שכבר אמרתי, סבתא שלך לא אהבה מחשבים, אבל היא רצתה להיות עם היד על הדופק, עד כמה שניתן, בכל פן של עסקיה."
"ואת היית היד שלה?"
הוא לא השתכנע, אבל זה היה נכון. לוּלי לא יכלה למנות את הפעמים, בהן מיי דחקה את מרפקה בין צלעותיה ואמרה לה, תחזרי אחורה. תראי לי את זה עוד פעם.
"אני ביצעתי כל מיני משימות, על פי הנחיותיה."
"העברות בנקאיות, רכישת מניות...?"
"כן. אם נעשה שימוש באיזה ברוקר או מתווך, אני הייתי פונה שוב, אחרי העברת ההנחיות, כדי לוודא שהמשימה הושלמה. אספתי את המידע הנחוץ, בנוגע לרקע של עובדים פוטנציאליים ושותפים עסקיים, סייעתי לה במעבר על דוחות הביצועים והרצתי בדיקות משניות אקראיות של כל מיני תקציבים וחשבונות, כדי לאתר אי-התאמות שיוכלו להעיד על התנהלות לא נאותה."
"אנשים אוהבים שעורכים להם בדיקות חשבונאיות. בעיקר מהסוג האקראי. אני בטוח שאת פופולארית מאוד." דבריו היו סרקסטיים.
"צרה בלתי נמנעת" היה כפי הנראה הדבר הכי פחות מרושע שנאמר עליה, בדרך כלל, בשרשרת מיילים שלא נועדו כלל להגיע לעיניה.
האם היא באמת צרה-צרורה? היא הייתה קוראת לאימא שלה צרה-צרורה, עד שהיא מצאה את עצמה לכודה בפינה צרה, ונאלצה לחשוב כעת איך היא תשרוד.
"כמו שאמרת, רוב האנשים חושבים שאני תוכנת מחשב. מעולם לא הטרדתי את עצמי יותר מדי בשאלה, אם אנשים מחבבים אותי, כל זמן שסבתך הייתה מרוצה מהעבודה שלי."
שקר קטן. היא הייתה שמחה מאוד אילו היה לה חבר, חבר אמיתי, לא אישה זקנה שכבר שכחה איך זה להיות צעיר וסקרן בנוגע לעולם. אישה שחששה לתת לה לראות אפילו שמץ ממנו, מחשש שזה יגרום לה לעזוב.
"אם מדברים על תוכנות," היא אמרה, בהרגישה זיעה קרה מבצבצת על כפות ידיה. "יעניין אותך אולי לדעת, שסבתך ביקשה שאעבור להשתמש באופן בלעדי במערכת ההפעלה שלך. היו לה השגות בקשר לשימוש בענן, אז היא רכשה את הגירסה שניתנת להורדה. השתמשנו בכל המערכות העסקיות שלך, הנהלת חשבונות, אבטחה, ניהול הפרודוקטיביות... היא רצתה לדעת שהמסמכים הכי חשובים שלה וכל הקריפטו-מטבעות שלה מגובים ומוגנים נגד כל סוג של חדירה. היא אהבה את זה, שלטענתך, כמעט לא אפשרי לפרוץ את התוכנה שלך. אבל אני בטוחה שאתה תוכל להיכנס, אם תצטרך."
הנה, היא החלה להתקדם בהסתעפות הענפים שבה בחרה.
הענף עשוי לשאת את משקלה, או שהוא יישבר והיא תצנח ממנו מטה, אל מותה.

עוד על הספר

חוצפתה של גאונת המחשב דני קולינס

1


כראוי למי נולד בשנת הדרקון, גבריאל דין היה גבר דומיננטי, שאפתן, נלהב ונכון לקחת סיכונים. הוא ממש שש לקפוץ על כל סיכון.
אך הריחוק אשר אפיין אותו, לא היה חסין בפני הרינגטון של סבתו.
הצלצול המיוחד, שנשמע כמו פעמון נחושת שבו מצלצלים למשרתים, היה יכול להיחשב לביטוי חיבה, שהוא חש כלפיה. וכן, הוא אכן ראה אותה מצלצלת בפעמון כזה, בפעמיים מתוך שלוש הפעמים שבהן דיבר איתה פנים אל פנים. אבל איש משניהם לא ניחן בגנים רגשניים. 
לא. הפעמון היה בחירה מעשית, בהיותו צליל משונה מספיק כדי למשוך את תשומת ליבו, לא משנה מה מתחולל סביבו. הודעותיה הכתובות של מיי צ'ן היו בעלות אופי פיננסי, דחיפות עליונה, והיו תמיד משתלמות ביותר. הוא לא היה זקוק לכסף נוסף, אבל הוא לא הצטרף למועדון המולטי-מיליארדרים כבר בגיל שלושים, תוך התעלמות מהזדמנויות להרוויח כסף נוסף. 
ועל כן, מיד עם הצלצול הראשון, הוא הרים אצבע כדי לעצור את הדיון סביב השולחן, בנוגע להשתלטות על מקורות אנרגיה, שבפועל תהפוך אותו לבעלים של מדינה קטנה. הוא הפך על גבו את טלפון הטיטניום שלו, אשר עוצב בהזמנה אישית, ונגע במסך הבדולח הכחלחל.
הודעה מלוּלי: סבתך חוותה אירוע רפואי. הוראותיה, במקרה כזה, הן להודיע לך מיד שאתה הוא היורש המיועד. פרטי הקשר של הרופא המטפל שלה מצורפים להלן.
זה היה מידע חדש, מבחינתו.
בתנועה חלקה אחת, הוא לחץ על הלינק למספרו של הרופא, הרים את הטלפון וקם לעזוב את השולחן, ללא הסבר לאף אחד. הוא נע לכיוון דלת החדר, מוטרד יותר בנוגע לתואר יורש מאשר ממצבה של סבתו.
דבר ראשון, מיי היא אישה קשה ונרגנת מכדי שתסבול ממשהו לאורך זמן, ובעיקר מענייני בריאות. היא בוודאי תהיה בחזרה על הרגליים, עוד לפני שמישהו יענה על השיחה הזאת.
ובאשר להיותו היורש שלה, היא לא תקבע קביעה כזאת, בלי שתצמיד אליה מגילה שלמה של תנאים. כבר קרוב לעשרים שנה, שהיא עושה מאמצים להביא אותו למצב של חוב כלפיה. זה מה שגרם לו להיות מעוניין במה שקורה עם ההון שלה, ללא שום הנחות בנוגע לזכאות שלו לחלק ממנו. הוא קיבל באדיקות כל הזמנה שלה להשקיע, עם הצעות לא פחות מועילות משל עצמו. מידה כנגד מידה, יד רוחצת יד. שום מחויבות לא הצטברה משני הצדדים, למעט כבוד ונימוס הדדי.
"שבץ," הבהיר לו הרופא, כעבור כמה שניות. "קשה להניח שהיא תשרוד אותו."
העברתה למרפאה הפרטית הייתה מהירה ומאוד דיסקרטית, המשיך הרופא וסיפר.
"אני צופה שזה יגרום לגלים בחוגים הפיננסיים, כשזה יתפרסם, נכון? לא ידעתי בכלל שאתה נכדהּ."
בעוד מוחו המהיר של גבריאל מחשב את ההשלכות של היות סבתו מנוטרלת, ואולי אפילו של יציאתה לחלוטין מתוך חייו, הוא קלט את הנימה החוקרת בקולו של הרופא. הוא היה מסוגל לשמוע את מחשבותיו של האיש, מזמזמות כמו יתוש מעצבן. למכור? לקנות? האם יש נכסים שניתן לחטוף בזול, לפני שהם יוצאו באופן רשמי אל השוק? איך יוכל הרופא הטוב לנצל את היתרון, שמעניקה לו ידיעת החדשות הללו, לפני כל אחד אחר.
תודות למידע שהם חלקו ביניהם לאורך השנים, מיי התרחבה מתיק השקעות נדל"ן סולידי למדי, לתחומי הטכנולוגיה והאנרגיה המתחדשת, מתכות נדירות והמאהבת ההפכפכה הזאת – נפט. את אף אחת מההשקעות הללו לא כדאי להשאיר בלי השגחה.
גבריאל הבטיח לרופא שהוא יגיע מהר ככל שניתן. הוא שלח הודעה לעוזרת האישית שלו, עם הוראה לקבוע מועד חדש לישיבה שהוא נטש. הוא גם הורה לה לפנות את יומן הפגישות שלו ולהודיע לטייסו הפרטי להכין את מטוס הסילון שלו להמראה. בדרכו לכיוון המעלית, הוא הציץ לעבר הפרצוף הראשון שראה ליד הדלפק. "המכונית שלי, בבקשה."
האישה מיהרה להעביר למצב המתנה את השיחה בה הייתה שקועה, ומכונית הרולס-רויס פנטום הגיעה אל המדרכה, בדיוק כשהוא יצא בדלת המסתובבת, שבתחתית הבניין הנושא את שמו.
הלחות של הקיץ בניו-יורק הלמה מיד בפניו, אבל בסינגפור, עונת המונסון עמדה כעת בוודאי בשיאה. המשרת האישי שלו דאג שבמטוסו הפרטי יהיו ארוזים תמיד בגדים מתאימים, לכל אירוע ולכל מזג אוויר. סבתו שמרה לו תמיד חדר בביתה. לא שהוא נשאר אי-פעם ללון בו. הזמנותיה שבו והגיעו בקביעות, אולי מתוך כוונתה לדבר על כך שהיא בחרה בו כיורש המיועד שלה. והיה לו גם בניין דירות אחד בעיר, שבראשו דירה שעוצבה לשימושו, כך שהוא מעולם לא נענה להזמנות של סבתו – 
"גבריאל!" אישה נעמדה בדרכו והנמיכה את משקפי השמש שלה, כך שנחשפו ריסיה המלאכותיים וגבותיה המרוטות. "חשבתי שאולי תיקח אותי לארוחת צוהריים. אני טינה," היא הזכירה לו, כעבור דממה של רגע בו הוא פשוט בהה בה, בניסיון להיזכר מי היא. היא הניחה יד על התפיחה העליונה של שדיה, שנחשפה על ידי המחשוף העמוק של חולצתה האדומה. "נפגשנו במסיבת הפרישה של אבא שלי, בסוף השבוע האחרון. אמרת שהשיר שלי מצא חן בעיניך."
"אני צריך לנסוע," הוא הפטיר וחלף על פניה.
אם היה דבר אחד, לו הוא נזקק עוד פחות מאשר לכסף נוסף, זה היה עוד אשת חברה שאפתנית שמשליכה את עצמה לרגליו.
הוא החליק אל מושב העור הקריר של המכונית, ונהגו סגר אותו בתוך החלל הממוזג והשקט.
גבריאל הציץ בלוח הרבוע של שעון הג'יררד-פרגו וחישב בראשו את המועד בו הוא אמור לנחות.
למוצרי היוקרה הללו, כמו שעוני היד העתיקים ותיק המסמכים של ולנטינו, לא הייתה שום חשיבות בעיניו, אבל מראית העין הייתה חשובה מאוד, לכל שאר האנשים. והוא שיחק תמיד כדי לנצח, אפילו בתחרות של "מי לבש את זה יותר טוב?" אז הוא הזמין חליפות שנתפרו במיוחד למידתו, מבדים של צמר נדיר כמו ויקוניה או כבש המושק. נעלי העור שלו נתפרו באיטליה מהחומרים הרכים ביותר, בעבודת יד, על פי מידה כמובן. וכל זה הולבש על גוף שהוא שמר בקנאות, בכושר גופני של אתלט מקצועי.
הוא השתמש בקרם הגנה מפני השמש ובקרם לחות.
ובאמת לא היה אכפת לו, שצירוף הונה של סבתו אל תוך ההון שלו יעלה אותו אל החבורה המאוד מצומצמת של בעלי טריליון הדולר בעולם. המשמעות היחידה של זה הייתה בעצם, למרבה אי-הנוחות, עבודה רבה יותר – עוד דבר, שממש לא היה נחוץ לו.
אך סבתו הייתה קרובת המשפחה היחידה שלו שהייתה לה איזו חשיבות, למרות היותה גם משונה וגם מתנכרת. אולי לא היו לו רגשות עזים כלפיה, או כלפי כספה, אבל הוא חש מחויבות לשמר את האימפריה שלה. הוא העריך את מה שהיא הצליחה לבנות בשבעים שנה. הוא היה אולי פרוגרסיבי מטבעו, אבל הוא לא היה מאלו שהורסים ככה סתם מוסדות קיימים.
הוא חזר אל ההודעה המקורית, והרים את הטלפון שלו אל סנטרו, כדי להכתיב הודעת טקסט.

מיהו מנהל העסקים של מיי?

הודעה מלוּלי: אני מסייעת לגברת צ'ן בניהול העסקאות שלה. האם אוכל לסייע לך, באיזה בירור או מילוי הוראה ספציפית?
היחס הפאסיבי-אגרסיבי של עזרי הבינה המלאכותית הללו כל כך משעשע, הם תמיד מתחנפים הכי הרבה, דווקא כשהם הכי לא מועילים.

שלחי לי את פרטי הקשר של האיש או האישה שמנהל את הקשר האישי בין מיי לבין הבנק שלה.

הודעה מלוּלי: אני ממלאת את התפקיד הזה. איך אוכל לעזור?

גבריאל בלע קללה. ברגע שהחדשות האלה ייצאו לאור והקשר שלו למיי יתפרסם ברבים, ייפתח כבר קרקס בין-לאומי שלם, סביב אחזקותיה הפיננסיות. השעון כבר רץ במהירות, בהתחשב בכך שלרופא כבר נודע על קירבתם.
הוא העביר הילוך והחל לשלוח הנחיות לצוות היועצים והברוקרים שלו, שייצרו קשר עם האנשים של מיי. ברגע שהוא ינחת על הקרקע בסינגפור, הוא כבר יברר מי בדיוק ניהל את העניינים בשבילה, ומיד ייטול מידיו את השליטה.

"לולי." רב המשרתים הציג אותה אחרונה, מאחר ובמכוון היא התמקמה בקצה המרוחק של שורת אנשי הצוות, אחרי החדרניות והטבח. היא עמדה ליד פינת הבית, במקום בו קיסוס צמח על חומת הגן, שהבטיחה את פרטיות מעון הפאר, שהוקם בתקופה הקולוניאלית.
מעון הפאר שלו, כעת.
"את בן-אדם."
אם זה אכן מה שהיא, גבריאל דין היה הראשון שהבחין בכך, בכל עשרים ושתיים שנות חייה.
לולי חוותה כמובן תגובות אנושיות מאוד, כשהיא לחצה ידיים עם נכדה של מיי, כשהיא קדה קלות ומילמלה, "אדוני." ליבה הלם בעוז, עורה עטה זיעה קרה, בטנה התפתלה כמו בור מלא נחשים.
למעט רב המשרתים הנשוי והגננים, לולי כמעט לא ראתה גברים אף פעם. ובעיקר, לא גבר שכזה. שיערו השחור והמבריק היה מסופר בשלמות ונפרע, באותה מידה של שלמות. עצמות לחייו היו כמו יצירת אמנות, פיו – היא לא ידעה למה להשוות אותו, מאחר ומעולם לא יצא לה לבחון מקרוב שפתיים גבריות. הן לא היו בעלות מלאות רכה וחושנית, עם זוויות מסתלסלות כלפי מעלה, כמו שפתיה שלה. הן היו דקות יותר, ישרות יותר, וביטאו ללא מילים את הסמכות, שהייתה גלומה בכל הופעתו.
"זהו שמך המלא? לולי?"
"לוּקרציה," היא הבהירה, והוסיפה את חציו השני של שמה, כאילו כמעט שכחה לעשות את זה. "קרוז."
מבטו נע מטה, אל שמלתה עם צווארון הקפלים העגול. גזרתה הישרה נחגרה סביב מותניה באותו בד כותנה צהוב בהיר, והיא הסתיימה קצת מעל לקרסוליה, כשהיא חושפת את רגליה, העירומות בתוך זוג סנדלים. המשרתות לבשו סינרים מעל לשמלות שלהן, ונראו יעילות ומהודרות. לולי הצטערה על כך שאין לה עוד שכבת לבוש מגוננת, אבל אפילו שריון פלדה לא היה מסתיר את העובדה שהחזה שלה היה הרבה יותר שופע משל הנשים המלזיות המעודנות, שעמדו לצידה. עליה, בד השמלה נמתח לרוחב ירכיה, ודרש שסע גבוה יותר, כדי לאפשר את צעדיה הארוכים.
גבריאל היה גבוה מכפי שציפתה שיהיה. לא פלא שמיי תמיד אמרה לה לשבת. זה מאיים, לעמוד מול מישהו שמביט בך מלמעלה.
מבטו של גבריאל שב אל פניה, בחן את התווים שהיא הייתה מודעת ליופיים. זה לא רק עורה, שהיה בהיר יותר משל כל שאר אנשי הצוות, או עיניה, שנראו בבירור אירופאיות. בשיערה החום הבהיר היו באופן טבעי פסים של שיער בלונדיני, ואפה היה צר ואלגנטי.
עפעפיו של גבריאל היו בפירוש אסייתיים. קשתיות עיניו, למרבה ההפתעה, ירקרקות-אפורות.
היא ראתה מספיק תמונות כדי לצפות שהוא יהיה יפה, אבל היא לא הייתה מוכנה להילת העוצמה שהקרין. היא הייתה צריכה להיות. סבתו ניחנה בסוג מסוים של העוצמה הזאת, אבל כוח הרצון שהאיש הזה הקרין פשוט הפיל אותה מהרגליים, למרות שבסך הכול, הוא רק הגיע ויצא מהמכונית.
הוא ריפה את אחיזתו כעת, כך שהיא לא ידעה אם לחיצת היד הסתיימה או לא. לקח לה זמן ארוך, למשוך את ידה בחזרה ממנו, וזה גרם לה להרגיש בורה ומטופשת. החדרניות כבר יצחקו עליה אחר כך, היא חשבה, אבל היא לא הייתה מסוגלת להתגבר על החולשה, שגרמה לה ההיקסמות הזאת ממנו.
"נוכל להציע לך איזה כיבוד, אדוני?" שאל רב המשרתים. "החדר שלך כבר מוכן, אם תרצה לנוח קצת."
"אני פה, כדי לעבוד." הוא הציץ לעבר חזית הבית. "קפה יספיק."
"כמובן." רב המשרתים מחא כפיים, כדי לשלוח את כולם בחזרה למלאכתם.
לולי פלטה אנחת הקלה קטנה וחרישית, והחלה לעזוב עם כולם.
"לולי." קולו של גבריאל הקפיץ אותה. "את תקחי אותי אל משרדה של סבתי."

הוא דיבר אנגלית, במבטא אמריקאי, לא במבטא הבריטי שהיא הייתה רגילה לשמוע ולחקות. הוא נופף בידו, להורות לה להצטרף אליו, בעלותו במדרגות אל דלת הכניסה. 
זה הטריד אותה. היא לא הצליחה להסתגל לזה. מיי צ'ן העניקה לה יחס מיוחד מבחינות מסוימות, אבל לּולי אף פעם לא אהבה לעשות שום דבר, שיגרום לה להיראות כאילו היא מנסה להתרומם מעל למעמדם של כל שאר אנשי הצוות.
חוץ מזה, רגש האשם שלה לא היה מוכן להתוודות בפניו, על מה שהיא עשתה.
היא התרכזה בנשימותיה ובשמירה על יציבתה הזקופה. היא וידאה שהבעת פניה שלווה, תנועותיה מעודנות ולא נחפזות, למרות הדופק הלא יציב שלה, והחולשה שגרם לה המחסור בשעות שינה. 
היו לה רק עשרים וארבע שעות, להגיב על השינוי הפתאומי הזה במצבה. וזה היה הרגלה, לאורך שנים של שעמום וחוסר יכולת לצאת לשום מקום, ליצור בראשה תוכנית פעולה, לכל מצב אפשרי. ועל כן, היא ידעה כבר מהרגע בו צלצול האזעקה הראשון נשמע בגן, מה יהיה עליה לעשות.
אבל ביצוע התוכניות הללו, דרש עצבים של פלדה ושעות של כתיבת קוד מחשב, עמוק אל תוך הלילה. לא היה מקום לשום טעות – או סליחה מצידו של האיש הזה, לא משנה כיצד יתגלגלו העניינים.
גבריאל נעצר באולם המבוא המפואר, נתן את מבטו באריחי הפסיפס שמתחת לרגליהם, בעץ המשובץ של מעקה המדרגות, ביצירות האמנות היקרות מפז ובסידורי הפרחים הרעננים. הכול היה שלו כעת.
לּולי נעצרה אף היא, המתינה, עד שהוא הביט לעברה בציפייה.
"משרדה של גברת צ'ן הוא בקומה השלישית," היא מילמלה, תוך הינהון לעבר המדרגות.
במאבק המבלבל, בין אבירותו לבין רצונה לנהוג כמשרתת, הוא המתין עד שהיא תתחיל לעלות לפניו, ואז הצטרף אליה וצעד לצידה.
"אני מצטערת מאוד על סבתך," היא אמרה. "היא תחסר לנו מאוד."
"שמעתי שהמוות היה מהיר מאוד."
אכן הוא היה. כולם ידעו שמאמציה של האחות, שניסתה לבצע החייאה במיי, היו לשווא. כבר כשהמסוק של מיי המריא מהגן בו היא התמוטטה, לקחת אותה אל בית החולים, מעטה של עצבות אפף את כל הבית.
לּולי הביאה אותו אל משרדה של מיי. החדר היה מעוצב בקווים חמורים, רציניים יותר משאר חדרי הבית, אבל עדיין, נגיעות נשיות מסוימות ניכרו בגווני הפסטל שלו ובקנקן התה, שלּולי שפתה לשתיהן כל יום אחרי הצוהריים.
הייתה תחושה שהחדר ריק ביותר, כעת. עם מי היא תשתה תה, מעתה? מה עומד לקרות?
עתידה כבר לא היה נתון בידיה הקפוצות אך הבטוחות של מיי צ'ן. לּולי יכלה לנסות להגיד לעצמה שהיא נוטלת את עתידה בידיה, אבל זה לא היה נכון. האופן בו הגבר הזה יגיב כשיוודע לו מה היא עשתה יכתיב את האופן בו שארית חייה תתנהל.
ידיו היו ארוכות אצבעות וקצת שזופות. הן נראו חזקות מאוד. קטלניות.
לּולי עמדה לצד הכיסא המשרדי, שניצב ליד שולחן הכתיבה המעודן שהיה תחנת העבודה שלה, בהמתינה עד שהוא יתיישב. הוא סקר את החדר, הציץ מהחלון החוצה, אל הגן, ואז העניק מבט קצר אך בוחן לכל ציור ואגרטל אשר היו בחדר.
היא שמה לב שהיא עוצרת את נשימתה, ממתינה עד שמבטו הבוחן ישוב בחזרה אליה, מקווה לראות בו שמץ של נגישות. איזשהו סוג של קבלה. משהו שיוכל להרגיע אותה.
"הייתי בטוח שאת איזה מין סוג של בינה מלאכותית, אם כי אין בך שום דבר מלאכותי, נכון?" ראשו הסתובב והבעת פניו נראתה קצת יותר רגועה, חשפה משהו מזמין ומעריך, למרות שגם גרמה לרדאר שבתוכה להשמיע צפירות אזעקה.
הייתה לה הרגשה משונה מאוד, כאילו מישהו רודף אחריה, נשימתה נעשתה מקוטעת, למרות שהיא לא זזה ממקומה. בטנה התמלאה פרפרים, אך לא מפחד. אלו היו פרפרים של התרגשות, מהלא נודע. של שעשועי מרדף.
אלו תחושות מיניות, היא קלטה, כשבגרונה הופיע לחץ, כתוצאה מדחף לפרוץ בצחוק וגם לצרוח, בעת ובעונה אחת. היא הבינה את מהות המשיכה המינית, באופן האבסטרקטי ביותר. היא הייתה חשופה לטריקים הנשיים של הפיכה למושכת יותר בעיני המין הגברי, בגיל הרבה יותר מדי צעיר, אבל היא לא ניסתה אותם בעצמה כעת. פניה היו חפים מכל איפור, והסיבה היחידה שהיא עמדה זקופה ואספה את הבטן שלה, הייתה כי היא רצתה להיראות בוטחת ומיומנת.
היא נשפטה על פי המראה שלה, מגיל צעיר מאוד, אך לא הרגישה את זה, לא בצורה כזאת. אם כבר, התחושה של גבר מבוגר יותר, שמתבונן בה ובוחן אותה, דחתה אותה תמיד. לפעמים, מאז שהיא הגיעה לכאן, אחד מאורחיה של גברת צ'ן היה מבחין בה ומעיר משהו, לפני שהיא הייתה מגורשת מהחדר. היא הייתה ברווזון משונה. אם לא ממש הברווזון המכוער.
היא לא ידעה שמבט של גבר יכול לגרום לבטנה לרטוט ולדמה להרגיש כאילו הוא רוחש בעורקיה. ששדה כוח עשוי לאפוף אותה, כמו כוס שמניחים על עכביש כדי ללכוד אותו, כך שהאיש יוכל להרים אותה אל כף ידו כדי למחוץ אותה או לשחררה, על פי מאווייו.
רב המשרתים נכנס אל החדר עם מגש, מה שקטע את המבט הממושך שהם החליפו.
"איך להכין לך את הקפה, מר דין?" שאל רב המשרתים, במזגו מהקנקן אל ספל ירקרק בעל ידית מוזהבת, שניצב על גבי תחתית תואמת.
"שחור." מבטו הכעוס ננעץ בספל היחיד ושב בחזרה אל לוּלי. "את לא שותה?"
רב המשרתים לא הגיב, אבל לוּלי קראה את העלבון שלו, בזווית כתפיו ובנוקשות שמתחת לחוסר ההבעה של פניו. הם היו אויבים כבר שנים, בגלל שהיא זכתה באמונה של גברת צ'ן באופנים שבהם הוא לא זכה. הוא ממש רתח, כשהוא שמע מלוּלי מיהו נכדה של גברת צ'ן – אחרי שלוּלי התקשרה אל גבריאל.
אבל מה בעצם יכלה לוּלי להגיד לו? היא לא בוטחת בך. היא לא בוטחת בגברים. מיי הטיפה ללוּלי לא לבטוח באף אחד מלבדה, ולוּלי העניקה לה את הנאמנות שמיי כל כך רצתה.
כל זה לא שינה את העובדה שאם רב המשרתים יצטרך ללכת עכשיו להביא ללוּלי ספל, הוא פשוט ימות.
אם היא הייתה בן-אדם קטנוני, היא הייתה מאלצת אותו לעשות את זה, אך היא שמרה את האנרגיה שלה למרד יותר גדול. למטרה מפחידה הרבה יותר.
"אתה נדיב מאוד," היא מילמלה. "אבל זה לא נחוץ."
"הפעמון נמצא פה, אם תזדקק למשהו נוסף, מר דין," אמר רב המשרתים ושלח מבט אפל לעבר לוּלי, לפני שהוא סגר את הדלת בנקישה רמה, בדרכו החוצה.
גבריאל נופף בידו לעבר אוסף הכורסאות והספות, המרופדות כולן במשי רקום, והמתין עד שהיא תתיישב, לפני שבא והתיישב מולה.
למען האמת, היחס הזה שהוא העניק לה היה ממש מגוחך. מצפונה הציק לה, בשלבה את ידיה בחיקה. הוא עלול ממש להתפוצץ, כשיתברר לו עד כמה היא לא ראויה לכבוד הזה שלו.
למרות שהיא תצטרך ליטול את הובלת השיחה הזאת, מתישהו, היא המתינה לפתיחה שלו. היו כיוונים רבים כל כך, שאליהם זה היה יכול להתפתח, חלקם כאלה שיכולים לשנות את חייהם של אנשים – אולי אפילו לאיים על חייהם. התחקיר שלה לימד אותה שהוא בעל חגורה שחורה בקונג-פו. תירגולי הטאי-צ'י שלה כל בוקר, בגן, ביחד עם מיי ועם כל שאר צוות הבית, לא יוכלו להתחרות במהלכים המהירים כברק והקטלניים, שהוא מן הסתם יכול לבצע.
"אחרי שחתמתי על המסמכים בבית החולים, ונפגשתי עם פרקליטיה של סבתי," הוא עדכן אותה, "אני הוא בא כוחה הרשמי של מיי צ'ן, כך שאני נוטל את ההגה לידיי, עד למימוש הצוואה. הודעה לעיתונות התפרסמה, כדי להודיע על הקשר המשפחתי בינינו. חוקית וציבורית, אין שום מניעה לכך שאקבל לידי את כל הנכסים של צ'ן אחזקות. אבל כשהגעתי אל המשרדים הראשיים של החברה, רק מעט מאוד מהוראותיי היו ניתנות למילוי. נאמר לי, שכל הוראת קניה או מכירה צריכה לעבור דרך לוּלי."
הוא לקח לגימה מהקפה שלו, כשמבטו נשאר נעוץ בה.
"הם לא היו מסוגלים אפילו לארגן לי רשימה מלאה של הנכסים והאחזקות שלה, כך שאוכל לפנות אל הבנקים כדי לקבל גישה."
גחלת לוהטת החלה לבעור בתוכה, אבל היא לא אמרה דבר, בידעה שאם תגמגם כעת הסברים, עוד לפני שהוא שאל שאלה, רק תסגיר את עצביה המתוחים.
"את מבינה, שאני לא היחיד שהיה משוכנע שאת לא יותר מאיזה ישומון ניהול משימות משוכלל מאוד?"
"נדמה לי שזה הרושם שסבתך העדיפה לטפח."
"למה?" קולו היה חד, כמו הצלפת שוט. היא נאלצה להתרכז, כדי שלא להירתע כשהוא נחת עליה.
"בין השאר, זה אילץ אנשים לפנות אליה בכתב," היא הסבירה בנימה שלווה. "זה יצר רקורד שניתן לשמור. היא סיפרה לי פעם, שכאשר סבך הלך לעולמו, מנהל העסקים שלו ניסה להונות אותה. היא לא יכלה להוכיח את מעלליו, והיא לא הצליחה לשלוט בכל ההון שהיא ירשה. לא בלי מאבק קשה נורא."
"מי שלא לומד מההיסטוריה, נידון לחזור עליה, כנראה."
בום, בום, בום. הלמות ליבה איימה להבקיע את עצם החזה שלה.
"מאז, היא הקפידה לפקח בצורה הדוקה על כל מה שקשור בכספיה. היא אישרה בעצמה את כל התנועות, למעט התנועות השגרתיות ביותר."
"באמת? כי זה נשמע כאילו את אישרת אותן."
"היא לא אהבה להתעסק עם מחשבים. אני עבדתי תחת ההנחיות שלה." וגם כיוונה את מהלכיה, כשהזדמנויות קורצות הופיעו, אם כי זה לא חשוב ברגע זה.
"המהלכים שלך נראים לי כמו ניסיון להקים אימפריה." הוא שילב את רגליו, במשכו את מכנסיו קצת מעלה. "את הפכת את עצמך לחיונית לחלוטין, עם הכוח שניתן לך. כבר ראיתי דברים דומים לא פעם."
"אין לי שום אימפריה," היא הבטיחה לו.
מבטו הציני הבהיר לה שהיא לא משטה בו, מה שלא היה אמור לגרום לבטנה לצנוח מטה, אבל בכל זאת גרם לכך. הוא לא היה שום דבר בשבילה, אבל עדיין, נדרש לה כל מיליגרם של אומץ, כדי להישיר את מבטה אל תוך עיניו.
עלה בדעתה שמעולם לא היה לה האומץ לצאת נגד מיי. אז איזה סיכוי זה מעניק לה, נגד מישהו כמוהו?
"את חיה פה?" ההתעקלות הצינית של פיו המהפנט הבהירו לה שבעיניו, היא פרזיטית.
"הוקצה לי חדר. כן."
"מאיפה באת?"
"ונצואלה."
"זה לא מה ששאלתי, אבל עכשיו אני כבר שומע את זה במבטא שלך." מבטו נע, בעת שהוא בחן שוב את המראה שלה. "יש בו משהו מפתה. אקזוטי."
הוא נשמע קצת מלגלג, מה שהיה מעליב. את האנגלית הבסיסית שהיא למדה מבת הלוויה שלה, היא ליטשה כאן, אצל מיי שלמדה את האנגלית שלה בפנימיה בריטית. אנשי הצוות דיברו אנגלית רצוצה, מתובלת במבטאים ובמילים הודיות, מלזיות ופיליפיניות.
בהביטו בה, שבה וחלפה בתוכה תחושת מודעות חושנית, בסיסית, ועירערה את שלוותה. מבחינה הגיונית, היא חשבה לעצמה, היא תוכל להשתמש בקולה ובמראה שלה כדי להסיח את דעתו, אך לא היה לה שום ניסיון בשימוש באמצעים הללו. ובמקום שהיא תשפיע עליו, היא מצאה דווקא את עצמה מוקסמת משינויי גוון הקול העדינים שלו ומהתנועה של שפתיו.
"כמה זמן את פה?" הוא שאל.
"שמונה שנים."
"לא בסינגפור. בבית הזה, בשירותה של סבתי."
"אני הגעתי לבית הזה כשהגעתי לסינגפור, לפני שמונה שנים."
הוא הזעיף פנים. "בת כמה את?"
"עשרים ושתים."
"את הועסקת בתור חדרנית?" הוא היה ממש מופתע. "איך זה, שהגעת לבצע עבודה כל כך רמת דרג?" הוא החווה בסנטרו לעבר המחשב הנייד, שנח כבוי על שולחן הכתיבה.
היא ליקקה את שפתיה. איך להסביר את זה?
"כמו שכבר אמרתי, סבתא שלך לא אהבה מחשבים, אבל היא רצתה להיות עם היד על הדופק, עד כמה שניתן, בכל פן של עסקיה."
"ואת היית היד שלה?"
הוא לא השתכנע, אבל זה היה נכון. לוּלי לא יכלה למנות את הפעמים, בהן מיי דחקה את מרפקה בין צלעותיה ואמרה לה, תחזרי אחורה. תראי לי את זה עוד פעם.
"אני ביצעתי כל מיני משימות, על פי הנחיותיה."
"העברות בנקאיות, רכישת מניות...?"
"כן. אם נעשה שימוש באיזה ברוקר או מתווך, אני הייתי פונה שוב, אחרי העברת ההנחיות, כדי לוודא שהמשימה הושלמה. אספתי את המידע הנחוץ, בנוגע לרקע של עובדים פוטנציאליים ושותפים עסקיים, סייעתי לה במעבר על דוחות הביצועים והרצתי בדיקות משניות אקראיות של כל מיני תקציבים וחשבונות, כדי לאתר אי-התאמות שיוכלו להעיד על התנהלות לא נאותה."
"אנשים אוהבים שעורכים להם בדיקות חשבונאיות. בעיקר מהסוג האקראי. אני בטוח שאת פופולארית מאוד." דבריו היו סרקסטיים.
"צרה בלתי נמנעת" היה כפי הנראה הדבר הכי פחות מרושע שנאמר עליה, בדרך כלל, בשרשרת מיילים שלא נועדו כלל להגיע לעיניה.
האם היא באמת צרה-צרורה? היא הייתה קוראת לאימא שלה צרה-צרורה, עד שהיא מצאה את עצמה לכודה בפינה צרה, ונאלצה לחשוב כעת איך היא תשרוד.
"כמו שאמרת, רוב האנשים חושבים שאני תוכנת מחשב. מעולם לא הטרדתי את עצמי יותר מדי בשאלה, אם אנשים מחבבים אותי, כל זמן שסבתך הייתה מרוצה מהעבודה שלי."
שקר קטן. היא הייתה שמחה מאוד אילו היה לה חבר, חבר אמיתי, לא אישה זקנה שכבר שכחה איך זה להיות צעיר וסקרן בנוגע לעולם. אישה שחששה לתת לה לראות אפילו שמץ ממנו, מחשש שזה יגרום לה לעזוב.
"אם מדברים על תוכנות," היא אמרה, בהרגישה זיעה קרה מבצבצת על כפות ידיה. "יעניין אותך אולי לדעת, שסבתך ביקשה שאעבור להשתמש באופן בלעדי במערכת ההפעלה שלך. היו לה השגות בקשר לשימוש בענן, אז היא רכשה את הגירסה שניתנת להורדה. השתמשנו בכל המערכות העסקיות שלך, הנהלת חשבונות, אבטחה, ניהול הפרודוקטיביות... היא רצתה לדעת שהמסמכים הכי חשובים שלה וכל הקריפטו-מטבעות שלה מגובים ומוגנים נגד כל סוג של חדירה. היא אהבה את זה, שלטענתך, כמעט לא אפשרי לפרוץ את התוכנה שלך. אבל אני בטוחה שאתה תוכל להיכנס, אם תצטרך."
הנה, היא החלה להתקדם בהסתעפות הענפים שבה בחרה.
הענף עשוי לשאת את משקלה, או שהוא יישבר והיא תצנח ממנו מטה, אל מותה.