הירושה של האיטלקי

1

"זה לא ייתכן... אני לא מאמין!" אליסנדרו רוסטי קפץ מכיסאו בעיצומה של קריאת צוואתו של אחיו, גופו נוקשה מחוסר אמון זועם. "מדוע, לעזאזל, שפאולו יוריש משהו לזנזונת הקטנה הזאת?" הוא דרש מהאנשים בחדר.
למרבה המזל, אימו, קונסטנטיה, ועורך-הדין של המשפחה, מרקו מורלי, היו שני האנשים היחידים שנכחו, משום שכל הניסיונות ליצור קשר עם המוטב העיקרי היו חסרי תועלת. אליסנדרו קימט את מצחו לשימוש במילה 'עיקרי', מאחר שחשב שזה יתאים לפאולו, אחיו המנוח, להוריש את רכושו לעמותת צדקה כלשהי. אחרי הכול, הוא ואשתו טניה מתו יחד ונישואיהם היו נטולי ילדים, ואליסנדרו, התאום שלו, לא נזקק לירושה שלו, משום שהיה האח הבכור והבעלים של האחוזה המשפחתית בסיציליה, ומיליארדר בזכות עצמו.
"קח נשימה עמוקה, אליסנדרו," דחקה בו קונסטנטיה, שהכירה היטב את מזג רוחו הסוער של בנה. "לפאולו הייתה זכות להוריש את אחוזתו למי שרצה, ואנחנו לא יודעים שאחותה של טניה ראויה לתווית כל כך לא נעימה." 
אליסנדרו פסע הלוך ושוב במשרד הקטן, התנהגות שהייתה מאיימת בבירור בחלל הסגור, משום שהיה במרחק של כמה סנטימטרים מתחת לגובה של שני מטרים, דמותו צרה וחזקה, והוא היה לבוש באחת החליפות השחורות האלגנטיות שהעדיף. צבע הלוויות הזה זיכה אותו בכינוי 'העורב' בעיר לונדון, שם היו מפורסמים האינסטינקטים העסקיים האגרסיביים והמצליחים שלו, כיאה ליזם בעל שם בתחום הטכנולוגיה החדשה. הוא התהלך במשרד, מזכיר לעורך-הדין המשפחתי נמר משוטט בכלוב.
לא ראויה? חשב אליסנדרו בזעם, נזכר בנערה האדמונית הקטנה, איסלה סטיוארט, לפני שש שנים. בהיותה בת שש-עשרה בלבד, היא התנועעה בתלבושת סקסית ופרובוקטיבית, והציגה את קימוריה הקטנים ואת רגליה החטובות, בהזמנה מינית ברורה לכל המרבה במחיר, הרהר בגועל. מאוחר יותר באותו יום, גם ראה אותה יוצאת מאחד מחדרי השינה במצב סתור ופרוע, רגעים בודדים לפני שאחד מבני דודיו יצא מאותו חדר, יישר את חפתיו וסידר את שיערו. זה היה ברור שאיסלה הייתה בדיוק כמו אחותה, טניה, שהייתה חסרת בושה, מופקרת ולא ישרה.
"לא הייתי מודע לכך שפאולו נמצא בקשר כלשהו, עם אחותה של טניה," הודה אליסנדרו קצרות. "אין ספק שהיא הצליחה לעבוד עליו, באותה קלות כמו שאחותה עשתה, ודחפה את דרכה לליבו הרך."
צער אמיתי סדק את קולו של אליסנדרו בזמן שדיבר, משום שאהב את התאום שלו מאוד, ולא היה מסוגל, אפילו שישה שבועות לאחר התרסקות המסוק, שלקחה את חייהם של פאולו וטניה, להאמין שהוא לעולם לא יוכל לדבר איתו שוב. גרוע מכך, אליסנדרו לא היה יכול להתנער מהאשמה, על שידע שהיה חסר אונים להגן על אחיו מהמרשעת הזו, טניה סטיוארט. למרבה הצער, שנותיו האחרונות של פאולו היו אומללות ביותר, אך הוא סירב להתגרש מדוגמנית ההלבשה התחתונה שנישא לה בחיפזון רב, תוך אמונה שהייתה בהיריון... אבל, הפתעה! נזכר אליסנדרו בציניות, זו הייתה אזעקת שווא.
טניה המשיכה להרוס את חייו של פאולו, בפזרנות הפראית שלה, בהתפרצויות הזעם שלה ולבסוף, בחוסר הנאמנות שלה. ובכל זאת, למרות כל ההתנהגויות הפרועות האלה, המשיך פאולו להעריץ את טניה, כאילו הייתה אלה. אך, למרבה הצער, היה פאולו נפש עדינה, אכפתית ומחויבת. בשונה מאליסנדרו, כמו שהיום היה שונה מהלילה. אבל אליסנדרו נצר את ההבדלים הבולטים האלה, ובטח בפאולו כמו שלא בטח באף אדם חי אחר. ועל אף שהוא כעס, על שאישה נוספת ממשפחת סטיוארט הצליחה איכשהו להטעות ולתמרן את אחיו כדי לגרום לו לכתוב את הצוואה הזאת, היה חלק נוסף בתוכו שחש נבגד על ידי אחיו.
אחרי הכול, פאולו ידע עד כמה יקר היה הנכס המשפחתי לליבו של אליסנדרו, ובכל זאת הוריש את ביתו באחוזה הסיציליאנית ואת כל כספו לאחותה של טניה. זכייה בלוטו עבור האחות, סטירת לחי על פניו של אליסנדרו, למרות שידע שאחיו היה מעדיף לכרות את ידו מאשר לפגוע בו. פאולו, בהיותו פאולו, לעולם לא היה יכול לחלום שתאונה טרגית כל כך תקפח את חייו ואת חייה של אשתו, אשר תפנה את הדרך לגיסתו של פאולו, לרשת את מה שמעולם לא היה צריך להיות שלה.
"פאולו ביקר את איסלה כמה פעמים בלונדון, בתקופה ההיא ש... אה..." קונסטנטיה היססה, בוחרת את מילותיה בקפידה "...שהוא וטניה היו פרודים. הוא חיבב את הילדה."
"הוא מעולם לא אמר את זה לי!" ירה אליסנדרו בלהט, עיניו הכהות מהבהבות ותווי פניו הנאים והכהים מתכווצים, לדימוי האישה הנוספת במשפחת סטיוארט שהפעילה את קסמה המפתה והמתקתק על אחיו הנוח להתרשם, במרדף אחר הרווח. לפאולו הייתה תמיד חולשה לסיפור עצוב, חשב אליסנדרו בזעף.
אם ידבר על עצמו, אליסנדרו מעולם לא היה פתי כמוהו. הוא אהב נשים אבל נשים אהבו אותו, צדות אותו כמו גזע נדיר, כיוון שהיה עשיר ורווק. בימיו הצעירים, שמע כל סיפור קורע לב, ופעם או פעמיים, בחוסר ניסיונו, אפילו נפל לתחבולות כאלה, אך עברו שנים מאז היה תמים או פזיז. בימים אלה, הוא בחר את המאהבות שלו מהרובד החברתי שלו. נשים עם עושר משלהן או קריירה תובענית מאוד היו הימור בטוח יותר, עבור סוג הרומן האגבי והקליל שבו התמחה אליסנדרו. הן הבינו שהוא אינו מוכן להתמסד ונהגו על פי שיקול הדעת שלו.
"פאולו לא הזכיר את זה, כי הוא ידע איך אתה מרגיש כלפי טניה," ציינה אימו בעדינות. "מה תעשה?"
"אקנה את הבית של פאולו בחזרה... מה עוד אוכל לעשות?" הכריז אלינסדרו במשיכת כתפיים זועמת, על הסיכוי המרגיז שעליו להעשיר שוב אישה לבית משפחת סטיוארט. כמה פעמים הוא שילם את חובותיה של טניה, כדי להגן על אחיו ועל עצמו מתביעותיה הבלתי נלאות? טניה מתה ונקברה, ואחותה אפילו לא השתתפה בלוויה, וכל הניסיונות ליצור איתה קשר ישיר בכתובת הידועה האחרונה שלה עלו בתוהו. עובדה זו לבדה אמרה הכול על הקשר החלש בין שתי האחיות, לא?
"נצטרך לאתר את אחותה הקטנה של טניה," אמר אליסנדרו, בנחישות מסוכנת.
 
איסלה נשפה על אצבעותיה הקפואות, הרוח הקרה מקפיאה את פניה מתחת לכובעה הצמרירי, בזמן שהאכילה בחיפזון את התרנגולות ואספה את הביצים. היא תצטרך לאפות כדי להשתמש בהן, חשבה בעליזות, ואז חשה מיד אשמה על שהייתה לה מחשבה מאושרת, כשאחותה היחידה וגיסה מתו.
וגרוע מזה, היא אפילו לא הייתה יודעת שזה קרה, לולא שכן אדיב נסע אליה לפני שבוע, כדי לבשר לה את החדשות הטרגיות האלה באופן אישי. דודה ודודתה, שהיו הבעלים של היילנד קרופט בסקוטלנד שבה התגוררה איסלה, אך ביקרו כעת אצל משפחת דודה בניו זילנד, קראו באינטרנט על החדשות על מותם של פאולו ושל טניה בהתרסקות מסוק. הם פנו מיד לשכן שלהם ואז התקשרו לשאול אם איסלה רוצה שהם יחזרו הביתה, כדי שתוכל לנסוע לאיטליה.
אך מה היה הטעם בנסיעה זו, לאחר שכבר החמיצה את הלוויות? שאלה איסלה את עצמה בכבדות. זה היה הדבר העצוב ביותר בחייה, שלא הכירה את אחותה היחידה. הן גדלו בנפרד זו מזו וטניה הייתה מבוגרת בעשור שנים, ואיסלה הייתה הבת שהייתה בגדר איחור לא מתוכנן ומאוד לא מבורך, אחרי מותו של אביהן בטרם עת. אימם, מורג, שכבר אז התקשתה לשרוד, עברה ללונדון עם טניה כדי למצוא עבודה וקיבלה את הצעתה של אימהּ, לטפל בתינוקת החדשה שלה, עד אשר תוכל להתאחד מחדש המשפחה הקטנה של האם והבנות.
אך לרוע המזל, המפגש הזה מעולם לא קרה. איסלה גדלה כמו אימהּ בהיילנד קרופט, כשסביה היו למעשה הוריה. מורג ביקרה מדי פעם בחג המולד, מעניקה לאיסלה זיכרונות מעורפלים, של אישה בעלת פנים רכות ושיער מתולתל ואדום כמו שלה, ושל אחות בלונדינית גבוהה בהרבה ממנה, שגם כנערה מתבגרת פרחה והפכה ליפהפייה קלאסית. טניה עזבה את הבית בגיל צעיר מאוד כדי להפוך לדוגמנית, זמן לא רב לאחר מות אימהּ של איסלה, ממחלת כליות שממנה סבלה. ואכן, הפעם הראשונה שבה תקשרה איסלה ישירות עם אחותה, הייתה כאשר טניה התקשרה לאיסלה להזמינה לחתונתה בסיציליה.
איסלה הייתה נבוכה, שסבה וסבתה לא הוזמנו אף הם, אך הזוג המבוגר התעקש שהיא תיסע לבד, משום שטניה הציעה בנדיבות לשלם את הוצאות הנסיעה של אחותה הצעירה. הם אף הבינו וציינו שלטניה מעולם לא הייתה הזדמנות להכיר אף אחד מהם והם היו כמעט זרים, גם אם היו קשורים בדם.
איסלה עדיין הרגישה רתיעה מהזיכרון, כמו כן חשה שלא במקומה כשהשתתפה בחתונה המפוארת הזאת, עם כל האורחים החשובים והעשירים, ומהחוויה הלא-נעימה שחוותה כשהייתה מוקפת בגברים רעבתניים. אבל, הגרוע מכול היה שהקשר המיוחל עם אחותה לא הצליח להתממש בביקורה. יחסה של טניה לחיים זעזע את איסלה.
"לא, את יכולה להודות לפאולו על ההזמנה שלך לכאן," ציינה טניה. "הוא אמר שאני חייבת שתהיה לי משפחה כאן, והחלטתי שבת-עשרה היא הימור טוב הרבה יותר, מאשר ההורים הזקנים והמשעממים של אימא בקרופט, שאימא נהגה לקשקש עליהם. אני מתקדמת בחיים עם הנישואין האלה. ואני לא רוצה קרובי משפחה מוכי עוני עם מבטא סקוטי כבד, שיפחיתו את מעמדי בעיני האורחים שלנו!"
טניה הייתה רק גלוית לב, החליטה איסלה בסלחנות, משום שהייתה תוצר של חינוך ליברלי והרבה פחות מיושן.
"הנערה הזאת השתוללה," התעקשה סבתה פעם. "אימך אף פעם לא יכלה לשלוט בה, או לתת לה די ממה שרצתה." 
"אבל מה רצתה טניה?" שאלה איסלה באכזבה, לאחר חתונתה של אחותה, כאשר לא עלה רעיון למפגש נוסף של שתי האחיות.
"אוח, החלום היחידי שהיה לה אי פעם, היה להיות עשירה ומפורסמת." צחקה סבתה. "ולפי איך שתיארת את החתונה, הפנים היפות שלה הביאו לה את מה שתמיד רצתה." 
אלא שגם זה לא היה נכון, חשבה איסלה באומללות, נזכרת בפגישה הבאה עם אחותה, כעבור שנים אחדות, אחרי שגם היא עברה ללונדון. סבה וסבתה מתו תוך שבועות זה מזה, ודודה השתלט על הקרופט. דודה דחק בה להישאר איתם, אך לאחר חודשים שעזרה לסבתה לסעוד את סבה, בזמן שהוא גסס, והייתה עדיין עצובה על אובדן שניהם, סברה איסלה שהיא צריכה לצאת מאזור הנוחות שלה בקרופט ולחפש עצמאות.
"פאולו הציג מצג שווא," אמרה טניה בבוז, לאחר שהודיעה כי עזבה את בעלה ואת נישואיהם. "הוא לא יכול לתת לי את מה שהבטיח. הוא לא יכול להרשות את זה לעצמו!"
וזמן קצר לאחר מכן, בא פאולו לבקר את איסלה בחדרה הצנוע, כדי לבקש עצה על אחותה ההפכפכה. גבר מקסים ונחמד, חשבה בעצב, וכה מאוהב בטניה ונואש לעשות כל מה שיידרש, כדי לזכות בה. עיניה עקצצו, כשחשבה שלפחות פאולו קיבל בחזרה את אהבת חייו לפני מותם, ושיחזר את האושר הזה, לפני שהגורל התערב ולקח את חייהם בפתאומיות אכזרית. היא חיבבה את פאולו. למעשה, היא הכירה אותו הרבה יותר טוב משהכירה אי פעם את אחותה.
האם פעל פאולו על פי העצה הנועזת של איסלה, כיצד להשיב את חיבתה של טניה? היא הניחה שלעולם לא תדע.
במטבח הזעיר והדחוס, היא הזינה את האש והסירה את הז'קט שלה בהקלה. היא אהבה להיות בקרופט, אבל התגעגעה לחיי החברה שלה. החיים שבהם גדלה גרמו לכך שאפילו נסיעה לקולנוע נזקקה לתכנון נרחב ולנסיעה ארוכה מאוד. אבל בעוד כמה שבועות, היא תיסע שוב דרומה, לאחר שהבטיחה לקרוביה. דודתה ודודה היו אנשים מקסימים. עם זאת, לא היו להם ילדים ולא היה להם איש מלבד איסלה להסתמך עליו, אם הם רצו לצאת מהבית. עברו יותר מעשרים שנה, מאז ביקרה דודתה בניו זילנד, ואיסלה שמחה לעזור להגשים את החלום הזה, בייחוד כשהבקשה הגיעה בזמן שבית הקפה שבו עבדה זמן רב כמלצרית נסגר ודמי השכירות בדירתה הרקיעו שחקים. 
זה היה בלתי אפשרי, להשאיר את הכבשים של דודה והתרנגולות של דודתה ללא השגחה, בייחוד לא בחורף, או כאשר מזג האוויר היה גרוע מהצפוי, הרהרה, והעיפה מבט עצבני אל השמים האפורים. השלג היה כבד מהצפוי. 
היא עדיין חייכה, כשהביטה בכלב שלה, פוגל, מכורבל בגופו הזעיר לצד הכלב החרש והקשיש של דודה, שפ, הקולי שרעה את הכבשים. פוגל אהב את החום, אך הכלב הקטן היה הרכוש הכי פחות מעשי של איסלה. הוא ננטש על הכביש, היכן שהוא קרוב לקרופט, ורעד וגווע ברעב, בשבוע שאיסלה הגיעה. היא לא ידעה איך למען השם תמשיך להחזיק בו כשתשוב ללונדון, אך זנבו הקטן והמכשכש, עיניו העצומות ואוזניו הענקיות התגנבו לליבה, לפני שהבינה מה קורה. הוא היה זן מעורב, אולי קורטוב של צ'יוואווה ופודל, משום שמלבד לאוזניים, הייתה לו פרווה מתולתלת מאוד וצבע שחור-לבן. למרבה הצער, נראה שאיש לא חיפש אותו, משום שהיא הודיעה לרשויות הרלוונטיות ולא שמעה דבר ממקור כלשהו.
מעליה, צליל רועש של מסוק גרם לה להזעיף את פניה, כי הכבשים שנאו קולות רמים, אבל היא כבר ידעה, לאחר שבדקה, שהעדר שכן בבטחה בצריף הגדול באחו שלהם. 
דקות אחדות לאחר מכן, כשהכינה כוס תה, נבהלה כשפוגל התחיל לנבוח, שניות לפני שנשמעו שתי נקישות על הדלת הכניסה העשויה מעץ.
בהנחה שהיה זה השכן הקרוב ביותר של דודה, שפקח עין עליה באדיבותו, מאחר שהייתה מבודדת בקרופט, מיהרה איסלה אל הדלת, פתחה אותה לרווחה, ומעדה מהלם.
זה היה הוא... אליסנדרו – האח של פאולו – התאום החתיך שהפיל את איסלה מעל רגליה, בפעם הראשונה שראתה אותו, כשהייתה רק נערה תמימה. והנה אליסנדרו היה כאן, ללא ספק, על סף דלתה, שיערו השחור מתנפנף ברוח, עיניו שחורות ותווי פניו הקלאסיים מושלמים ושזופים. גבר יפהפה להדהים, חשבה איסלה בחתונה, בעודו מתהלך במקום כמו הר געש, מקרין עוצמה יוצאת דופן. אבל טניה שנאה את אליסנדרו, הזכירה לעצמה בצער, והאשימה אותו בכל מה שהשתבש בנישואיה.
אליסנדרו התמקד במטרה שלו, איסלה, לבושה במפתיע בסוודר ארוך ומהוה ובמכנסי ספורט, בלי אפילו נעליים על כפות רגליה הזעירות. אישה שמזלה בגד בה, החליט מיד. אחרת, מדוע שתחזור לבית המשפחה, באמצע שום מקום? רעמה של תלתלים אדומים נפלה על כתפיה הצנומות, עיניה בצבע סיגליות ענקיות על עור מושלם, שפתיה המלאות ורודות מעט. יפהפייה נוספת כמו אחותה המרושעת, הניח אליסנדרו, מסרב להגיב בכל דרך לפרץ התשוקה הפתאומי. הוא היה גבר, עם כל החולשות הגופניות, ותגובה לפנים יפות ולשיער יפה הייתה רק הוכחה לליבידו בריא, שום דבר שהיה צריך להלקות את עצמו עליו.
"אה... אליסנדרו?" שאלה בהשתאות, מטילה ספק בראייתה, כי הגעתו הייתה כה מפתיעה. הם אולי היו קשורים בנישואי אחיהם, אך מעולם לא דיברה עם אליסנדרו לפני כן, כיוון שהוא התעלם ממנה בהתנשאות, בחתונה ההיא לפני זמן רב.
"אפשר להיכנס?" דרש אליסנדרו בהתנשאות, מחניק את הדחף לרעוד, אפילו במעיל הקשמיר השחור שלבש מעל לחליפתו.
איסלה נזכרה בנימוסיה ופסעה לאחור, ממלמלת, "כמובן... כמובן. קפוא בחוץ, לא?"
אליסנדרו סקר את פנים הבית הצנוע, אינו מתרשם למראה החדר המרוחק ששימש כמטבח, פינת אוכל וחדר מגורים. כן, מזלה בהחלט בגד בה, שהיא חיה בחורבה כזאת. איזה גבר בטח עשה בחוכמה וזרק אותה החוצה, הוא חשב ללא היסוס. הוא היה בטוח למדי שהחדשות על הירושה שלה יעשו לה את היום וזה הרגיז אותו, שהוא זה שנאלץ לבשר לה את הבשורות האלה.
"אה... בדיוק הכנתי תה. רוצה?" שאלה בהיסוס.
אליסנדרו השליך את ראשו הכהה והיפה לאחור, מותיר אותה מודעת באי נוחות לגובהו העצום, מתחת לתקרה הנמוכה שמעל. עיניו הכהות התלקחו לזהב, שהיה מדהים מתחת לאורות שהתאמצו להיאבק בחושך החורפי, שירד מוקדם כל כך ביום באזור צפוני זה. היא לא הייתה מסוגלת להשתיק את הצורך, ובהתה, נועצת עיניה בעיניים המדהימות האלה, המעוטרות בריסים קוצניים. במהירות, הפנתה את תשומת ליבה לכוס התה, וכל תא במוחה מסתחרר ממראהו בטיפשות גמורה, בשעה שנזכרה במה שהייתה צריכה לומר קודם.
"אני כל כך מצטערת על האובדן שלך," מלמלה איסלה באי נוחות. "פאולו היה אדם מיוחד מאוד וחיבבתי אותו מאוד." 
"באמת?" ירה אליסנדרו בחזרה, עיניו נוצצות כמו השמש בתווי פניו הנאים, דבר כה מוזר בעמידתו ובאינטונציה, שהעידה על נימה הפוכה. "תגידי לי, מתי התחלת לשכב איתו?"
בהלם מוחלט מאותה שאלה פוגענית, קפאה איסלה. "סליחה?" מלמלה, כשהכינה לו את התה כשגבה מופנה אליו, וחשבה שהיא בטח לא שמעה היטב.
"שאלתי אותך, מתי התחלת לשכב עם אחי. אני באמת סקרן, משום שאשמה הייתה מסבירה הרבה," הודה אליסנדרו בגסות, מייחל שהייתה פונה אליו, כיוון שרצה לראות את פניה.
"אשמה?" עדיין אובדת עצות, ממה שיכול היה להביא את אליסנדרו רוסטי לדלת ביתה, כדי להתעלל בה בחקירות מחרידות כאלה, ויתרה איסלה על התה והסתובבה. "על מה, לעזאזל, אתה מדבר? זו הייתה שאלה דוחה לשאול אותי, על האיש שהיה נשוי לאחותי היחידה!" היא ירתה בו בחזרה, צבע עולה על פניה האגסיים, מכעס ומבוכה.
אליסנדרו משך כתף רחבה, הסיר את מעילו והניח אותו על גב כיסא ליד שולחן המטבח. "זו הייתה שאלה אמיתית. באופן טבעי, אני סקרן ואני לא יכול לשאול את פאולו." 
רטט קל במבטא שלו משך את תשומת ליבה של איסלה להבנה, שאליסנדרו נפגע קשה מאוד מאובדן התאום שלו, הרבה יותר קשה ממה שהיא נפגעה מאובדן אחות, שפגשה רק לעיתים נדירות. אליסנדרו רוסטי התאבל, וכעסה החליש מעט להבנה זו.
"אני לא יודעת מדוע חשבת בכלל לשאול אותי שאלה כזאת," הודתה איסלה בשלווה רבה יותר, בעודה מתבוננת בו כאילו שהיה זיקוק שלא התפוצץ והיה עדיין מסוכן.
פאולו אמר פעם בייאוש, שאליסנדרו לא יכול להבין את האהבה שפאולו הרגיש לטניה, משום שמעולם לא היה מאוהב וחסר את העומק הרגשי להתאהב, אבל איסלה, רק מהסתכלות שנייה על אליסנדרו, לא הסכימה עם הנחה זו. איסלה ראתה באליסנדרו גבר הפכפך מאוד, שסער מרגש, כל הבהוב בתווי פניו, כל ניצוץ של בהירות בעיניו המדהימות, משקף דבר זה.
הוא עמד שם, מתחת לאור החיוור שמעליו, שיערו השחור כעורב נוצץ בבוהק של משי יקר, מישורי פניו המושלמות חלקים וקשים, אינם מסתירים את כוח קו הלסת הקודרת שלו או את הזווית של אפו היהיר והאריסטוקרטי, בעוד שהכתם הקלוש של הזיפים, שהכהה את העור סביב פיו, רק הדגיש את חושניות שפתיו המפוסלות. חום התפשט בתוכה, מגביר את אי הנוחות שלה.
אם כך, היא באמת לא ידעה על הצוואה? הוא באמת נראה טיפש כל כך?
אליסנדרו התקשח, שונא את התפקיד שנכפה עליו מכורח הנסיבות, כתפיו הרחבות מתיישרות, רגליו הארוכות והעוצמתיות מזדקפות בסלידה אינסטינקטיבית. "שאלתי את השאלה הזאת, משום שבצוואתו הוריש לך פאולו את כל מה שיש לו בעולם הזה."
שפתיה של איסלה נפערו בחוסר אמון, והיא שבה והביטה בו בדממה במשך כמה שניות, עד שחזר אליה הדיבור. "לא...לא, הוא לא היה יכול לעשות את זה... למען השם, מדוע שהוא יעשה זאת? זה יהיה מטורף!"
אליסנדרו הרים גבה אחת שחורה ולא מתרשמת. "ואת עדיין מנסה להגיד שלא שכבת איתו? אפילו לא כשהיה ידידותי איתך, כשהוא וטניה נפרדו? אני בטוח שרק קדוש מעונה יגנה אותך, על שהורדת את תחתונייך בשלב הזה, כשהוא היה כמעט אדם חופשי..."
איסלה סוף סוף יצאה מקיפאונה, כשאותן מילים פוגעניות ותוקפניות עדיין מהדהדות באוזניה הספקניות. היא צעדה אל הדלת ופתחה אותה לרווחה, מכניסה פרץ אוויר קפוא שגרם לאליסנדרו רוסטי לרעוד. "צא מכאן!" היא קראה. "צא מכאן ואל תתקרב אליי שוב!" 
אדיש לפקודתה, אליסנדרו רק צחק. "כן, בואי נוריד את הכפפות, קארה. תני לי לראות את איסלה סטיוארט האמיתית!" 
פוגל נהם חרש וחגג סביב רגליו של אליסנדרו, כשהתעלמו ממנו.
"החוצה!" אמרה איסלה שוב בהדגשה, עיניה הכחולות סגולות מזעם.
דומם כעמוד גרניט, אליסנדרו סקר אותה בשעשוע ציני, כאילו שצפה במחזה משעשע. רגוזה על חוסר תגובתו, אחזה איסלה במעילו היוקרתי והשליכה אותו מעבר לדלת אל האדמה הקפואה. "לך!" חזרה בעקשנות.
אליסנדרו שוב משך בכתפיו, באדישות מוחלטת.
"אין לי לאן ללכת עד שהמסוק יחזור לאסוף אותי בעוד שעה," הוא אמר לה.
"אם כך, אתה צריך לעבוד על נימוסיך בתור אורח. הספיק לי ממך!" ענתה איסלה בעוז. "אתה האדם השנוא ביותר, ואני רואה מדוע אחותי תיעבה אותך."
"האם אנחנו חייבים להכניס את הזונה הזאת לשיחה?" שאל אליסנדרו, בצורה כה חלקה שהיא כמעט החמיצה את המילה.
ואיסלה פשוט יצאה מדעתה בשלב הזה. אחותה מתה, והיא הצטערה עמוקות על עובדה זו, משום שפירוש הדבר היה כי אין היא יכולה עוד לקוות לשפר את יחסיה עם טניה. חוסר הכבוד שלו כלפי המתים היה רב מדי, והיא מיהרה לעברו, רוצה לסטור על פניו, ונעצרה על ידי שתי ידיים חזקות.
"מנוול!" צעקה עליו בדמעות. "איך אתה מעז לקרוא כך לטניה, לאחר מותה?"
"אמרתי את זה גם בפניה. הגבר הנשוי שהיא נטשה את פאולו עבורו לא היה המאהב הראשון ולא האחרון שלה, בזמן נישואיהם," יידע אותה אליסנדרו חלקות, משחרר אותה בחוזקה לאחור, כאילו להיות כה קרוב אליה עורר בו סלידה. "טניה שכבה לעיתים קרובות עם גברים אחרים, יותר מאשר עם בעלה. את לא יכולה לצפות ממני לקדש את זיכרונה, כעת משהיא מתה." 
איסלה איבדה כל שמץ של צבע מהמילים האלה ונסוגה בחיפזון מהאורח שלה. האם זה נכון? איך יכלה לדעת? טניה עשתה תמיד מה שרצתה לעשות, מבלי להתחשב במוסר או בנאמנות. איסלה קלטה את התכונה המטרידה הזאת באחותה, וסירבה להתעכב עליה ואמרה לעצמה שזה לא עניינה, כי רצתה לראות את הדמיון ביניהם ולא את הפער שנפער בינה לבין אחותה.
"פאולו היה אומר לי," מלמלה איסלה בייאוש. 
"פאולו לא ידע על כל מה שהיא עשתה, אבל אני כן ולא ראיתי שום סיבה להשפיל אותו עם האמת," הודה אליסנדרו בחומרה. "הוא סבל ממנה מספיק, מבלי שאני אוסיף לו על כך."
הזעם המתגונן התנקז מאיסלה באותו רגע. מה לעזאזל הם עושים? רבים על נישואין בעייתיים, כאשר שני הצדדים מתו? זה היה טירוף. אליסנדרו התאבל, הזכירה לעצמה באי רצון, והיה מריר על הצורך של התאום שלו בטניה, כשברור שהוא עצמו – לו היה בנעליו של אחיו – היה זורק את טניה, בהזדמנות הראשונה שהייתה לו. הוא לא היה אדם סלחן, לא אדם המסוגל להתעלם מחולשות מוסריות אצל אחרים.
"הו, לך ותביא בחזרה את המעיל שלך, למען השם!" האיצה בו איסלה בחוסר סבלנות. "נשתה תה, אבל אם אתה רוצה להישאר מתחת לגג זה, אתה לא תעליב את אחותי המנוחה... זה ברור? יש לך את ההשקפה שלך עליה, אבל לי יש את שלי ואני לא אסכים שתשחית את הזיכרונות המועטים שיש לי ממנה."
אליסנדרו בחן את פניה. הן היו בצורת לב, מלאות בנחישות וכעס לא מוסווה. בכל ימי חייו, נשים לא הביטו מעולם באליסנדרו רוסטי כפי שהביטה בו איסלה, באותו רגע. כאילו נשבר לה ממנו, והייתה טובה ממנו בשליטתה העצמית ובמעשיות שלה. עיניה הבהירות קראו תיגר עליו, ראשה מוטה בזווית מתריסה בשעה שהמתינה לתשובתו. אליסנדרו השיב את מעילו. פר דיו, אפילו בתוך הבית היה לו קר!
יצור קטן ומשונה, הוא חשב, כשאסף את מעילו בזעף. לא זוהר, לא טיפוח, לא פלירטוט או התרפסות וחנופה. הוא לא שתה תה! הוא היה סיציליאני. הוא שתה את הקפה הטוב ביותר ואת הגראפה הטובה ביותר. אולם, זה היה אפשרי, שהיה כעת גס רוח ולא התנהג בחוכמה בנסיבות אלה, הוא הודה באי רצון. היה לו מזג רע מאוד. הוא ידע זאת. כולם ידעו על כך והתייחסו בהבנה. אבל היא לא עשתה זאת – היא דיברה אליו כאילו שהיה ילד כועס, בלתי נשלט. הוא התרגז מהנאום הקטן שנאמה. תווי פניו הכהים של אליסנדרו קפאו להבעה קפואה ויהירה והוא פסע חזרה פנימה וניגש ישר אל האח המעשנת. אך כשעבר שם, משהו נשך אותו בקרסול והוא התכופף למטה בקללה סיציליאנית, כדי להבריח את החיה הקטנה עם השיניים החדות שנצמדה לרגלו.
"לא!" רעמה עליו איסלה, חוצה את החדר כדי להרים את הכלב הקטן והמוזר, אך רק אחרי שהחליקה אצבע לתוך פיו, לנתק את שיניו הנחושות מגרב המשי של אליסנדרו ואת הבשר החבול שמתחת. "פוגל הוא רק גור. הוא לא מתכוון."
"הוא נשך אותי!" נהם אליסנדרו.
"הגיע לך שהוא ינשוך אותך וחזק!" אמרה לו איסלה נחרצות, מצמידה את החיה הקטנה והמוזרה אל חזהּ, כאילו שהיה תינוק. "תתרחק ממנו."
"אני לא אוהב כלבים," יידע אותה אליסנדרו ביובש.
איסלה שלחה בו מבט נרגז. "תגיד לי משהו שאני לא יודעת," הציעה ברוגז.
אוזניו הענקיות הזדקרו מעל לראשו המתולתל של פוגל, והוא הניח את עיניו הכהות והעגולות על קורבנו, מביטחון זרועותיה של איסלה, ואם אפשר לומר על כלב שהוא מחייך, פוגל הכלב הגור חייך.