הגלויות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הגלויות
הוספה למועדפים

הגלויות

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הרומן הגלויות מגולל את סיפורה האמיתי של אישה, שתוך כדי שיטוט מקרי באתר בית מכירות פומביות נתקלת בגלויות ישנות שנשלחו לאימה כשהייתה ילדה.
העבר שנוקש על חלונה מטלטל את שגרת חייה השלווים ושולח אותה למסע חיפוש אחר זיכרונות אבודים. היא מתחקה אחר חייה של אימה, שהצליחה להימלט מגרמניה הנאצית לאנגליה.
אתגרי החיים בארץ הזרה והגלויות המגיעות מבית הוריה מציבים בפני אימה התמודדות יומיומית, כאשר על נעוריה הפורחים ושמחת החיים שלה מעיבה הדאגה לבני משפחתה שנותרו מאחור.

פרק ראשון

פרולוג

לא היו שום סימנים מוקדמים לכך שהיום הזה עתיד לטלטל את עולמי. שעת צהריים. שבת חורפית נעימה. קרני השמש מפלסות להן נתיב בינות לעננים ומציפות את הסלון באור בהיר. אני מתפרקדת על הספה, רגליי פשוטות לפנים ברפיון והאייפד מונח בכף ידי השמאלית. על המסך תמונות. גלויות ישנות עם נופי ארץ ישראל של פעם.
נוף בתולי. הרים, עצים, ופה ושם בתים בודדים שהלכו לאיבוד על ההר. בעמק, איכר עוטה כאפייה צועד לצד סוסו ובידו מחרשת עץ. בגלויה אחרת — המושבה הגרמנית בחיפה. כל בית מוקף בחלקת אדמה מעובדת, והר הכרמל עצמו קירח לחלוטין, לפני שצמחו לו בתים על הראש. המראות האלה גורמים לי לדגדוג נעים בגוף. כמו להקה של פרפרים שעוברת בתוך משפך שהולך ונהיה צר, עד שהוא נבלע בנקודה מאוד מסוימת בבטן שלי. שם, באמצע הבטן, יש רִיק שמצליח להתמלא מעט כשאני שוקעת בגלויות הישנות.
אני גולשת באתר של בית מכירות פומביות, מעיינת בפריטי גלויות שנמכרו, מעבירה בהינף אצבע דפים וירטואליים בזה אחר זה. אחרי כחצי שעה, העפעפיים שלי מתחילים לרפרף, נסגרים ונפקחים לסירוגין כמו כנפי פרפר. אני מרגישה את הלאות היורדת וזולגת מהעיניים אל הראש ואל הכתפיים, לעבר הזרועות והידיים... רגע לפני שהאייפד נשמט מאחיזתי, אני תופסת אותו בשתי ידיי ומתיישבת באחת. אני מחליטה להיכנע לעייפות, אבל בדיוק בשנייה שאני עומדת ללחוץ על כפתור הסגירה, אני קולטת בזווית העין את המשפט הבא:
"התכתבות משפחתית מעניינת — משפחת אנדל, שנת 1939..."
אממ... זה מעניין... אני חושבת לעצמי, וערפילי העייפות מתחילים להתפזר. "גלויות שנשלחו אל הילדה רגינה אנדל באנגליה מאת אביה בגלדבק, גרמניה, ומאת אחֶיה בפריז ובאמסטרדם, 1939..." אני מרגישה כאילו מישהו הזריק לי לווריד עשר כוסות של קפה שחור חזק במיוחד. הדם מתחיל לגעוש בעורקים ומטפס במעלה הגוף במהירות, נושא איתו אל נבכי תודעתי את ההבנה המתגבשת בתוכי:
הילדה רגינה אנדל זו אימא שלי! זו אימא שלי! אלה הן הגלויות שנשלחו אל אימא שלי!
הלב שלי דופק חזק ומהר על דלת גופי, ומשלא נפתחת שום דלת, הדפיקות מטפסות אל גרוני ומבעד לפה נפלטת קריאת "ואווווווווו" קולנית שמהדהדת בכל הבית ומשחררת אך במעט את הלחץ בפנים. אני לוקחת הרבה אוויר לריאות וקוראת שוב, לאט, את השורות הכתובות על המסך:

אין בכלל ספק שאלה גלויות שנשלחו אל אימא שלי! הכול מתחבר! שם אביה והעיר גלדבק בגרמניה, שבה נולדה אימי, ה־Kindertransport לאנגליה, האח מקס שהיה בפריז והאחות סופי באמסטרדם. כל הפרטים, עד האחרון שבהם, מתאימים זה לזה כמו חלקי פאזל שמרכיבים את התמונה בשלמותה.
איפה היו הגלויות האלה עד היום? מי הביא אותן למכירה? איך הגיעו לידיו של המוכר? מה כתוב בגלויות? מעניין מה כתוב בגלויות! מה עושים עכשיו? למי פונים? איך משיגים את הגלויות שלנו בחזרה?
כל מחשבה וכל שאלה צועקות את עצמן חזק יותר, כמו מורה מחליפה שמאבדת שליטה מול כיתת תלמידים מתפרעת. שקט! אני צועקת לעצמי באלם. אני לא מסוגלת לחשוב ברעש הזה... ואז, לרגע, משתרר שקט.
אני צריכה לדבר עם אחותי. עכשיו!
באצבעות רועדות אני מקישה את מספר הטלפון של אחותי. הטלפון מצלצל ומצלצל. אני סופרת עשרה צלצולים, ורק אז נזכרת להביט בשעון. השעה שתיים שלושים וחמש. נו, ברור. בביתה של אחותי נחים בצהריים ומנתקים את הטלפון. שנת הצהריים של ימי שבת הינה הדבר הקדוש היחיד שהם שומרים, ושהעולם יחכה בבקשה עד השעה ארבע. סבלנות אינה אחת מתכונותיי הטובות. אני פוסעת בעצבנות סביב שולחן הסלון, ובסוף כל סיבוב מעיפה מבט בשעון. הוא בכלל לא זז. הוא לוקח את הזמן שלו. אני מגבירה את מהירות תנועות הרגליים, ואחרי חמישה סיבובים נוספים ראשי סחרחר. אני מתיישבת בכבדות על הספה. תחושת בחילה קלה מזדחלת מעמקי בטני ומטפסת במעלה גרוני. אני מרימה את ראשי שוב לעבר השעון. השעה שתיים שלושים ושמונה. פתאום אני נזכרת שמיכאל בעלי נמצא בבית. מרוב התרגשות שכחתי שהוא ישן בחדר הסמוך. הוא לא שמע את הצעקה שלי. הוא לא שומע מי יודע מה גם כשהוא ער.
אני פותחת את דלת חדר השינה, ולפני שאני מספיקה לומר מילה מיכאל כבר מתיישב במיטה, כפות רגליו השעירות מחפשות אחר הכפכפים.
קולי רועד מהתרגשות כשאני מספרת לו את שאירע לי לפני רגעים מועטים. הוא עדיין אפוף שינה ולא בדיוק יורד לסוף דעתי.
אני אוחזת בידו ומושכת אותו אחריי, והוא, חצי מנומנם, נענה ומתרומם. רגליו נשרכות על הרצפה מבלי שיטרח להרימן, ואני גוררת אותו לסלון, מושיבה אותו על הספה ופותחת את מסך האייפד.
אני יושבת לידו, רגלי הימנית מנתרת בחוסר סבלנות. הוא קורא ונראה מרוכז. אני יודעת שהוא קורא מהר. הרבה יותר מהר ממני. הוא שואל אותי אם אני בטוחה שאלה גלויות שנשלחו אל אימא שלי ולא אל מישהי אחרת ששמה זהה לשלה.
לי אין שום צל של ספק. כל הפרטים מתאימים כמו טביעת אצבע. השמות, המקומות, התאריכים, הכול מתחבר לסיפור השלם של המשפחה שלי.
מהי ההסתברות למצוא באופן אקראי לחלוטין מבין מיליארדי פריטים שנמכרים באינטרנט דווקא את הגלויות האלה? נראה לי שהסיכוי לזכות בפרס הגדול בפיס רב יותר. הייתי עייפה מאוד ועמדתי לכבות את המסך, והנה, ממש בשנייה האחרונה, העין שלי קלטה את הכתוב. באותה מידה יכולתי לפספס את הכול, עניין של חלקיק השנייה. המקריות הבלתי נתפסת היא הדבר המפתיע ביותר שקרה לי אי פעם.
אני מסתכלת על בעלי, מצפה לתגובה שתתחבר להתלהבותי ולהתרגשותי. אבל הוא נמנה עם הטיפוסים השכלתניים, ורק מערים עליי עוד תהיות ושאלות ספקניות.
אני יודעת שאחותי תתרגש עד דמעות. אחותי תתלהב!
"וואו...וואו...וואו..." אלו המילים הראשונות שהיא מצליחה להוציא מפיה לאחר שסיימתי לספר לה את הבלתי ייאמן. אני יכולה לדמיין אותה בקצהו השני של קו הטלפון, מנערת את כף ידה בתנועה שמאפיינת אותה כשהיא מתרגשת. איזה כיף שיש לי אחות שמבינה ברגע הזה בדיוק את מה שעובר עליי, אני חושבת לעצמי. היא בחרה בדיוק ב"וואו" שלי כדי לבטא את התרגשותה.
אני שומעת בקולה את הפליאה, את ההתרגשות ואת ההתלהבות.
"הגלויות מוצעות למכירה?"
"כבר לא. המכירה הייתה לפני חודשיים. לא תאמיני... מישהו רכש אותן תמורת שש מאות וחמישים דולר."
"מה את אומרת?! מי צריך את הגלויות של סבא וסבתא שלנו? את מי זה מעניין חוץ מאיתנו?" היא שואלת בפליאה.
"אני מניחה שיש להן ערך היסטורי. התכתבות משפחתית כזו מ־1939... משפחה שמפוזרת בעולם... מה שמעניין אותי במיוחד זה איך הגלויות האלה הגיעו למכירה. מי הביא אותן למכירה? איך הגיעו אליו הגלויות של אימא שלנו? איפה הגלויות האלה הסתתרו כל השנים? יש לך רעיון, אולי?"
רגע של שקט משתרר מעבר לקו, ואני יכולה לשמוע את אחותי חושבת. אחרי מספר שניות היא מעוררת את זיכרוני הרדום.
אימא שלנו סיפרה שכשעלתה לארץ מאנגליה היא הגיעה עם מזוודה קטנה בלבד, כי את שאר הכבודה שלה שלחו לארץ בארגז לפני הפלגתה. הארגז הזה מעולם לא הגיע אליה. אימי דיברה על הארגז האבוד הזה בהרבה כאב. היא תמיד אמרה שכל הילדות שלה הייתה טמונה בתוך אותו ארגז. כל מה שהזכיר לה את הבית. הבובה שהייתה אהובה עליה בילדותה, הכרית שלה, החליפה שאבא שלה תפר לה לקראת הנסיעה. כנראה בתוך הארגז האבוד היו גם הגלויות האלה, שנשלחו אליה כשהייתה באנגליה.
מעניין איפה היה הארגז הזה במשך שבעים וחמש שנים. לא היו בו דברי ערך, ובכל זאת ברור כעת שמישהו שמר על הגלויות האלה כל אותו זמן. היו שם חפצים אישיים של נערה בת שמונה עשרה, שלא היה להם שום ערך בעיניו של אף אחד אחר. עבור אימא שלנו הם היו עולם ומלואו.
אימא שלנו חשבה שגנבו לה את הארגז, אבל כעת אני לא בטוחה בכך. השנה הייתה 1940, באמצע מלחמת עולם. תוהו ובוהו שלם. ארגז אחד בודד יוצא מנמל סאות'המפטון באנגליה ונודד לו על פני התעלה דרך מצר גיברלטר, מפליג בים התיכון ונוחת בחופי ארץ ישראל. העובדה שהגלויות האלה צצו כעת מצביעה, בסבירות גבוהה, על כך שהארגז הגיע בשלום לחופי ארץ ישראל ולא טבע במצולות הים. אז הארגז נחת בארץ, ואיך בדיוק מוצאים את גברת רגינה אנדל? לא הייתה אז מדינה, לא היה רישום מסודר, ולאימא שלנו לא הייתה כתובת קבועה. היא התגוררה תחילה בקיבוץ, ובהמשך עברה לעיר. בכל פעם היא לנה אצל מישהו אחר, כי לא היה לה בית. מהר מאוד גם לא קראו לה כבר רגינה אלא רבקה, ואחר כך היא נישאה ושם משפחתה השתנה. רגינה אנדל נעלמה. לא פלא שהארגז לא הצליח למצוא אותה.
אני נזכרת שאחרי שאימא נפטרה, מצאנו באחת המגירות מכתב תשובה מארגון "החלוץ" באנגליה שבו מודיעים לה כי מצאו את הארגז שנתקע באנגליה. זה היה כמה חודשים אחרי שאימא כבר הגיעה לארץ. הם שכחו לשלם איזו אגרה, ולכן הארגז לא יצא לדרכו. באותו מכתב הם הבטיחו להסדיר את התשלום ולשלוח אותו לארץ.
"טוב, מה שברור הוא שאנחנו חייבות להשיג את הגלויות האלה. מה עושים?" שואלת אחותי בדאגה.
"מחר בבוקר אני אתקשר לבית המכירות. אני לא מתכוונת לוותר!"
בסיום השיחה עם אחותי, הספקות מתחילים לכרסם בי. מה יהיה מחר? ואם לא ירצו למסור לי את פרטיו של מי שרכש את הגלויות, מה אעשה במקרה כזה? יכול להיות שאצטרך לפנות לעורך דין. הרי הגלויות שנשלחו אל אימא שלי מאת סבא שלי שייכות, ללא ספק ולפי החוק, לנו. אני מקווה שלא נזדקק לעורך דין, כי אז אנחנו באמת בצרות. הוצאת הצדק לאור עולה הרבה כסף וצורכת הרבה מאוד זמן ואנרגיות שליליות.
הסיפור עדיין נשמע לי לא אמיתי. אולי אחרי שאספר אותו לעצמי עוד כמה פעמים, אשתכנע שהוא אכן קורה במציאות. הרגשתי שאני חייבת לדבר עם אורית, חברתי הקרובה.
אני מתקשרת לאורית ושופכת עליה, בבת אחת, את כל הסיפור, מכסה אותה בערֵמה של פרטי פרטים.
אורית שותקת לאורך כל השיחה ולא קוטעת אותי באמצע. כשאני מסיימת, היא שותקת עוד רגע, ואז אומרת לי, "את יודעת איזה יום היום?"
אני לא מאמינה למשמע אוזניי. אני שופכת את קרביי בפניה והיא שואלת איזה יום היום. מה קרה לה?
"מה זאת אומרת איזה יום היום? היום שבת!" אני עונה בקוצר רוח ובקורטוב של עצבנות.
"לא," היא משיבה. "מה התאריך היום?"
אני ממש לא מבינה את תגובתה ועונה לה בבוטות.
"אין לי מושג מה התאריך היום. בשבת אני יוצאת מלוח השנה."
"היום תשעה בנובמבר!" אני עדיין לא מבינה מה היא רוצה ממני.
"נו... אז מה?!" אני תוהה בחוסר סבלנות מופגן.
"היום, לפני שבעים וחמש שנים, אירע ליל הבדולח!"

עוד על הספר

הגלויות רותי רבינוביץ
פרולוג

לא היו שום סימנים מוקדמים לכך שהיום הזה עתיד לטלטל את עולמי. שעת צהריים. שבת חורפית נעימה. קרני השמש מפלסות להן נתיב בינות לעננים ומציפות את הסלון באור בהיר. אני מתפרקדת על הספה, רגליי פשוטות לפנים ברפיון והאייפד מונח בכף ידי השמאלית. על המסך תמונות. גלויות ישנות עם נופי ארץ ישראל של פעם.
נוף בתולי. הרים, עצים, ופה ושם בתים בודדים שהלכו לאיבוד על ההר. בעמק, איכר עוטה כאפייה צועד לצד סוסו ובידו מחרשת עץ. בגלויה אחרת — המושבה הגרמנית בחיפה. כל בית מוקף בחלקת אדמה מעובדת, והר הכרמל עצמו קירח לחלוטין, לפני שצמחו לו בתים על הראש. המראות האלה גורמים לי לדגדוג נעים בגוף. כמו להקה של פרפרים שעוברת בתוך משפך שהולך ונהיה צר, עד שהוא נבלע בנקודה מאוד מסוימת בבטן שלי. שם, באמצע הבטן, יש רִיק שמצליח להתמלא מעט כשאני שוקעת בגלויות הישנות.
אני גולשת באתר של בית מכירות פומביות, מעיינת בפריטי גלויות שנמכרו, מעבירה בהינף אצבע דפים וירטואליים בזה אחר זה. אחרי כחצי שעה, העפעפיים שלי מתחילים לרפרף, נסגרים ונפקחים לסירוגין כמו כנפי פרפר. אני מרגישה את הלאות היורדת וזולגת מהעיניים אל הראש ואל הכתפיים, לעבר הזרועות והידיים... רגע לפני שהאייפד נשמט מאחיזתי, אני תופסת אותו בשתי ידיי ומתיישבת באחת. אני מחליטה להיכנע לעייפות, אבל בדיוק בשנייה שאני עומדת ללחוץ על כפתור הסגירה, אני קולטת בזווית העין את המשפט הבא:
"התכתבות משפחתית מעניינת — משפחת אנדל, שנת 1939..."
אממ... זה מעניין... אני חושבת לעצמי, וערפילי העייפות מתחילים להתפזר. "גלויות שנשלחו אל הילדה רגינה אנדל באנגליה מאת אביה בגלדבק, גרמניה, ומאת אחֶיה בפריז ובאמסטרדם, 1939..." אני מרגישה כאילו מישהו הזריק לי לווריד עשר כוסות של קפה שחור חזק במיוחד. הדם מתחיל לגעוש בעורקים ומטפס במעלה הגוף במהירות, נושא איתו אל נבכי תודעתי את ההבנה המתגבשת בתוכי:
הילדה רגינה אנדל זו אימא שלי! זו אימא שלי! אלה הן הגלויות שנשלחו אל אימא שלי!
הלב שלי דופק חזק ומהר על דלת גופי, ומשלא נפתחת שום דלת, הדפיקות מטפסות אל גרוני ומבעד לפה נפלטת קריאת "ואווווווווו" קולנית שמהדהדת בכל הבית ומשחררת אך במעט את הלחץ בפנים. אני לוקחת הרבה אוויר לריאות וקוראת שוב, לאט, את השורות הכתובות על המסך:

אין בכלל ספק שאלה גלויות שנשלחו אל אימא שלי! הכול מתחבר! שם אביה והעיר גלדבק בגרמניה, שבה נולדה אימי, ה־Kindertransport לאנגליה, האח מקס שהיה בפריז והאחות סופי באמסטרדם. כל הפרטים, עד האחרון שבהם, מתאימים זה לזה כמו חלקי פאזל שמרכיבים את התמונה בשלמותה.
איפה היו הגלויות האלה עד היום? מי הביא אותן למכירה? איך הגיעו לידיו של המוכר? מה כתוב בגלויות? מעניין מה כתוב בגלויות! מה עושים עכשיו? למי פונים? איך משיגים את הגלויות שלנו בחזרה?
כל מחשבה וכל שאלה צועקות את עצמן חזק יותר, כמו מורה מחליפה שמאבדת שליטה מול כיתת תלמידים מתפרעת. שקט! אני צועקת לעצמי באלם. אני לא מסוגלת לחשוב ברעש הזה... ואז, לרגע, משתרר שקט.
אני צריכה לדבר עם אחותי. עכשיו!
באצבעות רועדות אני מקישה את מספר הטלפון של אחותי. הטלפון מצלצל ומצלצל. אני סופרת עשרה צלצולים, ורק אז נזכרת להביט בשעון. השעה שתיים שלושים וחמש. נו, ברור. בביתה של אחותי נחים בצהריים ומנתקים את הטלפון. שנת הצהריים של ימי שבת הינה הדבר הקדוש היחיד שהם שומרים, ושהעולם יחכה בבקשה עד השעה ארבע. סבלנות אינה אחת מתכונותיי הטובות. אני פוסעת בעצבנות סביב שולחן הסלון, ובסוף כל סיבוב מעיפה מבט בשעון. הוא בכלל לא זז. הוא לוקח את הזמן שלו. אני מגבירה את מהירות תנועות הרגליים, ואחרי חמישה סיבובים נוספים ראשי סחרחר. אני מתיישבת בכבדות על הספה. תחושת בחילה קלה מזדחלת מעמקי בטני ומטפסת במעלה גרוני. אני מרימה את ראשי שוב לעבר השעון. השעה שתיים שלושים ושמונה. פתאום אני נזכרת שמיכאל בעלי נמצא בבית. מרוב התרגשות שכחתי שהוא ישן בחדר הסמוך. הוא לא שמע את הצעקה שלי. הוא לא שומע מי יודע מה גם כשהוא ער.
אני פותחת את דלת חדר השינה, ולפני שאני מספיקה לומר מילה מיכאל כבר מתיישב במיטה, כפות רגליו השעירות מחפשות אחר הכפכפים.
קולי רועד מהתרגשות כשאני מספרת לו את שאירע לי לפני רגעים מועטים. הוא עדיין אפוף שינה ולא בדיוק יורד לסוף דעתי.
אני אוחזת בידו ומושכת אותו אחריי, והוא, חצי מנומנם, נענה ומתרומם. רגליו נשרכות על הרצפה מבלי שיטרח להרימן, ואני גוררת אותו לסלון, מושיבה אותו על הספה ופותחת את מסך האייפד.
אני יושבת לידו, רגלי הימנית מנתרת בחוסר סבלנות. הוא קורא ונראה מרוכז. אני יודעת שהוא קורא מהר. הרבה יותר מהר ממני. הוא שואל אותי אם אני בטוחה שאלה גלויות שנשלחו אל אימא שלי ולא אל מישהי אחרת ששמה זהה לשלה.
לי אין שום צל של ספק. כל הפרטים מתאימים כמו טביעת אצבע. השמות, המקומות, התאריכים, הכול מתחבר לסיפור השלם של המשפחה שלי.
מהי ההסתברות למצוא באופן אקראי לחלוטין מבין מיליארדי פריטים שנמכרים באינטרנט דווקא את הגלויות האלה? נראה לי שהסיכוי לזכות בפרס הגדול בפיס רב יותר. הייתי עייפה מאוד ועמדתי לכבות את המסך, והנה, ממש בשנייה האחרונה, העין שלי קלטה את הכתוב. באותה מידה יכולתי לפספס את הכול, עניין של חלקיק השנייה. המקריות הבלתי נתפסת היא הדבר המפתיע ביותר שקרה לי אי פעם.
אני מסתכלת על בעלי, מצפה לתגובה שתתחבר להתלהבותי ולהתרגשותי. אבל הוא נמנה עם הטיפוסים השכלתניים, ורק מערים עליי עוד תהיות ושאלות ספקניות.
אני יודעת שאחותי תתרגש עד דמעות. אחותי תתלהב!
"וואו...וואו...וואו..." אלו המילים הראשונות שהיא מצליחה להוציא מפיה לאחר שסיימתי לספר לה את הבלתי ייאמן. אני יכולה לדמיין אותה בקצהו השני של קו הטלפון, מנערת את כף ידה בתנועה שמאפיינת אותה כשהיא מתרגשת. איזה כיף שיש לי אחות שמבינה ברגע הזה בדיוק את מה שעובר עליי, אני חושבת לעצמי. היא בחרה בדיוק ב"וואו" שלי כדי לבטא את התרגשותה.
אני שומעת בקולה את הפליאה, את ההתרגשות ואת ההתלהבות.
"הגלויות מוצעות למכירה?"
"כבר לא. המכירה הייתה לפני חודשיים. לא תאמיני... מישהו רכש אותן תמורת שש מאות וחמישים דולר."
"מה את אומרת?! מי צריך את הגלויות של סבא וסבתא שלנו? את מי זה מעניין חוץ מאיתנו?" היא שואלת בפליאה.
"אני מניחה שיש להן ערך היסטורי. התכתבות משפחתית כזו מ־1939... משפחה שמפוזרת בעולם... מה שמעניין אותי במיוחד זה איך הגלויות האלה הגיעו למכירה. מי הביא אותן למכירה? איך הגיעו אליו הגלויות של אימא שלנו? איפה הגלויות האלה הסתתרו כל השנים? יש לך רעיון, אולי?"
רגע של שקט משתרר מעבר לקו, ואני יכולה לשמוע את אחותי חושבת. אחרי מספר שניות היא מעוררת את זיכרוני הרדום.
אימא שלנו סיפרה שכשעלתה לארץ מאנגליה היא הגיעה עם מזוודה קטנה בלבד, כי את שאר הכבודה שלה שלחו לארץ בארגז לפני הפלגתה. הארגז הזה מעולם לא הגיע אליה. אימי דיברה על הארגז האבוד הזה בהרבה כאב. היא תמיד אמרה שכל הילדות שלה הייתה טמונה בתוך אותו ארגז. כל מה שהזכיר לה את הבית. הבובה שהייתה אהובה עליה בילדותה, הכרית שלה, החליפה שאבא שלה תפר לה לקראת הנסיעה. כנראה בתוך הארגז האבוד היו גם הגלויות האלה, שנשלחו אליה כשהייתה באנגליה.
מעניין איפה היה הארגז הזה במשך שבעים וחמש שנים. לא היו בו דברי ערך, ובכל זאת ברור כעת שמישהו שמר על הגלויות האלה כל אותו זמן. היו שם חפצים אישיים של נערה בת שמונה עשרה, שלא היה להם שום ערך בעיניו של אף אחד אחר. עבור אימא שלנו הם היו עולם ומלואו.
אימא שלנו חשבה שגנבו לה את הארגז, אבל כעת אני לא בטוחה בכך. השנה הייתה 1940, באמצע מלחמת עולם. תוהו ובוהו שלם. ארגז אחד בודד יוצא מנמל סאות'המפטון באנגליה ונודד לו על פני התעלה דרך מצר גיברלטר, מפליג בים התיכון ונוחת בחופי ארץ ישראל. העובדה שהגלויות האלה צצו כעת מצביעה, בסבירות גבוהה, על כך שהארגז הגיע בשלום לחופי ארץ ישראל ולא טבע במצולות הים. אז הארגז נחת בארץ, ואיך בדיוק מוצאים את גברת רגינה אנדל? לא הייתה אז מדינה, לא היה רישום מסודר, ולאימא שלנו לא הייתה כתובת קבועה. היא התגוררה תחילה בקיבוץ, ובהמשך עברה לעיר. בכל פעם היא לנה אצל מישהו אחר, כי לא היה לה בית. מהר מאוד גם לא קראו לה כבר רגינה אלא רבקה, ואחר כך היא נישאה ושם משפחתה השתנה. רגינה אנדל נעלמה. לא פלא שהארגז לא הצליח למצוא אותה.
אני נזכרת שאחרי שאימא נפטרה, מצאנו באחת המגירות מכתב תשובה מארגון "החלוץ" באנגליה שבו מודיעים לה כי מצאו את הארגז שנתקע באנגליה. זה היה כמה חודשים אחרי שאימא כבר הגיעה לארץ. הם שכחו לשלם איזו אגרה, ולכן הארגז לא יצא לדרכו. באותו מכתב הם הבטיחו להסדיר את התשלום ולשלוח אותו לארץ.
"טוב, מה שברור הוא שאנחנו חייבות להשיג את הגלויות האלה. מה עושים?" שואלת אחותי בדאגה.
"מחר בבוקר אני אתקשר לבית המכירות. אני לא מתכוונת לוותר!"
בסיום השיחה עם אחותי, הספקות מתחילים לכרסם בי. מה יהיה מחר? ואם לא ירצו למסור לי את פרטיו של מי שרכש את הגלויות, מה אעשה במקרה כזה? יכול להיות שאצטרך לפנות לעורך דין. הרי הגלויות שנשלחו אל אימא שלי מאת סבא שלי שייכות, ללא ספק ולפי החוק, לנו. אני מקווה שלא נזדקק לעורך דין, כי אז אנחנו באמת בצרות. הוצאת הצדק לאור עולה הרבה כסף וצורכת הרבה מאוד זמן ואנרגיות שליליות.
הסיפור עדיין נשמע לי לא אמיתי. אולי אחרי שאספר אותו לעצמי עוד כמה פעמים, אשתכנע שהוא אכן קורה במציאות. הרגשתי שאני חייבת לדבר עם אורית, חברתי הקרובה.
אני מתקשרת לאורית ושופכת עליה, בבת אחת, את כל הסיפור, מכסה אותה בערֵמה של פרטי פרטים.
אורית שותקת לאורך כל השיחה ולא קוטעת אותי באמצע. כשאני מסיימת, היא שותקת עוד רגע, ואז אומרת לי, "את יודעת איזה יום היום?"
אני לא מאמינה למשמע אוזניי. אני שופכת את קרביי בפניה והיא שואלת איזה יום היום. מה קרה לה?
"מה זאת אומרת איזה יום היום? היום שבת!" אני עונה בקוצר רוח ובקורטוב של עצבנות.
"לא," היא משיבה. "מה התאריך היום?"
אני ממש לא מבינה את תגובתה ועונה לה בבוטות.
"אין לי מושג מה התאריך היום. בשבת אני יוצאת מלוח השנה."
"היום תשעה בנובמבר!" אני עדיין לא מבינה מה היא רוצה ממני.
"נו... אז מה?!" אני תוהה בחוסר סבלנות מופגן.
"היום, לפני שבעים וחמש שנים, אירע ליל הבדולח!"