בינה לבינה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בינה לבינה
הוספה למועדפים

בינה לבינה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הרומן הסוער והאותנטי שבידכם עוסק ללא פחד וללא גבולות באהבה בין נשים, בתשוקה הגוברת על מגבלות הדת, וביכולת להכיל עולמות שונים בעת ובעונה אחת.
אביגיל, נערה ממשפחה דתית שנולדה בירושלים, מתפללת בכוונה שלמה, נוטלת ידיים, מברכת ומקיימת את מצוות השם באהבה. ככל שהיא מתבגרת, היא מתחילה לחוות רגשות מגוונים, ואיתם גובר הבלבול המיני. בתוך מסגרות דתיות שמעודדות ״הקמת בית נאמן בישראל״, עם גבר כמובן, היא שרויה במאבק פנימי בין מה שליבה מבקש ובין מה שלימדו אותה שנכון ואמיתי.
רומן זה מבקש לצלול אל תוך המגע, האנרגיה, והאינטימיות הנרקמת בקשר בין שתי נשים. מטרתו להראות שנאמנות לאמת פנימית יכולה להוביל לאושר, ושאפשר ללכת אחרי הלב בלי לנטוש את חוויות הילדות ואת הערכים שהושרשו בנו.
 
"בגיל 19 שכבתי ערה במיטתי. ״זה ניסיון, זה חייב להיות ניסיון מהשם. כשאמצא את בחיר ליבי, ארצה להיות איתו, אמשך אליו ואוהב אותו״, אמרתי לעצמי שוב ושוב. ואז נויה שוב קפצה לראשי, שוכבת לצידי, מתבוננת בעיניי, ומחזיקה את ידי חזק. צמרמורת עברה בגופי. 
למה אני ממשיכה לחשוב עליה? למה אני מתגעגעת אליה כל כך? ניסיתי להדוף אותה הצידה בתסכול. נזכרתי בדמעות כשישבנו על המדרגות הקרות מחוץ לבר בירושלים, ובמשפט שאמרתי לה: 
״אם הייתי יכולה לבחור... אם הייתי יכולה לבחור... הייתי בוחרת בך״.

פרק ראשון

פרק 1
גיל 13


"שומעת מאמי?! הוא מה זה בקטע שלך! תראי איך הוא מסתכל עלייך. וכאילו הוא גם דיבר איתי קודם ושאל אותי אם יש לך חבר, וכזה לא רציתי להגיד לו כלום בלי שאני אדבר איתך, אז אמרתי לו שאני צריכה לבדוק איתך, שאני לא בטוחה. אבל כאילו, אם את שואלת אותי, את מה זה צריכה ללכת על זה. הוא כזה חמוד! תראי אותו! הוא גם מנגן בגיטרה ויש לו קול יפה". 
הסתכלתי על חברתי במבט תוהה ולא מבין. תמיד הייתי ילדה טובה כזאת. הבנים היחידים שהכרתי היו ידידים, חברים של אחי. לא הבנתי למה אנחנו מדברות על זה שהוא חמוד ומנגן בגיטרה. אני יכולה להגיד שיצא לי לדבר איתו כמה פעמים בעבר. דיברנו על דברים חשובים דווקא, משמעות החיים, אמונה וביטחון בהשם. היה כיף לדבר איתו. היה בו עומק והיו לו חיים מורכבים, אז הרגשתי שהוא מבין אותי. לא חשבתי שהוא מסתכל עליי ככה, בצורה שהיא שונה מידידות. היינו בני שלוש עשרה בסך הכול, וזה הרגיש לי מוזר. 
והיא המשיכה: "נוו מאמי, אז מה את אומרת? מה להגיד לו?" 
ואני בתמימותי עניתי: "אבל נעמה, אין לי חבר, אז את יכולה להגיד לו שאין לי כי אין לי חבר". 
חיוך רחב עלה על פניה. "מעולה! אז אומר לו!" היא שלחה קריצה לעברי ומיהרה לכיוונו. הפניתי את גבי ונכנסתי לבניין "בני עקיבא". 
התיישבתי על כיסא חום דהוי, פתחתי את ספר התהילים והתחלתי בתפילה. רציתי להספיק להגיד חמישה פרקים של "שיר המעלות" לפני שהמפגש מתחיל. בזמן התפילה הסקתי שזה טוב שהיא מדברת איתו, לרוב הבנות בשבט יש חבר ועוד מעט ל"ג בעומר, כולן יֵשבו עם החבר שלהן וזה יהיה מבאס לשבת לבד.
היום
זה קטע שאנחנו עוברים כל כך הרבה חוויות ביום-יום שאיננו זוכרים. 
גם אם ארצה להיזכר, ארצה להעלות לראשי זיכרונות, לא אצליח. איך הזיכרון בוגד בנו ככה? אולי בגידה זו מילה חריפה מדי, אבל לפעמים זה מרגיש ככה. כשאני מנסה להביט לאחור אל עבר סיטואציה כלשהי, אני זוכרת פרטים מסוימים, ולעומת זאת אנשים אחרים, זוכרים דברים שונים מאותה סיטואציה ממש.
אולי כל אחד רוצה לזכור דברים שונים? אולי, לפעמים, מעדיפים לשכוח? 
אני מניחה שלפעמים לא רוצים לשכוח, פשוט לא מצליחים להיזכר. לא מצליחים להיזכר ברגעים ראשונים עם אנשים; ברגע ראשון של חיבור, אהבה, ריב, ניתוק. הכול מתחבר לרצף של אירועים עם שברי זיכרונות.
מעניין לדעת אם אנו זוכרים את מה שהיה חשוב באמת.
ככל שאני מתבגרת, אני פחות זוכרת דברים. אני פחות שמה לב לדברים, נעלמת יותר בשיחה מאשר פעם.
תפוח אכוּל בידי האחת וצרור מפתחות באחרת. ניגשת לפח, זורקת את המפתחות לתוכו, והתפוח ממשיך עימי לרכב. מגיעה לרכב, עוצרת, צוחקת וחוזרת לתקן את פעולתי. 
מסתמן שעם הזמן, אני מאבדת קצת עניין. פחות ממוקדת מכפי שהיה כשהייתי צעירה יותר (לא שעכשיו גילי מופלג, אבל בכל זאת). 
האדישות הפנימית צומחת, פחות מרותקת לעולם מכפי שהייתי. אולי דווקא בגלל זה, פחות זוכרת. 
אבל אתמול, פתאום נזכרתי.
לפעמים הזיכרון עולה כשהוא מתקשר לריח, למוזיקה, לאוכל, למשפט, אפילו למשב רוח. 
דברים טריוויאליים שלוקחים אותי אחורה.
סירוב להכיר בכך שאני סוג של תוצר של כל הדברים שקרו לי. שאני עשויה להגיב לדברים על בסיס קיצורי דרך של מוחי, שמבוססים על ניסיונות וחוויות שכבר עברתי, שדומים ומזכירים. חשוב לשים דגש על "דומים ומזכירים", שהרי בפועל, החוויה הנוכחית איננה זהה, אך המוח מקשר אותה לאותה תחושה, לטוב ולרע. 
מעניין לדעת כמה אני מקדמת או מרחיקה על פי זיכרונות.
באותו הלילה הבנתי. הבנתי שגם הדברים שאני לא זוכרת קיימים, ושאני מגיבה לפי זיכרון תחושתי. 
דברים רעים קרו, לא הרגשתי מוגנת. 
לא הרגשתי ילדה כשהם היו יחד. הריבים, הצעקות, איך שזה יצא עליי, עלינו...
ואני שוב ושוב תוהה עם עצמי, איך אהבה יכולה לגרום לכל כך הרבה נזק?
איך אהבה יוצרת רע ולא טוב? 
תמיד שאלתי את עצמי את השאלה הזו כשחשבתי על הוריי, על אהבת אימי לאבי, האדם הלא מאוזן שהוא. האם הייתה לי ילדות רגילה? ומיד אחריה עלתה עוד שאלה, למי כן יש ילדות רגילה? 
נכון, יש את האידאל, שילדים יהיו ילדים, שיקבלו תחושה של ילדות, אבל כשם שזוג נשוי אמור להביא עימו אהבה ואושר עד לסוף הימים, וזה לא תמיד קורה, כך גם הילדות, לא תמיד מושגת. 
בעצם, לרוב היא לא מושגת.
כמה שמנסים להגן על ילדים, לשמור עליהם, משהו נוטה לקרות, בבית או מחוצה לו. החשיפה ל"תוכן המיועד למבוגרים בלבד!" ואז מה? כל ילד לוקח את זה למקום שונה. יש כאלה שנהרסים, יש כאלה ששוכחים, יש כאלה שלומדים, לכל אחד קורה משהו.
אגלוש אחורה וקדימה בציר הזמן. אנסה לאסוף ולחבר חתיכות, מהעבר ומהווה, ליצור...
גיל 7
כמו בכל יום, ישבתי בחוץ על המדרגות בחצר בית הספר, מחכה לאחי הבכור, אלון.
לבשתי חצאית שלושת-רבעי כחולה וחולצה בצבע תכלת, שכיסתה את המרפקים שלי. גרביי כיסו את עקביי, ונעלתי נעלי ספורט של "ניו באלאנס". לראשי הייתה תספורת פטרייה, ולכן לא נאלצתי לאסוף את השיער. 
הפעם הייתי שקועה בהכנת שיעורי בית. זמן מנוצל לטובה, ילדה פרודוקטיבית. אולם היו פעמים שבהן שוטטתי בחצר, הגעתי לאזור שבו שיחקו בגוגואים והתאמנתי בהשלכתם, "חמש לבור" ו"עשרים לבור": סימנתי בחול פס, הקובע את המרחק ביני לבין הבור. התכופפתי קצת, הושטתי את ידי הקטנה, התרכזתי, כיוונתי וזרקתי. לא הייתי טובה במיוחד במשחק הזה, אך נהניתי מאוד לשחק בו בהפסקות, כשהבנים יצאו לחצר. 
בבית הספר היו שתי חצרות, אחת לבנים ואחת לבנות. הוא אף היה מורכב משני בניינים, בניין לבנים ובניין לבנות.
ניסיתי לשחק עם הבנות, אבל המשחקים שלהן היו כל כך משעממים, ותמיד היו כרוכים בכל כך הרבה פוליטיקה, רכילות ומריבות, שזה לא היה שווה את זה. בסוף כל משחק הן תמיד מצאו איזה קורבן ללעוג לו, וליבי היה נשבר מחוסר הצדק שקיים גם בעולמן של ילדות. 
עם הבנים, לעומת זאת, היה לי קל להסתדר ונהניתי בחברתם. נהגתי "להתפלח" בהפסקות למגרש המשחקים שלהם ולשחק עימם. 
כולם הכירו אותי, ראו בי "אחת מהחבר'ה" ונתנו לי לשחק. בכדורגל הייתי השוערת ובגוגואים חברתי לגדולים, לליגת-העל, החברים של אלון. אני הייתי "אחותו של אלון", ואיתי לא התעסקו.
כל הבנים בחצר חבשו כיפות שחורות או סרוגות. הם לבשו חולצות לבנות מכופתרות או חולצות טריקו בצבע תכלת והיו להם פאות מסולסלות או ישרות. כולם קיבלו אותי, ילדה קטנה בחולצת בית ספר גדולה, שיושבת על החול וחופרת שלושה בורות, אחד גדול — "חמש לבור", אחד בינוני — "עשרים לבור" והשלישי קטן — "חמישים לבור".
אלון היה באזור רוב הזמן, בודק כמה שלל הרווחנו וזורק לכיווני מילות עידוד. הוא היה ידוע בתור "הקולע", זה שלוקח סיכונים, שלא מפחד מהחיים. אני לעומתו, חיכיתי שאחרים ייקחו את הסיכון בתקווה שארוויח מזה. צעקתי עם הבנים האחרים: "חמש לבור, חמש לבור!", "עשרים לבור! עשרים לבור!" צעקתי וצעקתי כאילו יש לי משהו טוב יותר להציע מלשאר החבר'ה. מדי פעם בפעם הגיע ילד, ניסה את מזלו וזרק. תשומת הלב מהם, התקשורת הרגעית עימם והתחושה שאני חלק מהם, הסבו לי אושר עילאי. 
מנהל בית הספר עבר לפעמים בחצרות, תמיד נראה אותו דבר: מכנסיים שחורים, חולצה מכופתרת לבנה, עניבה שחורה עם פסים אפורים, ציציות בחוץ, כיפה שחורה גדולה, פאותיו מאחורי אוזניו, זקנו בצבע שחור-לבן עם סימנים צהובים באזור השפם ולעיניו משקפיים מרובעים עם מסגרת כסופה. הוא הסתובב כה וכה, מוודא שההפסקה עוברת בשלווה ובסדר בחצר 
הבנים. 
עיניו נחו עליי, יושבת על החול. הוא הניד בראשו והסתובב; "חנוך לנער על פי דרכו". סתרתי את נהלי בית הספר, הייתי בת יחידה בחצר הבנים — אך הוא בשלו, מאמץ את דברי הכתוב ומאפשר לי להיות.
כשסיימתי את שיעורי הבית, צעדתי לאזור החול והשלכתי גוגואים לבור. קלעתי והחטאתי כמה פעמים. הסתכלתי על השעון הדיגיטלי שאימי קנתה לי (אהבתי את השעון מאוד. הוא היה בצבעי כתום ולבן. היה אפשר להדליק בו אור כדי לראות את השעה גם בלילה, ואף הייתה לו פונקציה של שעון מעורר!). השעה הייתה שלוש, בעוד שעה אחי יסיים ונצא הביתה.
הרגשתי שהתאמנתי מספיק. הסתובבתי עוד קצת בחצר, וכשעייפתי, הנחתי את ראשי על התיק ועצמתי עיניים. 
אהבתי לנוח בשעה הזו, בית הספר היה כמעט ריק לחלוטין ולמדו בו רק ילדי כיתות ד'-ו'.
היה שקט כזה, משונה, לא טבעי עבור מבנה שמכיל רק ילדים. 
בשעה ארבע נשמע הצלצול. התעוררתי ושפשפתי את עיניי, מחכה בציפייה שיצא מהכיתה. לאחר כמה דקות ראיתי אותו, אחי הגדול! טוב, האמת היא, שהוא לא היה גדול כל כך במימדיו. להיפך, הוא היה ילד צנום אבל בשבילי, הוא היה אחי הגדול! 
אלון לבש חולצת תכלת ומכנסיים שחורים עם ציצית בחוץ. הוא הסתכל עליי וחיוך רחב מילא את פניו. לאחר כמה צעדים לצד חבריו הוא נפרד מהם, בעודו מסדר את הכיפה השחורה שעל ראשו.
"היי, מה קורה?" שאל אותי, חיוכו לא מש מפניו.
"בסדר... ואתה? איך היה עם הרב אליהו?" 
הוא צחק. "לא משהו. בואי נעוף מפה". 
התקדמנו לעבר השער, נפרדנו מהשוער ויצאנו החוצה. האופניים שלנו, אחת מאהבותיי הגדולות ביותר, היו קשורים בחוץ. האמת היא, שלא התלהבתי מצבעם. היה בהם מעט סגול, שהשלמתי איתו ושחור, שגם איתו לא הייתה לי בעיה, אבל ברובם היו ורודים — ורודים מדי, לטעמי. הם היו אופניים קלאסיים, עם שיפוע וללא הילוכים. 
אלון, לעומת זאת, קיבל לכבוד יום הולדתו העשירי אופניים מדהימים עם עשרה הילוכים! הם היו בצבע ירוק ולבן ואהבתי אותם מאוד. לפעמים הוא אִפשר לי לרכוב עליהם. 
אלון מיקם רגל אחת על הפדל ושאל: "אז פנקייקים?" ואני, נרגשת כאילו זו הייתה הפעם הראשונה שהציע לי, עניתי בחיוך: "כן!" 
רכבנו אל עבר "דידי", המקום עם הפנקייקים הטעימים ביותר. בדרך לשם עלינו מהכביש למדרכה, וחוזר חלילה, צוחקים וחופשיים, הרוח נושבת בפנינו. 
הגענו ליעד. החנינו את האופניים, קשרנו אותם ונכנסו פנימה. הבעלים כבר הכיר אותנו ובירך אותנו לשלום ואנחנו החזרנו. התיישבנו ליד שולחן פשוט ופינתי, השולחן הקבוע שלנו. לרוב היה המקום ריק בשעות האלה ובכל זאת היה לנו את המקום הקבוע שלנו.
המלצרית ניגשה אלינו ואלון הזמין בשבילנו: "ניקח שני פנקייקים ובשבילה", אמר והצביע לכיווני, "הרבה שוקולד וקצפת בצד".
הנהנתי בהסכמה, משדרת למלצרית: כן, כן, הוא יודע שככה אני אוהבת לאכול פנקייקים. בזמן ההמתנה לאוכל דיבר אלון על היום שלו, על חברים שהלכו מכות ועל עונשים שהטיל המורֶה על בנים מהכיתה; "ואז הרב מנשה אמר לקובי: 'אתה יוצא מהכיתה שלי עכשיו!' ומה קובי עשה בתגובה? את לא תאמיני! הוא נשאר לשבת ולא הקשיב לרב! הרב מה זה התעצבן עליו. הוא התקרב לשולחן שלו ואמר לו: 'צא עכשיו מהכיתה שלי!' קובי נבהל ויצא מהכיתה עם מבט מזלזל, לא ידענו מה לעשות. הוא כל הזמן עושה בלאגנים, אני אומר לך. אני חושב שאם לא יפסיק..." הייתי מרותקת לכל מה שאמר, כל מילה ומילה. הכרתי קצת את הקובי הזה, ואלון צדק, הוא ילד שעושה בלאגן. 
אחרי כמה דקות של שיחה הגיעו הפנקייקים. לקחתי לידיי את הסכין ואת המזלג וחתכתי לחצי את הפנקייק העצום. 
"בתיאבון", אמר. 
"תודה, גם לך", השבתי בחיוך.
לקחתי חתיכה גדולה, מרחתי עליה קצת קצפת ושוקולד, ופתחתי את פי לקראת הביס הראשון. זה היה כל כך טעים, פשוט מושלם. אחרי כמה ביסים הרגשתי את הדם שוב זורם בגופי. עברו כמה שעות טובות מאז ארוחת העשר שלי, ולא אהבתי לאכול את הסנדוויץ' השני, טונה עם מיונז, שכבר הספיק להרטיב את הפיתה. 
כשסיימנו לאכול, ניגש אלון לדלפק כדי לשלם, ואני חיכיתי לו. הוא חזר עם נשיקת מרנג לבנה וגדולה בידו ואמר: "הנה נשיקה בשבילך". זה היה הקינוח לקינוח שאכלתי.
"תודה", אמרתי וחיבקתי אותו. 
לקחתי ביס מהנשיקה, שבעצם הייתה סוכר שעבר תהליך לא ידוע כלשהו וקיבל צורה של פרח. תהיתי אם קנה לי אותה רק בגלל שמה, כדי להראות לי שהוא אוהב אותי. 
יצאנו מ"דידי", ואלון הוביל אותי לחנות הסמוכה. נכנסנו פנימה והלכתי אחריו עד אזור קישוטי חרסינה. היו שם כל מיני דוגמאות יפות, פרחים, דולפינים, דמויות של סיניות שמחזיקות מטרייה.
"מה בא לך?" שאל.
"אממ, כלום. זה בסדר. בוא ניסע הביתה, כבר קנית לי מלא דברים", אמרתי בחוסר נעימות.
"יש לי כסף למתנה אל תדאגי, מה בא לך?" 
התבוננתי בדמויות החרסינה וראיתי סוס בצבעי אפור ותכלת. הסוס הסתכל עליי, ואני עליו, מיד ידעתי שזה זה. "זה יפה, לא?"
"כן? את אוהבת?" 
"מה אתה חושב?" 
הוא לקח את הסוס מהמדף, ניגש למוכר ובטון סמכותי שאל: "כמה זה?" 
"עשרים שקל". 
"אלון, זה יקר!" 
הוא התעלם ממני, הוציא את הכסף מהארנק ואמר למוכר: "תעטוף למתנה בבקשה". 
המוכר הנהן, לקח את המתנה שלי וארז אותה. כשסיים הגיש לו את הסוס עטוף ובשקית יפה. 
"בבקשה, בשבילך", אמר בחיוכו המנצח בעת שמסר לי את המתנה.
"לא היית חייב... תודה". 
הוא נענע את ידו, מבקש לבטל את דבריי והחל לצעוד לדלת היציאה. חזרנו לאופניים ופתחנו מנעולים. הגיע הזמן לחזור הביתה. נאחזתי היטב בתחושת השמחה, ידעתי שמאוחר יותר יהיה לי קשה לחוש בה שוב. הוא הסתכל עליי ואני עליו, הבנו זה את זה.
"אז עכשיו הביתה, כי כבר מאוחר", אמר בקולו האופטימי. 
"כן..." עניתי בשקט. 
עלינו על האופניים, נתתי לתחושת החופש להמשיך לעטוף אותי. רכבנו דרך כמה רחובות, בכמה שבילים צרים. היו פעמים שבהן לקחנו את הדרך הארוכה, פשוט כי אהבנו לרכוב. הגענו לשביל הצר שהוביל לרחוב שבו גרנו, הרגשתי שאנו מאטים מעט את הקצב ככל שאנו מתקרבים לבית. כשהגענו, ירדנו מהאופניים, נשאנו אותם על ידינו כדי לעלות כמה מדרגות וקשרנו אותם למעקה, ליד הכניסה. אלון הכניס את המפתח לדלת ופתח אותה. "אמא?!" קרא.
"במטבח", נשמע קולה, באנגלית. 
ניגשנו למטבח ומצאנו אותה רוכנת מעל סיר אורז. היא הסתובבה אלינו ובחנה אותנו במבט מרוכז. אמא לבשה חצאית שחורה שכיסתה את ברכיה וחולצת טריקו ירוקה עם שרוולים ארוכים. היא הייתה יחפה וחבשה כיסוי ראש שחור. אמא הייתה אישה נאה, עם עיניים חזקות ופנים מוטרדות.
"איך היה בבית הספר?" שאלה. 
"בסדר", ענה אלון, "קצת משעמם והיו כמה שיעורים שלא למדנו בהם שום דבר חדש". 
הנחתי את תיק בית הספר על הרצפה, פתחתי אותו וגיששתי בין המחברות עד שמצאתי את המבחן בתורה שהמורה רחל החזירה לנו. שלפתי אותו מהתיק, סגרתי את הרוכסן וניגשתי לאימי. "החזירו לנו את המבחן בתורה היום", אמרתי בעודי מגישה לה את הדף.
ליד שמי התנוסס בצבע כחול הציון תשעים וחמש עם המילים: "מראה בקיאות רבה בחומר!" 
אימי הסתכלה על הדף וחיוך רחב עלה על פניה. "כל הכבוד, אביגיל!" הריעה, "את כל כך חכמה ואת מבינה את התורה בצורה כל כך עמוקה! איזה ציון! כל הכבוד!" היא חיבקה אותי חזק. 
חייכתי. רק כדי לראות אותה מחייכת, השתלם להשקיע כל כך הרבה שעות בלימודים. אהבתי מאוד ללמוד, בייחוד תורה, אבל יותר מהכול אהבתי לראות אותה מתגאה בי ככה. 
"עוד מעט ארוחת הערב תהיה מוכנה וגם אבא יחזור מהלימוד ונשב לאכול. בינתיים עלו להתקלח בבקשה".
"אוקיי", אמרתי והרמתי את התיק מהרצפה.
היא ניגשה עם המבחן למקרר והצמידה אותו אליו בעזרת מגנט של משלוחי פיצה. המקרר כבר היה מכוסה בכמות לא מבוטלת של מבחנים. הלכתי עם אלון לכיוון המדרגות, והוא לחש לי: "אני יכול להיכנס ראשון? היה לנו שיעור ספורט היום ואני קצת מסריח". 
צחקתי בשקט: "כן, בטח". אוריאל כבר ישן, לכן שמרנו על שקט. דלת חדרו של אוריאל הייתה פתוחה ושערו השחור כיסה את הכרית. 
אחרי המקלחות ירדנו למטה, אבא עדיין לא חזר. 
"אבא מתעכב בשיעור", אמרה אמא בקול עצוב וכועס, "אנחנו נאכל עכשיו. הכנתי עוף ואורז". 
התיישבנו לשולחן, שלושתנו. בראש השולחן חיכתה הצלחת של אבא, שתישאר שם עד שישוב. אכלנו בשתיקה ובמהירות. 
בתום הארוחה אמרה אמא: "תעלו להתארגן לשינה, תכף אגיע כדי להקריא לכם סיפור ולומר איתכם קריאת שמע". 
הנהנו ועלינו לחדר שלי בשתיקה. 
אמא עלתה אחרי כמה דקות ושאלה: "איזה ספר אתם רוצים שאקריא?" 
"הורטן הירס א הו", ענינו פה אחד. 
"אוקיי", אמרה בחיוך. 
היא רכנה אל עבר מדף הספרים, שלפה את הספר שעל כריכתו תמונה של פיל, התיישבה בקצה המיטה והחלה להקריא. הקשבנו בהאזנה מלאה. מדי פעם בפעם עצרה, כדי לאפשר לנו להשלים את המשפט. זה לא היה קשה, את הספר כבר ידענו בעל פה. לא היה שום אדם שהקריא ספרים כמוה. היא הייתה כל כך טובה בזה, עד שאפילו לא הייתי צריכה תמונות, יכולתי לדמיין כל סצנה בספר בכוחות עצמי. היא נהגה לשנות את קולה בהתאם לדמות המדברת; זה היה מוחשי ומשעשע. 
כשסיימה את הסיפור אמרה: "עכשיו הגיע הזמן לקריאת שמע". היא הרימה את ידה הימנית ויחד אמרנו: "קל מלך נאמן..." אחר כך הנחנו את יד ימין על עינינו ואמרנו בקול: "שמע ישראל ה' אלוקנו ה' אחד..." ואז

עוד על הספר

בינה לבינה נחמה גרוס

פרק 1
גיל 13


"שומעת מאמי?! הוא מה זה בקטע שלך! תראי איך הוא מסתכל עלייך. וכאילו הוא גם דיבר איתי קודם ושאל אותי אם יש לך חבר, וכזה לא רציתי להגיד לו כלום בלי שאני אדבר איתך, אז אמרתי לו שאני צריכה לבדוק איתך, שאני לא בטוחה. אבל כאילו, אם את שואלת אותי, את מה זה צריכה ללכת על זה. הוא כזה חמוד! תראי אותו! הוא גם מנגן בגיטרה ויש לו קול יפה". 
הסתכלתי על חברתי במבט תוהה ולא מבין. תמיד הייתי ילדה טובה כזאת. הבנים היחידים שהכרתי היו ידידים, חברים של אחי. לא הבנתי למה אנחנו מדברות על זה שהוא חמוד ומנגן בגיטרה. אני יכולה להגיד שיצא לי לדבר איתו כמה פעמים בעבר. דיברנו על דברים חשובים דווקא, משמעות החיים, אמונה וביטחון בהשם. היה כיף לדבר איתו. היה בו עומק והיו לו חיים מורכבים, אז הרגשתי שהוא מבין אותי. לא חשבתי שהוא מסתכל עליי ככה, בצורה שהיא שונה מידידות. היינו בני שלוש עשרה בסך הכול, וזה הרגיש לי מוזר. 
והיא המשיכה: "נוו מאמי, אז מה את אומרת? מה להגיד לו?" 
ואני בתמימותי עניתי: "אבל נעמה, אין לי חבר, אז את יכולה להגיד לו שאין לי כי אין לי חבר". 
חיוך רחב עלה על פניה. "מעולה! אז אומר לו!" היא שלחה קריצה לעברי ומיהרה לכיוונו. הפניתי את גבי ונכנסתי לבניין "בני עקיבא". 
התיישבתי על כיסא חום דהוי, פתחתי את ספר התהילים והתחלתי בתפילה. רציתי להספיק להגיד חמישה פרקים של "שיר המעלות" לפני שהמפגש מתחיל. בזמן התפילה הסקתי שזה טוב שהיא מדברת איתו, לרוב הבנות בשבט יש חבר ועוד מעט ל"ג בעומר, כולן יֵשבו עם החבר שלהן וזה יהיה מבאס לשבת לבד.
היום
זה קטע שאנחנו עוברים כל כך הרבה חוויות ביום-יום שאיננו זוכרים. 
גם אם ארצה להיזכר, ארצה להעלות לראשי זיכרונות, לא אצליח. איך הזיכרון בוגד בנו ככה? אולי בגידה זו מילה חריפה מדי, אבל לפעמים זה מרגיש ככה. כשאני מנסה להביט לאחור אל עבר סיטואציה כלשהי, אני זוכרת פרטים מסוימים, ולעומת זאת אנשים אחרים, זוכרים דברים שונים מאותה סיטואציה ממש.
אולי כל אחד רוצה לזכור דברים שונים? אולי, לפעמים, מעדיפים לשכוח? 
אני מניחה שלפעמים לא רוצים לשכוח, פשוט לא מצליחים להיזכר. לא מצליחים להיזכר ברגעים ראשונים עם אנשים; ברגע ראשון של חיבור, אהבה, ריב, ניתוק. הכול מתחבר לרצף של אירועים עם שברי זיכרונות.
מעניין לדעת אם אנו זוכרים את מה שהיה חשוב באמת.
ככל שאני מתבגרת, אני פחות זוכרת דברים. אני פחות שמה לב לדברים, נעלמת יותר בשיחה מאשר פעם.
תפוח אכוּל בידי האחת וצרור מפתחות באחרת. ניגשת לפח, זורקת את המפתחות לתוכו, והתפוח ממשיך עימי לרכב. מגיעה לרכב, עוצרת, צוחקת וחוזרת לתקן את פעולתי. 
מסתמן שעם הזמן, אני מאבדת קצת עניין. פחות ממוקדת מכפי שהיה כשהייתי צעירה יותר (לא שעכשיו גילי מופלג, אבל בכל זאת). 
האדישות הפנימית צומחת, פחות מרותקת לעולם מכפי שהייתי. אולי דווקא בגלל זה, פחות זוכרת. 
אבל אתמול, פתאום נזכרתי.
לפעמים הזיכרון עולה כשהוא מתקשר לריח, למוזיקה, לאוכל, למשפט, אפילו למשב רוח. 
דברים טריוויאליים שלוקחים אותי אחורה.
סירוב להכיר בכך שאני סוג של תוצר של כל הדברים שקרו לי. שאני עשויה להגיב לדברים על בסיס קיצורי דרך של מוחי, שמבוססים על ניסיונות וחוויות שכבר עברתי, שדומים ומזכירים. חשוב לשים דגש על "דומים ומזכירים", שהרי בפועל, החוויה הנוכחית איננה זהה, אך המוח מקשר אותה לאותה תחושה, לטוב ולרע. 
מעניין לדעת כמה אני מקדמת או מרחיקה על פי זיכרונות.
באותו הלילה הבנתי. הבנתי שגם הדברים שאני לא זוכרת קיימים, ושאני מגיבה לפי זיכרון תחושתי. 
דברים רעים קרו, לא הרגשתי מוגנת. 
לא הרגשתי ילדה כשהם היו יחד. הריבים, הצעקות, איך שזה יצא עליי, עלינו...
ואני שוב ושוב תוהה עם עצמי, איך אהבה יכולה לגרום לכל כך הרבה נזק?
איך אהבה יוצרת רע ולא טוב? 
תמיד שאלתי את עצמי את השאלה הזו כשחשבתי על הוריי, על אהבת אימי לאבי, האדם הלא מאוזן שהוא. האם הייתה לי ילדות רגילה? ומיד אחריה עלתה עוד שאלה, למי כן יש ילדות רגילה? 
נכון, יש את האידאל, שילדים יהיו ילדים, שיקבלו תחושה של ילדות, אבל כשם שזוג נשוי אמור להביא עימו אהבה ואושר עד לסוף הימים, וזה לא תמיד קורה, כך גם הילדות, לא תמיד מושגת. 
בעצם, לרוב היא לא מושגת.
כמה שמנסים להגן על ילדים, לשמור עליהם, משהו נוטה לקרות, בבית או מחוצה לו. החשיפה ל"תוכן המיועד למבוגרים בלבד!" ואז מה? כל ילד לוקח את זה למקום שונה. יש כאלה שנהרסים, יש כאלה ששוכחים, יש כאלה שלומדים, לכל אחד קורה משהו.
אגלוש אחורה וקדימה בציר הזמן. אנסה לאסוף ולחבר חתיכות, מהעבר ומהווה, ליצור...
גיל 7
כמו בכל יום, ישבתי בחוץ על המדרגות בחצר בית הספר, מחכה לאחי הבכור, אלון.
לבשתי חצאית שלושת-רבעי כחולה וחולצה בצבע תכלת, שכיסתה את המרפקים שלי. גרביי כיסו את עקביי, ונעלתי נעלי ספורט של "ניו באלאנס". לראשי הייתה תספורת פטרייה, ולכן לא נאלצתי לאסוף את השיער. 
הפעם הייתי שקועה בהכנת שיעורי בית. זמן מנוצל לטובה, ילדה פרודוקטיבית. אולם היו פעמים שבהן שוטטתי בחצר, הגעתי לאזור שבו שיחקו בגוגואים והתאמנתי בהשלכתם, "חמש לבור" ו"עשרים לבור": סימנתי בחול פס, הקובע את המרחק ביני לבין הבור. התכופפתי קצת, הושטתי את ידי הקטנה, התרכזתי, כיוונתי וזרקתי. לא הייתי טובה במיוחד במשחק הזה, אך נהניתי מאוד לשחק בו בהפסקות, כשהבנים יצאו לחצר. 
בבית הספר היו שתי חצרות, אחת לבנים ואחת לבנות. הוא אף היה מורכב משני בניינים, בניין לבנים ובניין לבנות.
ניסיתי לשחק עם הבנות, אבל המשחקים שלהן היו כל כך משעממים, ותמיד היו כרוכים בכל כך הרבה פוליטיקה, רכילות ומריבות, שזה לא היה שווה את זה. בסוף כל משחק הן תמיד מצאו איזה קורבן ללעוג לו, וליבי היה נשבר מחוסר הצדק שקיים גם בעולמן של ילדות. 
עם הבנים, לעומת זאת, היה לי קל להסתדר ונהניתי בחברתם. נהגתי "להתפלח" בהפסקות למגרש המשחקים שלהם ולשחק עימם. 
כולם הכירו אותי, ראו בי "אחת מהחבר'ה" ונתנו לי לשחק. בכדורגל הייתי השוערת ובגוגואים חברתי לגדולים, לליגת-העל, החברים של אלון. אני הייתי "אחותו של אלון", ואיתי לא התעסקו.
כל הבנים בחצר חבשו כיפות שחורות או סרוגות. הם לבשו חולצות לבנות מכופתרות או חולצות טריקו בצבע תכלת והיו להם פאות מסולסלות או ישרות. כולם קיבלו אותי, ילדה קטנה בחולצת בית ספר גדולה, שיושבת על החול וחופרת שלושה בורות, אחד גדול — "חמש לבור", אחד בינוני — "עשרים לבור" והשלישי קטן — "חמישים לבור".
אלון היה באזור רוב הזמן, בודק כמה שלל הרווחנו וזורק לכיווני מילות עידוד. הוא היה ידוע בתור "הקולע", זה שלוקח סיכונים, שלא מפחד מהחיים. אני לעומתו, חיכיתי שאחרים ייקחו את הסיכון בתקווה שארוויח מזה. צעקתי עם הבנים האחרים: "חמש לבור, חמש לבור!", "עשרים לבור! עשרים לבור!" צעקתי וצעקתי כאילו יש לי משהו טוב יותר להציע מלשאר החבר'ה. מדי פעם בפעם הגיע ילד, ניסה את מזלו וזרק. תשומת הלב מהם, התקשורת הרגעית עימם והתחושה שאני חלק מהם, הסבו לי אושר עילאי. 
מנהל בית הספר עבר לפעמים בחצרות, תמיד נראה אותו דבר: מכנסיים שחורים, חולצה מכופתרת לבנה, עניבה שחורה עם פסים אפורים, ציציות בחוץ, כיפה שחורה גדולה, פאותיו מאחורי אוזניו, זקנו בצבע שחור-לבן עם סימנים צהובים באזור השפם ולעיניו משקפיים מרובעים עם מסגרת כסופה. הוא הסתובב כה וכה, מוודא שההפסקה עוברת בשלווה ובסדר בחצר 
הבנים. 
עיניו נחו עליי, יושבת על החול. הוא הניד בראשו והסתובב; "חנוך לנער על פי דרכו". סתרתי את נהלי בית הספר, הייתי בת יחידה בחצר הבנים — אך הוא בשלו, מאמץ את דברי הכתוב ומאפשר לי להיות.
כשסיימתי את שיעורי הבית, צעדתי לאזור החול והשלכתי גוגואים לבור. קלעתי והחטאתי כמה פעמים. הסתכלתי על השעון הדיגיטלי שאימי קנתה לי (אהבתי את השעון מאוד. הוא היה בצבעי כתום ולבן. היה אפשר להדליק בו אור כדי לראות את השעה גם בלילה, ואף הייתה לו פונקציה של שעון מעורר!). השעה הייתה שלוש, בעוד שעה אחי יסיים ונצא הביתה.
הרגשתי שהתאמנתי מספיק. הסתובבתי עוד קצת בחצר, וכשעייפתי, הנחתי את ראשי על התיק ועצמתי עיניים. 
אהבתי לנוח בשעה הזו, בית הספר היה כמעט ריק לחלוטין ולמדו בו רק ילדי כיתות ד'-ו'.
היה שקט כזה, משונה, לא טבעי עבור מבנה שמכיל רק ילדים. 
בשעה ארבע נשמע הצלצול. התעוררתי ושפשפתי את עיניי, מחכה בציפייה שיצא מהכיתה. לאחר כמה דקות ראיתי אותו, אחי הגדול! טוב, האמת היא, שהוא לא היה גדול כל כך במימדיו. להיפך, הוא היה ילד צנום אבל בשבילי, הוא היה אחי הגדול! 
אלון לבש חולצת תכלת ומכנסיים שחורים עם ציצית בחוץ. הוא הסתכל עליי וחיוך רחב מילא את פניו. לאחר כמה צעדים לצד חבריו הוא נפרד מהם, בעודו מסדר את הכיפה השחורה שעל ראשו.
"היי, מה קורה?" שאל אותי, חיוכו לא מש מפניו.
"בסדר... ואתה? איך היה עם הרב אליהו?" 
הוא צחק. "לא משהו. בואי נעוף מפה". 
התקדמנו לעבר השער, נפרדנו מהשוער ויצאנו החוצה. האופניים שלנו, אחת מאהבותיי הגדולות ביותר, היו קשורים בחוץ. האמת היא, שלא התלהבתי מצבעם. היה בהם מעט סגול, שהשלמתי איתו ושחור, שגם איתו לא הייתה לי בעיה, אבל ברובם היו ורודים — ורודים מדי, לטעמי. הם היו אופניים קלאסיים, עם שיפוע וללא הילוכים. 
אלון, לעומת זאת, קיבל לכבוד יום הולדתו העשירי אופניים מדהימים עם עשרה הילוכים! הם היו בצבע ירוק ולבן ואהבתי אותם מאוד. לפעמים הוא אִפשר לי לרכוב עליהם. 
אלון מיקם רגל אחת על הפדל ושאל: "אז פנקייקים?" ואני, נרגשת כאילו זו הייתה הפעם הראשונה שהציע לי, עניתי בחיוך: "כן!" 
רכבנו אל עבר "דידי", המקום עם הפנקייקים הטעימים ביותר. בדרך לשם עלינו מהכביש למדרכה, וחוזר חלילה, צוחקים וחופשיים, הרוח נושבת בפנינו. 
הגענו ליעד. החנינו את האופניים, קשרנו אותם ונכנסו פנימה. הבעלים כבר הכיר אותנו ובירך אותנו לשלום ואנחנו החזרנו. התיישבנו ליד שולחן פשוט ופינתי, השולחן הקבוע שלנו. לרוב היה המקום ריק בשעות האלה ובכל זאת היה לנו את המקום הקבוע שלנו.
המלצרית ניגשה אלינו ואלון הזמין בשבילנו: "ניקח שני פנקייקים ובשבילה", אמר והצביע לכיווני, "הרבה שוקולד וקצפת בצד".
הנהנתי בהסכמה, משדרת למלצרית: כן, כן, הוא יודע שככה אני אוהבת לאכול פנקייקים. בזמן ההמתנה לאוכל דיבר אלון על היום שלו, על חברים שהלכו מכות ועל עונשים שהטיל המורֶה על בנים מהכיתה; "ואז הרב מנשה אמר לקובי: 'אתה יוצא מהכיתה שלי עכשיו!' ומה קובי עשה בתגובה? את לא תאמיני! הוא נשאר לשבת ולא הקשיב לרב! הרב מה זה התעצבן עליו. הוא התקרב לשולחן שלו ואמר לו: 'צא עכשיו מהכיתה שלי!' קובי נבהל ויצא מהכיתה עם מבט מזלזל, לא ידענו מה לעשות. הוא כל הזמן עושה בלאגנים, אני אומר לך. אני חושב שאם לא יפסיק..." הייתי מרותקת לכל מה שאמר, כל מילה ומילה. הכרתי קצת את הקובי הזה, ואלון צדק, הוא ילד שעושה בלאגן. 
אחרי כמה דקות של שיחה הגיעו הפנקייקים. לקחתי לידיי את הסכין ואת המזלג וחתכתי לחצי את הפנקייק העצום. 
"בתיאבון", אמר. 
"תודה, גם לך", השבתי בחיוך.
לקחתי חתיכה גדולה, מרחתי עליה קצת קצפת ושוקולד, ופתחתי את פי לקראת הביס הראשון. זה היה כל כך טעים, פשוט מושלם. אחרי כמה ביסים הרגשתי את הדם שוב זורם בגופי. עברו כמה שעות טובות מאז ארוחת העשר שלי, ולא אהבתי לאכול את הסנדוויץ' השני, טונה עם מיונז, שכבר הספיק להרטיב את הפיתה. 
כשסיימנו לאכול, ניגש אלון לדלפק כדי לשלם, ואני חיכיתי לו. הוא חזר עם נשיקת מרנג לבנה וגדולה בידו ואמר: "הנה נשיקה בשבילך". זה היה הקינוח לקינוח שאכלתי.
"תודה", אמרתי וחיבקתי אותו. 
לקחתי ביס מהנשיקה, שבעצם הייתה סוכר שעבר תהליך לא ידוע כלשהו וקיבל צורה של פרח. תהיתי אם קנה לי אותה רק בגלל שמה, כדי להראות לי שהוא אוהב אותי. 
יצאנו מ"דידי", ואלון הוביל אותי לחנות הסמוכה. נכנסנו פנימה והלכתי אחריו עד אזור קישוטי חרסינה. היו שם כל מיני דוגמאות יפות, פרחים, דולפינים, דמויות של סיניות שמחזיקות מטרייה.
"מה בא לך?" שאל.
"אממ, כלום. זה בסדר. בוא ניסע הביתה, כבר קנית לי מלא דברים", אמרתי בחוסר נעימות.
"יש לי כסף למתנה אל תדאגי, מה בא לך?" 
התבוננתי בדמויות החרסינה וראיתי סוס בצבעי אפור ותכלת. הסוס הסתכל עליי, ואני עליו, מיד ידעתי שזה זה. "זה יפה, לא?"
"כן? את אוהבת?" 
"מה אתה חושב?" 
הוא לקח את הסוס מהמדף, ניגש למוכר ובטון סמכותי שאל: "כמה זה?" 
"עשרים שקל". 
"אלון, זה יקר!" 
הוא התעלם ממני, הוציא את הכסף מהארנק ואמר למוכר: "תעטוף למתנה בבקשה". 
המוכר הנהן, לקח את המתנה שלי וארז אותה. כשסיים הגיש לו את הסוס עטוף ובשקית יפה. 
"בבקשה, בשבילך", אמר בחיוכו המנצח בעת שמסר לי את המתנה.
"לא היית חייב... תודה". 
הוא נענע את ידו, מבקש לבטל את דבריי והחל לצעוד לדלת היציאה. חזרנו לאופניים ופתחנו מנעולים. הגיע הזמן לחזור הביתה. נאחזתי היטב בתחושת השמחה, ידעתי שמאוחר יותר יהיה לי קשה לחוש בה שוב. הוא הסתכל עליי ואני עליו, הבנו זה את זה.
"אז עכשיו הביתה, כי כבר מאוחר", אמר בקולו האופטימי. 
"כן..." עניתי בשקט. 
עלינו על האופניים, נתתי לתחושת החופש להמשיך לעטוף אותי. רכבנו דרך כמה רחובות, בכמה שבילים צרים. היו פעמים שבהן לקחנו את הדרך הארוכה, פשוט כי אהבנו לרכוב. הגענו לשביל הצר שהוביל לרחוב שבו גרנו, הרגשתי שאנו מאטים מעט את הקצב ככל שאנו מתקרבים לבית. כשהגענו, ירדנו מהאופניים, נשאנו אותם על ידינו כדי לעלות כמה מדרגות וקשרנו אותם למעקה, ליד הכניסה. אלון הכניס את המפתח לדלת ופתח אותה. "אמא?!" קרא.
"במטבח", נשמע קולה, באנגלית. 
ניגשנו למטבח ומצאנו אותה רוכנת מעל סיר אורז. היא הסתובבה אלינו ובחנה אותנו במבט מרוכז. אמא לבשה חצאית שחורה שכיסתה את ברכיה וחולצת טריקו ירוקה עם שרוולים ארוכים. היא הייתה יחפה וחבשה כיסוי ראש שחור. אמא הייתה אישה נאה, עם עיניים חזקות ופנים מוטרדות.
"איך היה בבית הספר?" שאלה. 
"בסדר", ענה אלון, "קצת משעמם והיו כמה שיעורים שלא למדנו בהם שום דבר חדש". 
הנחתי את תיק בית הספר על הרצפה, פתחתי אותו וגיששתי בין המחברות עד שמצאתי את המבחן בתורה שהמורה רחל החזירה לנו. שלפתי אותו מהתיק, סגרתי את הרוכסן וניגשתי לאימי. "החזירו לנו את המבחן בתורה היום", אמרתי בעודי מגישה לה את הדף.
ליד שמי התנוסס בצבע כחול הציון תשעים וחמש עם המילים: "מראה בקיאות רבה בחומר!" 
אימי הסתכלה על הדף וחיוך רחב עלה על פניה. "כל הכבוד, אביגיל!" הריעה, "את כל כך חכמה ואת מבינה את התורה בצורה כל כך עמוקה! איזה ציון! כל הכבוד!" היא חיבקה אותי חזק. 
חייכתי. רק כדי לראות אותה מחייכת, השתלם להשקיע כל כך הרבה שעות בלימודים. אהבתי מאוד ללמוד, בייחוד תורה, אבל יותר מהכול אהבתי לראות אותה מתגאה בי ככה. 
"עוד מעט ארוחת הערב תהיה מוכנה וגם אבא יחזור מהלימוד ונשב לאכול. בינתיים עלו להתקלח בבקשה".
"אוקיי", אמרתי והרמתי את התיק מהרצפה.
היא ניגשה עם המבחן למקרר והצמידה אותו אליו בעזרת מגנט של משלוחי פיצה. המקרר כבר היה מכוסה בכמות לא מבוטלת של מבחנים. הלכתי עם אלון לכיוון המדרגות, והוא לחש לי: "אני יכול להיכנס ראשון? היה לנו שיעור ספורט היום ואני קצת מסריח". 
צחקתי בשקט: "כן, בטח". אוריאל כבר ישן, לכן שמרנו על שקט. דלת חדרו של אוריאל הייתה פתוחה ושערו השחור כיסה את הכרית. 
אחרי המקלחות ירדנו למטה, אבא עדיין לא חזר. 
"אבא מתעכב בשיעור", אמרה אמא בקול עצוב וכועס, "אנחנו נאכל עכשיו. הכנתי עוף ואורז". 
התיישבנו לשולחן, שלושתנו. בראש השולחן חיכתה הצלחת של אבא, שתישאר שם עד שישוב. אכלנו בשתיקה ובמהירות. 
בתום הארוחה אמרה אמא: "תעלו להתארגן לשינה, תכף אגיע כדי להקריא לכם סיפור ולומר איתכם קריאת שמע". 
הנהנו ועלינו לחדר שלי בשתיקה. 
אמא עלתה אחרי כמה דקות ושאלה: "איזה ספר אתם רוצים שאקריא?" 
"הורטן הירס א הו", ענינו פה אחד. 
"אוקיי", אמרה בחיוך. 
היא רכנה אל עבר מדף הספרים, שלפה את הספר שעל כריכתו תמונה של פיל, התיישבה בקצה המיטה והחלה להקריא. הקשבנו בהאזנה מלאה. מדי פעם בפעם עצרה, כדי לאפשר לנו להשלים את המשפט. זה לא היה קשה, את הספר כבר ידענו בעל פה. לא היה שום אדם שהקריא ספרים כמוה. היא הייתה כל כך טובה בזה, עד שאפילו לא הייתי צריכה תמונות, יכולתי לדמיין כל סצנה בספר בכוחות עצמי. היא נהגה לשנות את קולה בהתאם לדמות המדברת; זה היה מוחשי ומשעשע. 
כשסיימה את הסיפור אמרה: "עכשיו הגיע הזמן לקריאת שמע". היא הרימה את ידה הימנית ויחד אמרנו: "קל מלך נאמן..." אחר כך הנחנו את יד ימין על עינינו ואמרנו בקול: "שמע ישראל ה' אלוקנו ה' אחד..." ואז