הזמן השבור 2 - אל העיר האפלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הזמן השבור 2 - אל העיר האפלה
הוספה למועדפים

הזמן השבור 2 - אל העיר האפלה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

תקציר

הספר השני בסדרה המצליחה לבני נוער 
לאחר שנשאבה מיקי (מיכאלה) גונן בוקר אחד לתוך ספר מסתורי, ומצאה את עצמה בממלכה עתיקה בימי הביניים, התהפכו חייה לחלוטין. במהרה התברר לה הסוד שעד לאותו רגע הוסתר מפניה — אביה לא נהרג אלא נמלט מפני מעסיקיו לשעבר, אנשי המעבדה רבי־העוצמה, המאיימים לחסלו לאחר שהצליח לבנות פורטלים המאפשרים מסע בזמן.
כעת, גם חייה של מיקי נמצאים בסכנה נוראית.
על מנת לשרוד, חייבת מיקי לצאת שוב לדרך לא ידועה, והפעם ברחובותיה האפלים ושורצי התככים של שיקגו במאה התשע־עשרה. יחד עם פייטרו, מאלף בזי הציד המקסים, ויעל, חברתה מישראל, ממשיכה מיקי את מסעה המסחרר בין נשפים מפוארים לקרבות עם נערי רחוב חסרי־כל, הרפתקאות סוערות בלב הערבות האינדיאניות ומרדפים עוצרי נשימה.
צעד אחר צעד מתקרבת מיקי אל האמת, אך עד מהרה היא מגלה ששום דבר איננו כפי שנראה בתחילה. גם האנשים הקרובים אליה ביותר מסתירים סודות אפלים, ומתחת לפני השטח אויבים מסוכנים מתכננים את המהלך הבא. על מנת להציל את עצמה ואת האנשים שהיא אוהבת, יהיה על מיקי ללכת רחוק יותר מכפי שאי פעם האמינה שתהיה מסוגלת.

הספרים בסדרת "הזמן השבור" זכו להצלחה רבה ולשבחי הביקורת והקוראים כאחד. הספר הראשון בסדרה נבחר למצעד הספרים של משרד החינוך.

פרק ראשון

פרק 1
 
ירושלים 2010

הגשם שירד בתחילה טיפות־טיפות הפך במהירות למטר אלים וסוחף, אך ד"ר יאיר גונן לא הפסיק לרוץ. אם יעצור — ימות, הוא ידע היטב. גופו העייף משך את עצמו בכוח קדימה, אך רגליו כשלו שוב ושוב, מוֹעדות על העלים החלקלקים שריפדו את קרקעית היער הספוגה מים.
כשיצא לדרך עוד ניסה ד"ר גונן להגן על ראשו ולהתכסות במעיל, אך עד מהרה התייאש והשליך את המעיל הכבד מגשם על האדמה. ענפים דקים וחדים נשברו על גופו ושרטו בחדות את פניו, אך הוא התעלם מהם. איפה הבקבוק? חלפה בו לפתע מחשבה מעוררת אימה. הוא שלח יד רועדת לתוך הכיס. עדיין שם. כן. הוא התנשף בכבדות ותחב את הבקבוק יקר הערך עמוק עוד יותר לתוך כיס מכנסיו והמשיך לרוץ לאורך הדרך הבוצית והמשובשת הלאה, לעומק היער. שרק לא יחליק. שרק לא ייפול. היכן הם? האם הם מאחוריו? בעלטה הנוראית שסביבו הוא לא היה בטוח היכן הוא נמצא. הוא לא היה בטוח בדבר. הוא רק ידע שעליו להסתלק משם, ומהר ככל האפשר.
נדמה היה לו שהוא רואה במרחק כמה אורות מהבהבים, אולי מהמעבדה. אם כן, חשב, עליו לרוץ לכיוון ההפוך. הוא קילל את הגשם. אלמלא הגשם יכול היה לשמוע את צעדיהם, לדעת אם הם כבר שם, נושפים בעורפו. אבל במזג האוויר הארור הזה הדבר היחיד שיכול היה לשמוע היה את יללותיהן ונהמותיהן של חיות הלילה, שהסתתרו בין העצים, אורבות לו גם הן.
ציפור צרחה בשמים ומיד לאחר הצווחה מחרישת האוזניים נשמע שוב רעם מתגלגל, שהתנפץ באלימות בשמים השחורים שמעליו. ד"ר יאיר גונן שלח מבט מהיר לעבר זרועו, שנחתכה בזמן שהשתחל החוצה דרך פיר האוורור והתחמק מרודפיו. כשהם הדליקו את צ'יפ האיתור, זרם חשמלי זעיר חלף בזרועו, והוא ידע שזמנו קצוב. הוא הצליח לחמוק מהם שנייה לפני שפרצו לחדר שדרכו נמלט. הוא הספיק לבצע את השיחה שרצה, והספיק לארוז את הציוד החשוב, אך הוא נפצע במנוסתו, וכעת דקר בגופו הכאב ובגדיו היו ספוגים מי גשם ודם.
ציפור הטרף צווחה שוב, והקפיצה את לבו. ד"ר יאיר גונן הסתובב אחורה מבוהל. מהיכן הגיעו הצלילים? ברק רב עוצמה קרע את השמים והאיר את היער שסביבו באור כחול מפחיד. האם המערה קרובה? עליו רק להגיע לנקודת המפגש. קדימה. הוא חייב להגיע. הוא חייב.
נדמה היה לו שהעולם נעשה אטי יותר. הוא לא הרגיש יותר את גופו, ולרגע לא הצליח להחליט האם הוא עדיין רץ, או שקרס כבר לפני כמה מטרים, וכעת הוא שוכב על האדמה הבוצית ומתפלל שרודפיו אבודים ביער, כמוהו. הוא התנשם בכבדות נוראית. כמה דם איבד? הוא התפלל שלא יאבד גם את הכרתו ויתמוטט חסר אונים, באמצע היער. הם ימצאו אותו בקלות, וזה יהיה הסוף. הכאב שפילח את רגליו היה משתק. הוא לא הצליח לראות את החתכים מבעד לשכבות הטינופת והבד, אולם הכאבים החדים שדקרו בצלעותיו ובזרועותיו הבהירו לו בדיוק היכן הוא נפצע. לפחות כמה מצלעותיו נשברו, בכך היה בטוח. זרועו נחתכה חתך שהוא היה חייב לחטא, אם הוא רוצה לשרוד ולא למות מאלח דם. תנשום, ציווה על עצמו יאיר. תנשום. הוא הרים את מבטו לסופה. נדמה היה לו שהיא החלה להתרחק, והרעמים התנפצו כעת ברעש עמום יותר ונעו צפונה.
הוא לפת בכוח את הבקבוק שבכיסו וניסה להסדיר את נשימותיו ומחשבותיו. הנוזל הארור שבבקבוק הקטן היה שווה הרבה יותר מחייו. הוא ניסה לנשום נשימה עמוקה, אך זעקת כאב נמלטה מבין שפתיו, והוא מיד חסם את פיו בידו המלוכלכת. בתנועה עדינה הפשיל ד"ר גונן את שולי חולצתו ומשך אותה כלפי מעלה. פניו החווירו כאשר ראה את עומק הפציעה. הגשם נחלש כעת, ותחת אורו הכסוף של הירח, שחדר מבעד לעלוות העצים, פצעיו זהרו בנוגה משונה וחולני. הוא תהה אם גופו יעמוד במסע הצפוי. האם יצליח להמשיך הלאה? ולפתע מחשבה אחרת, מכאיבה יותר מכל פצע, הלמה בראשו. בתו האהובה, מיכאלה. מיקי שלו. היא לא יודעת דבר. ואיך תדע? בפעם האחרונה שדיברו הוא אמר לה שלא יגיע בזמן לארוחת הערב, שעליו להישאר במעבדה ושיתראו למחרת בצהריים, כשתחזור מבית הספר. היא אפילו לא ידעה מה הניסויים שהוא ערך. ועכשיו? נדמה היה לו שחיים שלמים עברו מאז השיחה ההיא.
אתה. חייב. לקום. קום עכשיו. קום למענה, ציווה על עצמו יאיר ללא קול. בכוחות אחרונים הוא הצליח להתגלגל על צדו ולעבור למצב ישיבה, משך את התרמיל מגבו ופתח אותו בידיים רועדות. בהבזק של גאונות הוא ארז כמה חפצים לפני שנמלט מהמעבדה, ולשמחתו ראה גם את תיבת העזרה הראשונה שדחס לתא הקדמי. הוא פתח את התיבה ושלף ממנה יוד וכמה גזות סטריליות והחל לחטא את החתך הגדול ביותר, בזרועו. הסכין שבה דקר אותו המאבטח הראשון, לפני שנמלט ממנו וזינק לתוך פיר האוורור, הצליחה לגרום נזק גדול. האומץ שבלבו עמד לאזול, והוא ידע שעליו להילחם בעייפות שהלכה והתפשטה במהירות באיבריו. "איבדת דם, לכן אתה עייף," דיבר אל עצמו בקול רצוץ, ואז המשיך לחטא את הפצע בזהירות ובשפתיים חשוקות, ולבסוף עטף את הזרוע היטב. זה יספיק בינתיים, חשב, והתעלם משאר החתכים, שהיו חמורים פחות. הוא ניסה לבודד את קולותיהם של רודפיו מתוך הרעשים הרבים שמילאו את היער. האם הם עדיין בעקבותיו, או שחזרו אחורה כדי להצטייד?
הוא תיאר לעצמו שזוהי תוכניתו של הפרופסור. לחזור אחורה, לאסוף אנשים נוספים, ולצאת שוב לדרך, והפעם חמושים בציוד משוכלל. הפרופסור לא ירוץ אחריו בלילה כמו חיה אבודה. לא. הרי חדר האבטחה של המעבדה מכיל נשק ומשקפות ראיית לילה מהסוג המתקדם ביותר. וכמובן, היה גם הצ'יפ. כמו כל אנשי המעבדה, גם בגופו של ד"ר יאיר גונן הותקן צ'יפ איתור זעיר ביום שבו החל לעבוד במעבדה הסודית על הניסוי שבאופן רשמי כלל לא היה קיים. מספיק שהם יפעילו את ציוד המעקב, ולא משנה באיזו נקודה על פני כדור הארץ הוא יתחבא, הלוויינים של המעבדה ימצאו אותו. הוא ניסה לעקור את הצ'יפ מזרועו, אך המכשיר הזעיר כבר מזמן לא היה בנקודה שבה הזריקו אותו. כעת הוא נמצא איפשהו בתוך מחזור הדם שלו, נע לאורך ורידיו כמו פצצה מתקתקת שאין שום דרך להוציאה. לא, ידע יאיר גונן, לא היה לו כל סיכוי מול כל אלה. אם הוא רוצה להסתלק, להיעלם כדי לשרוד, עליו לעשות זאת עכשיו, ובדרך היחידה שהצליח להעלות על דעתו. רק דרך אחת תבטיח שיראה אור יום. ורק דרך אחת תרחיק את החומר רב־העוצמה שבבקבוק מידיו של פרופסור שטראוס המסוכן.
הוא הציץ במכשיר הקשר המאובטח שבאמצעותו שלח הודעה לחברו הטוב ביותר, ד"ר יובל מנדל, החוקר שעמו יצר את הנוזל המסתורי. הוא לא ידע אם הוא יבוא לנקודת המפגש. יובל הרי לא יודע דבר. אך אם היה לו סיכוי כלשהו להציל את עצמו, הוא היה זקוק לעזרתו. המסך היה שחור. אין תשובה. לעזאזל, הוא קילל. הגשם החל לטפטף שוב, מתחזק משנייה לשנייה, ושוב נשמעה הצרחה המחרידה של הציפור השחורה שחגה מעליו. עורו סמר.
הוא שב והניף את התיק על גבו, והכריח את עצמו לקום. "הצעדים הראשונים הם תמיד הקשים ביותר," מלמל בניסיון נואש לעודד את עצמו, ואז המשיך וגרר את גופו השבור לעבר נקודת המפגש. האם חברו יגיע בזמן ויציל אותו, או שזו מלכודת, והוא הולך אל מותו? אין לו ברירה, ידע ד"ר גונן היטב. והתפלל שלא טעה.
 
 
הזמן השבור 2 - אל העיר האפלה אריאלה בנקיר
פרק 1
 
ירושלים 2010

הגשם שירד בתחילה טיפות־טיפות הפך במהירות למטר אלים וסוחף, אך ד"ר יאיר גונן לא הפסיק לרוץ. אם יעצור — ימות, הוא ידע היטב. גופו העייף משך את עצמו בכוח קדימה, אך רגליו כשלו שוב ושוב, מוֹעדות על העלים החלקלקים שריפדו את קרקעית היער הספוגה מים.
כשיצא לדרך עוד ניסה ד"ר גונן להגן על ראשו ולהתכסות במעיל, אך עד מהרה התייאש והשליך את המעיל הכבד מגשם על האדמה. ענפים דקים וחדים נשברו על גופו ושרטו בחדות את פניו, אך הוא התעלם מהם. איפה הבקבוק? חלפה בו לפתע מחשבה מעוררת אימה. הוא שלח יד רועדת לתוך הכיס. עדיין שם. כן. הוא התנשף בכבדות ותחב את הבקבוק יקר הערך עמוק עוד יותר לתוך כיס מכנסיו והמשיך לרוץ לאורך הדרך הבוצית והמשובשת הלאה, לעומק היער. שרק לא יחליק. שרק לא ייפול. היכן הם? האם הם מאחוריו? בעלטה הנוראית שסביבו הוא לא היה בטוח היכן הוא נמצא. הוא לא היה בטוח בדבר. הוא רק ידע שעליו להסתלק משם, ומהר ככל האפשר.
נדמה היה לו שהוא רואה במרחק כמה אורות מהבהבים, אולי מהמעבדה. אם כן, חשב, עליו לרוץ לכיוון ההפוך. הוא קילל את הגשם. אלמלא הגשם יכול היה לשמוע את צעדיהם, לדעת אם הם כבר שם, נושפים בעורפו. אבל במזג האוויר הארור הזה הדבר היחיד שיכול היה לשמוע היה את יללותיהן ונהמותיהן של חיות הלילה, שהסתתרו בין העצים, אורבות לו גם הן.
ציפור צרחה בשמים ומיד לאחר הצווחה מחרישת האוזניים נשמע שוב רעם מתגלגל, שהתנפץ באלימות בשמים השחורים שמעליו. ד"ר יאיר גונן שלח מבט מהיר לעבר זרועו, שנחתכה בזמן שהשתחל החוצה דרך פיר האוורור והתחמק מרודפיו. כשהם הדליקו את צ'יפ האיתור, זרם חשמלי זעיר חלף בזרועו, והוא ידע שזמנו קצוב. הוא הצליח לחמוק מהם שנייה לפני שפרצו לחדר שדרכו נמלט. הוא הספיק לבצע את השיחה שרצה, והספיק לארוז את הציוד החשוב, אך הוא נפצע במנוסתו, וכעת דקר בגופו הכאב ובגדיו היו ספוגים מי גשם ודם.
ציפור הטרף צווחה שוב, והקפיצה את לבו. ד"ר יאיר גונן הסתובב אחורה מבוהל. מהיכן הגיעו הצלילים? ברק רב עוצמה קרע את השמים והאיר את היער שסביבו באור כחול מפחיד. האם המערה קרובה? עליו רק להגיע לנקודת המפגש. קדימה. הוא חייב להגיע. הוא חייב.
נדמה היה לו שהעולם נעשה אטי יותר. הוא לא הרגיש יותר את גופו, ולרגע לא הצליח להחליט האם הוא עדיין רץ, או שקרס כבר לפני כמה מטרים, וכעת הוא שוכב על האדמה הבוצית ומתפלל שרודפיו אבודים ביער, כמוהו. הוא התנשם בכבדות נוראית. כמה דם איבד? הוא התפלל שלא יאבד גם את הכרתו ויתמוטט חסר אונים, באמצע היער. הם ימצאו אותו בקלות, וזה יהיה הסוף. הכאב שפילח את רגליו היה משתק. הוא לא הצליח לראות את החתכים מבעד לשכבות הטינופת והבד, אולם הכאבים החדים שדקרו בצלעותיו ובזרועותיו הבהירו לו בדיוק היכן הוא נפצע. לפחות כמה מצלעותיו נשברו, בכך היה בטוח. זרועו נחתכה חתך שהוא היה חייב לחטא, אם הוא רוצה לשרוד ולא למות מאלח דם. תנשום, ציווה על עצמו יאיר. תנשום. הוא הרים את מבטו לסופה. נדמה היה לו שהיא החלה להתרחק, והרעמים התנפצו כעת ברעש עמום יותר ונעו צפונה.
הוא לפת בכוח את הבקבוק שבכיסו וניסה להסדיר את נשימותיו ומחשבותיו. הנוזל הארור שבבקבוק הקטן היה שווה הרבה יותר מחייו. הוא ניסה לנשום נשימה עמוקה, אך זעקת כאב נמלטה מבין שפתיו, והוא מיד חסם את פיו בידו המלוכלכת. בתנועה עדינה הפשיל ד"ר גונן את שולי חולצתו ומשך אותה כלפי מעלה. פניו החווירו כאשר ראה את עומק הפציעה. הגשם נחלש כעת, ותחת אורו הכסוף של הירח, שחדר מבעד לעלוות העצים, פצעיו זהרו בנוגה משונה וחולני. הוא תהה אם גופו יעמוד במסע הצפוי. האם יצליח להמשיך הלאה? ולפתע מחשבה אחרת, מכאיבה יותר מכל פצע, הלמה בראשו. בתו האהובה, מיכאלה. מיקי שלו. היא לא יודעת דבר. ואיך תדע? בפעם האחרונה שדיברו הוא אמר לה שלא יגיע בזמן לארוחת הערב, שעליו להישאר במעבדה ושיתראו למחרת בצהריים, כשתחזור מבית הספר. היא אפילו לא ידעה מה הניסויים שהוא ערך. ועכשיו? נדמה היה לו שחיים שלמים עברו מאז השיחה ההיא.
אתה. חייב. לקום. קום עכשיו. קום למענה, ציווה על עצמו יאיר ללא קול. בכוחות אחרונים הוא הצליח להתגלגל על צדו ולעבור למצב ישיבה, משך את התרמיל מגבו ופתח אותו בידיים רועדות. בהבזק של גאונות הוא ארז כמה חפצים לפני שנמלט מהמעבדה, ולשמחתו ראה גם את תיבת העזרה הראשונה שדחס לתא הקדמי. הוא פתח את התיבה ושלף ממנה יוד וכמה גזות סטריליות והחל לחטא את החתך הגדול ביותר, בזרועו. הסכין שבה דקר אותו המאבטח הראשון, לפני שנמלט ממנו וזינק לתוך פיר האוורור, הצליחה לגרום נזק גדול. האומץ שבלבו עמד לאזול, והוא ידע שעליו להילחם בעייפות שהלכה והתפשטה במהירות באיבריו. "איבדת דם, לכן אתה עייף," דיבר אל עצמו בקול רצוץ, ואז המשיך לחטא את הפצע בזהירות ובשפתיים חשוקות, ולבסוף עטף את הזרוע היטב. זה יספיק בינתיים, חשב, והתעלם משאר החתכים, שהיו חמורים פחות. הוא ניסה לבודד את קולותיהם של רודפיו מתוך הרעשים הרבים שמילאו את היער. האם הם עדיין בעקבותיו, או שחזרו אחורה כדי להצטייד?
הוא תיאר לעצמו שזוהי תוכניתו של הפרופסור. לחזור אחורה, לאסוף אנשים נוספים, ולצאת שוב לדרך, והפעם חמושים בציוד משוכלל. הפרופסור לא ירוץ אחריו בלילה כמו חיה אבודה. לא. הרי חדר האבטחה של המעבדה מכיל נשק ומשקפות ראיית לילה מהסוג המתקדם ביותר. וכמובן, היה גם הצ'יפ. כמו כל אנשי המעבדה, גם בגופו של ד"ר יאיר גונן הותקן צ'יפ איתור זעיר ביום שבו החל לעבוד במעבדה הסודית על הניסוי שבאופן רשמי כלל לא היה קיים. מספיק שהם יפעילו את ציוד המעקב, ולא משנה באיזו נקודה על פני כדור הארץ הוא יתחבא, הלוויינים של המעבדה ימצאו אותו. הוא ניסה לעקור את הצ'יפ מזרועו, אך המכשיר הזעיר כבר מזמן לא היה בנקודה שבה הזריקו אותו. כעת הוא נמצא איפשהו בתוך מחזור הדם שלו, נע לאורך ורידיו כמו פצצה מתקתקת שאין שום דרך להוציאה. לא, ידע יאיר גונן, לא היה לו כל סיכוי מול כל אלה. אם הוא רוצה להסתלק, להיעלם כדי לשרוד, עליו לעשות זאת עכשיו, ובדרך היחידה שהצליח להעלות על דעתו. רק דרך אחת תבטיח שיראה אור יום. ורק דרך אחת תרחיק את החומר רב־העוצמה שבבקבוק מידיו של פרופסור שטראוס המסוכן.
הוא הציץ במכשיר הקשר המאובטח שבאמצעותו שלח הודעה לחברו הטוב ביותר, ד"ר יובל מנדל, החוקר שעמו יצר את הנוזל המסתורי. הוא לא ידע אם הוא יבוא לנקודת המפגש. יובל הרי לא יודע דבר. אך אם היה לו סיכוי כלשהו להציל את עצמו, הוא היה זקוק לעזרתו. המסך היה שחור. אין תשובה. לעזאזל, הוא קילל. הגשם החל לטפטף שוב, מתחזק משנייה לשנייה, ושוב נשמעה הצרחה המחרידה של הציפור השחורה שחגה מעליו. עורו סמר.
הוא שב והניף את התיק על גבו, והכריח את עצמו לקום. "הצעדים הראשונים הם תמיד הקשים ביותר," מלמל בניסיון נואש לעודד את עצמו, ואז המשיך וגרר את גופו השבור לעבר נקודת המפגש. האם חברו יגיע בזמן ויציל אותו, או שזו מלכודת, והוא הולך אל מותו? אין לו ברירה, ידע ד"ר גונן היטב. והתפלל שלא טעה.