הדמות מאחורי המראה

דברי פתיחה

ספר זה מתבונן בנרקיסיזם כתופעה בנפש המרוכזת בעצמה. זה המבט האגוצנטרי המופנה לאחרים, לעולם ולתופעת החיים. זו דרך חשיבה והתייחסות שבה אדם שם את עצמו במרכז ואת נקודת מבטו מעל כל דבר, כוודאות שלא ניתן לערער עליה ולנהל עליה משא ומתן, בבחינת "ייקוב הדין את ההר!". באופן גלוי, לא מזהים באדם זה ניסיון להתבוננות ומחשבה שנייה, בתקשורת עם הזולת, והוא נמצא בשכנוע עצמי ובהצדקה עצמית שמתחזקים ככל שמשהו מאיים עליו ועל תפיסת המציאות שלו. לא מדובר בתסמונת או בתופעה שעשויה מקשה אחת, שבעיקרה מסתתרת מאחורי תדמית חיובית, הגיונית ונורמטיבית. גם לא מדובר ב"ביטחון עצמי", או ב"הערכה עצמית" גבוהה, כמאפיינים של האישיות, אף על פי שיכול להיווצר רושם כזה; זו גם לא "אנוכיות", כשלעצמה, שלרוב היא גלויה ואינה מפריעה בהכרח ליחסים בין־אישיים תקינים. מדובר כאן באדם המרוכז בעצמו, בלי יכולת להסתכל על עצמו מהצד, מתוך הבנה שלמטבע יש שני צדדים, ובלי יכולת לאפשר הידברות ודיאלוג עם הזולת. כנרקיס המיתולוגי המאוהב בדמותו המשתקפת במים, הוא זקוק לאחר כמראה שמשקפת ומהדהדת את הקסם, את החשיבות העצמית ואת תחושת העליונות שלו. הוא תופס את עצמו כדמות אידאלית ומצפה שאחרים יראו אותו באותו האופן; האידאלי והריאלי נעשים לישות אחת בנפשו, וכך הוא נעשה בלתי נגיש ויחסיו עם אנשים עולים על שרטון. הוא משדר לאחרים את המסר: "או שנלך בדרכי, או שלא נהיה יחד!" (My way or highway).

הספר הוא מסע אישי להבנת התופעה על רבדיה השונים ועל השפעותיה על הזולת ביחסים, ובו תהייה אם ניתן לסמן את הגבולות בין דאגה לעצמי, לרווחתי ולהתפתחותי ובין עיסוק בעצמי עד כדי הפרזה בערכי ובטובתי, בעודי מפחית, במישרין או בעקיפין, בערכו של הזולת ואף מבטל אותו. השאלה היא מתי וכיצד הריכוז בעצמי הופך לפתולוגי. לאורך הקריאה, הקורא יכול לעקוב אחר היחסים המוצגים בפרקים השונים, להתבונן בהם יחד עימי ולסמן לעצמו, על פי ראות עיניו, את הגבולות והקווים האדומים שלו ביחסים עם אנשים. הספר מתבונן ביחסים ובהפרעות שנוצרות בהם על רקע מגבלה או הפרעה נפשית.

המסע בא לידי ביטוי במאמרים שכתבתי בנושא. למאמר הראשון קראתי "כקול קורא במדבר", ביטוי המתמצת את החוויה של מי שחי עם נרקיסיסט, ילדים ובני זוג שקולם לא נשמע, כשהם לכודים בקשר ששוחק אותם כל עוד הם אינם מסוגלים לזעוק "המלך הוא עירום". הגעתי לעסוק בנושא דרך מפגש עם מטופלים שסבלם לא נרגע בעזרת פסיכותרפיה דינמית, המשקפת להם את מצוקתם ומפרשת להם דברים שהם מכירים ויודעים היטב. למרות הטיפול, הם אינם יכולים לשים את האצבע על מה שלא בסדר ביחסים עם ההורה או עם בן הזוג. השאלה שנשארת פתוחה תמיד היא: "מי לא בסדר ביחסים, אני או הוא/היא?". הדובר, המטופל, תמיד נשאר עם רגשות אשמה וזעם בלתי מוסברים. חיפשתי דרכים שונות להבין את התופעה. האנליזה המניחה שהטיפול הנפשי מתרחש במישור הפנטזיה של המטופל, נראתה בלתי מתאימה בחלק מן המקרים. הגעתי להבנה שייתכן שמשהו בסיסי אינו תקין בהתנהגות אדם המייצרת כאב, סבל ואשמה, שהמטופל אינו יכול לזהות את מקורם, ואינו יכול לשחרר לבד, כי הוא אינו רשאי לדעת את המתרחש בנפשו של אותו אדם, הורה או בן זוג. המטופל הרי הפנים את ההורה שגורם לו סבל, כך שקונפליקט מתמשך ביחסים עימו הוא גם קונפליקט פנימי עם הדמות שבפנים, שהפכה להיות חלק ממנו. הסכסוך הזה בנפש מלווה תמיד בבלבול וברגשות אשמה, משום שהמטופל מצוי בקונפליקט פנימי בלתי פתיר, מעין אסיר או שבוי של דמות קשה של ההורה, שבמסרים גלויים וסמויים מציבה לילד תנאים כדי לזכות בקבלה ובאהבה (Apter, 2012).

כך הגעתי להכרה שמדובר בהתעללות נפשית סמויה שנובעת מהפרעות נרקיסיסטיות, שבהן לא מתקיימת נפרדות או מובחנות בין אני ואתה. ההבנה הפשוטה היא שהמטופל או המטופלת אינם יכולים להעלות על דעתם שהאם או האב מתעללים בהם נפשית. הם חווים דיסוננס־קוגניטיבי שמודחק לתת־מודע: ההורה שאמור לדאוג להם - מתעלל בהם. מבחינת הגיון הנפש שלהם, לא יכול להיות ששני הדברים נכונים. כך הם סובלים מבלבול ומשחיקה פנימית נוכח העובדה שההורה הופך להיות גורם־לחץ (Stressor) תמידי שאין להם דרך לזהות אותו, להבין אותו ולהתגונן מפניו.

בעבודתי המקצועית במרוצת השנים, מצאתי שההיבטים הנרקיסיסטיים בנפשם של מטופלים רבים ובני משפחתם שפגשתי בקליניקה הם גורם מכריע, מחד גיסא, ביצירת המצוקה הנפשית שלהם, ומאידך גיסא, בקושי שלהם להחלים ולצאת לחופשי. כל טראומה היא גם פגיעה נרקיסיסטית, ולכן ההחלמה כה קשה; זעם נרקיסיסטי מודחק שלא מצא פורקן וחיבור למקורותיו מתחבא מאחורי מצבי דיכאון וחוסר הגשמה בעבודה ובזוגיות; יחסים עם אדם הסובל מהפרעה נרקיסיסטית הם בעצם התנסות טראומטית מתמשכת, שהופכת להיות פוסט־טראומה כרונית, שבה הנפגע נדרש להפוך לאובייקט עבור אחר משמעותי הדורש ממנו ציות מלא והכרה בו כיחיד ומיוחד. עיוותים נרקיסיסטיים שונים יוצרים הפרעה נפשית לא מאובחנת כיאות כאשר הנפגעים מתקשים להכיל פערים בין הכוונות הטובות של המטפלים והמחנכים ובין מעשיהם בפועל - אותו דיסוננס שהזכרתי. התוצאה היא שגדלים ילדים "בלתי נראים", ילדים "שקופים", בני אדם מתוסכלים שלא ראו אותם כפי שהם ולא התחשבו בצרכים האמיתיים שלהם (פרקים 1 ו-2). עבודתה החלוצית של אליס מילר (1992) הפנתה אומנם את המודעות לנושא, ובכל זאת ההבנה שהפרעה זו היא רעה חולה, ושמדובר בהתעללות נפשית חמקמקה שפוגעת בנפשם של רבים לא פחות מהתעללות מינית ופיזית, עוד לא התקבעה בתודעה הציבורית. בהתעללות נפשית אין "סימנים" או "ראיות" שהקורבן יכול להראות כשהוא מתלונן. התכחשות לבעיה מצד התוקפן אינה מאפשרת לקורבנותיו להתעמת עימו ולהתמודד עם הבעיה בצורה נאותה, בלי לפתח הפרעה נפשית בעצמם. מילר יצאה בזמנו למסע ציבורי שבו חשפה והוקיעה גישות חינוכיות המאפשרות פגיעה בילדים ומצדיקות אותה, וטענה שמלבד טיפול נפשי, שרק מעטים נעזרים בו, חשוב במיוחד החינוך, כשם ספרה, בראשית היה חינוך (מילר, 2010).

נוויל סימינגטון (Symington, 1993), פסיכואנליטיקאי בן תקופתנו, מעלה בספרו Narcissism את השאלה באיזו מידה אנחנו, בני אדם, מסוגלים לקבל ביקורת, ומפנה את תשומת הלב לנזקים של הדפוסים הנרקיסיסטיים בכל מקום שבו הם פועלים. הוא סבור ש"מאוד חשוב לזהות אנשים הנשלטים על ידי מבנה בעל אופי נרקיסיסטי, מאחר שאנשים אלה, מוכשרים ככל שיהיו, גורמים לנזקים גדולים למבנים החברתיים שלהם הם שייכים, למשפחות שלהם, לארגונים שבהם הם עובדים ולחברה כולה" (שם: 10). כלומר, ההפרעה אינה מצויה רק בפרטים ובמשפחות; גם ארגונים יכולים להיות נגועים בזה ולתפקד במצב פתולוגי כשהם אינם מסוגלים לזהות נרקיסיסטים שנמצאים בעמדות מפתח ולהרחיק אותם. לא פחות חשוב הוא שנהיה מסוגלים לזהות "ליקויי ראייה" באופיינו שלנו, ואף אחד מאיתנו אינו נקי מזה, מתברר שגם לא אליס מילר. אחרי מותה פרסם בנה, מרטין מילר, פסיכותרפיסט בעצמו, ספר אוטוביוגרפי ששמו הדרמה האמיתית של הילד המחונן (פורסם בגרמניה ב-2010, אצל סלע, 2016), ובו גולל את מסכת היחסים עם אימו, שהייתה ניצולת שואה, ואת המצבים שבהם הוא עצמו חווה את הדרמה של הילד שתיארה בספריה.

כן מעיר סימינגטון, בעקבות ברונו בטלהיים (Bettelheim, 1983), שמי שלומד מקצועות טיפוליים ופסיכואנליזה יכול להשתמש בידע זה כדי לשפוט אחרים ולא להתבונן באמת בעצמו, וכך להתעלם מביקורת ומאנליזה עצמית. אחת הדרכים שבהן אדם הנשלט על ידי זרמים נרקיסיסטיים הורס ידיעה עצמית, כפי שכנראה רובנו יודעים, היא השלכה של היבטים בלתי רצויים לו על אחרים: קנאה, קנאות, סדיזם וכל דבר - ומי שמתאים ביותר להשלכות של מטפל הוא כמובן המטופלים שלו. לו ידעתי לפני עשרים שנה את מה שאני יודע היום על עצמי ועל חיי הנפש שלי, הייתי מרוצה מאוד. אבל הצל שלנו גדל יחד עימנו, כך שהבורות כנראה אינה נעלמת, לא משנה כמה החכמנו. הוגה הודי (Dwarakmath, 1992) מספר על משרת שאדונו, שעורך מסיבה בכפר, שולח אותו בלילה, לקראת המסיבה, לשים פנס "שם בחושך". המשרת חוזר מותש ובאיחור, ואומר בהתנצלות שלא הצליח למצוא את החושך.

פרקי הספר

פרקי הספר מוצגים בסדר שבו נכתבו, אך אין בהם בהכרח רצף רעיוני מחייב. הם התפתחו באופן שבו פגשתי את הנושאים הקליניים והתיאורטיים שעליהם כתבתי, ברמת הבנתי באותה עת. הבנה זו התפתחה ככל שהתוודעתי להיבטים התיאורטיים של הנושא, וככל שהעשרתי את ניסיוני הקליני במפגש עם מטופלים נפגעי נרקיסיזם. בכל סוגיה שבה עסקתי, ניסיתי לשלב תיאוריה וקליניקה, כדי לייצר גשרים בין הלכה למעשה ובכך לקרב את הנושא למטפלים ולציבור הרחב. זאת המטרה הבסיסית של הספר: לקרב את התיאוריה לפרקטיקה הקלינית, ולאפשר בכך את זיהוי המרכיבים הפוגעניים שעומדים מאחורי התלונות הגלויות שעימן אנשים מגיעים לטיפול. מטרה נוספת היא להמחיש עד כמה התופעה נפוצה ומתבטאת ביום־יום של רבים החיים בחברה הנורמטיבית. המטרה היא להפנות את תשומת הלב להתעללות נפשית סמויה וחמקמקה שרבים סובלים ממנה ואינם יודעים לזהות אותה ולקרוא לה בשם. רבים מאלה שהתקשרו אליי בעקבות המאמרים שלי, אמרו שלראשונה הם הבינו ממה הם סובלים. המאמרים שיקפו להם באופן די מדויק את מצבם הנפשי ביחסים עם אדם הסובל מהפרעה נרקיסיסטית. אני מתרשם שהספרות המקצועית עוסקת בעיקר באפיון ההפרעה הנרקיסיסטית, ולא די בקורבנות של אדם עם הפרעה כזאת.

גרסה של ארבעת הפרקים הראשונים פורסמה באתר "פסיכולוגיה עברית". סוגיות מסוימות חוזרות ומופיעות בפרקים השונים, אבל בהקשרים שונים, כדי לבסס הבנה רחבה של מה שנראה בעיניי כ"תצרף נרקיסיסטי", הפרעה שמוצאת ביטוי באופנים שונים באדם וביחסים שלו עם אחרים.

פרק 1, כקול קורא במדבר (התפרסם ב-2008), משקף את המפגשים הראשונים שלי עם המצוקה של אנשים שגדלו במשפחה נרקיסיסטית. הבאתי שם דוגמאות רבות מהקליניקה, ששכנעו אותי שזיהוי הבעיה ביחסי הורה־ילד מפזר את הערפל המכסה את מצוקתו של המטופל, ומאפשר לטיפול למצוא כיוון.

פרק 2, תעתועי המראה הנרקיסיסטית, ממשיך לתאר את שדה המוקשים ביחסים עם נרקיסיסט, מתמקד בדפוסי התנהגותו ומראה כיצד עיוותים נרקיסיסטיים ביחסים, על רקע נוקשות בדפוסים רגשיים או אידאולוגיים, מייצרים עיוורון לרגשות של האחר. הדיון מצביע על העברה בין־דורית של דפוסים אלו ועל הקושי של הנפגעים ליצור גבולות עם הפוגע ולפתח חוויית נפרדות.

פרק 3 הוא התבוננות בהתפתחות הנרקיסיזם בחיי הנפש של גיבור ספרו של אוסקר ויילד, תמונתו של דוריאן גריי, המתאהב בדמותו היפה המשתקפת מהציור שלו, והנערצת על ידו ועל ידי שני גברים בוגרים שגילו וליוו אותו. ההיקסמות שלהם מדוריאן עודדה את התפתחות הנרקיסיזם ואת התפיסה האומניפוטנטית שלו, והפכה אותו לעיוור לרגשות של אחרים, עד כדי רשעות והסרת כל רסן מוסרי. ההערצה של דוריאן מצד "אבותיו הרוחניים" לוותה בגיבוי פילוסופי שנותן דרור להדוניזם ושם את האסתטיקה מעל האתיקה. הפרק הוא מעין "תיאור מקרה" המראה כיצד ההזדהות של אדם עם דמותו האידאלית, "בחירה מוגזמת של העצמי", בניסוחו של סימינגטון, מביאה לפסיכופתולוגיה שבעקבותיה נעלם האחר כישות אנושית שעימה מקיימים יחסי גומלין ודיאלוג לא־פוגעני.

פרק 4 הוא עוד "תיאור מקרה" המתבסס על ספרו של מילן קונדרה, החיים הם במקום אחר. הספר מתאר את התפתחותו של ירומיל, מלידתו ועד מותו, כילד, כמשורר וכגבר, ליד אימו, שמבחינתה העניקה לו הכול, אבל גם חנקה אותו, חיה דרכו וחסמה כל אפשרות שלו לפתח חיים משלו ולהתפתח כישות נפרדת ממנה, מתוך הצורך הנפשי שלה למלא את הריקנות בחייה. המקרה הוצג כאב־טיפוס של פסיכופתולוגיה במשפחה נרקיסיסטית, שבה מתקיימים יחסים של תלות שיתופית (Codependency) המזינה את עצמה ומקבעת יחסים של שולט־נשלט. האם הייתה מושקעת כולה בשאלה מה יעניק לה את החיים שהיא מתאווה להם, ומה ייתן לה סיפוק ויהדהד את חלומותיה. ירומיל, אפוא, לא נולד, לא הפך לישות בשר ודם. הוא נותר יציר רוחה של האם.

היחסים בין ירומיל לאימו מדגימים וממחישים את יכולתה של הפנטזיה לעצב ולחולל עולם שלם. סימינגטון מעיר בהקשר זה ש"השימוש במונח 'פנטזיה' מוביל אנשים לחשוב בדרך כלל שמדובר בדבר־מה שאינו אמיתי, ואולם פעולה בפנטזיה היא פעילות נפשית אמיתית לגמרי. זו פעולה שמשפיעה על תהליכים נפשיים ורגשיים במחולל הפעולה, ומשפיעה גם על אותם תהליכים במוחותיהם של מי שבא במגע קרוב עם אותו אדם" (שם: 115). היחסים בין ירומיל ואימו הם דוגמה טרגית למציאות מעוותת שנוצרה בנפשה של האם, ובעיקרון זו המציאות של מי שחי עם אדם הסובל מהפרעה נרקיסיסטית.

פרק 5 ממקד מבט על דפוסים פוגעניים (Abusive) ביחסים בין אנשים, שהמכנה המשותף הבולט ביניהם הוא הנוקשות והמוחלטות בציפיות של אדם מעצמו ומאחרים, ושמבטאים עצמי מואדר ואידאליזציה - או ליקוי בהתפתחות. אלו אינם מאפשרים הזדהות עם רגשותיו של הזולת, לגיטימציה לעמימות ולאמביוולנטיות ומרחב חופשי ליצירה, ונראים כהגנה מפני מפגש עם החיים ועם מה שהם מביאים. הנרקיסיסט מתמזג עם זולתו, ניזון ממנו, ובה בעת שולט בו ומנהל אותו.

פרק 6 הוא דיווח על דיון מונחה של קבוצת תמיכה לנפגעי הורות נרקיסיסטית, שהיו אצלי בטיפול פרטני לפרקי זמן שונים. המפגשים התקיימו במסגרת קבוצה סגורה בפייסבוק שפעלה במשך כעשרה שבועות. השיתוף של חברי הקבוצה התנהל תוך הנחיה בראשי פרקים של נושאים מרכזיים ביחסים עם הורה נרקיסיסט, ובכלל זה תקשורת, שליטה, הזנחה, ספק עצמי, בעיית שייכות ביחסים מחוץ למשפחה והצורך לפתח חמלה עצמית על רקע האשמה והביקורת העצמית שמאפיינות את הנפגעים. התרשמתי שזו הייתה חוויה מעצימה עבור המשתתפים, שנוכחו שהם אינם היחידים שהתנסו בסוג כזה של יחסים, שבהם היו מושקעים במאבק מתמשך על הישרדותם הנפשית.

פרק 7, מסרים גורליים: מסרים של הורים ככתב - חידה לילד, מפנה את תשומת הלב לתקשורת הורה־ילד, ולאופנים שבהם תקשורת זו מעצבת את תפיסתו העצמית של הילד, דרך מסרים סוגסטיביים המקבעים את זהותו ואת דפוס היחסים שלו עם אנשים. גם כאן נדונים יחסי הורה־ילד בעזרת תיאורי מקרים, במונחים של העברה בין־דורית, שבה ההורה "מפקיד" בנפש הילד עניינים לא־סגורים בחייו שלו. המסרים אופיינו כ"גורליים", במובן זה שבין שהילד מקבל אותם ובין שהוא מתנגד להם, הוא נשאר לכוד בהם ואינו חופשי להתפתח בדרכו ולחיות את חייו שלו.

פרק 8, נרקיסיזם כהפרעה ביחסים בין־אישיים, מסכם את התפיסה המוצגת בספר, שעל פיה יש לראות הפרעות נרקיסיסטיות כפסיכופתולוגיה של יחסים בין־אישיים. הפרק מציג את הייחוד של ההפרעה הנרקיסיסטית, ומתבונן בהיבטים התיאורטיים של ההפרעה דרך תיאוריית הנרקיסיזם של סימינגטון. לתפיסתו, האדם הנרקיסיסטי הוא אדם שמוקדם בחיים פנה נגד האם, אבל מאחר שהוא אינו יכול לשרוד בלעדיה, הוא נעשה כמו אסיר שלה. כלומר הוא נעשה חצוי בנפשו - הוא זקוק לה לצורכי הישרדות, אבל אינו רוצה בה כאובייקט להתקשרות אמוציונלית. זה הופך אצלו להיות המודל ליחסים עם הזולת שנלכד בפיצול הזה, והופך עבורו לאובייקט לסיפוק צרכיו הפתולוגיים.

פרק 9 דן בשאלה האם נרקיסיסט יכול להשתנות? ההבנה הבסיסית היא שנרקיסיזם הוא דפוס הגנתי נוקשה, ולכן המפגש עימו בטיפול, כמו ביחסים במשפחה ובעבודה, הוא קשה ומאתגר. בהיותו מרוכז בעצמו קשה להגיע אליו, והוא מתקשה להיות בעמדה שבה מישהו מלמד אותו משהו. ההבנה של סימינגטון ואריך פרום היא שיש אליו גישה אם משקפים לו, ללא שיפוט, עד כמה הוא מרוכז בעצמו. בכל מקרה, תהליך הטיפול הוא מורכב בכל גישה תיאורטית שנבחר. האתגר של המטפל הוא איך לשמור על חירותו ועל אחרותו, ולהישאר נוכח ואמפתי אל מול המטופל, למרות כל המכשולים שהוא שם לפתחו.

פרק 10 מציג מבט על עקרון ההדדיות ביחסים בין־אישיים, סוגיה שהעסיקה את האדם החושב מאז ומתמיד. מטרת הדיון בנושא היא להציג את הקוטב הנגדי לנרקיסיזם, מעין "תרופה" לכוח הכבידה של הנרקיסיזם בנפשו של כל אדם. נראה ש"האחר" הוא כל הדברים שאנו חושבים עליו: אוהב, אויב, חבר, יריב, זר או מכר. כך או כך, מפגש עם האחר הוא מפגש עם הלא־נודע, ולכן מעורר חרדה, אך כל עוד יכולה להתקיים הידברות, בני אדם יכולים לשנות עמדות ולהשתנות ולעצב מחדש את ההדדיות במרחב המשותף ביחסים ביניהם. הדדיות זו נפגעת כשאנשים עושים שימוש נרקיסיסטי באחר בהצדקות שונות, ובפגיעות שלהם, שהאחר צריך כל הזמן להרגיע, וכך הם מנהלים את היחסים שלהם, כמו על פי תסריט סובייקטיבי או נרקיסיסטי ידוע מראש.

הנספח מבט אל האימא המיתולוגית מספר על יחסי בן ואם של גבר עם אם נרקיסיסטית, שנמצאת בחייו ובתודעתו בכל מהלכי חייו. המעניין בסיפור הוא לראות כיצד כל חייו ודרך מחשבתו והפרשנות שהוא נותן לאירועים בחייו נצבעו על ידי היחסים עימה והושפעו מהם.

לבסוף, הערה לגבי השפה שבה מדבר הספר: למעשה, יש שתי שפות שנשזרות זו בזו; השפה המדוברת על ידינו בשגרה, והשפה של המושגים הפסיכולוגיים והתיאורטיים. שפות אלה חופפות לעיתים (כגון משבר, מצוקה, אהבה, חלום, חרדה), והן שונות במקרים אחרים, אף שמדובר באותן מילים (למשל הדחקה, השלכה או נרקיסיזם). יגאל (2019), אשר כותב על "אוצר המילים של הנפש", מעיר בהקשר זה "שהשיח בחדר הטיפולים נעשה באמצעות אוצר המילים של שפת היום־יום, ואילו התיאוריות הפסיכואנליטיות מורכבות ממושגים ומונחים רחוקים וזרים לשפה זו" (שם: 19). בספר זה שתי השפות מופיעות במקביל, מתוך שאיפה להציג התנסויות אנושיות, במישור הקונקרטי והרגשי שלהן, ובמישור המושגי המתאר, מסביר ומכיל אותן. כפי שציינתי, מטרת הספר היא ליצור גשר בין שתי שפות ועולמות אלה. דואליות זו יכולה אומנם לעורר לעיתים אי־הבנות עבור חלק מהקוראים, אך אני מקווה שמכשול זה לא יגרע מההבנה של עיקרי הדברים.