פוליטיקה של ביטחון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פוליטיקה של ביטחון
הוספה למועדפים

פוליטיקה של ביטחון

4.1 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

טל אלוביץ'

טל אלוביץ' הוא יועץ וחוקר מדיניות ציבורית. הכתוב בחוברת מתבסס על עבודת גמר שהוגשה במסגרת קבלת התואר מוסמך בלימודי ביטחון מאוניברסיטת תל אביב. העבודה "אי־יציבות קואליציונית כגורם המעצב את תפיסת הביטחון של ישראל ביחס לטרור הפלסטיני: מהסכמי אוסלו לימינו" (2015) נכתבה בהדרכת ד"ר אור הוניג. העבודה הוצגה בכנס השנתי לתלמידי מחקר במדע המדינה, יחסים בינלאומיים ומדיניות ציבורית ע"ש יצחק רבין ז"ל בשנת 2016 וחלקים מעבודה זו ראו אור במאמרים שפורסמו במגזין "מערכות" בהוצאת משרד הביטחון ובפרויקט "שורטי" של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).

את שירותו הצבאי עשה אלוביץ' באוגדת יהודה ושומרון, שם שירת במגוון תפקידים בשנים 2013-2008, ביניהם ראש לשכת סגן מפקד האוגדה ועוזר ראש פרויקט גדר הביטחון. עם שחרורו עבד כיועץ פרלמנטרי ליו"ר ועדת הכלכלה בכנסת ה־19, ובשנים לאחר מכן עסק בשדלנות בכנסת, בקידום מדיניות ציבורית, במחקר ובייעוץ לגורמים עסקיים, חברתיים וציבוריים.

 

תקציר

סערות פוליטיות וביטחוניות הן חלק מהקיום הפוליטי במדינת ישראל מיום הקמתה. אולם כיצד משפיעה הפוליטיקה על הביטחון? מה חלקה של הסביבה הקואליציונית על הכלים ההגנתיים אותם אנו, הציבור, מאמצים לחיקנו כדרך להתמודד עם טרור?
ספר זה מספק ניתוח לדרך ההתמודדות של ממשלות ישראל עם הטרור הפלסטיני, דרך המשקפיים הפוליטיות והציבוריות. כל זאת תוך שימוש בראיונות עם בכירים בהנהגה הישראלית, הפוליטית והצבאית וציון אירועים היסטוריים.
ההקדמה לספר נכתבה על ידי ראש ממשלת ישראל בשנים 2006-2009, מר אהוד אולמרט.

פרק ראשון

הקדמה מאת המחבר

הדברים המובאים בחוברת זו נועדו בראש ובראשונה לקדם את השיח בדבר מערכת היחסים בין המערכת הפוליטית לבין האופן שבו מנהלת מדינת ישראל את הלחימה שלה בטרור הפלסטיני.
מעט מדי, אם בכלל, דיון מתקיים בדבר מערכת היחסים בין הסביבה הפוליטית של הממשלה לבין ההשפעה של אותה הסביבה על המהלכים שנוקטת המדינה בהתמודדותה עם הטרור.
מרואייני המחקר מילאו שורה ארוכה של תפקידים בראש ההנהגה הפוליטית והצבאית של מדינת ישראל – ראש ממשלה, שר ביטחון, רמטכ"ל, ראשי המועצה הלאומית לביטחון, אלופי פיקוד מרכז וחברי פורום מטכ"ל. בעזרתם, ותוך ציון אירועים היסטוריים, נטווה הסיפור המובא בפניכם.
ההקדמה לחוברת זו נכתב על ידי ראש ממשלת ישראל בשנים 2006-2009, מר אהוד אולמרט. בדבריו, מטיל ספק אולמרט בדבר הקשר בין היציבות הקואליציונית לתפיסת הביטחון והוא תולה משקל רב, וכמעט בלעדי, בדמות ראש הממשלה עצמה. לגישתו ציר התפתחות הדוקטרינה, המוצג בעבודה זו, הושג בשל חולשה מנהיגותית ולא הקואליציונית.
דבריו מובאים בפניכם בשלמותם, על אף חוסר התאמתם למסקנות המחקר אותם אני מציג, כדי לעודד ולתמוך בקיום השיח הבוחן את היחסים בין הסביבה הפוליטית לתפיסת הביטחון.
אני מקווה כי תמצאו בדברים הבאים עניין ומאחל קריאה מהנה.
 
טל אלוביץ'
דצמבר 2020
הקדמה מאת מר אהוד אולמרט – ראש ממשלת ישראל ה-12

מדינת ישראל מנהלת כמעט מאז הקמתה מלחמה נגד הטרור. הטרור שינה את פניו ושיטותיו, כמו גם את האמצעים שהוא נוקט בהם במשך השנים. בעבר הרחוק מאוד, גבולות ישראל היו פרוצים לחדירות של מחבלים שאז קראנו להם מסתננים, או פֶדַאינים. כנער צעיר, שגדל במושבה בנימינה, זכורים לי לא מעט אירועים של חדירת מסתננים למשקים בשכונתנו, שהתמקדו בעקר בגניבת פרות וסוסים.
אך, היו גם אירועים אחרים - אלימים. ירי על אזרחים ישראלים, מעשי רצח בתוך בתים שהיו סמוכים לגבול. בתודעה של רבים מאתנו זכור המארב על אוטובוס אגד במעלה העקרבים, ב17 במרץ 1954, שבו נרצחו שניים עשר נוסעים שהיו בדרכם מאילת חזרה לתל אביב בתום חגיגות למלאת חמש שנים להנפת דגל הדיו המפורסם עם כיבושה של אילת במלחמת השחרור.
בשחזור ההיסטורי של האירוע הזה, שנצרב בתודעה של המדינה במשך שנים רבות, הרוצחים זוהו כטרוריסטים. הכינוי - לא נשתנה - אז הם היו טרוריסטים, ומאז.
אך, הנסיבות השתנו לחלוטין. בשנות ה-50 של המאה העשרים, הטרור היה בראש ובראשונה לאורך קווי הגבול הארוכים של ישראל בעיקר בגבול המזרחי. מדי פעם היו אירועי טרור בעזה. החיכוכים הצבאיים בגבול הצפון מול סוריה היו בעלי אופי אחר והתמקדו בעקר במאבק השליטה על מקורות נהר הירדן.
התגובה הישראלית באותן שנים הייתה במתכונת של פעולות תגמול. ההרכב הקואליציוני של הממשלה היה גורם שולי במערכת השיקולים שהכתיבה את התגובה הישראלית. השלטון היה אז של מפא"י ושותפיה ההיסטוריים, ובדרך כלל, ישראל הגיבה במה שכונה אז, פעולות תגמול. חדירה של יחידות צבאיות שלנו, לבסיסים של הצבא המצרי בעזה, או לתחנות משטרה בגדה המערבית במוקדים שזוהו כנקודת יציאה לפעילות חבלנית נגד ישראל.
המציאות הזו נשתנתה ולמעשה, התקופה שלאחר מבצע סיני ועד תום מלחמת ששת הימים, הייתה רגועה יחסית בכל מה שקשור למלחמה של הטרור וביזמה להכות בו מצידנו.
אופייה של מלחמת הטרור השתנתה לחלוטין מאז מלחמת ששת הימים. הטרור פרש כנפיים, הן בפעולות נגד ישראלים בשטחים שהפכו להיות חלק מהשלטון הישראלי אחרי 1967 ובאזורים אחרים וברחבי העולם כולו.
במידה רבה, אפשר לומר כי ארגוני הטרור הפכו להיות גורם ששינה את אורח החיים. דפוסי ההתנהגות ואמצעי ההתגוננות והלחימה בעולם כולו. מי שהכתיב את השינוי הזה, היו בראש וראשונה ארגוני הטרור הפלשתינאים ובהמשך הדרך, ארגונים שונים, באזורים שונים בעולם שאימצו את השיטות, היעדים, המטרות והאמצעים שהראשונים להשתמש בהם היו מחבליו של יאסר ערפאת - באותן שנים, הטרור היה של ארגונים.
בהמשך הדרך, אימצו מדינות דפוסי התנהגות שעלו בקנה אחד עם ההתנהלות של ארגוני הטרור. היו מדינות, כמו איראן, שהפעילו יחידות טרוריסטיות שנהנו מחסות, גיבוי וסיוע של מערכות מדינתיות, ומדינות אחרות, גם אם לא הפעילו טרור במישרין, סייעו לארגוני הטרור במתן חסות, במתן והעברת אמצעי לחימה, בעיקר תוך שימוש בדואר הדיפלומטי, ובהענקת דרכונים ותעודות מסע.
מה שהיה תחום בשנים הראשונות רק לקווי הגבול והיישובים הסמוכים להם, הפך להיות לזירה עולמית שחייבה היערכות בסדרי גודל אחרים לגמרי. מלחמת הטרור הפכה להיות בחמישים השנה האחרונות, למלחמה רב מערכתית, שכל גופי הלחימה של המדינה מעורבים בהם. הצבא, המוסד, שגרירויות ישראל ברחבי העולם, משטרת ישראל ויחידות מיוחדות ללחימה בטרור שהוקמו במסגרתה.
בהיבט של מדיניות, עמדת כל ממשלות ישראל, מאז ומעולם הייתה כי ישראל לא תנהל משא ומתן עם ארגוני הטרור ולעולם לא תיכנע להם.
בלי קשר להרכב קואליציוני כזה או אחר, שום ממשלה ישראלית מעולם לא קיימה בפועל את התחייבות זו. כל ממשלות ישראל ניהלו משא ומתן עם ארגוני הטרור ובדרך כלל גם נאלצו, או הרגישו נאלצות להגיע להסכמים שהיו כרוכים בוויתורים מפליגים לדרישות שלהם כתוצאה ממעשי טרור, בניגוד מפורש לדימוי שישראל ניסתה ליצור כמדינה שאיננה נכנעת.
היו מקרים, שבהם הממשלה לא נכנעה. במצב שבו הייתה אופציה לפעולת תגובה צבאית מיידית ולשחרור חטופים, גילתה ישראל תושייה ואומץ. כך למשל, בשחרור נוסעי מטוס "סבנה" בנמל בתעופה בן־גוריון, או בפעולת אנטבה המפורסמת ובמספר לא קטן של מקרים אחרים: מעלות, משגב עם, ההתקפה על חוטפי האוטובוס בדרום, שהולידה לבסוף את פרשת קו 300, ובמקרים אחרים.
אך, במספר רב של אירועים אחרים ישראל ניהלה משא ומתן עם ארגוני הטרור, נאלצה להיכנע לתכתיבים שהיו כרוכים בוויתורים משמעותיים, והסכימה לפדות שבויים וחטופים ישראליים, במחיר שחרורם של מאות ולעתים יותר של מחבלים, גם כאלה שהוגדרו כ"מחבלים עם דם על ידיהם".
במהלך כהונתי כראש ממשלה, נשאלתי לא אחת ע"י ראשי מדינות ידידותיות, איך אני מסביר את הפער העצום בין הדרישה התקיפה של ישראל ממדינות אלה לא להכיר, לא להיפגש ולא לנהל משאים ומתנים, עם ארגוני טרור ובין התנהלותה שלה, שהייתה הפוכה לחלוטין מהעמדה המוצהרת שלנו.
ההסבר להתנהלות הזו, הוא מורכב וראוי לבדוק אותו כי במציאות המוכרת לנו היום ובעתיד, נצטרך לא פעם לשאול את עצמינו, מה קרה לנו ואיך וכיצד אנחנו השתנינו. מה הביא את מדינת ישראל לדפוס התנהלות שמצטיין בחולשה, כמעט רפיסות, כשמדובר בעמידה מול ארגוני טרור.
התופעה רחבה ומקיפה יותר מאשר המשא ומתן מול ארגוני טרור. הטראומה של מלחמת יום כיפור והמחיר הכבד ששילמנו בה בהרוגים ופצועים ובשבויים ונעדרים - הוליד הלך רוח חדש לגמרי. כושר העמידה של החברה הישראלית והנכונות שלה לשלם מחירים הכרוכים בצורך להגן על בטחונה ועצם חייה השתנה.
גם הסולידריות שהייתה בבסיס כשר העמידה שלנו בעבר - השתנתה. אין יותר אחדות מטרה, אין הסכמה לגבי יעדים לאומיים ואין הסכמה לגבי המחירים שאיננו מוכנים לשלם כדי להשיג את היעדים שאנחנו רוצים בהם.
הנושאים הללו – מגדירים יותר מכל את הנכונות, היכולת, הרצון והעוצמה הדרושים למלחמה בטרור.
נושא הדיון שלנו מצומצם יותר. באיזו מידה הרכב הכוחות בממשלה, או יציבות הקואליציה, או העדרה של יציבות כזו, משפיעים על תפיסת הלחימה בטרור.
לדעתי, וגם לצערי, ההרכבים הקואליציוניים לדורותיהם, לא היו גורם מכריע בתפיסת המלחמה בטרור ולכן מידת היציבות של הקואליציות, לא הייתה משמעותית, באמת, לשום כיוון.
מה שהכתיב את תפיסת המלחמה בטרור, היה האומץ של הממשלה, ובעיקר ראש הממשלה , להרחיב את גזרת הפעילות הרבה מעבר לגבולות המדינה. הנכונות לקחת סיכונים של מחירים משמעותיים בחיי אדם, של ישראלים, ושל יעדים למלחמה בטרור, ומערכת היחסים הבינלאומית של הממשלה, בכל תקופת זמן, אשר הגדירה את החששות מפני תגובות מזיקות של מדינות זרות אל מול פעילות במקומות שונים שיוחסה למדינת ישראל.
בארבעים השנים האחרונות אני לא זוכר שהרכב קואליציוני מסוים, השפיע על החלטת הממשלה, בעיצוב מתכונת הפעולה כנגד הטרור.
אין ספק שהרכב הממשלה אך בעיקר הכיוון הפוליטי שלה הוא קריטי בקביעת הנכונות שלה לנהל מו"מ מדיני עם ארגונים שהיו מזוהים כארגוני טרור - והסכמי אוסלו הם דוגמה מובהקת למהלך אסטרטגי כזה.
אלא, שהסכם אוסלו, גם הוא, עוצב והוכרע ע"י ראש הממשלה וחבריו למפלגה, והרכב הקואליציה לא היה הגורם המכריע. בכל מקרה - כאן מדובר על הסכם מדיני, לא על עיצוב תפיסה למלחמה בטרור.
לסיכום: התהליך ההיסטורי שהסתמן בעשרות השנים האחרונות, מצביע על חולשה ישראלית במאבק החזיתי נגד ארגוני הטרור בעקר בהקשר המדיני – וחוסר הנכונות להתעקש על עמידה נחרצת כנגד דרישות לשחרור רוצחים נוכח הדרישה הציבורית לשלם כמעט כל מחיר כדי לפדות חטופים ישראלים.
בתחום העימות החזיתי הצבאי, אמצעי הלחימה, יכולת המודיעין וגם טכנולוגיות ההגנה שפיתחנו, שינו את אופי הלחימה.
מדינת ישראל הוכיחה יכולת מרשימה בפגיעה בטרוריסטים ובמפקדותיהם – בצד נכונות לקחת סיכונים מוגבלים במצבים שבהם כרוך תשלום מחיר משמעותי בחיי אדם.
אך הדפוס הזה בעיקרו אינו תוצאה של הרכב קואליציוני מסוים, של עוצמתו או חולשתו, אלא של העדר מנהיגות מדינית נחרצת וחולשה כללית של דעת הצבור מטעמים שמצדיקים מחקר יסודי נפרד.
 
אהוד אולמרט
ראש ממשלת ישראל ה-12, 2006-2009
דצמבר 2020

טל אלוביץ'

טל אלוביץ' הוא יועץ וחוקר מדיניות ציבורית. הכתוב בחוברת מתבסס על עבודת גמר שהוגשה במסגרת קבלת התואר מוסמך בלימודי ביטחון מאוניברסיטת תל אביב. העבודה "אי־יציבות קואליציונית כגורם המעצב את תפיסת הביטחון של ישראל ביחס לטרור הפלסטיני: מהסכמי אוסלו לימינו" (2015) נכתבה בהדרכת ד"ר אור הוניג. העבודה הוצגה בכנס השנתי לתלמידי מחקר במדע המדינה, יחסים בינלאומיים ומדיניות ציבורית ע"ש יצחק רבין ז"ל בשנת 2016 וחלקים מעבודה זו ראו אור במאמרים שפורסמו במגזין "מערכות" בהוצאת משרד הביטחון ובפרויקט "שורטי" של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).

את שירותו הצבאי עשה אלוביץ' באוגדת יהודה ושומרון, שם שירת במגוון תפקידים בשנים 2013-2008, ביניהם ראש לשכת סגן מפקד האוגדה ועוזר ראש פרויקט גדר הביטחון. עם שחרורו עבד כיועץ פרלמנטרי ליו"ר ועדת הכלכלה בכנסת ה־19, ובשנים לאחר מכן עסק בשדלנות בכנסת, בקידום מדיניות ציבורית, במחקר ובייעוץ לגורמים עסקיים, חברתיים וציבוריים.

 

עוד על הספר

פוליטיקה של ביטחון טל אלוביץ'
הקדמה מאת המחבר

הדברים המובאים בחוברת זו נועדו בראש ובראשונה לקדם את השיח בדבר מערכת היחסים בין המערכת הפוליטית לבין האופן שבו מנהלת מדינת ישראל את הלחימה שלה בטרור הפלסטיני.
מעט מדי, אם בכלל, דיון מתקיים בדבר מערכת היחסים בין הסביבה הפוליטית של הממשלה לבין ההשפעה של אותה הסביבה על המהלכים שנוקטת המדינה בהתמודדותה עם הטרור.
מרואייני המחקר מילאו שורה ארוכה של תפקידים בראש ההנהגה הפוליטית והצבאית של מדינת ישראל – ראש ממשלה, שר ביטחון, רמטכ"ל, ראשי המועצה הלאומית לביטחון, אלופי פיקוד מרכז וחברי פורום מטכ"ל. בעזרתם, ותוך ציון אירועים היסטוריים, נטווה הסיפור המובא בפניכם.
ההקדמה לחוברת זו נכתב על ידי ראש ממשלת ישראל בשנים 2006-2009, מר אהוד אולמרט. בדבריו, מטיל ספק אולמרט בדבר הקשר בין היציבות הקואליציונית לתפיסת הביטחון והוא תולה משקל רב, וכמעט בלעדי, בדמות ראש הממשלה עצמה. לגישתו ציר התפתחות הדוקטרינה, המוצג בעבודה זו, הושג בשל חולשה מנהיגותית ולא הקואליציונית.
דבריו מובאים בפניכם בשלמותם, על אף חוסר התאמתם למסקנות המחקר אותם אני מציג, כדי לעודד ולתמוך בקיום השיח הבוחן את היחסים בין הסביבה הפוליטית לתפיסת הביטחון.
אני מקווה כי תמצאו בדברים הבאים עניין ומאחל קריאה מהנה.
 
טל אלוביץ'
דצמבר 2020
הקדמה מאת מר אהוד אולמרט – ראש ממשלת ישראל ה-12

מדינת ישראל מנהלת כמעט מאז הקמתה מלחמה נגד הטרור. הטרור שינה את פניו ושיטותיו, כמו גם את האמצעים שהוא נוקט בהם במשך השנים. בעבר הרחוק מאוד, גבולות ישראל היו פרוצים לחדירות של מחבלים שאז קראנו להם מסתננים, או פֶדַאינים. כנער צעיר, שגדל במושבה בנימינה, זכורים לי לא מעט אירועים של חדירת מסתננים למשקים בשכונתנו, שהתמקדו בעקר בגניבת פרות וסוסים.
אך, היו גם אירועים אחרים - אלימים. ירי על אזרחים ישראלים, מעשי רצח בתוך בתים שהיו סמוכים לגבול. בתודעה של רבים מאתנו זכור המארב על אוטובוס אגד במעלה העקרבים, ב17 במרץ 1954, שבו נרצחו שניים עשר נוסעים שהיו בדרכם מאילת חזרה לתל אביב בתום חגיגות למלאת חמש שנים להנפת דגל הדיו המפורסם עם כיבושה של אילת במלחמת השחרור.
בשחזור ההיסטורי של האירוע הזה, שנצרב בתודעה של המדינה במשך שנים רבות, הרוצחים זוהו כטרוריסטים. הכינוי - לא נשתנה - אז הם היו טרוריסטים, ומאז.
אך, הנסיבות השתנו לחלוטין. בשנות ה-50 של המאה העשרים, הטרור היה בראש ובראשונה לאורך קווי הגבול הארוכים של ישראל בעיקר בגבול המזרחי. מדי פעם היו אירועי טרור בעזה. החיכוכים הצבאיים בגבול הצפון מול סוריה היו בעלי אופי אחר והתמקדו בעקר במאבק השליטה על מקורות נהר הירדן.
התגובה הישראלית באותן שנים הייתה במתכונת של פעולות תגמול. ההרכב הקואליציוני של הממשלה היה גורם שולי במערכת השיקולים שהכתיבה את התגובה הישראלית. השלטון היה אז של מפא"י ושותפיה ההיסטוריים, ובדרך כלל, ישראל הגיבה במה שכונה אז, פעולות תגמול. חדירה של יחידות צבאיות שלנו, לבסיסים של הצבא המצרי בעזה, או לתחנות משטרה בגדה המערבית במוקדים שזוהו כנקודת יציאה לפעילות חבלנית נגד ישראל.
המציאות הזו נשתנתה ולמעשה, התקופה שלאחר מבצע סיני ועד תום מלחמת ששת הימים, הייתה רגועה יחסית בכל מה שקשור למלחמה של הטרור וביזמה להכות בו מצידנו.
אופייה של מלחמת הטרור השתנתה לחלוטין מאז מלחמת ששת הימים. הטרור פרש כנפיים, הן בפעולות נגד ישראלים בשטחים שהפכו להיות חלק מהשלטון הישראלי אחרי 1967 ובאזורים אחרים וברחבי העולם כולו.
במידה רבה, אפשר לומר כי ארגוני הטרור הפכו להיות גורם ששינה את אורח החיים. דפוסי ההתנהגות ואמצעי ההתגוננות והלחימה בעולם כולו. מי שהכתיב את השינוי הזה, היו בראש וראשונה ארגוני הטרור הפלשתינאים ובהמשך הדרך, ארגונים שונים, באזורים שונים בעולם שאימצו את השיטות, היעדים, המטרות והאמצעים שהראשונים להשתמש בהם היו מחבליו של יאסר ערפאת - באותן שנים, הטרור היה של ארגונים.
בהמשך הדרך, אימצו מדינות דפוסי התנהגות שעלו בקנה אחד עם ההתנהלות של ארגוני הטרור. היו מדינות, כמו איראן, שהפעילו יחידות טרוריסטיות שנהנו מחסות, גיבוי וסיוע של מערכות מדינתיות, ומדינות אחרות, גם אם לא הפעילו טרור במישרין, סייעו לארגוני הטרור במתן חסות, במתן והעברת אמצעי לחימה, בעיקר תוך שימוש בדואר הדיפלומטי, ובהענקת דרכונים ותעודות מסע.
מה שהיה תחום בשנים הראשונות רק לקווי הגבול והיישובים הסמוכים להם, הפך להיות לזירה עולמית שחייבה היערכות בסדרי גודל אחרים לגמרי. מלחמת הטרור הפכה להיות בחמישים השנה האחרונות, למלחמה רב מערכתית, שכל גופי הלחימה של המדינה מעורבים בהם. הצבא, המוסד, שגרירויות ישראל ברחבי העולם, משטרת ישראל ויחידות מיוחדות ללחימה בטרור שהוקמו במסגרתה.
בהיבט של מדיניות, עמדת כל ממשלות ישראל, מאז ומעולם הייתה כי ישראל לא תנהל משא ומתן עם ארגוני הטרור ולעולם לא תיכנע להם.
בלי קשר להרכב קואליציוני כזה או אחר, שום ממשלה ישראלית מעולם לא קיימה בפועל את התחייבות זו. כל ממשלות ישראל ניהלו משא ומתן עם ארגוני הטרור ובדרך כלל גם נאלצו, או הרגישו נאלצות להגיע להסכמים שהיו כרוכים בוויתורים מפליגים לדרישות שלהם כתוצאה ממעשי טרור, בניגוד מפורש לדימוי שישראל ניסתה ליצור כמדינה שאיננה נכנעת.
היו מקרים, שבהם הממשלה לא נכנעה. במצב שבו הייתה אופציה לפעולת תגובה צבאית מיידית ולשחרור חטופים, גילתה ישראל תושייה ואומץ. כך למשל, בשחרור נוסעי מטוס "סבנה" בנמל בתעופה בן־גוריון, או בפעולת אנטבה המפורסמת ובמספר לא קטן של מקרים אחרים: מעלות, משגב עם, ההתקפה על חוטפי האוטובוס בדרום, שהולידה לבסוף את פרשת קו 300, ובמקרים אחרים.
אך, במספר רב של אירועים אחרים ישראל ניהלה משא ומתן עם ארגוני הטרור, נאלצה להיכנע לתכתיבים שהיו כרוכים בוויתורים משמעותיים, והסכימה לפדות שבויים וחטופים ישראליים, במחיר שחרורם של מאות ולעתים יותר של מחבלים, גם כאלה שהוגדרו כ"מחבלים עם דם על ידיהם".
במהלך כהונתי כראש ממשלה, נשאלתי לא אחת ע"י ראשי מדינות ידידותיות, איך אני מסביר את הפער העצום בין הדרישה התקיפה של ישראל ממדינות אלה לא להכיר, לא להיפגש ולא לנהל משאים ומתנים, עם ארגוני טרור ובין התנהלותה שלה, שהייתה הפוכה לחלוטין מהעמדה המוצהרת שלנו.
ההסבר להתנהלות הזו, הוא מורכב וראוי לבדוק אותו כי במציאות המוכרת לנו היום ובעתיד, נצטרך לא פעם לשאול את עצמינו, מה קרה לנו ואיך וכיצד אנחנו השתנינו. מה הביא את מדינת ישראל לדפוס התנהלות שמצטיין בחולשה, כמעט רפיסות, כשמדובר בעמידה מול ארגוני טרור.
התופעה רחבה ומקיפה יותר מאשר המשא ומתן מול ארגוני טרור. הטראומה של מלחמת יום כיפור והמחיר הכבד ששילמנו בה בהרוגים ופצועים ובשבויים ונעדרים - הוליד הלך רוח חדש לגמרי. כושר העמידה של החברה הישראלית והנכונות שלה לשלם מחירים הכרוכים בצורך להגן על בטחונה ועצם חייה השתנה.
גם הסולידריות שהייתה בבסיס כשר העמידה שלנו בעבר - השתנתה. אין יותר אחדות מטרה, אין הסכמה לגבי יעדים לאומיים ואין הסכמה לגבי המחירים שאיננו מוכנים לשלם כדי להשיג את היעדים שאנחנו רוצים בהם.
הנושאים הללו – מגדירים יותר מכל את הנכונות, היכולת, הרצון והעוצמה הדרושים למלחמה בטרור.
נושא הדיון שלנו מצומצם יותר. באיזו מידה הרכב הכוחות בממשלה, או יציבות הקואליציה, או העדרה של יציבות כזו, משפיעים על תפיסת הלחימה בטרור.
לדעתי, וגם לצערי, ההרכבים הקואליציוניים לדורותיהם, לא היו גורם מכריע בתפיסת המלחמה בטרור ולכן מידת היציבות של הקואליציות, לא הייתה משמעותית, באמת, לשום כיוון.
מה שהכתיב את תפיסת המלחמה בטרור, היה האומץ של הממשלה, ובעיקר ראש הממשלה , להרחיב את גזרת הפעילות הרבה מעבר לגבולות המדינה. הנכונות לקחת סיכונים של מחירים משמעותיים בחיי אדם, של ישראלים, ושל יעדים למלחמה בטרור, ומערכת היחסים הבינלאומית של הממשלה, בכל תקופת זמן, אשר הגדירה את החששות מפני תגובות מזיקות של מדינות זרות אל מול פעילות במקומות שונים שיוחסה למדינת ישראל.
בארבעים השנים האחרונות אני לא זוכר שהרכב קואליציוני מסוים, השפיע על החלטת הממשלה, בעיצוב מתכונת הפעולה כנגד הטרור.
אין ספק שהרכב הממשלה אך בעיקר הכיוון הפוליטי שלה הוא קריטי בקביעת הנכונות שלה לנהל מו"מ מדיני עם ארגונים שהיו מזוהים כארגוני טרור - והסכמי אוסלו הם דוגמה מובהקת למהלך אסטרטגי כזה.
אלא, שהסכם אוסלו, גם הוא, עוצב והוכרע ע"י ראש הממשלה וחבריו למפלגה, והרכב הקואליציה לא היה הגורם המכריע. בכל מקרה - כאן מדובר על הסכם מדיני, לא על עיצוב תפיסה למלחמה בטרור.
לסיכום: התהליך ההיסטורי שהסתמן בעשרות השנים האחרונות, מצביע על חולשה ישראלית במאבק החזיתי נגד ארגוני הטרור בעקר בהקשר המדיני – וחוסר הנכונות להתעקש על עמידה נחרצת כנגד דרישות לשחרור רוצחים נוכח הדרישה הציבורית לשלם כמעט כל מחיר כדי לפדות חטופים ישראלים.
בתחום העימות החזיתי הצבאי, אמצעי הלחימה, יכולת המודיעין וגם טכנולוגיות ההגנה שפיתחנו, שינו את אופי הלחימה.
מדינת ישראל הוכיחה יכולת מרשימה בפגיעה בטרוריסטים ובמפקדותיהם – בצד נכונות לקחת סיכונים מוגבלים במצבים שבהם כרוך תשלום מחיר משמעותי בחיי אדם.
אך הדפוס הזה בעיקרו אינו תוצאה של הרכב קואליציוני מסוים, של עוצמתו או חולשתו, אלא של העדר מנהיגות מדינית נחרצת וחולשה כללית של דעת הצבור מטעמים שמצדיקים מחקר יסודי נפרד.
 
אהוד אולמרט
ראש ממשלת ישראל ה-12, 2006-2009
דצמבר 2020