החטיפה מן המנזר

פרק ראשון

מכתב מדודה אנה

המכתב מדודה אנה הגיע אלינו בסוף השליש הראשון של כיתה ו'. חזרתי מבית־הספר עם מתנה לאמא - כרית לסיכות שעשינו בשיעור מלאכה. אמא חיבקה אותי ואמרה: "תודה רותינ'קה," אבל שמתי לב שהיא לא כל־כך מתלהבת כמו תמיד. אמא הוציאה מכיס הסינר הרטוב מכתב עם בולים מחוץ לארץ, שלפה מתוך המעטפה שלושה דפים כתובים בכתב לועזי ואמרה לי: "קיבלתי מכתב מצ'כיה, מאחותי."

"מדודה אנה?"

"כן," אמרה והרכיבה את משקפיה.

אמא החלה לקרוא בצ'כית ממולמלת, ואני הבטתי בה, דרוכה לשמוע מה מסתתר מאחורי השורות הכהות והמפותלות.

"מה היא כותבת?" לא התאפקתי ושאלתי.

אמא התנערה. הרגשתי כאילו החזרתי אותה לכאן ממקום רחוק.

"דודה אנה כותבת," פתחה אמא בקול איטי, "שעכשיו, החיים שם, בפראג, די בסדר, אבל הם החליטו לעלות לָאָרֶץ. קודם תעלה גיטה עם עליית־הנוער, וכמה חודשים אחריה תבוא גם היא."

"באמת?!" נתתי קפיצה ענקית, עד שנפלתי על תיק האוכל מהבד הירוק, שעליו רקמה אמא באדום: רותי ולפיש, כיתה ו' 2.

"איזה יופי! גיטה תבוא לכאן!" הצלחתי להוציא משפט.

"כן," ענתה אמא, ועיניה נצצו. "אנה שואלת אם גיטה תוכל לגור איתנו כאן עד שהיא תגיע לארץ, חודשיים אחריה."

"גיטה מפראג?" שאלתי לא מאמינה, "לכאן? אלינו? לבת־גלים? לשיכון שלנו?"

"כן," ענתה אמא בחיוך גדול, "אלינו לארץ־ישראל."

"אמא!" קפצתי ונישקתי אותה, "היא תגור איתי בחדר? איזה כיף! נישן ביחד, תהיה לי אחות, נדבר כל הלילה, נצא לדשא של השיכון, נצרף אותה לתעלולים שלנו. זה אמיתי?"

"אמיתי," חייכה אמא והוציאה מהתיק שלי את שאריות האוכל.

התיישבתי נרגשת במטבח. אמא ניקתה את השעוונית הלבנה שכיסתה את השולחן, בסמרטוט שגזרה מגופיית טריקו ישנה של אבא. היא הגישה לי מרק עוף עם אטריות עבות, שהכינה בעצמה כל הבוקר.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני שומעת סיפורים על בת־דודתי הצ'כית היפה, גיטה. אמא שלי ואמא שלה היו תאומות. הן התחתנו באותו יום ושתינו נולדנו באותו שבוע, רק שאני נולדתי בארץ ישראל, וגיטה בצ'כיה. ידעתי בדיוק מה קורה לה, איך היא נראית, מה היא מרגישה וזאת מהמכתבים הרבים ומהתמונות שהגיעו אלינו בקביעוּת. ליוויתי את גיטה בכל אשר עברה, הִכרתי את הבגדים שלה, את הצעצועים ואת הרהיטים שבחדר המהודר שלה.

כשהיינו שתינו בְּנות שנה פרצה מלחמת העולם השנייה. צ'כיה, שבה חיו גיטה והוריה, היתה תחת כיבוש הגרמנים. גם שם, כמו בכל ארצות אירופה, התחילו לרדוף את היהודים, להטיל עליהם גזירות, ומאוחר יותר לרכז אותם בגטאות, אבל לגרמנים לא היה די בזה. כשהיתה גיטה בת שש הם התחילו לאסוף את היהודים ולשלוח אותם למחנות־עבודה, ועד מהרה התפשטו שמועות שהיהודים נשלחים לא למחנות־עבודה אלא למחנות השמדה.

אבא ואמא של גיטה ידעו שיגיע גם תורם.

"מוכרחים להימלט," אמר מיכאל, אבא של גיטה, ערב אחד.

"מוכרחים," הסכימה איתו אנה אשתו.

היה ברור שהדבר מסוכן, אבל אמא של גיטה הבינה שמוטב להסתכן.

עוד באותו הלילה, ובלי לשתף איש, החביאו ההורים של גיטה את הכסף הרב שהיה להם במקום סתר. מקצת ממנו הם תפרו למעיליהם. הם יצרו קשר עם הפרטיזנים שהתחבאו ביערות, וכבר למחרת קיבלו הודעה על מְקום המפגש עם הפרטיזנים.

בלילה קר וחשוך הם לבשו את כל הבגדים החמים שהיו להם, ועברו להסתתר ביער.

היה חורף קר. שלג כבד ירד ונערם לגובה רב. הם ישנו ביערות ושינו כל יומיים את מקום מחבואם.

הם שהו עם הפרטיזנים עד תום המלחמה. כשהסתיימה המלחמה חזרו אנה, מיכאל וגיטה לפראג. הם הוציאו את כספם מן המחבוא ושבו אל ביתם.

אבל אז התברר שמיכאל, אבא של גיטה, חלה במחלת כבד קשה. כל הכסף שהיה לו לא הועיל. טובי הרופאים ניסו להציל אותו ולא הצליחו. הוא נפטר.

גיטה ואמה המשיכו לגור בפראג ולשלוח אלינו מכתבים כואבים. החיים שאחרי המלחמה לא היו קלים, ואף־על־פי־כן הן לא חשבו כלל לעלות לארץ. למרות כל הקשיים בפראג, הן חיו ברווחה, וארץ־ישראל הצטיירה בעיניהן כמדבר.

ופתאום, אני חוזרת לי מבית־הספר כרגיל ושומעת שהן עולות לארץ, ועוד באות אלינו, לכאן, לַשיכון הקטן שלנו.

פתחתי את האלבום והבטתי בתמונות שאנה וגיטה שלחו לנו במשך השנים. במיוחד אהבתי תמונה אחת שבה גיטה לבושה מעיל פרווה לבן וכובע פרווה שחור, והידיים שלה תחובות בתוך בתי־ידיים פרוותיים, שאף פעם לא ראיתי כמותם. היא נראתה לי כמו נסיכה מהאגדות - גומות־חן, תלתלים בהירים סבוכים ומבט חוצפני.

המחשבה שאפגוש אותה, אדבר איתה, אישן לידה במיטה, נראתה לי לא מציאותית. חשבתי שכך הייתי מרגישה לוּ היו מודיעים לי שמגיעה אלי לביקור איזו כוכבת קולנוע מפורסמת, כמו למשל, שירלי טמפל, ילדת הפלא המקסימה.