דרך מילוט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דרך מילוט
מכר
אלפי
עותקים
דרך מילוט
מכר
אלפי
עותקים

דרך מילוט

4.6 כוכבים (126 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: יהלומים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 408 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 48 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

"העבודה אצלכם הציעה לי משהו שלא יכולתי לסרב לו." 
"וזה?" עיניו חדרו לתוכי, ורציתי כל כך להסיט מבט, אבל לא יכולתי. מעולם לא הייתי פחדנית, ולא התכוונתי להתחיל להיות כזאת עכשיו.
"מה היא הציעה לך, לוסיה?" הוא שאל שוב כשלא עניתי. 
שפתיי התעקלו לחיוך עצוב. "היא הציעה לי דרך לחזור הביתה." 

לכל אחד ישנו הרגע הזה שקובע איך ייראה המשך החיים שלו, הרגע שמותיר בו חותם שלעולם לא ייעלם או ידהה, לא משנה כמה זמן יחלוף. הרגע שלי קרה כשהייתי בת ארבע־עשרה. 
מאז לא חייתי, רק התקיימתי וחיכיתי לרגע שלי, הרגע שבו אחזור הביתה. עד שפעולה אחת הובילה אותי לאדם היחיד שיכול היה לאלץ אותי לחשב מסלול מחדש, בין שרציתי בזה ובין שלא. 
עד שאנדרי בגדן הופיע בחיי הכול היה פשוט.
השתתפתי במרוצי מכוניות, עשיתי את העבודה, אבל לא שכחתי ולו לרגע מהתוכנית שלי, חיכיתי להזדמנות. אבל עכשיו אני על הרדאר של "המנקה", וכל עוד הוא חושב שאני מסתירה ממנו משהו, הוא לא יניח לי.
הבעיה היא שאם הוא יגלה את הסוד שלי, אין לדעת מה הוא עלול לעשות, או גרוע מזה – לא לעשות.
לא נשארה לי ברירה אלא לקחת חלק במשחק של אנדרי. 
רק כדאי שיזכור משהו – אני משחקת מלוכלך.

דרך מילוט מאת סופרת רבי המכר שובל מימון, הוא רומן פשע עכשווי המלמד אותנו שהמלחמות הקשות והארוכות ביותר הן אלו שאנחנו מנהלים מול עצמנו, ורק ברגע שאנחנו משחררים, אפשר להתחיל לחיות.
ספרים נוספים של הסופרת: בעיני הצייד, החוזה, סדרת העולמות: העולם שלה, העולם שלו והעולם שלנו. כל הספרים כיכבו במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר וזכו לשבחים רבים.

פרק ראשון

פרק 1
 
ישבתי על השרפרף והתענגתי על השקט כשבקבוק בירה קר בידי. בשעות הצהריים המוקדמות היה המקום כמעט נטוש, למעט כמה גברים, חלקם שיכורים שהרגע סיימו משמרת לילה.
התמתחתי ושוב סרקתי במבטי את החדר, היו פנים חדשות שלא זיהיתי. המועדון של ריד בשעות הצהריים לא היה מוקד המשיכה מספר אחת של תיירים, אבל מי אני שאשפוט?
המשכתי להביט סביב ועצרתי כשעיניי נחתו על אחד הגברים החדשים. הוא ישב בתא באזור המרוחק ביותר מהכניסה, ידו האחת נחה על משענת הבד העבה, ובידו השנייה הוא שיחק בכוס שהיה בה נוזל שקוף. שערו השטני היה מתוח לאחור, וגופו היה גדול כל כך עד שהשתלט כמעט על כל התא. התאפקתי לא לצחוק כשדמיינתי אותו מנסה להידחק לחלל הקטן. אבל לא המראה שלו היה זה שגרם לי לבהות בו, אלא המבט בעיניו הכחולות.
בעוד תנוחת גופו שידרה רוגע ונונשלנטיות, היו עיניו דרוכות. ואז הן פגשו בשלי.
הוא לא הופתע למצוא אותי נועצת בו מבטים, או לפחות לא הראה את זה.
איזה גבר מוזר.
קול פתיחת הדלת גרם לי להסיט את תשומת ליבי ממנו, ומזווית עיני ראיתי את קולינס נכנס. לא הצלחתי לעצור את אנחת התסכול שלי כשהוא צעד היישר אליי. רק אתמול חזרתי מעוד עבודה, ולא היה לי כוח להתעסק עם האידיוט הזה.
הוא התיישב על הכיסא לידי. לגמתי מהבירה וקיוויתי שאם אעמיד פנים שאני לא מבחינה בו, יקרה נס, הוא יבין את הרמז ויסתלק.
"שמעתי שהייתה לך היתקלות עם אחי הקטן אתמול."
צחקתי במרירות, ברור שלא יהיה לי כזה מזל.
הוא המתין לתשובה שלי, אבל טרחתי לענות לו רק לאחר שלגמתי שוב מהבירה שלי. "החלפנו כמה מילים."
"שברת לו את האף," הוא כמעט צעק.
חייכתי. "עשיתי לו טובה."
"טובה?" הוא שאל בתדהמה.
הנהנתי והסתובבתי, כך שגופי פנה אליו. "יכולתי לשבור לו משהו אחר."
הוא כיווץ את גבותיו בבלבול. סקרתי אותו באיטיות, את שערו הבלונדיני הקצוץ, את פניו המעט עגלגלות, את גופו החסון, ולבסוף התמקדתי במפשעה שלו במשך זמן רב לפני שחזרתי לפניו.
כשהוא עיוות את פניו בכאב, ידעתי שהוא הבין את הרמז.
"זה הכול או שיש לך עוד משהו שאתה רוצה לפרוק?" שאלתי באדישות.
"לא היית צריכה להתערב, לוסיה."
משכתי בכתפי. "היה לי משעמם."
הוא דפק בעוצמה על הדלפק. "את חושבת שזו בדיחה?!"
הרמתי גבה בשעשוע. "אני חושבת שאתה ואחיך בדיחה."
"את משחקת פה באש, אנדרסון," הוא סינן בכעס.
הפעם צחקתי. "אתה מנסה להפחיד אותי, קולינס? זה העניין?"
הוא אחז בכתפי בכוח, פניו האדימו, והחנקתי את אנחת הכאב שלי כשאצבעותיו ננעצו בבשר שלי. "אני מנסה לתת לך עצה, אל תדחפי את האף שלך לעניינים של אחרים או שתסתבכי בצרות."
שפתיי התעקלו לחיוך מתוק. "נורא נחמד מצידך לדאוג לי, ואני חושבת שאני אחזיר לך טובה. יש לך בדיוק חמש שניות לשחרר אותי או שתאבד את היד שלך," קולי לא היה יותר מלחישה.
"את חושבת שאת מפחידה אותי?" לזכותו ייאמר שמלבד התרחבות אישוניו, הוא עשה עבודה די טובה בלהסתיר את האמת.
לא עניתי לו, במקום זה הסטתי את מבטי אל ידו שעדיין הייתה עליי.
"חמש," התחלתי לספור בקול, ובשלב הזה כבר הצלחנו לתפוס את תשומת הלב של רוב האנשים בחדר. הוא הסתכל סביב, וידעתי שגם אילו הייתה לו כוונה לשחרר אותי, הוא לא יעשה זאת עכשיו, האגו שלו לא יאפשר לו.
"ארבע," המשכתי, אבל הוא לא זז.
"אל תאמצי את הראש הקטן והיפה שלך, לוסיה. את בכלל יודעת לספור עד חמש?"
כמה מהאנשים בחדר גיחכו, אבל התעלמתי מהם והמשכתי לספור. "שלוש, שתיים," נאנחתי, באמת שלא היה לי כוח לזה. "אחת," נעצתי את מרפקי בידו, בעטתי בכיסא שלו, והוא נפל. הוא החל להתרומם ולפני שהספיק להחזיר לעצמו את שיווי המשקל, אחזתי בעורפו, הטחתי את הראש שלו בדלפק העץ העבה והנחתי לו ליפול על הרצפה.
אחזתי בבקבוק הבירה שלי ולגמתי ממנו בפעם האחרונה לפני שהטחתי גם אותו בדלפק. רכנתי מעל הגבר המדמם והצמדתי את הזכוכית השבורה לצווארו.
הוא רעד מתחתיי.
"אני חושבת שלא שמעת אותי בפעם הראשונה, אז בוא ננסה את זה עכשיו, אוקיי?" נצמדתי אליו עד שפי כמעט נגע בשלו. "שלא תעז לשים עליי את הידיים שלך שוב, כי בפעם הבאה אני אפילו לא אטרח להזהיר אותך לפני שאדפוק לך כדור בראש. ואם אנחנו כבר מדברים, אז תמסור לאחיך שאם אראה אותו מנסה לאנוס מישהי שוב, אני אחתוך לו את הביצים ואענוד אותם בתור עגילים. ברור?"
הוא לא ענה, מבטו התמקד בבקבוק הזכוכית השבור שהצמדתי לעורו, עד שדם נזל על צווארו, והוא ייבב.
"לא שמעתי," אמרתי דרך שיניים חשוקות.
"ב... ברור," הוא גמגם וניסה להשתחרר מהאחיזה שלי.
נתתי לו להתפתל עוד כמה רגעים כדי לוודא שהמסר נקלט, ורק לאחר מכן נעמדתי והנחתי לבקבוק השבור להחליק מידי לפני שהסתובבתי ולקחתי מאחד השולחנות ערמה של מפיות לנקות את ידיי.
"הגנה עצמית," אמרתי בקול רם מספיק כדי שכל אדם בחדר ישמע. לא חשבתי שיהיה פה מישהו מטומטם מספיק כדי לפנות למשטרה, אבל הייתי חייבת להיות בטוחה. לא התחשק לי לבלות את הלילה בתא מעצר.
הבטתי סביב, והגברים, שכבר היו רגילים להתפרצויות שלי, חזרו להתמקד בטלפונים שלהם ובשתייה, אבל התיירים נראו כמעט כאילו התרשמו.
בלי כוונה נמשך מבטי לגבר בעל העיניים הכחולות, וצמצמתי את עיניי בחשד כשהבחנתי בחיוך שלו.
לא היה לי יותר מדי זמן להתעמק בו, כי אחרי כמה שניות נשמעו טריקת דלת וצרור קללות שהתריעו על כך שריד יצא מהחור שלו, ושהוא עצבני.
"לעזאזל, לוסיה, תראי איזה בלגן עשית!"
חייכתי. "תעשה לי טובה, כאילו בירה וכמה זכוכיות הן הדבר הכי נורא שהרצפה פה ראתה."
הוא קילל שוב וצעק על אחת המלצריות לנקות הכול.
ריד היה הממונה על האזור, הוא חילק את העבודות ואת הסחורה ודאג להעביר דוח כל חודש לבוס הגדול. הוא גם הסיבה שבגללה גררתי את התחת שלי לפה מייד אחרי העבודה, במקום לקרוס על המיטה ולישון עד מחר.
אחרי שסיימתי לנגב את ידיי, התיישבתי על השולחן ופניתי אליו. "הו, ריד, אל תעמיד פנים שאתה כועס עליי, שנינו יודעים שהתגעגעת אליי, אחרת איך תסביר את העובדה שאילצת אותי להגיע עד לכאן כדי לראות את הפרצוף היפה שלך, אחרי שלא העברת לי את הכסף כמו שהיית אמור לעשות?" אני מסננת לעברו בלעג.
הוא נאנח. "אם לא היית טובה במה שאת עושה..."
"אבל אני טובה, אז איפה לעזאזל הכסף שלי?"
הוא התעלם ממני, והתפתיתי להזכיר לו עד כמה זה מרתיח אותי, אבל משהו לא היה בסדר.
ריד תמיד נראה כמו חרא.
הוא היה בסך הכול בן ארבעים, אבל הקריח כמעט לחלוטין, מלבד השערה הארורה שהוא התעקש להצמיד לראשו המזיע. עורו עטה גוון כתום בגלל השעות שהוא בילה במכון השיזוף, וריחמתי על החולצה המסכנה שנצמדה לבטנו העגולה ונראתה כאילו עמדה להיקרע בכל רגע.
אבל משהו היה שונה היום, הוא היה לחוץ. הוא לא הפסיק לנגב את כפות ידיו במכנסיים שלו, מבטו המשיך לנדוד לנקודה מאחורי גבי, וגופו היה מתוח כמו קפיץ.
לא הייתי צריכה להיות איינשטיין כדי להבין שלפרצופים החדשים יש קשר ישיר לבעיית ההזעה החדשה של ריד, אבל זו לא הייתה הבעיה שלי.
אני באתי לקחת את הכסף שלי.
"תראה, למה שלא תגיד לי מה אתה רוצה, ואז אתה והחברים החדשים שלך תוכלו להמשיך לשחק?" החוויתי בידי לעבר הגברים מאחוריי מבלי להסתובב אליהם.
הוא כמעט מעד כשדיברתי, אבל התאושש במהירות.
"אין לי מושג על מה את מדברת."
שיכלתי את רגליי, ידי נחה בחיקי, קרובה אל האקדח שהיה תלוי על המותניים שלי.
הבטתי מעבר לראשי וחייכתי אליהם. "לבוא לבר ולא לגעת בשתייה שלכם, זה כמעט חילול הקודש, שלא לדבר על העובדה שזה סימן מסגיר ענק שאתם לא פה בשביל האלכוהול." כשחזרתי להביט בריד, הוא נע מרגל לרגל בחוסר נוחות והדליק אצלי עוד נורה אדומה. "למה אני פה, ריד?" דרשתי לדעת.
הוא נאנח. "אמרתי לך שהיא לא מטומטמת," הוא זרק באוויר.
אחזתי באקדח שלי, ידי רעדה מהדחף לדפוק כדור בראש של הבן זונה. "מכרת אותי, ריד?"
הוא לא הביט בי, מבטו היה נעוץ במשהו מאחוריי, או אולי במישהו.
הסתובבתי ועקבתי אחר המבט שלו. כמעט צחקתי כשהבחנתי שהוא הסתכל על הגבר בעל העיניים הכחולות.
"אני פה כי אתה רצית, בחור גדול?" שאלתי.
הוא גיחך ונעמד, ולמרות מה שחשבתי כשראיתי אותו לראשונה, לא הייתה לו שום בעיה לצאת מהתא הצפוף, גופו נע באופן כמעט חינני.
"את פה כי יש לי עבודה עבורך, לוסיה."

עוד על הספר

  • הוצאה: יהלומים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 408 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 48 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

דרך מילוט שובל מימון
פרק 1
 
ישבתי על השרפרף והתענגתי על השקט כשבקבוק בירה קר בידי. בשעות הצהריים המוקדמות היה המקום כמעט נטוש, למעט כמה גברים, חלקם שיכורים שהרגע סיימו משמרת לילה.
התמתחתי ושוב סרקתי במבטי את החדר, היו פנים חדשות שלא זיהיתי. המועדון של ריד בשעות הצהריים לא היה מוקד המשיכה מספר אחת של תיירים, אבל מי אני שאשפוט?
המשכתי להביט סביב ועצרתי כשעיניי נחתו על אחד הגברים החדשים. הוא ישב בתא באזור המרוחק ביותר מהכניסה, ידו האחת נחה על משענת הבד העבה, ובידו השנייה הוא שיחק בכוס שהיה בה נוזל שקוף. שערו השטני היה מתוח לאחור, וגופו היה גדול כל כך עד שהשתלט כמעט על כל התא. התאפקתי לא לצחוק כשדמיינתי אותו מנסה להידחק לחלל הקטן. אבל לא המראה שלו היה זה שגרם לי לבהות בו, אלא המבט בעיניו הכחולות.
בעוד תנוחת גופו שידרה רוגע ונונשלנטיות, היו עיניו דרוכות. ואז הן פגשו בשלי.
הוא לא הופתע למצוא אותי נועצת בו מבטים, או לפחות לא הראה את זה.
איזה גבר מוזר.
קול פתיחת הדלת גרם לי להסיט את תשומת ליבי ממנו, ומזווית עיני ראיתי את קולינס נכנס. לא הצלחתי לעצור את אנחת התסכול שלי כשהוא צעד היישר אליי. רק אתמול חזרתי מעוד עבודה, ולא היה לי כוח להתעסק עם האידיוט הזה.
הוא התיישב על הכיסא לידי. לגמתי מהבירה וקיוויתי שאם אעמיד פנים שאני לא מבחינה בו, יקרה נס, הוא יבין את הרמז ויסתלק.
"שמעתי שהייתה לך היתקלות עם אחי הקטן אתמול."
צחקתי במרירות, ברור שלא יהיה לי כזה מזל.
הוא המתין לתשובה שלי, אבל טרחתי לענות לו רק לאחר שלגמתי שוב מהבירה שלי. "החלפנו כמה מילים."
"שברת לו את האף," הוא כמעט צעק.
חייכתי. "עשיתי לו טובה."
"טובה?" הוא שאל בתדהמה.
הנהנתי והסתובבתי, כך שגופי פנה אליו. "יכולתי לשבור לו משהו אחר."
הוא כיווץ את גבותיו בבלבול. סקרתי אותו באיטיות, את שערו הבלונדיני הקצוץ, את פניו המעט עגלגלות, את גופו החסון, ולבסוף התמקדתי במפשעה שלו במשך זמן רב לפני שחזרתי לפניו.
כשהוא עיוות את פניו בכאב, ידעתי שהוא הבין את הרמז.
"זה הכול או שיש לך עוד משהו שאתה רוצה לפרוק?" שאלתי באדישות.
"לא היית צריכה להתערב, לוסיה."
משכתי בכתפי. "היה לי משעמם."
הוא דפק בעוצמה על הדלפק. "את חושבת שזו בדיחה?!"
הרמתי גבה בשעשוע. "אני חושבת שאתה ואחיך בדיחה."
"את משחקת פה באש, אנדרסון," הוא סינן בכעס.
הפעם צחקתי. "אתה מנסה להפחיד אותי, קולינס? זה העניין?"
הוא אחז בכתפי בכוח, פניו האדימו, והחנקתי את אנחת הכאב שלי כשאצבעותיו ננעצו בבשר שלי. "אני מנסה לתת לך עצה, אל תדחפי את האף שלך לעניינים של אחרים או שתסתבכי בצרות."
שפתיי התעקלו לחיוך מתוק. "נורא נחמד מצידך לדאוג לי, ואני חושבת שאני אחזיר לך טובה. יש לך בדיוק חמש שניות לשחרר אותי או שתאבד את היד שלך," קולי לא היה יותר מלחישה.
"את חושבת שאת מפחידה אותי?" לזכותו ייאמר שמלבד התרחבות אישוניו, הוא עשה עבודה די טובה בלהסתיר את האמת.
לא עניתי לו, במקום זה הסטתי את מבטי אל ידו שעדיין הייתה עליי.
"חמש," התחלתי לספור בקול, ובשלב הזה כבר הצלחנו לתפוס את תשומת הלב של רוב האנשים בחדר. הוא הסתכל סביב, וידעתי שגם אילו הייתה לו כוונה לשחרר אותי, הוא לא יעשה זאת עכשיו, האגו שלו לא יאפשר לו.
"ארבע," המשכתי, אבל הוא לא זז.
"אל תאמצי את הראש הקטן והיפה שלך, לוסיה. את בכלל יודעת לספור עד חמש?"
כמה מהאנשים בחדר גיחכו, אבל התעלמתי מהם והמשכתי לספור. "שלוש, שתיים," נאנחתי, באמת שלא היה לי כוח לזה. "אחת," נעצתי את מרפקי בידו, בעטתי בכיסא שלו, והוא נפל. הוא החל להתרומם ולפני שהספיק להחזיר לעצמו את שיווי המשקל, אחזתי בעורפו, הטחתי את הראש שלו בדלפק העץ העבה והנחתי לו ליפול על הרצפה.
אחזתי בבקבוק הבירה שלי ולגמתי ממנו בפעם האחרונה לפני שהטחתי גם אותו בדלפק. רכנתי מעל הגבר המדמם והצמדתי את הזכוכית השבורה לצווארו.
הוא רעד מתחתיי.
"אני חושבת שלא שמעת אותי בפעם הראשונה, אז בוא ננסה את זה עכשיו, אוקיי?" נצמדתי אליו עד שפי כמעט נגע בשלו. "שלא תעז לשים עליי את הידיים שלך שוב, כי בפעם הבאה אני אפילו לא אטרח להזהיר אותך לפני שאדפוק לך כדור בראש. ואם אנחנו כבר מדברים, אז תמסור לאחיך שאם אראה אותו מנסה לאנוס מישהי שוב, אני אחתוך לו את הביצים ואענוד אותם בתור עגילים. ברור?"
הוא לא ענה, מבטו התמקד בבקבוק הזכוכית השבור שהצמדתי לעורו, עד שדם נזל על צווארו, והוא ייבב.
"לא שמעתי," אמרתי דרך שיניים חשוקות.
"ב... ברור," הוא גמגם וניסה להשתחרר מהאחיזה שלי.
נתתי לו להתפתל עוד כמה רגעים כדי לוודא שהמסר נקלט, ורק לאחר מכן נעמדתי והנחתי לבקבוק השבור להחליק מידי לפני שהסתובבתי ולקחתי מאחד השולחנות ערמה של מפיות לנקות את ידיי.
"הגנה עצמית," אמרתי בקול רם מספיק כדי שכל אדם בחדר ישמע. לא חשבתי שיהיה פה מישהו מטומטם מספיק כדי לפנות למשטרה, אבל הייתי חייבת להיות בטוחה. לא התחשק לי לבלות את הלילה בתא מעצר.
הבטתי סביב, והגברים, שכבר היו רגילים להתפרצויות שלי, חזרו להתמקד בטלפונים שלהם ובשתייה, אבל התיירים נראו כמעט כאילו התרשמו.
בלי כוונה נמשך מבטי לגבר בעל העיניים הכחולות, וצמצמתי את עיניי בחשד כשהבחנתי בחיוך שלו.
לא היה לי יותר מדי זמן להתעמק בו, כי אחרי כמה שניות נשמעו טריקת דלת וצרור קללות שהתריעו על כך שריד יצא מהחור שלו, ושהוא עצבני.
"לעזאזל, לוסיה, תראי איזה בלגן עשית!"
חייכתי. "תעשה לי טובה, כאילו בירה וכמה זכוכיות הן הדבר הכי נורא שהרצפה פה ראתה."
הוא קילל שוב וצעק על אחת המלצריות לנקות הכול.
ריד היה הממונה על האזור, הוא חילק את העבודות ואת הסחורה ודאג להעביר דוח כל חודש לבוס הגדול. הוא גם הסיבה שבגללה גררתי את התחת שלי לפה מייד אחרי העבודה, במקום לקרוס על המיטה ולישון עד מחר.
אחרי שסיימתי לנגב את ידיי, התיישבתי על השולחן ופניתי אליו. "הו, ריד, אל תעמיד פנים שאתה כועס עליי, שנינו יודעים שהתגעגעת אליי, אחרת איך תסביר את העובדה שאילצת אותי להגיע עד לכאן כדי לראות את הפרצוף היפה שלך, אחרי שלא העברת לי את הכסף כמו שהיית אמור לעשות?" אני מסננת לעברו בלעג.
הוא נאנח. "אם לא היית טובה במה שאת עושה..."
"אבל אני טובה, אז איפה לעזאזל הכסף שלי?"
הוא התעלם ממני, והתפתיתי להזכיר לו עד כמה זה מרתיח אותי, אבל משהו לא היה בסדר.
ריד תמיד נראה כמו חרא.
הוא היה בסך הכול בן ארבעים, אבל הקריח כמעט לחלוטין, מלבד השערה הארורה שהוא התעקש להצמיד לראשו המזיע. עורו עטה גוון כתום בגלל השעות שהוא בילה במכון השיזוף, וריחמתי על החולצה המסכנה שנצמדה לבטנו העגולה ונראתה כאילו עמדה להיקרע בכל רגע.
אבל משהו היה שונה היום, הוא היה לחוץ. הוא לא הפסיק לנגב את כפות ידיו במכנסיים שלו, מבטו המשיך לנדוד לנקודה מאחורי גבי, וגופו היה מתוח כמו קפיץ.
לא הייתי צריכה להיות איינשטיין כדי להבין שלפרצופים החדשים יש קשר ישיר לבעיית ההזעה החדשה של ריד, אבל זו לא הייתה הבעיה שלי.
אני באתי לקחת את הכסף שלי.
"תראה, למה שלא תגיד לי מה אתה רוצה, ואז אתה והחברים החדשים שלך תוכלו להמשיך לשחק?" החוויתי בידי לעבר הגברים מאחוריי מבלי להסתובב אליהם.
הוא כמעט מעד כשדיברתי, אבל התאושש במהירות.
"אין לי מושג על מה את מדברת."
שיכלתי את רגליי, ידי נחה בחיקי, קרובה אל האקדח שהיה תלוי על המותניים שלי.
הבטתי מעבר לראשי וחייכתי אליהם. "לבוא לבר ולא לגעת בשתייה שלכם, זה כמעט חילול הקודש, שלא לדבר על העובדה שזה סימן מסגיר ענק שאתם לא פה בשביל האלכוהול." כשחזרתי להביט בריד, הוא נע מרגל לרגל בחוסר נוחות והדליק אצלי עוד נורה אדומה. "למה אני פה, ריד?" דרשתי לדעת.
הוא נאנח. "אמרתי לך שהיא לא מטומטמת," הוא זרק באוויר.
אחזתי באקדח שלי, ידי רעדה מהדחף לדפוק כדור בראש של הבן זונה. "מכרת אותי, ריד?"
הוא לא הביט בי, מבטו היה נעוץ במשהו מאחוריי, או אולי במישהו.
הסתובבתי ועקבתי אחר המבט שלו. כמעט צחקתי כשהבחנתי שהוא הסתכל על הגבר בעל העיניים הכחולות.
"אני פה כי אתה רצית, בחור גדול?" שאלתי.
הוא גיחך ונעמד, ולמרות מה שחשבתי כשראיתי אותו לראשונה, לא הייתה לו שום בעיה לצאת מהתא הצפוף, גופו נע באופן כמעט חינני.
"את פה כי יש לי עבודה עבורך, לוסיה."