פרולוג
ביום שבו נולדת, שעות ספורות אחרי שבאת לעולם, עטפתי אותך בשמיכה, הנחתי אותך בתוך ארגז תפוחים ישן והשארתי אותך מאחור כמו פיסה מלבי הפועם, כמו מִנחה לאל שלא האמנתי בו אבל לא העזתי לא להאמין בו. יש מי שיגידו שהיית קורבן אדם, אבל באותו רגע הרגשתי שאני עצמי הקורבן.
כי באותו רגע משהו בתוכי מת.
בגילי הצעיר האמנתי באמת ובתמים שכך יהיו לך חיים טובים יותר... לא רציתי ללכת, אבל פחדתי ממה שיקרה אם אֶשָׁאר.
אחרי כל מה שעברנו באותה שנה, ידעתי מספיק כדי להבין שנעורי ובורותי מסכנים אותך וידעתי מה עלי לעשות. לא ידעתי דבר על העולם המודרני, על העיר, על החוק, על הקשרים האמיצים של הלב. ידעתי רק שעדיף שיהיה לך עתיד אחר. משפחה אחרת שתנחה אותך. חיים אחרים, הרחק ממידְל גרוֹב.
בשלב הזה כבר ידעתי מה קורה בבתי חולים. מצילים שם אנשים. הם הצילו אותי. אז לקחתי אותך למקום שידעתי שבו יצילו אותך.
אבל זה לא מה שכתבו בעיתונים. בתקשורת התמקדו בהיבט השערורייתי ביותר — סיפור של נטישה, תעלומה שצריך לפענח, סוד משפחתי נורא השמור בידי קהילה חשדנית המסתגרת מפני העולם מאחורי חומות גבוהות.
אבל העיתונים טעו.