בלתי שבירים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בלתי שבירים
מכר
מאות
עותקים
בלתי שבירים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בלתי שבירים

4.1 כוכבים (36 דירוגים)

עוד על הספר

ליסה בר היא מחברת הרומן זוכה הפרסים "צבעים נמלטים", עבדה כעורכת ב"ג'רוזלם פוסט", ערכה את כתב העת "מומנט" שייסד אלי ויזל, ובעלת בלוג ההורות הפופולרי "גרילה וורפייר".

תקציר

ביום ההולדת הארבעים ושתיים שלה יוצאת סופי בלום לחגוג עם בעלה המסור גייב וחבריהם הקרובים. ארוחת הערב מוגשת בלוויית רכילות משעשעת: אתר הדייטינג לאנשים נשואים, "אשלי מדיסון", נפרץ, ורשימת הבוגדים נחשפה. אלא שאז מתברר כי בעלה "המושלם" של סופי מככב ברשימה.

סופי, מושפלת ואבודה, בורחת לפריז כדי לפגוש את בתה בת העשרה שלומדת שם. אחרי ביקור קצר בפריז היא נוסעת למושבת האמנים בסן-פול-דה-ואנס, ושם מגלה את עצמה מחדש בכנות מכאיבה ובהומור – הן את חושניותה והן את שאיפותיה כפסלת.

סופי בלום משילה מעליה את עברה ונעה במסלול מכשולים לא מוכר, נחושה לשוב ולפרוח. היא מניחה לאני האמיתי שלה לצמוח בתוך הנוף הציורי של פרובנס, לקראת שינוי יסודי בחייה.
האם יום ההולדת הכי גרוע שלה יהפוך למתנה לכל החיים?

ליסה בר היא מחברת הרומן זוכה הפרסים "צבעים נמלטים", עבדה כעורכת ב"ג'רוזלם פוסט", ערכה את כתב העת "מומנט" שייסד אלי ויזל, ובעלת בלוג ההורות הפופולרי "גרילה וורפייר".

"בלתי שבירים הוא רומן משובח על שברון לב, תשוקה ושיקום החיים. כוחו של הרומן ברגשות של סופי בלום העולים בעוצמה רבה מבין דפי הספר." - בוקליסט

פרק ראשון

I
 
אהבה לא מתה מוות טבעי. היא מתה
כי אנחנו לא יודעים כיצד לחדש את מעיינה.
היא מתה בגלל עיוורון וטעויות ובגידות.
היא מתה מרוב חולי ופציעות;
מתה תשושה, כמושה ומוכפשת.
 
אנאיס נין
 
1
 
גייבּ, בעלי הסקסי להדהים גם בגיל ארבעים ושתיים, מתגנב אלי מאחור בחדר הארונות שלנו, מחבק את מותני בזרועותיו השריריות ומנשק את צווארי ברעבתנות. למען האמת, שמעתי את צעדיו לפני חצי דקה, כשיצא מהמקלחת ופסע על רצפת העץ. העמדתי פנים שלא ידעתי שהוא מתקרב והנחתי לו לחשוב שהצליח לעבוד עלי.
אני שוקעת לאחור אל חזהו החשוף, הלח מעט עדיין, מרגישה את השערות המעטות מלטפות את גבי כמו נוצות. אלוהים, כמה נעים לגעת בו. כפות ידיו החמימות חופנות את השדיים שלי כשהוא מפנה את שנינו לעמוד מול המראה הגדולה שעל גב הדלת. בלי להתכוון, אני נראית כמו כוכבת פורנו בחזיית פוש־אפ ללא כתפיות, חזייה עשויה תחרה ותחתונים תואמים, וסנדלים עם עקב גבוה, הזוג החביב עלי, ובידי שמלת יום ההולדת החדשה שלי — שמלה צמודה התלויה על כתף אחת בצבע כחול־סנפירים שהתכוונתי ללבוש טרם ההפרעה של גייבּ.
פניו המגולחות למשעי מקננות במחשוף שלי. האמת היא שהרבה זמן עבר — אולי כמה חודשים? — מאז שעשה את המהלך המסוים הזה, מה שמפתיע מעט. אבל אם אהיה כנה עם עצמי, שום דבר בנוגע אלינו כבר לא מפתיע אותי ולפעמים חבל לי שככה. יש ימים שבהם אני יוצאת לריצת בוקר ותוהה מה יקרה אם פשוט אמשיך לרוץ מעבר לחמשת הקילומטרים הרגילים שלי ולא אביט לאחור — לאן תוביל אותי הדרך? זו מחשבה חולפת, יותר מתשוקה מוחשית. אני אוהבת את בעלי. הוא ההיסטוריה שלי ואני שלו, יותר מעשרים וחמש שנה יחד, מהשנה האחרונה בתיכון ואילך. כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה מפגשים מיניים, שאני מרגישה שניסיון הפיתוי של גייבּ בחדר הארונות צפוי כמו בדיחה שעומדת לנחות בקומדיה רומנטית. ובכל זאת... אני מחייכת למראה. זה עדיין טוב, אנחנו עדיין אנחנו.
"יום הולדת שמח, בּייבּ," הוא לוחש באוזני ומעביר אצבעות על גופי בדרישה ברורה. אני יודעת לאן זה יוביל ואם לא אשים לזה סוף, אין ספק שנאחר לארוחת יום ההולדת שלי־עצמי בעיר. "היית מאמינה שאני שוכב עם אישה בת ארבעים ושתיים?"
"אני כמו שתי בנות עשרים ואחת, ביץ'," אני עונה בהתחכמות ומתנתקת בעדינות, אבל קודם מנשקת אותו נשיקה ארוכה וממושכת, שאומרת שאני לא פוסלת אותך, רק דוחה אותך. לאחר כך. "חייבים לזוז. גם ככה נאחר בעשרים דקות. אתה מכיר את סמנתה ואֶריק. הארוחה בשבע וחצי, אבל הם יהיו שם כבר בשבע." בעדינות אני מעבירה אצבע על הצלקת הדקה מעל גבתו השמאלית. "שנמשיך אחר כך?"
גייבּ מהנהן באכזבה, המגבת שלו מחליקה תוך כדי כך ואני תופסת אותה, צופה מראש את הנפילה כמו שאני צופה מראש כל דבר אחר בנוגע לבעלי.
 
וכפי שצפיתי, סמנתה ואריק כבר הגיעו ל"פיג אנד אוליב", המסעדה החדשה, היוקרתית והיקרה במרכז העיר, בסגנון צרפתי־ים־תיכוני, שכולם מדברים עליה. וגם לורן ומאט הגיעו. לא רק שיצאנו באיחור של חצי שעה, גם העומס בדרך מהפרוורים העירה הוא פשוט גיהינום, גרוע בהרבה מהרגיל. יום שלישי בערב. כנראה היתה תאונה בהמשך הכביש או משהו כזה. כשאנחנו סוף־סוף עולים במעלית הזעירה אל המסעדה ברחוב אוֹק, חברינו הטובים כבר נמצאים עמוק בסיבוב השני של משקאות ליד הבר המלבני הגדול והמהודר, ששולט בחלל המסעדה.
"סוֹפִייייי!" החברות שלי צועקות, מנופפות בגביעי היין באוויר, נוזל ארגמני מדלג מעל לשפת הכוס. "אנחנו כאן!" כאילו לא ראיתי אותן, כאילו לא כל המסעדה שמעה אותן. אני צוחקת לעצמי. נשות פרוורים חסרות מעצורים.
"מתה על המקום הזה. כולם כל כך בעניינים." סמנתה מצביעה על המחשוף העמוק בשמלתה. "זנותי מדי? אריק חושב שכן. טוב, נו, מה לעשות, נכון? יום הולדת שמח, אמא מהממת!"
"זנותי בדיוק כמה שצריך. את נראית נהדר." אני מחבקת אותה חזק. סמנתה ולורן היו החברות הכי טובות שלי מאז התיכון ויש להן ריח מדהים; תערובת של יין קברנה סוביניון ובושם של ג'ו מאלון. אני, כמובן, משתמשת באותו בושם. קנינו אותו יחד בשבוע שעבר בכולבו היוקרתי ניימן מרקוס. אפשר לומר שאף אחת מאיתנו לא עושה שום צעד בלי הסכמה שבשתיקה מהשתיים האחרות.
החבורה שלנו, שישה אנשים, יחד כבר שנים. אריק נוסף כשהיינו בקולג', אבל כל השאר חברים מהתיכון. יוצאים לחופשות ביחד, חוגגים כל ציון דרך וכל חג יחד. את כל האירועים החשובים אנחנו חולקים זה עם זה: סמנתה ואריק, לורן ומאט, סופי וגייבּ, והילדים. זה הדבר שמשמח אותי — משמח ברמה של להתכרבל־בשמיכה־אהובה־ביום גשם. לא משנה מה מזמנים לנו החיים, עליות ומורדות, פיתולים ותפניות, אלה האנשים שאיתי.
"אז... מה אוכלים?" שואלת לורן אחרי שמושיבים אותנו, מעבירה על התפריט ציפורן עם פרנץ'־מניקור.
הציפורניים של לורן, בשונה משלי, מושלמות תמיד ואף פעם לא נשברות לה. שלי נשברות חמש שניות אחרי שאני יוצאת מהמכון כי אין לי סבלנות לחכות שהלק יתייבש. אני לא מתייחסת לטיפולי יופי כמו לטיפול רפואי או נפשי, אם כי אני עושה את כל התחזוקה, פשוט כי אין ברירה — מניקור־פדיקור, פן לשיער, שעווה, טיפולי פנים ויוגה, שזה הכי גרוע. הראש שלי נכנס למצב טורבו כשאומרים לי לא לזוז, להיות נוכחת, להישאר בתנוחה. אני אמנית — הייתי אמנית. הפעם היחידה שבה ישבתי בשקט היתה בשנות העשרים שלי, כשהסתכלתי על אובייקט שתכננתי לפסל. באותה תקופה האמנות שלי נחשבה למילה האחרונה והצגתי בגלריות ברחבי העיר, וגם מכרתי. כל החלומות התגשמו, עד שתקף את הידיים שלי מקרה חמור של תעלה קרפלית ומנע ממני לעשות מה שאני אוהבת. הרופאים (ארבע חוות דעת זהות) התעקשו שאפסיק לפסל או שאגרום לידיים שלי נזק עצבי בלתי־הפיך. הייתי מוכנה לקחת את הסיכון, אבל הבנתי שיש דברים גדולים יותר מהתשוקה שלי — למען האמת, דבר גדול אחד. הייתי צריכה את הידיים שלי, לשמור עליהן ועל כוחי למען הבת היקרה שלי, שהיתה אז בת חמש, אֵוָה, שכעת היא בת תשע־עשרה. אז ויתרתי על מה שאהבתי יותר מכול בשביל מי שאהבתי אפילו יותר.
עכשיו אני מנהלת את מרכז האמנות בעיר ומייצגת עבודות של אמנים מקומיים. אני נהניתי מהעבודה שלי, אבל לא עובר יום שאני לא כמהה למה שהיה, למי שהייתי — כל כך הרבה פוטנציאל שנגדע לפני שהגיע לשיאו. קברתי את חלומי, צמצמתי את הפסדי, ועכשיו אני מוציאה חזון של אחרים לאור העולם. פרס ניחומים שלא באמת מנחם.
"היי, סוֹף, את איתנו?"
אני מחייכת אל לורן, ששאלה אותי פעמיים מה אני רוצה לאכול: יום ההולדת שלי, אז אני בוחרת. אני מציצה בחברות ובחברים שלי ובבעלי. "תבחרו אתם. תפתיעו אותי."
אריק, שתמיד תופס פיקוד על כל אירוע אוכל קבוצתי, מזמין בשמחה מגוון מנות פתיחה. הזיתים במרינדה מגיעים ראשונים, ואז עוד יין, שישה סוגי קרוסטיני, משהו עם בקר, קרוקטים של פטריות ועוד יין. אנחנו מתעדכנים ברכילות האחרונה מעיר הולדתנו, במיוחד סגירת הכביש "הזמנית" ברחוב אֶלְם — מוקד המשיכה של העיירה — פרויקט בנייה שהשלמתו נגררת שלושה חודשים יותר משהובטח, חוסם את נתיב הנסיעה לכולם והופך את המעקף סביב העיירה לבלתי־נסבל, הוא מאט ומרים גביע. "לחיי החומה הסינית, סכר הובר, הקולוסיאום — כולם נבנו בפחות זמן מפרויקט השיפוץ המחורבן ברחוב אלם."
כולנו צוחקים ומשיקים כוסות.
"כמו לחיות בעולם שלישי," גייבּ מתלונן, בדיוק כשהמלצר המתלהב — שחקן בהכשרתו, אין ספק — מביא את מנות הפתיחה. "אתמול לקח לי כמעט חצי שעה נוספת להגיע לבית החולים. מטופל שלי סובל מסיבוכים ואני מסתכל על העגורן המחורבן יוצק מלט בהילוך אטי. חשבתי שאני יוצא מדעתי."
"אולי נדבר על משהו שהוא לא רחוב אלם — גם ככה זה משעמם. רק על זה כולם מדברים." לורן נאנחת ובוחנת את ציפורניה בשביעות רצון.
אריק רוכן לפנים, פיו מלא ובעיניו ניצוץ שובב. "טוב, אז לי יש נושא שבטוח לא ישעמם. התכוונתי לשמור את זה ליותר מאוחר, כשכולנו נהיה שיכורים במידה מספקת. אני בטוח שכולכם שמעתם על הרשימות של אשלי מדיסון? איזה פאקינג אסון."
"אשלי מדיסון?" אני כבר מתקשה קצת לדבר, אחרי שרוקנתי את גביע מספר שתיים. "לא שמעתי על הבחורה."
"זאת לא בחורה," מסבירה סמנתה. "איפה את חיה? זאת חברת אינטרנט. אתר מבחיל לבוגדים נשואים. המוטו שלהם זה 'החיים קצרים. תנהלו רומן'. מסתבר שהאקרים פיצחו אותו לפני כמה שבועות, וזה הפך לכדור שלג מזוהם. קראתי על זה בניוז־פיד שלי."
"אה, נכון," אני מהנהנת. "מישהי בקאנטרי קלאב דיברה על זה אתמול במלתחות. לא ממש שמתי לב." אני מביטה בגייבּ, שפתח בניתוח מדוקדק של הפילה מיניון שלו — פעם מנתח, תמיד מנתח. אני מעיפה מבט באריק ומאט ומחייכת, מופתעת שעד עכשיו לא לעגו לגייבּ. אריק רואה את מה שאני רואה ומצביע על גייבּ. "ניתוח סטייק פתוח? אזמל?" הוא מושיט לגייבּ את סכינו.
גייבּ מרים את מבטו בלי לחייך. "אידיוט."
כולנו צוחקים, שותים עוד יין, ואריק מציג את האייפון החדש שלו עם הצג הענקי שמאיר חזק היישר לעינינו. התאורה במסעדה מעומעמת כל כך, שהטלפון שולח הילה אפורה־כחולה על כל השולחן הכהה, המבריק. "יש עוד כמה פרטים מעניינים. מתברר שההאקרים גנבו את כל בסיס הנתונים של אשלי מדיסון — אי־מיילים, שמות, כתובות, פנטזיות מיניות, נתונים של כרטיסי אשראי, ואיימו לפרסם ברשת את כל הפרטים אם האתר לא ייסגר מיד, לתמיד. בכירי אשלי מדיסון חשבו כמובן שעובדים עליהם, האתר נשאר פתוח, ההאקרים מממשים את האיום. והבוגדים אכלו אותה, ביי־ביי לאנונימיות."
"בכמה אנשים מדובר?" שואלת לורן.
אריק מחייך חיוך עקום. "שתבינו, ההערכות לגבי בסיס הנתונים מדברות על יותר משלושים ושניים מיליון בוגדים, מכל העולם, מכאן ועד ערב הסעודית. ושם, ידידי, זה ניאוף שעונשו מוות או סקילה — ולא שסתם יזרקו אותך מהבית ותישן על ספה אצל חבר."
"אתה נהנה מהחרא הזה," אומר מאט בהאשמה ומניח את זרועו על גב הכיסא של לורן.
"אלא מה." אֶריק מחייך חיוך שטני, מרים שוב את הטלפון שלו, והפעם יותר גבוה, כאילו הוא בהופעה של ברוס ספירנגסטין, דורש הדרן בעזרת טלפון בתפקיד המצית.
"מה הבעיה שלך? תוריד את זה," נוזפת סמנתה באריק. "אתה מביך אותנו."
"הרשו לי לספר לכם מה בתוכנית..." אריק מניח את הטלפון כשפניו על השולחן. "מסתבר שההאקרים בחרו ביום הזה," אריק פונה אלי, "יום ההולדת שלך, סוֹף, לשחרר בו את המחזור הראשון של נתוני לקוחות. 'צוות אימפקט' — השם המטומטם שההאקרים בחרו לעצמם — אומרים שיפרסמו שמות של בוגדים במשך כל החודש. אבל היום, עשרים ואחד ביולי" — הוא מדבר לאט בכוונה, כדי לבנות מתח —"זאת הופעת הבכורה של שיקגו ופרווריה הידידותיים, מאוד ידידותיים. כמעט עשרים ושבעה עמודים של שמות ברשימת התועבה שייכים לעיירה נורת' גרוב הנעימה שלנו."
"ברצינות." מאט לוגם לגימה נדיבה מהיין. כולנו עושים כמוהו.
אריק מהנהן. "כן. מישהו מהעבודה שלח את הרשימה באי־מייל, ושמרתי את הקסם הזה בלי לפתוח ולהציץ במשך שש שעות שלמות, אז תדמיינו באיזה עינוי מדובר. שמרתי אותה בשבילנו, בשביל הערב. חשבתי שנעבור יחד על רשימת הבוגדים בעיירה שלנו." הוא פונה אלי בהתנצלות מדומה. "אני יודע שזה אפל ומרושע. יום הולדת שמח, סוֹף."
אני צוחקת כי היין עלה לי לראש וכי אריק מאז ומעולם היה מגעיל באותה מידה שהוא טוב לב. הוא בנקאי השקעות שמניב רווחי שיא באחת הפירמות המובילות בעיר, וכולנו יודעים שאריק היה מוכן לזנוח את עבודתו בן לילה אילו היה יכול להתפרנס בתור סטנדאפיסט. הוא אפילו הופיע תקופה קצרה במועדון הסטנדאפ "סקנד סיטי" אחרי הקולג', ולקח שנה חופשית לפני שהתחיל ללמוד בבית הספר קֶלוג למנהל עסקים באוניברסיטת נורת'ווסטרן. והוא היה כישרוני. מאז ומעולם הוא היה החבר החביב עלי.
גייבּ מרים את מבטו מהסטייק המושלם שאותו פרס. "לא ביום ההולדת של סופי. בחייך, אחי, אין לזה צורה."
אני מעיפה מבט בגייבּ, מחייכת, מעריכה את הדאגה שלו. "זה איום ונורא, אבל תגידו את האמת, נכון שכולנו רוצים לדעת אם אנחנו מכירים מישהו מהרשימה? ויש חברה יותר טובה לבדוק איתה את הרשימה מאשר כולנו ביחד. אני יודעת שזה לא בסדר... אבל זה סוג של לא־בסדר־בסדר, אם אתם מבינים את הכוונה."
סמנתה, שיושבת לצדי, מניחה את ראשה על כתפי. "מסכימה איתך לגמרי. אבל בעיני זה דווקא לא־בסדר־סוּפֶּר־בסדר. בואו נהנה מזה. אני מציעה משחק שתייה. קוראים לו, 'מי מנחש איך קוראים לבוגדים של נורת' גרוב'. מי שטועה, מוריד שוט. מי שצודק, בוחר מי יוריד שוט."
גייבּ פונה אלי שוב בפנים חמורות סבר. "זה לא מתאים לך. זה מתאים לשטויות המפגרות של אריק. בואו לא נעשה את זה."
"ההתנגדות נדחית," אני אומרת ומנענעת את שיערי, אבל יש עליו כל כך הרבה ספריי שהוא פשוט לא זז. "אני אחרי שלוש כוסות — זה מה־זה מתאים לי."
המלצר מופיע. אריק מזמין קפה לכולנו ומבקש תפריט קינוחים. לפי הלחישה הברורה כל כך שלו אני מבינה שהוא מבקש שיביאו משהו מתוק לכבוד יום ההולדת שלי. אני מחייכת. אריק תמיד שולט בעניינים, מארגן את כל מה שקשור בחבורה שלנו — אם זה עב"ה (ערב בילוי הורים) או חופשות משותפות וטיולי אופניים. גייבּ מבקש סליחה והולך לשירותים, אומר משהו על הבטן שלו. אני מציצה בצלחת הריקה שלו. לא פלא. הוא גמר את כל הסטייק.
אבל לגייבּ יש קיבה מברזל. אני זאת שבולעת תרופות לצרבת כמו אישה זקנה. אני מסמנת למאט שילך איתו. "מאטי, תבדוק שהוא בסדר."
מאט קם ממקומו וכושל בעקבות גייבּ, אבל חוזר כעבור שתי דקות. "הוא אמר שהוא בסדר ורק צריך עוד כמה דקות."
"זין עליו." אריק צוחק. "שעות חיכיתי לזה. לא מחכה עוד כמה דקות. אני אומר, בואו נתחיל."
"קדימה!" אומרת סמנתה ואני צווחת. גייבּ כבר יתעדכן כשיחזור.
"כולנו נגיע לגיהינום." אני מצחקקת. "אבל מה, מי שבוגד — מגיע לו. אני לא מוכנה להרגיש אשמה. גם הם לא הרגישו אשמים."
"הבוגדים יכולים למצוץ!" סמנתה ואני משיקות כוסות.
"היא יודעת מה שהיא אומרת," מוסיף מאט, כצפוי.
אריק מביט באשתו. רואים עליה עד כמה היא שתויה. סמנתה, שלחייה כבר אדומות, משתכרת בקלות יחסית, כמוני. הוא מזיז את הגביע שלה לצד השני של צלחתו. "אני כבר רואה שאני הולך לקבל בגדול הלילה, או שאחזיק לך את השיער בזמן שאת מקיאה."
"אתה מבין אותי, בייבי — שלוף כבר את הרשימה המחורבנת. נו כבר." ידה של סמנתה עוקפת את אריק ומשתלטת על כוס היין שלה, ואז מצביעה על הטלפון שלו.
אריק צוחק, לוקח את הטלפון, מקליד סיסמה, מוריד את הרשימה וכולנו רוכנים ומתקרבים בציפייה של מושחתים. אנחנו בטח נראים מטופשים כל כך, עוקבים אחרי סמל ההורדה המסתובב, זה ששולט בחיים של כולנו. "יעלה ויבוא..." הוא מכריז כמו מנהל קרקס שמזמין ילד מהקהל. "מייקל אברמס — בחור יהודי נחמד עם עשר עסקאות, אסף לעצמו מִניין לבגידות. הבא בתור, פיטר אלטמן — שני בתור עם שבע עסקאות."
"למה הכוונה 'עסקאות'?" לורן קוטעת בשאלה בדיוק כאשר גייבּ חוזר. הוא באמת לא נראה טוב. אני אוחזת בידו.
"הבטן?" אני לוחשת.
"כן, לא משהו. אולי כדאי שנצא לדרך בקרוב?"
נצא לדרך? ממתי גייבּ רוצה לצאת מוקדם מאיזשהו בילוי? אנחנו תמיד האחרונים שמגיעים והאחרונים שהולכים. גם כשראיתי אותו חולה־מת באינספור אירועים, הוא תמיד רצה להישאר. "תן לזה כמה דקות, נראה איך תרגיש," אני אומרת כשהוא מתיישב לאט. אני מחזירה את תשומת הלב שלי לאריק.
"אז ככה, בכל פעם שהשם מופיע, הוא מתאים למספר הפעמים שהבוגד שילם בשביל הבגידה," מסביר אריק. "אז מיילס בנדר, עם ארבע־עשרה עסקאות, זה אומר ש..."
"מיילס בנדר בגד ארבע־עשרה פעמים!" צועקת סמנתה.
"בינגו. מדענית אטום. זה למה התחתנתי איתך." אריק מחייך אל אשתו וממשיך. "בנדר — ארבע־עשרה..." שמות מתגלגלים מלשונו לפי סדר האלף־בית. "רונדה בלאק, שמונה... ג'רמי בלַצ'ר, תשע־עשרה."
"עצור!" לורן קוטעת אותו. "ג'רמי בלצ'ר תשע־עשרה פעמים? הוא ראש ועדת גבאות של בית הכנסת. אוי אלוהים. רונדה בלאק — היא איתנו בשיעור יוגה."
"יהיו לו הרבה סליחות לבקש ביום כיפור, לבלצ'ר." אריק מגחך ומרכין את ראשו כדי להמשיך בחשיפת השמות. "ניל בלייזר — חמש..." ואז הוא עוצר בבת אחת והופך את הטלפון שלו.
"מה קרה?" אני שואלת. כולנו סקרנים עכשיו. "מי זה? מישהו שאנחנו מכירים?"
אריק ממהר לתקוע את הטלפון שלו בחזרה בכיס הז'קט. "זה באמת רעיון טיפשי. לא בסדר לעשות את זה. אתם צודקים. אני אידיוט."
אני מביטה במאט במבט מאשים. פניו אדומות. מאז ומתמיד חשדתי שהוא שוכב עם המזכירה הפלרטטנית שלו. וגם לורן חשדה. אני אחנוק אותו במו ידי.
סמנתה בוחנת את אריק בחשדנות ואז, בלי לבזבז רגע ובתנועת מלקחיים מדויקת כמו של אי־טי, היא שולפת את הטלפון שלו מהז'קט.
"תחזירי את זה, לכל הרוחות!"
"אני מכירה אותך, אריק. אני מכירה אותך."
פתאום כולם נעשים עצבנים. אני מביטה בגייבּ, הוא לא עצבני. לא, הוא לבן כמו דף. כמו סיד. אני מניחה את כוס היין והלב שלי חדל לפעום. הבעיה לא בקיבה ולא בסטייק האימתני. אני מכירה כל תנועה של בעלי, כל ניואנס הכי קטן שלו מאז שהוא היה בן שבע־עשרה. אני מביטה בסמנתה, שכעת מהדקת את הטלפון של בעלה לחזה ונועצת בי מבט, פיה נפער.
אז זהו זה.
סמנתה לא שיקרה לי מעולם. אף פעם. היא סיפרה לי תכף ומיד כשהנער שחיבבתי בתחילת התיכון התקשר אליה לפני שהתקשר אלי. היא תמיד אומרת לי כשיש לי משהו בשיניים, איזו שמלה תתאים לי, תמיד עושה מה שטוב לי, לא מה שיגרום לה להיראות טובה יותר. מיד אחרי הלידה היא טיפלה בבת שלי, אווה, באה אלי פעמיים ביום כשסבלתי מדיכאון אחרי לידה ולא הצלחתי לצאת מהמיטה. היא תמיד שמה אותי לפני הכול. אני מביטה בלורן, שנועצת מבט בסמנתה, עיני האיילה הגדולות שלה לא ממצמצות אפילו. שלוש החברות שתמיד ביחד, חברוּת שעומדת בכל מבחן ולא משנה מה יקרה, חברות שמשתמשות באותו בושם. תמיד. ועכשיו... אני פונה לאט לעבר גייבּ הקפוא, המפוחד.
זעם בוער עולה בתוכי במהירות של צונאמי, אבל הכאב המשתק חזק יותר והוא משפיע קודם. העיניים שלי, האיבר היחיד בי שיכול לזוז כרגע, נעות סביב כמו מצלמת קולנוע שסורקת את השולחן בתצלום פנורמי. זה העולם שלי, חלקים שווים מהשלם: לורן ומאט. סמנתה ואריק. סופי וגייבּ.
סופי וגייבּ, אהבת אמת לנצח.
אלה המילים שהוא חרט באולר שווייצרי על גזע עץ האלון הגדול מול ביתי, בליל נשף סיום התיכון. היא עדיין שם, הצלקת המשוננת בגזע — צלקת שלא רציתי שתחלים לעולם. מסיבה כלשהי, כרגע אני מצליחה לחשוב רק על העץ הזה ועל גרזן בידי. אני חייבת להגיע איכשהו לעץ הזה הלילה, לכרות אותו. ברגע זה. אני חייבת ל...
"סופי, סוף..." קולה של סמנתה רך ומגונן, מזין ומטפח ממש כמו הקול של אמא של במבי, רגע לפני שיורים בה.
המבט שלי נח ישירות על גייבּ ואני מרגישה בחילה. האיש הזה, האבא האוהב בלי גבול שיש לו ריח של "טום פורד" מעורב ב"קרסט" ו"דיגרי", שהיה סלע קיומי כל חיי, בגד בי. אני יודעת את זה בלי לשמוע את המילים נאמרות בקול. המהלך הסקסי הזה בחדר הארונות לפני שיצאנו לא היה ניסיון להפתיע אותי, אלא שקר, כיסוי, הסוואה, אשמה של יום הולדת. ועכשיו כשהוא מחזיר לי מבט — פניו המסותתות, היפות, הצלקת הדקה מעל הגבה השמאלית, עיני האגוז שהופכות זהובות כשהשמש נוגעת בהן, כל כך הרבה זוויות שהכרתי, נגעתי, נישקתי, טעמתי — אני לא מזהה אותו יותר.
כולם שותקים, חוששים לזוז. לבסוף הקול חוזר אלי והוא יציב במידה משונה, קול קליני. "בנדר... בלאק... בלצ'ר... בלייזר... בלום..." הקול שעולה ממני, הקול שהשתלט על קולי הרגיל, יש בו האשמה. "גייבּ בלום הבא בתור. נכון או לא, אריק?" כשאני מדברת, מבטי נותר ממוקד בבעלי כמו קרן לייזר.
אריק מביט בסמנתה, לא יודע מה לעשות. תעשי משהו, מתחננות נואשות עיניו הכחולות עם הריסים הסמיכים, חש אשמה על שהפך משחק לדבר האמיתי וסומך עליה שתציל את המצב.
גייבּ, שנושם בקושי, שולח יד לזרועי, שנעשתה קשיחה ומתוחה כמו כל שאר גופי. לבשתי על עצמי חליפת שריון, ואיפשהו בירכתי המוח מצופה הפלדה שלי — החלק שאינו שיכור, המום, כאוב, זועם, נבגד — אני שומעת קול מהדהד, קול ענוג, מפוחד, נערי ומוכר, "סופי, את שומעת אותי?" בדיוק כאשר עוגת שוקולד־לבה מזוגגת ברוטב פטל ועליה נר ורוד בודד מגיעה לשולחן בידיו של המלצר המתאמץ. בדיוק כשחברותי הטובות ביותר מגרשות אותו ובאות ומגוננות עלי כמו איגלו מבושם, נותנות לי מחסה מפני האמת הקרה שאי אפשר לחמוק ממנה. אלא שאין שום הגנה. בחוסר ידיעה יש נחת, ומודעוּת היא בלי ספק הגיהינום.
אני מסלקת מעלי את כולם. אני חייבת לראות במו־עיני את הרשימה של אשלי מדיסון. אני חוטפת את הטלפון של אריק והוא מבין שעדיף לא לעצור אותי. כל הכבוד להאקרים שהיו מאורגנים מאוד. גיליון הבגידות מסודר בתוכנת אקסל, כמו תוכנית עסקית לזיונים; גיליון נוכחות, שורה אחרי שורה. והנה הוא, מולי. גייבּ בלום שלי, שמו מופיע בטור אחד; נורת' גרוב וכתובת הבית, בטור אחר; אותיות ומספרים אקראיים חסרי כל פשר בטור נוסף, מספר כרטיס אשראי שאני לא מזהה, ולבסוף, בטור האחרון, כתובת אי־מייל שלא ראיתי אף פעם: GMB18@gmail.com. גייבּריאל מייקל בלום. מספר 18 — שחקן הפוטבול האגדי בתיכון, שחולצתו הונצחה בארון זכוכית אחרי הזכייה באליפות המדינה — אותו תיכון שבו למדה הבת שלנו. באותה עיירה שלא עזבנו מעולם. GMB18. 18 זה ח"י — החיים שזה עתה נשמטו תחת רגלי כמו שטיח.
סופי. סופי.
שמי מקיף אותי מכל עבר. כאילו אני כבר לא יכולה לראות או לשמוע ברור. כולם מסמנים בידיהם בתנועות חזקות, כמו קולאז' איברי גוף בצבע חום של תצלום ישן. אני שומעת את כולם, מרגישה בנוכחותם. אני אפילו יכולה להריח אותם. המשפחה שלי, חבל ההצלה שלי, חבל הטבור שלי ניתקו, נחתכו. "היסודות", כפי שאריק כינה אותנו פעם, כי אי אפשר להפריד אותנו לפרודות. והנה הופרדנו לאלף רסיסים שאי אפשר להדביק בחזרה.
הדבר היחיד שאני מצליחה לקלוט במוחי שנסתם הוא שגייבריאל מייקל בלום — מספר 18 — היחיד שיש לו בעלות על הלב שלי, אבי ילדתי היחידה, אווה, רשום באתר הפרוץ של אשלי מדיסון ארבעים ושלוש פעמים. אם לדייק: עמוד וחצי מלאים בעסקאות של גייבּ, הוא ועוד מיליוני אחרים, שבני ובנות זוגם עומדים להתעורר לחוסר הנאמנות החשאית שנחשפה בידי האקרים מרושעים שרצו לצחוק על חשבונם. אשלי מדיסון — שם שנשמע כמו קו אופנה לתלמידות תיכון עשירות ואופנתיות — הוא גן שעשועים אינטרנטי שבו ניתן להישאר נשוי, מחויב, תוך השתובבות בסטוצים, כי זה מבוסס על יד־רוחצת־יד: את נשואה, אני נשוי — למה לא, אף אחד לא נפגע.
פרט לעובדה שכולם נפגעים.
אני נועצת מבט קשה בגייבּ, הגבר היחיד שאיתו שכבתי אי פעם, הגבר שאיתו התנסיתי בכל הפעמים הראשונות שלי. והנה עוד פעם ראשונה, אני חושבת במוח משותק. ד"ר בלום, הקרדיולוג האלוף והחתיך מנורת' גרוב, רשום בארבעים ושניים זיונים בתשלום, ואחד לשנה הבאה.
יום הולדת שמח לי.
 
 

ליסה בר היא מחברת הרומן זוכה הפרסים "צבעים נמלטים", עבדה כעורכת ב"ג'רוזלם פוסט", ערכה את כתב העת "מומנט" שייסד אלי ויזל, ובעלת בלוג ההורות הפופולרי "גרילה וורפייר".

עוד על הספר

בלתי שבירים ליסה בר
I
 
אהבה לא מתה מוות טבעי. היא מתה
כי אנחנו לא יודעים כיצד לחדש את מעיינה.
היא מתה בגלל עיוורון וטעויות ובגידות.
היא מתה מרוב חולי ופציעות;
מתה תשושה, כמושה ומוכפשת.
 
אנאיס נין
 
1
 
גייבּ, בעלי הסקסי להדהים גם בגיל ארבעים ושתיים, מתגנב אלי מאחור בחדר הארונות שלנו, מחבק את מותני בזרועותיו השריריות ומנשק את צווארי ברעבתנות. למען האמת, שמעתי את צעדיו לפני חצי דקה, כשיצא מהמקלחת ופסע על רצפת העץ. העמדתי פנים שלא ידעתי שהוא מתקרב והנחתי לו לחשוב שהצליח לעבוד עלי.
אני שוקעת לאחור אל חזהו החשוף, הלח מעט עדיין, מרגישה את השערות המעטות מלטפות את גבי כמו נוצות. אלוהים, כמה נעים לגעת בו. כפות ידיו החמימות חופנות את השדיים שלי כשהוא מפנה את שנינו לעמוד מול המראה הגדולה שעל גב הדלת. בלי להתכוון, אני נראית כמו כוכבת פורנו בחזיית פוש־אפ ללא כתפיות, חזייה עשויה תחרה ותחתונים תואמים, וסנדלים עם עקב גבוה, הזוג החביב עלי, ובידי שמלת יום ההולדת החדשה שלי — שמלה צמודה התלויה על כתף אחת בצבע כחול־סנפירים שהתכוונתי ללבוש טרם ההפרעה של גייבּ.
פניו המגולחות למשעי מקננות במחשוף שלי. האמת היא שהרבה זמן עבר — אולי כמה חודשים? — מאז שעשה את המהלך המסוים הזה, מה שמפתיע מעט. אבל אם אהיה כנה עם עצמי, שום דבר בנוגע אלינו כבר לא מפתיע אותי ולפעמים חבל לי שככה. יש ימים שבהם אני יוצאת לריצת בוקר ותוהה מה יקרה אם פשוט אמשיך לרוץ מעבר לחמשת הקילומטרים הרגילים שלי ולא אביט לאחור — לאן תוביל אותי הדרך? זו מחשבה חולפת, יותר מתשוקה מוחשית. אני אוהבת את בעלי. הוא ההיסטוריה שלי ואני שלו, יותר מעשרים וחמש שנה יחד, מהשנה האחרונה בתיכון ואילך. כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה מפגשים מיניים, שאני מרגישה שניסיון הפיתוי של גייבּ בחדר הארונות צפוי כמו בדיחה שעומדת לנחות בקומדיה רומנטית. ובכל זאת... אני מחייכת למראה. זה עדיין טוב, אנחנו עדיין אנחנו.
"יום הולדת שמח, בּייבּ," הוא לוחש באוזני ומעביר אצבעות על גופי בדרישה ברורה. אני יודעת לאן זה יוביל ואם לא אשים לזה סוף, אין ספק שנאחר לארוחת יום ההולדת שלי־עצמי בעיר. "היית מאמינה שאני שוכב עם אישה בת ארבעים ושתיים?"
"אני כמו שתי בנות עשרים ואחת, ביץ'," אני עונה בהתחכמות ומתנתקת בעדינות, אבל קודם מנשקת אותו נשיקה ארוכה וממושכת, שאומרת שאני לא פוסלת אותך, רק דוחה אותך. לאחר כך. "חייבים לזוז. גם ככה נאחר בעשרים דקות. אתה מכיר את סמנתה ואֶריק. הארוחה בשבע וחצי, אבל הם יהיו שם כבר בשבע." בעדינות אני מעבירה אצבע על הצלקת הדקה מעל גבתו השמאלית. "שנמשיך אחר כך?"
גייבּ מהנהן באכזבה, המגבת שלו מחליקה תוך כדי כך ואני תופסת אותה, צופה מראש את הנפילה כמו שאני צופה מראש כל דבר אחר בנוגע לבעלי.
 
וכפי שצפיתי, סמנתה ואריק כבר הגיעו ל"פיג אנד אוליב", המסעדה החדשה, היוקרתית והיקרה במרכז העיר, בסגנון צרפתי־ים־תיכוני, שכולם מדברים עליה. וגם לורן ומאט הגיעו. לא רק שיצאנו באיחור של חצי שעה, גם העומס בדרך מהפרוורים העירה הוא פשוט גיהינום, גרוע בהרבה מהרגיל. יום שלישי בערב. כנראה היתה תאונה בהמשך הכביש או משהו כזה. כשאנחנו סוף־סוף עולים במעלית הזעירה אל המסעדה ברחוב אוֹק, חברינו הטובים כבר נמצאים עמוק בסיבוב השני של משקאות ליד הבר המלבני הגדול והמהודר, ששולט בחלל המסעדה.
"סוֹפִייייי!" החברות שלי צועקות, מנופפות בגביעי היין באוויר, נוזל ארגמני מדלג מעל לשפת הכוס. "אנחנו כאן!" כאילו לא ראיתי אותן, כאילו לא כל המסעדה שמעה אותן. אני צוחקת לעצמי. נשות פרוורים חסרות מעצורים.
"מתה על המקום הזה. כולם כל כך בעניינים." סמנתה מצביעה על המחשוף העמוק בשמלתה. "זנותי מדי? אריק חושב שכן. טוב, נו, מה לעשות, נכון? יום הולדת שמח, אמא מהממת!"
"זנותי בדיוק כמה שצריך. את נראית נהדר." אני מחבקת אותה חזק. סמנתה ולורן היו החברות הכי טובות שלי מאז התיכון ויש להן ריח מדהים; תערובת של יין קברנה סוביניון ובושם של ג'ו מאלון. אני, כמובן, משתמשת באותו בושם. קנינו אותו יחד בשבוע שעבר בכולבו היוקרתי ניימן מרקוס. אפשר לומר שאף אחת מאיתנו לא עושה שום צעד בלי הסכמה שבשתיקה מהשתיים האחרות.
החבורה שלנו, שישה אנשים, יחד כבר שנים. אריק נוסף כשהיינו בקולג', אבל כל השאר חברים מהתיכון. יוצאים לחופשות ביחד, חוגגים כל ציון דרך וכל חג יחד. את כל האירועים החשובים אנחנו חולקים זה עם זה: סמנתה ואריק, לורן ומאט, סופי וגייבּ, והילדים. זה הדבר שמשמח אותי — משמח ברמה של להתכרבל־בשמיכה־אהובה־ביום גשם. לא משנה מה מזמנים לנו החיים, עליות ומורדות, פיתולים ותפניות, אלה האנשים שאיתי.
"אז... מה אוכלים?" שואלת לורן אחרי שמושיבים אותנו, מעבירה על התפריט ציפורן עם פרנץ'־מניקור.
הציפורניים של לורן, בשונה משלי, מושלמות תמיד ואף פעם לא נשברות לה. שלי נשברות חמש שניות אחרי שאני יוצאת מהמכון כי אין לי סבלנות לחכות שהלק יתייבש. אני לא מתייחסת לטיפולי יופי כמו לטיפול רפואי או נפשי, אם כי אני עושה את כל התחזוקה, פשוט כי אין ברירה — מניקור־פדיקור, פן לשיער, שעווה, טיפולי פנים ויוגה, שזה הכי גרוע. הראש שלי נכנס למצב טורבו כשאומרים לי לא לזוז, להיות נוכחת, להישאר בתנוחה. אני אמנית — הייתי אמנית. הפעם היחידה שבה ישבתי בשקט היתה בשנות העשרים שלי, כשהסתכלתי על אובייקט שתכננתי לפסל. באותה תקופה האמנות שלי נחשבה למילה האחרונה והצגתי בגלריות ברחבי העיר, וגם מכרתי. כל החלומות התגשמו, עד שתקף את הידיים שלי מקרה חמור של תעלה קרפלית ומנע ממני לעשות מה שאני אוהבת. הרופאים (ארבע חוות דעת זהות) התעקשו שאפסיק לפסל או שאגרום לידיים שלי נזק עצבי בלתי־הפיך. הייתי מוכנה לקחת את הסיכון, אבל הבנתי שיש דברים גדולים יותר מהתשוקה שלי — למען האמת, דבר גדול אחד. הייתי צריכה את הידיים שלי, לשמור עליהן ועל כוחי למען הבת היקרה שלי, שהיתה אז בת חמש, אֵוָה, שכעת היא בת תשע־עשרה. אז ויתרתי על מה שאהבתי יותר מכול בשביל מי שאהבתי אפילו יותר.
עכשיו אני מנהלת את מרכז האמנות בעיר ומייצגת עבודות של אמנים מקומיים. אני נהניתי מהעבודה שלי, אבל לא עובר יום שאני לא כמהה למה שהיה, למי שהייתי — כל כך הרבה פוטנציאל שנגדע לפני שהגיע לשיאו. קברתי את חלומי, צמצמתי את הפסדי, ועכשיו אני מוציאה חזון של אחרים לאור העולם. פרס ניחומים שלא באמת מנחם.
"היי, סוֹף, את איתנו?"
אני מחייכת אל לורן, ששאלה אותי פעמיים מה אני רוצה לאכול: יום ההולדת שלי, אז אני בוחרת. אני מציצה בחברות ובחברים שלי ובבעלי. "תבחרו אתם. תפתיעו אותי."
אריק, שתמיד תופס פיקוד על כל אירוע אוכל קבוצתי, מזמין בשמחה מגוון מנות פתיחה. הזיתים במרינדה מגיעים ראשונים, ואז עוד יין, שישה סוגי קרוסטיני, משהו עם בקר, קרוקטים של פטריות ועוד יין. אנחנו מתעדכנים ברכילות האחרונה מעיר הולדתנו, במיוחד סגירת הכביש "הזמנית" ברחוב אֶלְם — מוקד המשיכה של העיירה — פרויקט בנייה שהשלמתו נגררת שלושה חודשים יותר משהובטח, חוסם את נתיב הנסיעה לכולם והופך את המעקף סביב העיירה לבלתי־נסבל, הוא מאט ומרים גביע. "לחיי החומה הסינית, סכר הובר, הקולוסיאום — כולם נבנו בפחות זמן מפרויקט השיפוץ המחורבן ברחוב אלם."
כולנו צוחקים ומשיקים כוסות.
"כמו לחיות בעולם שלישי," גייבּ מתלונן, בדיוק כשהמלצר המתלהב — שחקן בהכשרתו, אין ספק — מביא את מנות הפתיחה. "אתמול לקח לי כמעט חצי שעה נוספת להגיע לבית החולים. מטופל שלי סובל מסיבוכים ואני מסתכל על העגורן המחורבן יוצק מלט בהילוך אטי. חשבתי שאני יוצא מדעתי."
"אולי נדבר על משהו שהוא לא רחוב אלם — גם ככה זה משעמם. רק על זה כולם מדברים." לורן נאנחת ובוחנת את ציפורניה בשביעות רצון.
אריק רוכן לפנים, פיו מלא ובעיניו ניצוץ שובב. "טוב, אז לי יש נושא שבטוח לא ישעמם. התכוונתי לשמור את זה ליותר מאוחר, כשכולנו נהיה שיכורים במידה מספקת. אני בטוח שכולכם שמעתם על הרשימות של אשלי מדיסון? איזה פאקינג אסון."
"אשלי מדיסון?" אני כבר מתקשה קצת לדבר, אחרי שרוקנתי את גביע מספר שתיים. "לא שמעתי על הבחורה."
"זאת לא בחורה," מסבירה סמנתה. "איפה את חיה? זאת חברת אינטרנט. אתר מבחיל לבוגדים נשואים. המוטו שלהם זה 'החיים קצרים. תנהלו רומן'. מסתבר שהאקרים פיצחו אותו לפני כמה שבועות, וזה הפך לכדור שלג מזוהם. קראתי על זה בניוז־פיד שלי."
"אה, נכון," אני מהנהנת. "מישהי בקאנטרי קלאב דיברה על זה אתמול במלתחות. לא ממש שמתי לב." אני מביטה בגייבּ, שפתח בניתוח מדוקדק של הפילה מיניון שלו — פעם מנתח, תמיד מנתח. אני מעיפה מבט באריק ומאט ומחייכת, מופתעת שעד עכשיו לא לעגו לגייבּ. אריק רואה את מה שאני רואה ומצביע על גייבּ. "ניתוח סטייק פתוח? אזמל?" הוא מושיט לגייבּ את סכינו.
גייבּ מרים את מבטו בלי לחייך. "אידיוט."
כולנו צוחקים, שותים עוד יין, ואריק מציג את האייפון החדש שלו עם הצג הענקי שמאיר חזק היישר לעינינו. התאורה במסעדה מעומעמת כל כך, שהטלפון שולח הילה אפורה־כחולה על כל השולחן הכהה, המבריק. "יש עוד כמה פרטים מעניינים. מתברר שההאקרים גנבו את כל בסיס הנתונים של אשלי מדיסון — אי־מיילים, שמות, כתובות, פנטזיות מיניות, נתונים של כרטיסי אשראי, ואיימו לפרסם ברשת את כל הפרטים אם האתר לא ייסגר מיד, לתמיד. בכירי אשלי מדיסון חשבו כמובן שעובדים עליהם, האתר נשאר פתוח, ההאקרים מממשים את האיום. והבוגדים אכלו אותה, ביי־ביי לאנונימיות."
"בכמה אנשים מדובר?" שואלת לורן.
אריק מחייך חיוך עקום. "שתבינו, ההערכות לגבי בסיס הנתונים מדברות על יותר משלושים ושניים מיליון בוגדים, מכל העולם, מכאן ועד ערב הסעודית. ושם, ידידי, זה ניאוף שעונשו מוות או סקילה — ולא שסתם יזרקו אותך מהבית ותישן על ספה אצל חבר."
"אתה נהנה מהחרא הזה," אומר מאט בהאשמה ומניח את זרועו על גב הכיסא של לורן.
"אלא מה." אֶריק מחייך חיוך שטני, מרים שוב את הטלפון שלו, והפעם יותר גבוה, כאילו הוא בהופעה של ברוס ספירנגסטין, דורש הדרן בעזרת טלפון בתפקיד המצית.
"מה הבעיה שלך? תוריד את זה," נוזפת סמנתה באריק. "אתה מביך אותנו."
"הרשו לי לספר לכם מה בתוכנית..." אריק מניח את הטלפון כשפניו על השולחן. "מסתבר שההאקרים בחרו ביום הזה," אריק פונה אלי, "יום ההולדת שלך, סוֹף, לשחרר בו את המחזור הראשון של נתוני לקוחות. 'צוות אימפקט' — השם המטומטם שההאקרים בחרו לעצמם — אומרים שיפרסמו שמות של בוגדים במשך כל החודש. אבל היום, עשרים ואחד ביולי" — הוא מדבר לאט בכוונה, כדי לבנות מתח —"זאת הופעת הבכורה של שיקגו ופרווריה הידידותיים, מאוד ידידותיים. כמעט עשרים ושבעה עמודים של שמות ברשימת התועבה שייכים לעיירה נורת' גרוב הנעימה שלנו."
"ברצינות." מאט לוגם לגימה נדיבה מהיין. כולנו עושים כמוהו.
אריק מהנהן. "כן. מישהו מהעבודה שלח את הרשימה באי־מייל, ושמרתי את הקסם הזה בלי לפתוח ולהציץ במשך שש שעות שלמות, אז תדמיינו באיזה עינוי מדובר. שמרתי אותה בשבילנו, בשביל הערב. חשבתי שנעבור יחד על רשימת הבוגדים בעיירה שלנו." הוא פונה אלי בהתנצלות מדומה. "אני יודע שזה אפל ומרושע. יום הולדת שמח, סוֹף."
אני צוחקת כי היין עלה לי לראש וכי אריק מאז ומעולם היה מגעיל באותה מידה שהוא טוב לב. הוא בנקאי השקעות שמניב רווחי שיא באחת הפירמות המובילות בעיר, וכולנו יודעים שאריק היה מוכן לזנוח את עבודתו בן לילה אילו היה יכול להתפרנס בתור סטנדאפיסט. הוא אפילו הופיע תקופה קצרה במועדון הסטנדאפ "סקנד סיטי" אחרי הקולג', ולקח שנה חופשית לפני שהתחיל ללמוד בבית הספר קֶלוג למנהל עסקים באוניברסיטת נורת'ווסטרן. והוא היה כישרוני. מאז ומעולם הוא היה החבר החביב עלי.
גייבּ מרים את מבטו מהסטייק המושלם שאותו פרס. "לא ביום ההולדת של סופי. בחייך, אחי, אין לזה צורה."
אני מעיפה מבט בגייבּ, מחייכת, מעריכה את הדאגה שלו. "זה איום ונורא, אבל תגידו את האמת, נכון שכולנו רוצים לדעת אם אנחנו מכירים מישהו מהרשימה? ויש חברה יותר טובה לבדוק איתה את הרשימה מאשר כולנו ביחד. אני יודעת שזה לא בסדר... אבל זה סוג של לא־בסדר־בסדר, אם אתם מבינים את הכוונה."
סמנתה, שיושבת לצדי, מניחה את ראשה על כתפי. "מסכימה איתך לגמרי. אבל בעיני זה דווקא לא־בסדר־סוּפֶּר־בסדר. בואו נהנה מזה. אני מציעה משחק שתייה. קוראים לו, 'מי מנחש איך קוראים לבוגדים של נורת' גרוב'. מי שטועה, מוריד שוט. מי שצודק, בוחר מי יוריד שוט."
גייבּ פונה אלי שוב בפנים חמורות סבר. "זה לא מתאים לך. זה מתאים לשטויות המפגרות של אריק. בואו לא נעשה את זה."
"ההתנגדות נדחית," אני אומרת ומנענעת את שיערי, אבל יש עליו כל כך הרבה ספריי שהוא פשוט לא זז. "אני אחרי שלוש כוסות — זה מה־זה מתאים לי."
המלצר מופיע. אריק מזמין קפה לכולנו ומבקש תפריט קינוחים. לפי הלחישה הברורה כל כך שלו אני מבינה שהוא מבקש שיביאו משהו מתוק לכבוד יום ההולדת שלי. אני מחייכת. אריק תמיד שולט בעניינים, מארגן את כל מה שקשור בחבורה שלנו — אם זה עב"ה (ערב בילוי הורים) או חופשות משותפות וטיולי אופניים. גייבּ מבקש סליחה והולך לשירותים, אומר משהו על הבטן שלו. אני מציצה בצלחת הריקה שלו. לא פלא. הוא גמר את כל הסטייק.
אבל לגייבּ יש קיבה מברזל. אני זאת שבולעת תרופות לצרבת כמו אישה זקנה. אני מסמנת למאט שילך איתו. "מאטי, תבדוק שהוא בסדר."
מאט קם ממקומו וכושל בעקבות גייבּ, אבל חוזר כעבור שתי דקות. "הוא אמר שהוא בסדר ורק צריך עוד כמה דקות."
"זין עליו." אריק צוחק. "שעות חיכיתי לזה. לא מחכה עוד כמה דקות. אני אומר, בואו נתחיל."
"קדימה!" אומרת סמנתה ואני צווחת. גייבּ כבר יתעדכן כשיחזור.
"כולנו נגיע לגיהינום." אני מצחקקת. "אבל מה, מי שבוגד — מגיע לו. אני לא מוכנה להרגיש אשמה. גם הם לא הרגישו אשמים."
"הבוגדים יכולים למצוץ!" סמנתה ואני משיקות כוסות.
"היא יודעת מה שהיא אומרת," מוסיף מאט, כצפוי.
אריק מביט באשתו. רואים עליה עד כמה היא שתויה. סמנתה, שלחייה כבר אדומות, משתכרת בקלות יחסית, כמוני. הוא מזיז את הגביע שלה לצד השני של צלחתו. "אני כבר רואה שאני הולך לקבל בגדול הלילה, או שאחזיק לך את השיער בזמן שאת מקיאה."
"אתה מבין אותי, בייבי — שלוף כבר את הרשימה המחורבנת. נו כבר." ידה של סמנתה עוקפת את אריק ומשתלטת על כוס היין שלה, ואז מצביעה על הטלפון שלו.
אריק צוחק, לוקח את הטלפון, מקליד סיסמה, מוריד את הרשימה וכולנו רוכנים ומתקרבים בציפייה של מושחתים. אנחנו בטח נראים מטופשים כל כך, עוקבים אחרי סמל ההורדה המסתובב, זה ששולט בחיים של כולנו. "יעלה ויבוא..." הוא מכריז כמו מנהל קרקס שמזמין ילד מהקהל. "מייקל אברמס — בחור יהודי נחמד עם עשר עסקאות, אסף לעצמו מִניין לבגידות. הבא בתור, פיטר אלטמן — שני בתור עם שבע עסקאות."
"למה הכוונה 'עסקאות'?" לורן קוטעת בשאלה בדיוק כאשר גייבּ חוזר. הוא באמת לא נראה טוב. אני אוחזת בידו.
"הבטן?" אני לוחשת.
"כן, לא משהו. אולי כדאי שנצא לדרך בקרוב?"
נצא לדרך? ממתי גייבּ רוצה לצאת מוקדם מאיזשהו בילוי? אנחנו תמיד האחרונים שמגיעים והאחרונים שהולכים. גם כשראיתי אותו חולה־מת באינספור אירועים, הוא תמיד רצה להישאר. "תן לזה כמה דקות, נראה איך תרגיש," אני אומרת כשהוא מתיישב לאט. אני מחזירה את תשומת הלב שלי לאריק.
"אז ככה, בכל פעם שהשם מופיע, הוא מתאים למספר הפעמים שהבוגד שילם בשביל הבגידה," מסביר אריק. "אז מיילס בנדר, עם ארבע־עשרה עסקאות, זה אומר ש..."
"מיילס בנדר בגד ארבע־עשרה פעמים!" צועקת סמנתה.
"בינגו. מדענית אטום. זה למה התחתנתי איתך." אריק מחייך אל אשתו וממשיך. "בנדר — ארבע־עשרה..." שמות מתגלגלים מלשונו לפי סדר האלף־בית. "רונדה בלאק, שמונה... ג'רמי בלַצ'ר, תשע־עשרה."
"עצור!" לורן קוטעת אותו. "ג'רמי בלצ'ר תשע־עשרה פעמים? הוא ראש ועדת גבאות של בית הכנסת. אוי אלוהים. רונדה בלאק — היא איתנו בשיעור יוגה."
"יהיו לו הרבה סליחות לבקש ביום כיפור, לבלצ'ר." אריק מגחך ומרכין את ראשו כדי להמשיך בחשיפת השמות. "ניל בלייזר — חמש..." ואז הוא עוצר בבת אחת והופך את הטלפון שלו.
"מה קרה?" אני שואלת. כולנו סקרנים עכשיו. "מי זה? מישהו שאנחנו מכירים?"
אריק ממהר לתקוע את הטלפון שלו בחזרה בכיס הז'קט. "זה באמת רעיון טיפשי. לא בסדר לעשות את זה. אתם צודקים. אני אידיוט."
אני מביטה במאט במבט מאשים. פניו אדומות. מאז ומתמיד חשדתי שהוא שוכב עם המזכירה הפלרטטנית שלו. וגם לורן חשדה. אני אחנוק אותו במו ידי.
סמנתה בוחנת את אריק בחשדנות ואז, בלי לבזבז רגע ובתנועת מלקחיים מדויקת כמו של אי־טי, היא שולפת את הטלפון שלו מהז'קט.
"תחזירי את זה, לכל הרוחות!"
"אני מכירה אותך, אריק. אני מכירה אותך."
פתאום כולם נעשים עצבנים. אני מביטה בגייבּ, הוא לא עצבני. לא, הוא לבן כמו דף. כמו סיד. אני מניחה את כוס היין והלב שלי חדל לפעום. הבעיה לא בקיבה ולא בסטייק האימתני. אני מכירה כל תנועה של בעלי, כל ניואנס הכי קטן שלו מאז שהוא היה בן שבע־עשרה. אני מביטה בסמנתה, שכעת מהדקת את הטלפון של בעלה לחזה ונועצת בי מבט, פיה נפער.
אז זהו זה.
סמנתה לא שיקרה לי מעולם. אף פעם. היא סיפרה לי תכף ומיד כשהנער שחיבבתי בתחילת התיכון התקשר אליה לפני שהתקשר אלי. היא תמיד אומרת לי כשיש לי משהו בשיניים, איזו שמלה תתאים לי, תמיד עושה מה שטוב לי, לא מה שיגרום לה להיראות טובה יותר. מיד אחרי הלידה היא טיפלה בבת שלי, אווה, באה אלי פעמיים ביום כשסבלתי מדיכאון אחרי לידה ולא הצלחתי לצאת מהמיטה. היא תמיד שמה אותי לפני הכול. אני מביטה בלורן, שנועצת מבט בסמנתה, עיני האיילה הגדולות שלה לא ממצמצות אפילו. שלוש החברות שתמיד ביחד, חברוּת שעומדת בכל מבחן ולא משנה מה יקרה, חברות שמשתמשות באותו בושם. תמיד. ועכשיו... אני פונה לאט לעבר גייבּ הקפוא, המפוחד.
זעם בוער עולה בתוכי במהירות של צונאמי, אבל הכאב המשתק חזק יותר והוא משפיע קודם. העיניים שלי, האיבר היחיד בי שיכול לזוז כרגע, נעות סביב כמו מצלמת קולנוע שסורקת את השולחן בתצלום פנורמי. זה העולם שלי, חלקים שווים מהשלם: לורן ומאט. סמנתה ואריק. סופי וגייבּ.
סופי וגייבּ, אהבת אמת לנצח.
אלה המילים שהוא חרט באולר שווייצרי על גזע עץ האלון הגדול מול ביתי, בליל נשף סיום התיכון. היא עדיין שם, הצלקת המשוננת בגזע — צלקת שלא רציתי שתחלים לעולם. מסיבה כלשהי, כרגע אני מצליחה לחשוב רק על העץ הזה ועל גרזן בידי. אני חייבת להגיע איכשהו לעץ הזה הלילה, לכרות אותו. ברגע זה. אני חייבת ל...
"סופי, סוף..." קולה של סמנתה רך ומגונן, מזין ומטפח ממש כמו הקול של אמא של במבי, רגע לפני שיורים בה.
המבט שלי נח ישירות על גייבּ ואני מרגישה בחילה. האיש הזה, האבא האוהב בלי גבול שיש לו ריח של "טום פורד" מעורב ב"קרסט" ו"דיגרי", שהיה סלע קיומי כל חיי, בגד בי. אני יודעת את זה בלי לשמוע את המילים נאמרות בקול. המהלך הסקסי הזה בחדר הארונות לפני שיצאנו לא היה ניסיון להפתיע אותי, אלא שקר, כיסוי, הסוואה, אשמה של יום הולדת. ועכשיו כשהוא מחזיר לי מבט — פניו המסותתות, היפות, הצלקת הדקה מעל הגבה השמאלית, עיני האגוז שהופכות זהובות כשהשמש נוגעת בהן, כל כך הרבה זוויות שהכרתי, נגעתי, נישקתי, טעמתי — אני לא מזהה אותו יותר.
כולם שותקים, חוששים לזוז. לבסוף הקול חוזר אלי והוא יציב במידה משונה, קול קליני. "בנדר... בלאק... בלצ'ר... בלייזר... בלום..." הקול שעולה ממני, הקול שהשתלט על קולי הרגיל, יש בו האשמה. "גייבּ בלום הבא בתור. נכון או לא, אריק?" כשאני מדברת, מבטי נותר ממוקד בבעלי כמו קרן לייזר.
אריק מביט בסמנתה, לא יודע מה לעשות. תעשי משהו, מתחננות נואשות עיניו הכחולות עם הריסים הסמיכים, חש אשמה על שהפך משחק לדבר האמיתי וסומך עליה שתציל את המצב.
גייבּ, שנושם בקושי, שולח יד לזרועי, שנעשתה קשיחה ומתוחה כמו כל שאר גופי. לבשתי על עצמי חליפת שריון, ואיפשהו בירכתי המוח מצופה הפלדה שלי — החלק שאינו שיכור, המום, כאוב, זועם, נבגד — אני שומעת קול מהדהד, קול ענוג, מפוחד, נערי ומוכר, "סופי, את שומעת אותי?" בדיוק כאשר עוגת שוקולד־לבה מזוגגת ברוטב פטל ועליה נר ורוד בודד מגיעה לשולחן בידיו של המלצר המתאמץ. בדיוק כשחברותי הטובות ביותר מגרשות אותו ובאות ומגוננות עלי כמו איגלו מבושם, נותנות לי מחסה מפני האמת הקרה שאי אפשר לחמוק ממנה. אלא שאין שום הגנה. בחוסר ידיעה יש נחת, ומודעוּת היא בלי ספק הגיהינום.
אני מסלקת מעלי את כולם. אני חייבת לראות במו־עיני את הרשימה של אשלי מדיסון. אני חוטפת את הטלפון של אריק והוא מבין שעדיף לא לעצור אותי. כל הכבוד להאקרים שהיו מאורגנים מאוד. גיליון הבגידות מסודר בתוכנת אקסל, כמו תוכנית עסקית לזיונים; גיליון נוכחות, שורה אחרי שורה. והנה הוא, מולי. גייבּ בלום שלי, שמו מופיע בטור אחד; נורת' גרוב וכתובת הבית, בטור אחר; אותיות ומספרים אקראיים חסרי כל פשר בטור נוסף, מספר כרטיס אשראי שאני לא מזהה, ולבסוף, בטור האחרון, כתובת אי־מייל שלא ראיתי אף פעם: GMB18@gmail.com. גייבּריאל מייקל בלום. מספר 18 — שחקן הפוטבול האגדי בתיכון, שחולצתו הונצחה בארון זכוכית אחרי הזכייה באליפות המדינה — אותו תיכון שבו למדה הבת שלנו. באותה עיירה שלא עזבנו מעולם. GMB18. 18 זה ח"י — החיים שזה עתה נשמטו תחת רגלי כמו שטיח.
סופי. סופי.
שמי מקיף אותי מכל עבר. כאילו אני כבר לא יכולה לראות או לשמוע ברור. כולם מסמנים בידיהם בתנועות חזקות, כמו קולאז' איברי גוף בצבע חום של תצלום ישן. אני שומעת את כולם, מרגישה בנוכחותם. אני אפילו יכולה להריח אותם. המשפחה שלי, חבל ההצלה שלי, חבל הטבור שלי ניתקו, נחתכו. "היסודות", כפי שאריק כינה אותנו פעם, כי אי אפשר להפריד אותנו לפרודות. והנה הופרדנו לאלף רסיסים שאי אפשר להדביק בחזרה.
הדבר היחיד שאני מצליחה לקלוט במוחי שנסתם הוא שגייבריאל מייקל בלום — מספר 18 — היחיד שיש לו בעלות על הלב שלי, אבי ילדתי היחידה, אווה, רשום באתר הפרוץ של אשלי מדיסון ארבעים ושלוש פעמים. אם לדייק: עמוד וחצי מלאים בעסקאות של גייבּ, הוא ועוד מיליוני אחרים, שבני ובנות זוגם עומדים להתעורר לחוסר הנאמנות החשאית שנחשפה בידי האקרים מרושעים שרצו לצחוק על חשבונם. אשלי מדיסון — שם שנשמע כמו קו אופנה לתלמידות תיכון עשירות ואופנתיות — הוא גן שעשועים אינטרנטי שבו ניתן להישאר נשוי, מחויב, תוך השתובבות בסטוצים, כי זה מבוסס על יד־רוחצת־יד: את נשואה, אני נשוי — למה לא, אף אחד לא נפגע.
פרט לעובדה שכולם נפגעים.
אני נועצת מבט קשה בגייבּ, הגבר היחיד שאיתו שכבתי אי פעם, הגבר שאיתו התנסיתי בכל הפעמים הראשונות שלי. והנה עוד פעם ראשונה, אני חושבת במוח משותק. ד"ר בלום, הקרדיולוג האלוף והחתיך מנורת' גרוב, רשום בארבעים ושניים זיונים בתשלום, ואחד לשנה הבאה.
יום הולדת שמח לי.