נקמה ספרדית

1

תמהיל מדאיג של עצבים מרוטים והתרגשות לוהטת גרם לתחושת בחילה בקרבה של ליסה פנינגטון.
אצבעותיה הארוכות גיששו בתוך תיק המעטפה שלה, בחיפוש אחר טישו למחות את הזיעה מפניה. היא הזיעה כמו פועלת שעובדת ביציקת מתכות. היא ניסתה לשכנע את עצמה שכל זה בגלל החום של שמש ערב ספרדית, ופקדה על עצמה לצאת מזה. היא תיראה לבסוף ספוגת מים ופרועה אם לא תתעשת מייד. אסור שכך תיראה.
עליה להיראות טוב, רגועה ושלווה, ולו רק על מנת להתמודד עם תגובתו של בֵּן. היא השתחררה מכל המחסומים והוציאה את תיק האיפור שלה. קרם הבסיס הבהיר מעט את הגוון השזוף של עורה שאותו השיגה במהלך שמונת השבועות האחרונים. צלליות עיניים כסופות הדגישו את צורתן ואת גודלן של עיניה הכחולות, והשפתון האדום העניק לה אשליה של אומץ וביטחון.
במשך כל החופשה היא הסתובבה במכנסיים קצרים וחולצות כותנה אולם הערב היא לבשה שמלת משי ירוקה-כסופה, חלקה ואלגנטית. היא בשום אופן לא תיראה במלון החדיש והמהודר ביותר בכל אזור המַרְבֵּיָיה בלבוש בלוי ומסמורטט.
מחר היא, בן וסופי שבים לאנגליה. עד מחר כבר ידעו כולם מה היו כוונותיו של דייגו. היא רעדה, שוב אחזו בה עצבנות ומתח.
דייגו. היא כל כך אהבה אותו – היא אפילו לא יכלה לתאר לעצמה עד כמה! במהלך שבעת השבועות האחרונים הוא היה כל עולמה, המוקד של כל מחשבה ממחשבותיה, של כל נשימה מנשימותיה. הוא אהב אותה; היא ידעה זאת. עצם הידיעה הילכה עליה קסמים. הלילה הוא יבהיר את כוונותיו. אחרת מדוע הציע לפגוש אותה ואת חבריה לחופשה במועדון הלילה במלון המפואר? הוא ידע עד כמה סופי ובן, צאצאיו התאומים של השותף לעסקים של אביה, היו קרובים אליה. שלושתם היו תמיד חברים, בעיקר לאחר מות אמהּ לפני ארבע שנים, תקופה שבה הרעיפו עליה את חסותם תחת כנפיהם המגוננות והאוהבות.
ליסה החזיקה אצבעות והתפללה שהפגישה בין כולם תעבור בצורה חלקה, שבן לא יפלוט משהו שגאוותו הספרדית של דייגו לא תרשה לו לעולם לסלוח עליו. יהיה זה קשה מנשוא אם שלושת האנשים האהובים עליה בעולם ישלפו זה אל זה חרבות.
היא זקפה את כתפיה. שערה הבלונדי הארוך והחלק כמשי גלש ברפרוף על עורפה החשוף, והיא לכסנה מבטים חטופים לצדדים. בן, שנעמד לצדה, היה מרוכז כולו בהתבוננות במכוניות המפוארות הנעות בקלילות לאורך הכניסה בחזית האלגנטית הפונה לים. הוא לא הביט בה אבל היא ידעה שתווי פניו הנאים יתהדקו בכעס אם יפנה אליה את מבטו.
הוא היה בן עשרים ובוגר ממנה בסך הכל בשנתיים, ועם זאת נהג בה לפעמים כמו היה סבהּ! ליסה נאנחה כשנזכרה לפתע בהערותיו הדוקרניות כאשר נאלצה להודות שפגשה מישהו ולספק הסבר מדוע בילתה זמן מועט כל כך בחברתו ובחברת סופי.
סמוקת לחיים ומלאת השתאות שמצאה את אהבת חייה כאן בספרד. בעצם ליסה מלכתחילה כלל לא התכוונה להיות כאן – היא התכוונה לבלות את השנה של פסק זמן שנטלה לעצמה בטיול תרמילים סביב אירופה. היא מסרה את שמו, "דייגו ראפאצני," והוסיפה שלא לצורך, "הוא ספרדי." מה שהיא לא אמרה היה שהבחור יפה תואר שכמוהו לא נראה על פני כדור הארץ והוא שגרם להאצה המטורפת של קצב פעימות לבה.
בן נעץ בה מבט רב משמעות שהבהיר לה כי היא צפויה להטפת מוסר. "בן כמה הבחור הזה? אני מניח שהואיל וביליתם יחדיו מדי יום, פירוש הדבר שהוא מובטל."
"אם כן, אתה מניח דברים לא נכונים!" ליסה זקפה את סנטרה בהתגוננות. "ברוב הערבים דייגו עובד באחת המסעדות של המלון במרבייה – לכן הוא פנוי לבלות עמי בימים! אם זה באמת מעניין אותך, הוא בן עשרים ושתיים."
בוגר ממנה בסך הכל בארבע שנים ויפה תואר מדהים, בעל מבנה גוף מושלם וגמיש עד כי לבה השתוקק בכאב להביט בו.
"אז התחיל אתך מלצר ספרדי," אמר בן באדישות. "איזו קלישה!"
ליסה צחקקה באופן בלתי נסלח, משום שלמעשה, בן צדק. היא חשבה שוב על אותו יום לפני שלושה שבועות. היא בילתה את השבוע הראשון לשהותה כאן כשמילאה את חובתה בצייתנות במחיצת חבריה. הם ירדו מבית הנופש הכפרי השכור שבגבעות בג'יפ הארבע על ארבע ששכרו. הבילוי תאם בעיקר את הנאותיהם של סופי ובן. הם שיחקו גולף, הציצו בחלונות ראווה, לגמו קפה באחד מבתי הקפה האופנתיים, וטיילו באזור המרינה החדש והיוקרתי של פּוֹרטוֹ בַּנוּס.
באותו יום במקרה, היא ביטלה את הבילוי במרינה. הזוהר והפאר החלו לשעמם אותה, והיא העדיפה לבלות מעט בסיור רגלי בגבעות המקיפות את האזור הנידח, כשהיא לבושה מכנסיים קצרים נוחים וחולצת טי-שרט צהובה תואמת ונעלי ספורט. זמזום מנוע של קטנוע – וספה, כינה אותה דייגו – היה בבחינת אזהרה שאיחרה להגיע לאוזניה. הם נפגשו בעיקול של הנתיב הצר והתלול. ליסה מעדה ונפלה לאחור על משטח של עשבי בר, והספרדי יפה התואר כיבה את המנוע באחת תוך גלישה והִדרדרות והתזת אבנים לצדדים.
הוא זינק אל המרחב הצר וסייע לה לעמוד על רגליה. אז נכון, הוא למעשה כמעט הרים אותה! היא הביטה בעיניו הכהות המודאגות, בתווי פניו הגאים והמפחידים, בשלמות של הגבר המושחז להפליא, השחום וגבה הקומה, שהיה לבוש אריג גס מטולא שנצמד למותניו הצרים והחסונים ואפודה שחורה דהויה שהאפירה. היא נעצה בו את מבטה ולא יכלה לגרוע אותו מעליו, לבה זינק כמעט עד גרונה והסתלסל שוב כלפי מטה בצורה לוליינית עד שעשה שמות בבטנה.
הוא נרגע כשראה שהיא לא נפגעה ואז נפגשו עיניהם – שאלותיו נוסחו באנגלית רכה, עם מבטא קל מאוד. הוא הביט בה בעיניים זוהרות מעוטרות ריסים כבדים ששדרו הודעות פזיזות בלי מילים לעיניים כחולות כהות ופעורות. הידיים החזקות והיציבות שאחזו בכתפיה הדקות הסבו לה תחושות של כאב מתוק וקשה מנשוא בעמקי לבה.
כך החל הכול. היא לעולם לא תלעג עוד למושג של התאהבות ממבט ראשון.
בן פלט אנקת דאגה, הביט בה בעת שהכינה את הקפה של הבוקר, ובסופי שבחרה אפרסקים טריים והניחה אותם על הצלחת בדיוק במרכז השולחן בארוחת הבוקר, ואמר בקלילות, "כל נערה זכאית פעם בחייה ליהנות מפרשת אהבים בחופשה רומנטית – ורק יש לוודא שהעניינים לא יוצאים מכלל שליטה."
"הם לא יצאו מכלל שליטה במקרה הזה, נכון?" שאל בן מייד והקמטים במצחו העמיקו.
כאילו שהיא תאמר לו! ולא, הם לא יצאו מכלל שליטה. הלטיפות והנשיקות של דייגו הבעירו בה את הלהט, והתשוקה עוררה בקרבה כאב מתוק ומתייסר, אבל הוא תמיד נסוג ברגע הקריטי, ובקולו הרך והחושני אמר, "את צעירה מאוד, קֵרִידָה. יום אחד תהיי כלתי. עד אז, יפה שלי, אני מעריך את הטוהר שלך יותר מכול."
"זו הצעת נישואין?" שאלה בקול רועד ומלא תשוקה, ובגרון ניחר. הוא היה כל שמעולם חשקה בו; כמו בסיפור מהאגדות.
"כמובן, קרידה. את היפה שלי. אני אוהב אותך באמת ובתמים." אצבע עדינה סיירה על פני שפתיה הבשרניות, והעבירה בה רטט. מרוב אושר והשתלהבות נעתקו המילים מפיה, ועצורת נשימה היא הצליחה רק לשאול, "מתי?"
"כשתגיע העת, אמור מיו," השיב בקלילות, "כשתסיימי את הלימודים באוניברסיטה..."
"זה יקרה רק בעוד שנים!" הפטירה לעברו, והתפתלה כשנאבקה להיחלץ מבין זרועותיו. רק לפני רגע הוא הציע לה את גן העדן וכעת הוא חומק מידיה כמים הזורמים לשווא.
הוא אחז בידיה. "אין גבול לאהבתנו; הזמן לא ישנה זאת." עיניים כהות וחמות חייכו אל עיניה. "גם עליי להשלים דברים, הזמן יחלוף מהר, אני מבטיח. תהיינה לך חופשות, ואני אודיע לך היכן אהיה ותבואי אלי." חיוכו רחב והיה לגיחוך לעגני ומתגרה. "יש לך אבא עשיר שיממן את כרטיסי הטיסה שלך!"
היא משכה את ידיה ובמשך שארית היום הסתובבה זעופת פנים. אילו אהב אותה באותה מידה שאהבה היא אותו, לא היה רוצה להמתין. גם אילו נשא אותה לאישה ברגע זה ממש לא היה הצעד מהיר דיו!
אותו לילה היא שכבה ערה וגיבשה תוכנית מושלמת. היא תשוב לאנגליה עם תום החופשה שלהם, תיישב את הנושא עם אביה, שהיה מרוחק ממנה וכלל לא היה לו אכפת מה מעשיה כל עוד לא הטרידה אותו, והיא תבלה עם דייגו את הזמן הנותר מאותה שנה של פסק זמן. בסוף אותה שנה הם יתקרבו זה לזה ויתאהבו עד כדי כך שהוא לא יוכל לעמוד בפרידה ממנה.
"אין לך מה לומר להגנתך?" שאלתו של בן השיבה אותה בחזרה אל המטבח של הבית הכפרי באותו יום, לפני ארבעה שבועות. הוא נעתר לספל הקפה שהיא מזגה לו. "אני משער כי סיפרת לו מי את."
"ברור שהוא יודע מי אני!"
הערתו של בן לא הייתה הגיונית עד שהוא הסביר, "העובדה היא שאביך הוא שותף ובעלים של ירחון נוצץ. שאנחנו מפרסמים את סגנון בין מגזינים אחרים, יוקרתיים פחות. שמשפחותינו לא חסרות מזומנים."
"הנה מדבר רואה החשבון!" לעגה ליסה בעדינות. בן זה עתה סיים קורס של חשבונאות עסקית ועם שובם לאנגליה בתום חופשתם הוא עמד להצטרף למחלקת החשבונאות של סגנון. 
"לא," השיב בן במתינות. "מדבר חבר קרוב שדואג לאושרך. מרבייה היא מקום בילוי פופולרי של עשירים; היא מושכת אליה נוכלים וטפילים כמו זבובים. גברים שנצמדים אל נשים עשירות במטרה לסחוט מהן כספים. האם המלצר הספרדי סחט ממך משהו, אולי במקרה?"
"ברור שלא!" השיבה ליסה ועם זאת הייתה מודעת ללחייה הבוערות באשמה. הוא לא השיג מידיה את השעון היקר במרמה. להפך. הוא איבד את שעונו שנפל מפרק כף ידו כשהרצועה, כנראה, נשברה. הוא התכוון לבדוק אם הגיעה השעה להתחיל לשוב מן החוף המבודד שאליו לקח אותה, ואז גילה לתדהמתו, כי שעונו אבד.
באותו ערב, בשעה שסופי ובן התפעלו מהיאכטות היקרות במרינה, ששוויין מיליוני דולרים, היא חמקה משם ורכשה עבורו תחליף, בידיעה שלא היה כסף בידו. שכרו של מלצר לא היה משהו שראוי להתפאר בו במכתבים הביתה, והוא היה זקוק לשעון. "ודייגו בכלל לא אוהב את מרבייה..." היא שינתה את נושא השיחה בחוכמה רבה. "אנחנו אף פעם לא הולכים לשם. הוא אומר שהמקום ראוותני מדי, כלל לא כמו ספרד האמיתית. אנחנו מסיירים בכפרים קטנים יוצאי-דופן ובחופים מבודדים."
היא אהבה את בן כמו אח אבל הייתה קרובה לשנוא אותו על כי רמז שדייגו אהובה היה מעוניין רק במה שיכול היה לסחוט ממנה. היא בשום אופן לא תסביר לו מה אירע עם המתנה של שעון הזהב.
"אז מתי נוכל לפגוש אותו?" סופי, משכינת השלום, הסבה אל השולחן והושיטה את ידה ללחמנייה פריכה ואל קערית הדבש.
לא נשמע כל מענה, משום שלא היה לה כזה. היא כבר הציעה פעם אחת שיבלו ברביעייה – היא רצתה שהוא יפגוש את חבריה הטובים ביותר – אבל דייגו הבהיר לה שהיה גבר אנוכי ורצה בה את כולה לעצמו.
עתה הם היו בדרכם לפגוש אותו, לבסוף – לפי הצעתו. בן השמיע הערה יבשה, "הוא בחר במועדון היקר ביותר שיכול היה למצוא. אני תוהה מי ישלם בסוף עבור המשקאות והארוחה!"
הם התקרבו אל מקום האירוע, המלון העתידני המסויד לבן משקיף אל עבר חוף מפותל ומעוטר בעצי דקל. לבה של ליסה רחב. הכל יהיה בסדר; חייב להיות! בן יחזור בו מכל הרמיזות החשדניות שהשמיע כשייווכח איזה בחור נפלא הוא דייגו.
במובן מסוים היא אף יכלה להבין את הסתייגויותיו. מאז שהיו ילדים הוא הגן עליה ודאג לה. הוא עדיין נהג לעשות זאת, כנראה הדבר קשור לקומתה הזעירה – מטר ושישים, צנומה, דקת גזרה, עדינה ותמימה. אילו היה מבנה גופה דומה לזה של סופי, גבוהה, גדולת חזה וירכיים, ייתכן שהיה בוטח יותר ביכולתה לדאוג לעצמה.
לא שדעתו משפיעה בצורה כלשהי על רגשותיה כלפי הגבר שהייתה נחושה להינשא לו. אבל היא לא רצתה לריב עם בן; היא חיבבה אותו מאוד.
"היי, חבר'ה – בואו והביטו!" קראה סופי. היא התמכרה לעיסוק המועדף עליה, להתבונן בחלונות ראווה, והיא עמדה מרחק מטרים ספורים מהם כשאפהּ נעוץ בחלון של בוטיק נוצץ. "הישבן שלי ייראה גדול בבגד הזה?"
בן שתמיד רצה לרצות את אחותו התאומה, חזר לאחור, חייך, וליסה נותרה לעמוד במקומה, פגועה מכדי להתפעל מהבגד שסופי חמדה.
ליסה הציצה בשעון הפלטינה היוקרתי של חברת ייגר לה-קולטר שענדה. שעון אשר אותו קיבלה כמתנת יום הולדת כשמלאו לה שמונה-עשרה מאביה, שחשב שחפצים חומריים מפצים על חסך בהפגנת חיבה הורית גלויה. היא הבחינה כי נותרו עוד שלושים דקות עד לפגישה עם דייגו. הזמן נדמה כמו נצח.
העיר החלה להתכונן לקראת הערב. אנשים רבים טיילו לאורך המדרכות, במטרה לראות ולהיראות, מכוניות ראוותניות רבות יותר נעו בכבישים. מכונית אחת משכה את תשומת לבה במיוחד.
מכונית ספורט אדומה נוצצת בעלת גג פתוח נהוגה על ידי אישה זוהרת שנראתה כאילו זה עתה יצאה מכריכה של מגזין אופנה יוקרתי. אולם היה זה דווקא הנוסע שמשך את עיניה הפעורות לרווחה – דייגו? לא ייתכן!
השיער העבות הכהה של דייגו מטופח בקפידה, ולבוש מכנסי כותנה קלסיים פשוטים וחולצה נטולת שרוולים בעלת צווארון פתוח בצבע בהיר תואם שהדגישה את גון הזית החמים של עור פניו, במקום מכנסיים קצרים וגופייה שבהם הייתה רגילה לראותו.
מכונית הספורט האטה לקראת עצירה, חנתה במקום אסור מחוץ לחנות תכשיטים במקום שהאוויר מעודן ומדולל מדי עבור יכולת נשימתם של בני תמותה רגילים. דייגו הרחיק את ידו מעל מסעד המושב של הנהג ויצא.
הוא ללא ספק התייפה לקראת פגישתו עמם במלון והוא נראה טוב, החמוד! כמוהם גם הוא הקדים בחצי שעה. הבחורה הקלסית כנראה הסיעה אותו. היא לבטח הייתה דיירת במלון שבו עבד, ודאי זיהתה אותו בתור המלצר ששירת את השולחן שנהגה להסב אליו והתחילה אתו.
ההסברים חלפו במהירות ובנוחות במוחה, אם כי ההגדרה "התחילה אתו" בכל זאת הכילה קונוטציה לא נוחה, הודות לבן.
היא בדיוק עמדה לקרוא בשמו ולנופף אליו בידה, אולם לשמחתה לא עשתה זאת. הוא הקיף את המכונית, הגיע לצדה האחר, פתח את הדלת של מושב הנהג וסייע לאישה הזוהרת לצאת ממנה כשהוא אוחז בידיה ולא מרפה.
היא הייתה מהממת. בנעלי עקב גבוה ודק היא הייתה נמוכה בשבעה סנטימטרים ממטר ושמונים קומתו, שולי שמלת המשי השחורה שלבשה הייתה ארוכה מעבר לברכיה והבד היקר נצמד לכל אחד מקימורי גופה החטוב והמדהים. צמידי זהב כבדים נצנצו על זרועותיה החשופות. ידיים עדויות תכשיטים גלשו מעל אצבעותיו, התפתלו כלפי מעלה ולפתו את פניו כשהוא נטה לקראתה, אמר לה משהו, ושפתיו התעוותו בחיוך הקנטרני שליסה הכירה היטב. לבה החסיר פעימה כשהאישה נטתה לעברו ונשקה ללחיו האחת ואז על האחרת, הרחיקה את ראשה הבוהק, צחקה אליו ואחר כך הובילה אותו בידה אל תוך חנות התכשיטים היוקרתית.
כשלבה שב לפעום הציף את ליסה גל של חום, ואחריו עטפה אותה צינה. גל של קור מקפיא. נשימתה לא יציבה וראשה סחרחר עליה. חייב להיות הסבר סביר למראה שזה עתה הייתה עדה לו. כל דבר אחר לא יעלה על הדעת. מוחה ההמום ניסה למצוא הסבר.
במקום למצוא הסבר, המראה הזכיר לה להכעיס, שלקוחות נעלות לא נוהגות לנשק למלצרים שלהן אלא אם כן שררה ביניהם אינטימיות רבה במיוחד. אחר כך היא נזכרה בחוסר האמון שרחשה אליו ובאכזבתה כשיום קודם לכן הוא אמר לה שלא יוכל להתראות עמה באותו בוקר.
"יש לי דברים לעשות," הוא אמר, "אבל ניפגש בערב."
אילו הייתה צעירה בכמה שנים הייתה פורצת בהתקף של זעם. אולם היא הגיבה בבגרות רבה לעובדה שנמנע מלהיפגש אתה ביום שלמיטב ידיעתו, היה היום האחרון שלה בספרד. היא התכוונה להפתיע אותו כששבה לאחר ששכנעה את אביה שעמדה לבלות אותה שנה כולה במרבייה. אז היא פשוט נדה בראשה, "אז להתראות," כאילו העובדה שלא תראה אותו במהלך היום כלל לא הטרידה אותה.
האם "דברים שיש לו לעשות" פירושם היה למצוא לה מחליפה? אם כן, הוא שיחק אותה בגדול!
היא רעדה, בלעה את רוקה ובלמה את תחושת הבחילה שתקפה אותה, שנאה את עצמה על כי חשבה שדבר כזה אפשרי בכלל. היא חיככה את ידה הלחה במצחה. הכל היה באשמתו של בן. הוא זה שהחדיר למוחה את הרעיון של גברים ספרדים נאים וכריזמטיים שנצמדים לנשים עשירות בחופשתן על מנת לסחוט מהן כמה שיותר.
"את מתאמנת בלהיות פסל?" החליקה סופי את ידה תחת ידה של ליסה. "היית צריכה לראות את החליפה ההיא! היא הייתה מהממת אבל בן אמר ששחור לא הולם אותי ואיאלץ ללבוש אותה ולישון בה במשך חמישים שנה כדי להשיב את ערכה הכספי!"
"רואה חשבון משעמם טיפוסי!" הפטירה ליסה, כשהיא עדיין מוטרדת בגללו על כי גרם לה להטיל ספק – אף אם לרגע חולף – בדייגו האהוב והנערץ שלה.
"את יודעת שאת לא באמת מתכוונת לכך," גערה בה סופי כששלובות זרוע הן פסעו באיטיות והתקרבו אל גרם המדרגות שהוביל אל אולם הכניסה של המלון. "את יודעת שהוא לא יכול לא להיות מעשי כשם שאת לא מסוגלת לחדול מלהיות חולמנית. חוץ מזה, התעודדי. אלו פנים חמוצות! אני מתה כבר לפגוש את הדייגו הזה שלך. נדמה שהוא רציני כלפייך אם הוא רוצה לפגוש אותי ואת בן – המשגיחים שלך – בלילה האחרון שלך בספרד!" היא צבטה קלות את זרועה של ליסה בכוונה להרגיעה. "אמרתי לבן שלא יאמר אף מילה מיותרת; את יודעת כמה הוא מגונן עלייך. אמרתי לו שייתכן כי דייגו רוצה לבקש את רשותו – בהיעדרו של אביך – לבקרך באנגליה."
או אולי לקבל ארוחה דשנה חינם והרבה שתייה בתור הטבה אחרונה. ליסה שנאה את המחשבה הלא נאמנה שחדרה למוחה ממש כשם ששנאה את חוסר יכולתה למנוע את היווצרותה. היא תעבה את בן על שהחדיר אותה למוחה מלכתחילה. היא הדחיקה אותה ממוחה בתקיפות. דייגו לא היה טיפוס של אוכל ויינות משובחים. בימים שבילו יחדיו הוא תמיד הגיע עם מלאי של ארוחת צהריים לפיקניק. לחם פריך, זיתים, פירות ובקבוק מים. פשוט, זול ומזין.
"הקדמנו קצת," העיר בן כשהדביק אותן במדרגות, והביט בדלתות המסתובבות, המרשימות שעשויות זכוכית עשנה.
"אז?" משכה סופי בכתפיה. "אז אנחנו יושבים באולם הכניסה, נרגעים ומתבוננים באנשים." היא הדפה את הדלתות וליסה בעקבותיה, מייחלת שהרגעים האיטיים יחלפו מהר, ונואשת לשאול את דייגו מה הוא עשה במחיצתה של היפהפייה המדהימה, מדוע התיר לה לנשקו, ומדוע נעלמו שניהם יחדיו בתוך חנות התכשיטים. נואשת לשמוע הסבר משכנע לגמרי.
נדמה שבחלל הממוזג הזמן זוחל לאיטו בצורה חריגה. רצפת שיש צוננת ועמודים מפוארים, נברשות מרהיבות ושפע מהוסה. הם ישבו סביב שולחן נמוך בכיסאות מרופדים בירוק בהיר תואם, כשליסה בגבה אל האזור המרכזי אבל סופי סרקה בלהיטות את הלקוחות העשירים שנכנסים ויוצאים באדישות.
"מה דעתכם על ההזמנה!" צחקקה סופי. "שם, ליד הקבלה – הסתובבי והסתכלי. זה יום המזל שלו!"
ליסה נאלצה להסתובב. כל דבר שיעביר את הזמן, שימנע מחבריה לתהות מה קרה לה, מדוע עטו פניה, כפי שהם תיארו בקנטרנות, ארשת פנים נוגה.
דייגו והאישה הזו!
ליסה רעדה כלא מאמינה למראה עיניה בכאב חד כמו אצבעות קפואות עטפו את לבה. מה שראתה מחק את כל הרגעים היפים שחוותה בשבועות האחרונים. הדמעות הציפו את עיניה. היא מצמצה בתקווה לעצור אותן. אחת מידיו נחה על קימורה החושני של ירכה עטויית המשי השחור בעת שידו האחרת הטילה קופסת תכשיטים קטנה וסגורה שתחב לתוך כיסו. טבעת חותם מזהב תואמת לשעון הזהב שקנתה לו? האם האישה שחורת השיער המדהימה ציידה אותו כבר בתלבושת הקלסית הפשוטה שלבש?
בעלת מכונית הספורט האדומה התמתחה על עקביה הגבוהים והדקים, ולחשה משהו על אוזנו. דבריה גרמו לו לגחך בחיוך רחב ונוקב שהעיד על אושרו. חיוך שהכירה היטב!
זרוע עדינה נוטפת זהב הורמה, אצבעות עדויות טבעות טלטלו מפתחות של חדר שהוזמן מראש, ממש רגע לפני שהיא נפנתה ונעלמה באזור המעליות, בנשיות בוטחת שקרנה מכל תנועה של רגליה הארוכות ומגופה היפה. דייגו הביט בה בעודו מחייך, ואז נפנה ופסע להנאתו אל עבר הקבלה.
"חם כאן מאוד או מה?" לחשה סופי וליסה נאלצה לאזור את כל כוח רצונה להפגין פנים חתומות כשנפנתה שוב להתבונן באחרים.
בן הציץ ללא הרף בשעונו בקוצר רוח, וליסה אמרה תוך כדי שהיא מתאמצת לא להישמע כמי שעולמה חרב עליה, "בואו נלך ונשתה משהו; נמאס לי לשבת כאן."
היא נעמדה באחת על רגליה במטרה לעצור את מחאותיה של סופי שניכר כי נהנתה מאוד מההתבוננות באנשים. בן הלך בעקבותיה אבל התעקש למצוא את המועדון על אף שליסה הייתה משוכנעת שדייגו לא יופיע. מדוע שיופיע אם היו לו סיכויים טובים יותר במקום אחר? הבגידה הייתה כל כך עצומה עד כי לא יכלה לשאת את המחשבה עליה והיא לא הצליחה לגרור את האחרים לצאת מן המקום הזה בלי להודות שבן צדק בקשר לדייגו.
טאפאס ומוסיקה רועשת וכבדה. ליסה הזמינה שמפניה. היא רצתה להזמין משקה חזק שיעמעם את הכאב החד שפילח את לבה – ויסקי, אולי – אבל היא ידעה כי בן לא יסכים. כמי שהתחנכה במנזר על ידי נזירות בחינוך קפדני, עם אב שלא התעניין בה במיוחד, וגם כששהתה בבית התייחס אליה כאל אורחת מפריעה, נטה בן לשמור עליה כעל פרח עדין שזקוק לטיפול ולתשומת לב תמידיים.
"כן, בואי נפזר את שערותינו," אמרה סופי כאשר הבחינה כי עיניו של בן נמשכו אל המשקאות הקלים. "זה הלילה האחרון שלנו."
ליסה רוקנה את כוס המשקה שלה בשתי לגימות ארוכות של צמא ומילאה אותה בגנבה כשבן הפנה משם את מבטו. הוא התבונן ללא הרף בשעונו.
כבר חלפו עשר דקות ממועד הפגישה שנקבע. דייגו לא יבוא. ליסה התכוננה נפשית לומר להם את הסיבה, להודות כי בן צדק באשר למלצר הספרדי שלה. היא גמעה את הכוס השנייה כמו מים כדי לעמעם את הכאב. בן הביט בה כשהניחה את הכוס הריקה על השולחן הקטן וחייך לעברה. "נרקוד, ליס?"
היא רצתה לרקוד כמעט כמו שרצתה לשבת בתוך חבית זפת חמה אבל הכול היה עדיף בעיניה על פני ישיבה כאן, להשתכר, לרצות לבכות ולעשות כמיטב יכולתה להדחיק את הרצון לחנוק במו ידיה את דייגו לאחר שתשאל אותו כיצד יכול היה לנהוג באכזריות כזו.
היא נטלה את ידיו של בן ונעמדה על רגליה. הרצפה שקעה והתרוממה, ובמקום לרקוד מולו כפי שעשו שאר הזוגות, היא נצמדה לכתפיו והייתה אסירת תודה כשהוא הידק את ידיו סביב מותניה כדי לשמור על יציבותה. הוא הגביר את קולו מעבר לעוצמת המוסיקה הרועשת והרצה באוזניה, "שתויה מאוד, ליס? זה ילמד אותך לא לגמוע כוס שמפניה בחמש שניות בדיוק."
שתי כוסיות, אבל למען האמת, הוא לא ידע! צחקוק היסטרי, כמעט חצי יבבה, נתקע בגרונה. היא עמדה לכבוש את ראשה בכתפו הרחבה ולהודות בכול, אבל אז ראתה את דייגו מגיע. הוא אמר משהו לחברתו הזוהרת החדשה שהעניקה לו קריצה מזימתית לפני ששבה בטיפוף רגליים אל הבר.
כיצד הוא מעז? כיצד יכול היה? ליסה חשה שעמדה להקיא. אבל אסור לה! אצבעותיה חפרו בכתפיו של בן. הכאב שפילח את לבה היה קשה מנשוא. חשבי על משהו אחר.
נקמה.
הראי לו! היא תראה לו שהיא לא הייתה נערה אווילה, שריח בית הספר דבק בה ועדיין אפף אותה; היא תוכיח לו שלא הייתה הנערה שתבכה במשך חודש שלם משום שהונתה על ידי נוכל בעל מומחיות בתחום.
היא עמדה כעת מרחק זעום ממנו, עיניו היפהפיות הביטו בה בגנבה. מה הייתה כוונתו? מהי דרך הפעולה של בחורים מסוגו? האם יטפח על כתפה, יאחל לה טיסה נעימה מחר, ואז יצטרף אל הטרף החדש שלו ליד הבר?
אולי הוא פשוט יתעלם ממנה?
ובכן, הוא ודאי לא יתעלם מזאת – בלי מחשבה נוספת – אומללותה הייתה גדולה מכדי שתחשוב בצורה הגיונית – היא הרימה את ידיה, הורידה את ראשו של בן ונשקה לו כאילו נבחנה לתפקיד בסרט כחול.
בן, סמוק לחיים ניסה להתאושש, בעת שהיא הישירה לפתע את מבטה אל תוך עיניו השחורות והאכזריות של דייגו והפטירה לעברו, "הסתלק מכאן! אתה מגביל את החופש שלי!" היא התבוננה בו כשבמפתיע סובב על עקביו, פיו קשה, כתפיו מאובנות, ופסע אל עבר האישה החדשה שלו. ליסה תחבה את פרקי אצבעותיה אל תוך פיה ונשכה אותם. היא רצתה לרוץ אחריו, להחזיר את הגלגל לאחור, להתחנן לפניו שהכל שוב יחזור לקדמותו ויהיה שוב בסדר.
אבל היא ידעה שלא יכלה. הרומן מהאגדות הסתיים, הימים המאושרים שבהם נדמה כי שני לבבות פעמו כאחד הפכו לחלום בלהות עלוב.
היא פנתה אל בן בפנים חיוורות כסיד. "קח אותי הביתה. הוא לא יבוא. אני יכולה להסביר. אבל לא כעת. קח אותי הביתה!"