בעקבות מחפשי הזהב

חוויה רוסית בלונדון

 
 
זרזיפי גשם טורדניים קידמו את פני כשיצאתי לרחוב בבוקר אפרורי של חודש מאי.
לבושה בחליפת עסקים, מצוידת בנעלי עקב שנועדו להוסיף כמה סנטימטרים נחוצים, בכרטיסי ביקור ובתקוות, צעדתי במהירות אל תחנת הרכבת התחתית. היה עלי לרדת בתחנת בנק, בלב הסיטי של לונדון. בנייני ענק גבוהים וקודרים סבבו את המקום, ועליהם התנוססו אינספור שלטים של בנקים ושל מוסדות פיננסיים אחרים.
עיון נוסף במפה, והתייעצות עם עובר אורח, נועדו לוודא שאני נמצאת בכיוון הנכון ושאגיע בזמן. בשום פנים היה אסור לי לאחר.
לא הייתה זו נסיעת העסקים הראשונה שלי לחו"ל, אבל לנסיעות הספורות שקדמו לה נשלחתי מטעם הבנק שבו עבדתי. הפעם נשלחתי מטעם עצמי, והמשימה שעמדה בפני באותו בוקר הייתה קשה מאוד וכמעט חשאית.
בעודי פוסעת ברחוב הגשום, צצו במוחי סימני שאלה ותהיות. חשבתי על סיכויי ההצלחה ועל האפשרות של כישלון. הרהרתי בכך שגם אם אצליח בשלב הראשון של התוכנית, כלל לא ברור איך אוליך את הדברים בהמשך. "צריך רק לעבור את המכשול הראשון, ואז יסתדרו הדברים מאליהם," שיננתי לעצמי שוב ושוב, מנסה להפיג את חששותי.
הבניין הגדול שאליו נכנסתי, בעודי מסדרת בחופזה את השיער שהתפרע ברוח, שָכן ברחוב המלך ויליאם, אחד הרחובות הראשיים של הסיטי. מאחורי דלפק גדול במבואה ישבו שני שומרים לבושי מדים. פניהם היו רציניות, כמעט זעופות. מעליהם הייתה תלויה עבודת גובלן ענקית של כיפות הקרמלין במוסקבה. "אפשר לעזור?" שאל אחד השומרים באנגלית במבטא רוסי כבד. מסרתי את פרטי הפגישה והושטתי לו את כרטיס הביקור שלי. הוא הצביע על כורסת עור נוקשה והורה לי להמתין. לאחר שניהל שיחת טלפון ממושכת ברוסית, התיר לי לעבור, בלוויית השומר השני, לאולם סמוך, גדול ואפלולי.
ישבתי שם לבדי והמתנתי. ככל שחלף הזמן חשתי שמשתלטת עלי תחושה לא נוחה, כאילו שמו אותי בטריטוריה זרה ועוינת. למרות נפילתו הרשמית של המשטר הקומוניסטי עדיין ניכרו אותותיו באימפריה הסובייטית המתפוררת, ולי, אזרחית של המערב, נראו הדברים אפופי מסתורין ומעוררי יראה. האפלולית, הכיסאות הנוקשים, ובעיקר קשיחותם של השומרים, כמו נועדו להגביר את התחושות הללו. ישבתי לבדי ב"בועה" הרוסית בלב לבה של לונדון וחיכיתי.
המתנתי כמחצית השעה לפגישה שנקבעה לעשר וחצי בבוקר. אין ספק שההמתנה מכוונת, אמרתי בלבי. "מייבשים" אותי. הרוסים האלה כלל אינם מעוניינים בפגישה וברעיונות שלי. לשאלתי המנומסת בדבר מיקום השירותים, אחרי שאזרתי עוז לחזור ללא ליווי צמוד לאולם הכניסה, השיבו השומרים הזעופים כי אין בקומת הכניסה שירותים ועלי להמתין בסבלנות עד שיבואו לקחת אותי לפגישה.
הייתי באותה עת בימי ה"עצמאות" הראשונים שלי, מגששת בזהירות ומתקדמת עקב בצד אגודל. את הקריירה העסקית שלי, שהתמקדה בבנקאות ובפיננסים, התחלתי כמה שנים קודם לכן כשכירה באחד הבנקים הגדולים בדרום אפריקה. כששבתי לישראל - לרוע המזל בעיצומה של תקופה כלכלית קשה - הצלחתי במאמצים רבים להשיג עבודה בבנק קטן ושם עבדתי כחמש שנים, עד שהחלטתי לצאת לעצמאות.
הייתי מודעת לקשיים ולאילוצים הכרוכים בהחלטתי: הקמת עסק מראשיתו, חוסר בקשרים עסקיים משמעותיים וכמובן, הצורך התמידי לחבר ולנווט בין אמהות וחיי משפחה לפיתוח קריירה כעצמאית. מול כל אלו, הייתי מלאה עד להתפקע בציפיות גבוהות מעצמי ונחושה להצליח. לאחר חיבוטים הגעתי למסקנה שאם אנסה לקדם נושא זה או אחר במישור המקומי בלבד, לא יהיה לי יתרון יחסי. להפך, צפוי לי מאבק קשה, וסיכויי ההצלחה יהיו קטנים. החלטתי שהדרך הטובה ביותר עבורי להגיע להכרה ולהצלחה בעולם העסקים המקומי היא לבוא "מבחוץ" עם רעיון עסקי מקורי, כזה שינטרל את נקודת הפתיחה החלשה ויפתח לי דלתות.
בדקתי שוב ושוב אפשרויות שזרמו במוחי לאחר כמה שנות עבודה ממוסדת בעולם הבנקאות ובחרתי ליצור קשר עם בנק בריטי, שבעליו היו גופי סחר רוסיים (אקס־סובייטיים). הוא פעל בלונדון עוד מתחילת המאה הקודמת (ואף נזכר בספרי הריגול של ג'ון לה־קארה), ופעילותו התמקדה במימון סחר חוץ והשקעות ברוסיה ובשאר מדינות חבר העמים.
הייתי מודעת לחשיבות העצומה של מימון בנקאי בכל הקשור לפיתוח עסקים וערה לכך שאין בישראל בנקים שמוכנים ויודעים לסייע בעסקאות הקשורות לגוש המזרחי. ידעתי שאם יהיה ביכולתי לקשר בין בנק, המוכן להציע את שירותיו לעסקים הקשורים בגוש המזרחי, לחברות שמעוניינות לחדור לאזור בשל הפוטנציאל העסקי העצום הטמון בו, כי אז "אעלה על הגל". היה לי ברור כי מרגע שיימצא בידי המוצר הזה, לא אצטרך עוד לדפוק על הדלתות הנעולות. הן ייפתחו מאליהן.
ניסיוני האישי בעסקים עם הגוש המזרחי, שזה לא מכבר נפתח בפני מדינות המערב, אמנם הצטמצם עד כה רק לביקור קצר בבולגריה - עדיין בשלהי התקופה הקומוניסטית - שאליו נשלחתי מהבנק שבו עבדתי באותה עת. למרות זאת, סברתי שהרעיון - שללא ספק נראה יומרני במידת מה - עשוי להצליח ושעלי לנסות להגשימו. נזקקתי למישהו שיפנה אותי לבנק הזה או לפחות יעלה את שמי שם, כדי שיסכימו לקבוע איתי פגישה. וכך, בניחוש וטעייה, ותוך הסתייעות בהפניות שונות של בנקאים אנגלים שהכרתי מפה ומשם, הגעתי לבחור ידידותי, שהכיר מישהו שעבד באותו בנק והסכים לבקש ממנו "לזרוק מילה" ולארגן לי פגישה.
כעת ניצבתי שם, יישרתי את דשי החליפה, זקפתי את קומתי ונכנסתי למעלית בעקבות השומר השלישי, שהגיע סוף־סוף וביקש ממני להתלוות אליו לחדר הישיבות, בקומה השמינית של הבניין.
הפגישה החלה: אולם ישיבות גדול, פריטי ריהוט כבדים, לחיצות ידיים רשמיות ושקט קצר של ציפייה מתוחה. היה ברור שארבעת הגברים גבוהי הקומה בחליפות המחויטות, בני בלי־גיל, שכל אחד מהם שלף כרטיס ביקור דו־לשוני באנגלית וברוסית, הם שיחליטו אם הרעיון שלי ראוי לדיון ולהעברה לדרגים בכירים יותר בבנק.
חשתי שאני צריכה להצדיק את נוכחותי באופן מיידי. שיחת הטלפון של האיש שסידר לי את הפגישה התבררה כטכנית לגמרי. הם בקושי ידעו מי הוא כשפתחתי את השיחה באזכור שמו.
נראה שהחביבות והסמול טוק, שבדרך כלל מסייעים בשבירת מחיצות, נפלו על אוזניים ערלות. ארבעה זוגות עיניים כחולות ואטומות היו נעוצים בי בחומרה. אני מאמינה גדולה בכוחם של חיוך מצודד ומילות הקדמה נעימות, אבל יודעת שאם אלו אינם עושים מיד את שלהם, אין ברירה אלא לגנוז אותם, ומהר ככל האפשר, כדי לא לאבד גובה. הרצנתי, כראוי למעמד, ופתחתי: "העולם כולו נושא עיניים ליחסי סחר עם המזרח המתעורר. בישראל, שממנה אני באה, יש רצון עז לייצא סחורות לרוסיה, למדינות חבר העמים ולשאר מדינות הגוש המזרחי לשעבר." הסברתי שהבנקים הישראליים לא יתמכו ביצואנים הישראלים ולא ייתנו להם מימון בגין חוזי יצוא הקשורים למדינות האמורות, מאחר שאלו נתפסות בעיניהם כעולם פיננסי עלום ומסוכן. "וכמובן," המשכתי, "אין אפשרות לסחר חוץ, ליצוא, ליבוא ולשינוע סחורות בלי המנוע של מימון בנקאי."
ואז נשאלתי בטון כמעט חסר סבלנות: "טוב, אנחנו יודעים את כל זה. מה את בעצם מציעה?"
זה היה הרגע להעלות את הרעיון, לגלות אומץ מול עיני הפלדה הקרות שהיו נעוצות בי ולהרגיע את האגו הנשי שצעק מבפנים ללא קול: "מה, אני מדברת שטויות? משעממת אותם?" במאמץ העליתי חיוך, מנסה להעלים באמצעותו את תחושת הדאגה שהלכה וגאתה, והתאמצתי בכל כוחי לשבור את הקרח: "בואו ותהיו אתם הבנק שייקח על כתפיו את הנושא. עבורכם סיכון רוסי הוא הסיכון הטבעי והקרוב ביותר לבית ואתם אמונים עליו. אני אהיה נציגת הבנק בישראל ואשווק אותו ליצואנים המקומיים. אני ישראלית ומכירה את השוק. לא רק שיש בו פוטנציאל עסקי מרשים, אלא שזה יהיה מבחינתכם שוק שבוי - לא תצטרכו להתמודד עם מתחרים."
הוספתי עוד כמה משפטים, תיארתי את השאיפה בישראל להרחיב ולגוון יעדי יצוא, סיפרתי על ניסיוני בתחום סחר חוץ ומימון בנקאי, ואז השתתקתי והמתנתי לתגובתם.
הם הביטו בי בעיניים ביקורתיות. עכשיו, לאחר שכנראה עוררתי אצלם עניין, נפנו לבדוק עם מי יעשו עסקים, מי ה"פרטנר" שלהם. הם בחנו אותי בקפידה. מחשבותיהם כמו שייטו בחלל חדר הישיבות הגדול: אישה צעירה, שיער בלונדיני שגולש על כתפיה בתסרוקת כמעט ילדותית, לא ביקרה מעולם ברוסיה, האם היא יודעת בכלל על מה היא מדברת?
מן הסתם לא יהיה פשוט להם להגיע להחלטה בעניין, חשבתי, גם לא לבוסים שלהם, שאליהם יעבירו את התרשמותם ממני. אבל, התפללתי בלבי, אולי משהו בחדשנות, בהעזה, ובוודאי בעיתוי הנכון - הרי מסך הברזל כבר הורם - יעשה את שלו. אבל שום דבר מחייב לא נאמר בסופה של הפגישה.
"נחשוב על הדבר ונחזור אלייך," אמר אחד מהם, והאחרים הנהנו. ידיים הושטו ללחיצת פרידה. כיאות למי שחיים באנגליה ואימצו את מנהגיה, מיהר אחד מהם לפתוח עבורי את הדלת, ואחר, גבוה ובעל פנים סלאביות נאות, צעד איתי לכיוון המעלית. הנה, חשבתי, עכשיו תגיע מחווה ידידותית, אך דבר לא קרה. הרוסי התכופף מעט, לחץ על כפתור המעלית, המתין שתגיע ונופף לשלום. המעלית נפתחה בלא קול ואני נבלעתי בתוכה.
בדרכי חזרה אל תחנת הרכבת התחתית הרגשתי כאילו שבתי ממסע אלונקות. הרוח העזה שככה מעט ושמש חיוורת הפיגה קמעה את התחושה הסגרירית, אך עדיין ליוו אותי ארבעה זוגות עיניים בוחנות וקשות.
 
חזרתי לארץ, למשימות היום־יום, לפגישות עסקיות שגרתיות ולציפייה דרוכה לתוצאות הפגישה בלונדון. ככל שחלף הזמן התערערה תחושתי שהרעיון שלי תפס אותם ושהוא טוב מכדי שיסרבו לו, ושמחתי על כך שלמעט בעלי לא שיתפתי איש בעניין. אמרתי לעצמי: לספר לאנשים על ניסיון להשיג משהו נכסף, שקיים רק סיכוי קלוש שיצליח, ואחר כך לספר על הכישלון? בלאו הכי, חשבתי, אי־אפשר כבר לעשות דבר לקידום העניין. כמו מבחן שמסרת למורה - למדת, עשית כמיטב יכולתך, ועכשיו לא נותר אלא לחכות לציון. כך הרגשתי והמשכתי בחיי הרגילים, ממתינה לתוצאות הבחינה - האם אצליח לעלות כיתה בעולם העסקים?
יום אחד, כעבור שבועות אחדים, הגיע מלונדון מכתב רשום. בידיים רועדות חתמתי לדוור ומיהרתי פנימה. ישבתי בחדר העבודה הקטן בביתי - המשרד שלי באותה תקופה - ובהיתי במעטפה, דוחה את רגע הפתיחה בתמורה לעוד כמה דקות של חוסר ידיעה.
המעטפה הכילה מכתב קצר שבו הודיעו לי שהבנק החליט לשתף איתי פעולה בקידום הרעיונות שהעליתי בפגישה בלונדון. "אנא חזרי אלינו בהקדם עם הערות להסכם המצורף" היה משפט הסיום של המכתב הנפלא הזה.
היה עלי להניח בצד את השמחה הגדולה ואת תחושת הניצחון, ולהתמקד במשימה של קידום הנושא, וזאת אכן עשיתי בדבקות רבה. את ההסכם המוצע החלטתי לקבל כמות שהוא, אומרת לעצמי שניסיונות לשיפור עמדות עלולים להזיק לי בשלב זה ועלי להיות גמישה וממוקדת מטרה.
כאמצעי עיקרי להחדרת ה"מוצר" לשוק, סיכמתי עם הבנק על קיום כנס רב־משתתפים בארץ (על חשבוני), שבו ייקחו חלק נציגי הבנק. החשש מההוצאות הצפויות הביא אותי לשתף פעולה עם מחלקת הכנסים של עיתון פיננסי, שקפץ על הרעיון והביע נכונות לממן את הכנס. בכלל, מאותה עת, כל מי שפניתי אליו גילה עניין. כולם התייחסו לנושא כאל דבר מובן מאליו: "בוודאי, ברור שצריך לקדם את הסחר עם ברית המועצות לשעבר", או "אין ספק, צריך להיעזר בבנקים עם אוריינטציה מתאימה. חשבנו כך כל הזמן".
ואכן, המפגש הראשון עם נציגי בנק בבעלות רוסית (אקס־סובייטית) הפועל מלונדון, שכולו מופנה לעשיית עסקים עם רוסיה ועם שאר בנותיה של ברית המועצות המתפוררת, היה אטרקטיבי מאוד. רבים - יצואנים, יבואנים, בנקאים, פקידים במשרדי ממשלה - נרשמו לכנס. עצם הרעיון, גם אם ההמשך עוד לא היה ידוע, היה מרתק וחדשני.
אני עצמי הייתי רגועה למדי. כנראה, משום שאת המבחן הקשה ביותר - כך חשבתי אז בסיפוק - כבר עברתי. עם זאת, הייתי ערה לכך שאני צועדת בשדה מוקשים. הרי היה בלתי אפשרי להתעלם מהמצב הנפיץ ששרר במדינות חבר העמים באותה תקופת בין השמשות של חילופי משטרים. איכשהו הצלחתי להדחיק את המחשבות המטרידות. "אופטימיות היא שם המשחק," הרביתי לשנן לעצמי.
כשבוע לפני מועד הכנס כבר הייתה ההרצאה שאשא מוכנה בראשי. כל שאר המשימות הקשורות בעניין הושלמו אף הן, כולל הכיבוד וההחלטה החשובה מה אלבש כשאעמוד על הבמה ואשמיע את הדברים שנועדו לשים אותי על המפה העסקית.
בבוקר יום שישי שלפני הכנס - שנקבע ליום שני - הצלחתי במאמץ לא קטן להדחיק את המחשבות על האירוע המיוחל ועסקתי בענייני הבית ובהכנות לארוחת הערב המשפחתית, שאליה הוזמנו גם כמה קרובי משפחה. הילדים שחזרו מבית הספר קיפצו סביבי, מעדכנים אותי בחוויות יומם, ואני הקשבתי בעודי בודקת את התבשילים, עורכת ומקשטת את השולחן החגיגי.
בשעה שלוש אחר הצהריים זמזם הפקס כפעמון אזעקה. אצתי אליו, אך הצלצול נפסק. קיוויתי בלבי שמישהו טעה במספר. את המידע על המתרחש בברית המועצות לשעבר שאבתי מהתקשורת, וקלטתי היטב כי מדינת הענק שהתפרקה נמצאת כמעט במצב של אנרכיה. בעודי סופרת את הימים למועד הכנס, ניסיתי לשכנע את עצמי שהיריות בפרלמנט במוסקבה, זמן קצר לפני כן - זעיר־מהפכה שהסתיימה בעלייתו של בוריס ילצין לקדמת הבמה - אינן אמורות להשפיע על ביקורם של הרוסים הלונדונים בישראל.
אבל הצלצול הנוסף של הפקס בישר רעות. ההודעה שפלט המכשיר הייתה קצרה:
"לא נוכל להגיע. יושב ראש הבנק אסר על נסיעות עד שהמצב ברוסיה יתבהר".
טלפנתי כאחוזת תזזית ללונדון: "מה קרה? איך אתם עושים דבר כזה? איך, בשרירות כזאת, אתם מבטלים ברגע האחרון אירוע שמתוכנן זה חודשים, מבלי לשתף אותי בהחלטה, מבלי להתעניין במכה הצפויה לי? הרי לא מדובר כאן בדחייה של ביקור שגרתי."
"כך הורה המנכ"ל," ענו לי. "המצב ברוסיה קשה."
התברר לי שבמסגרת שינויים שלטוניים שונים שהתרחשו בימים האחרונים ברפובליקה הרוסית, השתנתה לפתע הבעלות על בנק האם של הבנק "שלי". הממשלה הרוסית לקחה את הבעלות באופן ישיר ושינתה את כל המערך שבדרך. יושב ראש הבנק החליט לבטל נסיעות, והמנכ"ל הורה, לאור זאת, לבטל את ההשתתפות בכנס המתוכנן.
הכול היה מוכן. הכנס היה אמור להתקיים בעוד שלושה ימים באולם יוקרתי. הושקעה עבודה של חודשים, ושולמו כספים רבים על חשבון ההוצאות. יותר מארבע מאות מוזמנים הבטיחו את השתתפותם ושילמו עבור כרטיס הכניסה. לצד נציגי הבנק הרוסי, שעמדו לשאת את ההרצאה המרכזית, נבחרו טובי המרצים המקומיים: יו"ר אחד הבנקים הגדולים, מנכ"לים של קבוצות מובילות במשק, נציג בכיר של משרד ממשלתי. לא היה אפשר לבקש יותר, והרוסים לא באים!
הנה אני חווה אירוע ממשי של "כוח עליון", אמרתי לעצמי. הוריקן מתרגש מעלי ואני נמצאת בעין הסערה. הסתובבתי חסרת אונים בין חדרי הבית. יצאתי לגינה, מנסה להירגע מההלם ולחשוב הלאה, אבל עוצמת המכה התגברה והלכה. מה אעשה עכשיו, חשבתי, איך אבטל את הכנס? איך אודיע למאות הנרשמים שאין כנס ואין כלום? איך ממשיכים בכלל אחרי כישלון חרוץ כזה.
הייתי מוכרחה למצוא פתרון. לרגע התפתיתי לנקוט דרך של תחנונים ובקשות, אבל חשתי שהיא לא תעזור ושעלי למצוא דרך אחרת. הכרחתי את עצמי להאזין לעצתו של בעלי, ללבות בתוכי ניצוצות של קשיחות, שנמצאה בי בכמויות מזעריות, ולשלוח ללונדון פקס מאיים: "אם לא תבואו, אתבע אתכם מכיוון שאתם הורסים את שמי הטוב ואת המוניטין שלי. גרמתם לי הוצאות עצומות, ונוסף על כך תביאו לפגיעה בלתי ניתנת לתיקון בסיכויי העסק שלי בעתיד. בגין כל זאת איאלץ לתבוע אתכם על נזקים בסכומים של שישה אפסים".
"העסק שלי" היה כמובן אני, שעשיתי צעדים עצמאיים ראשונים בעולם העסקים וטיפסתי על סולמות גבוהים.
השעות שבין שיגור המכתב לקבלת התשובה היו קשות מנשוא. פסעתי בעצבנות בין החדרים, חיוורת ומותשת לחלוטין מהמתח ומהפחד מפני הכישלון המוחץ שעלול לנחות עלי, אם יבוטל הכנס ברגע האחרון. לפנות ערב, כשהפרפרים בבטן כבר איימו לטפס לגרון, התקשרו אלי מלונדון. המנכ"ל קיבל את המכתב, הראה אותו ליו"ר, הם חשבו שוב על העניין ושינו את ההחלטה. הם יגיעו לביקור קצרצר, רק לכנס עצמו.
בבוקר יום הכנס התלבשתי בידיים רועדות. בקושי רכסתי את סוגר השרשרת שקניתי לכבוד האירוע ויצאתי לדרך.
המתנתי לאורחים ליד אולם הכנסים, נרגשת ומתוחה כמיתר. הם אמנם הגיעו לארץ בערב הקודם, אך המצב הפוליטי ברוסיה היה נפיץ, והם היו קשורים בטבורם, כמו כל מוסד רוסי בעולם באותם ימים (ונראה שגם בימים אלו), לשלטון ולממשלה. מה יקרה אם התחוללה מהפכה והם קיבלו טלפון בלילה שאסר עליהם להופיע בכנס? מה יקרה אם בישיבה לילית במוסקבה הוחלט לסגור את השלוחה האנגלית?
אני זוכרת היטב את המחשבות שהתרוצצו בראשי בעודי ממתינה להם: שיישאו את ההרצאה שלהם ויעופו לכל הרוחות! העיקר שלא אצטרך לחוות את הסיוט הנורא: לעמוד מול ארבע מאות איש ולהודיע שאין רוסים ואין כנס. על העסק עצמו כבר הייתי מוכנה לוותר באותם רגעים, ובלבד שלא אצטרך לשאת בהשפלה המהדהדת של הביטול.
והם הגיעו! בתחושת הקלה התיישבתי לצדם על הבמה. בנסיבות אחרות הייתי מתרגשת, מן הסתם, מהצורך לשאת דברים בפני קהל גדול באירוע נכבד כזה, אבל את מאגרי ההתרגשות מיציתי עד תום בימים ובשעות שקדמו לכנס. מתן הרצאה מקצועית על סחר חוץ ועל חשיבות המימון הבנקאי נראתה לי משימה פשוטה לביצוע.
בתום האירוע צעדתי החוצה, מלווה בשני האורחים הרוסים. חבר טוב עצר אותי וחיבק אותי בחום. "היה מצוין," אמר. "הצלחת מעל למצופה. גם ההרצאה שלך הייתה משכנעת." הוא נעץ בי מבט בוחן: "אבל את נראית כאילו סיימת טירונות של המארינס." חייכתי אליו: "זה פחות או יותר מה שעבר עלי."
בשעה מאוחרת בלילה, אחרי שליוויתי את הרוסים לנמל התעופה, צנחתי למיטתי ממוטטת מעייפות. אכן, הכנס היה ללא ספק הצלחה גדולה והוא גם "שם אותי על המפה", אבל לצד כל השמחה והסיפוק שהרגשתי, הייתי חייבת להודות, ביני לבין עצמי, שבשום פנים לא הייתי מוכנה לעבור שוב את המסע המפרך הזה.