פסיכולוג מחוץ לקופסה

הקדמה

ל"דור שלא ידע את יוסף"
 

נעלמתי להרבה שנים. בעבר הייתי די מוכר. יצרתי את שפת החשיבה ואת השיטה שקראתי לה "בית ספר לידידות".

כתבתי כמה ספרים. "בית ספר לידידות", "הפסיכולוג כידיד", "ידידות עם ילדים", "להיות זוג" ו"שינוי ידידותי".

כתבתי בכמה עיתונים. היתה לי תוכנית ברדיו. הופעתי פעמים רבות בטלוויזיה.

הספר הזה הוא אישי ומכיל סיפורים שאני מרבה לספר על עצמי ללקוחותיי. מדגים להם כיצד הפקתי שינויים או נחלצתי ממצבים מסובכים. לרבים זה שימש כגירוי חזק לחולל שינויים בחייהם, כי אם אני יכולתי, כל אחד יכול. ואמנם, רבים דיווחו שזה עורר אותם לפעולה, עודד וחיזק אותם. אך היו גם לקוחות או תלמידים שזה עצבן אותם והם חדלו לבוא.

השינויים האישיים שלי
 

אני מתאר ומדגים מגוון גדול של שינויים יסודיים ועמוקים שהפקתי בחיי.

הגדול שבהם, שהפכתי מאדם שגדל בחינוך דתי, לאדם חופשי, חילוני. כאשר אני אומר חופשי, הכוונה בכך היא שהסרתי מעל לראשי את מורא השמיים התמידי, ומכתפיי את עול ה"אמונות" והאידיאולוגיות האחרות. זכיתי למחשבה חופשית הבוחנת באופן עצמאי עמדות ודעות. לעתים אפילו לזיקוקי יצירה.

והשינוי הגדול השני, שהפכתי מפסיכולוג שחוּנך לתרבות הקלינית למשהו אחר שלא כל כך מציית להגדרות הנפוצות.

במקביל חוללתי עוד שינויים משמעותיים בחיי: עברתי מזוגיות בעייתית לזוגיות ידידותית, השתניתי מאדם שחשב שאיננו בשל להיות אב לילדים, לאדם שהיותו אבא הפך למרכז זהותו, שההורות הפכה בעבורו מעול מעיק לשפע של בילויים מגוונים ועשירים מבחינה תרבותית.

בתוך כך הפכתי למומחה להפקת שינויים ולמורה או מדריך שמסייע לאחרים לפלס את דרכם בין מבחר האפשרויות, ולעצב את זהותם. וכך התלוויתי להרבה אנשים, רווקים ורווקות, זוגות, הורים, ארגונים ועסקים שונים. בספר אני מתאר ומדגים כיצד גם אני וגם הם חוללנו שינויים יסודיים שהיו דרושים להצלחה.

ספר זה נכתב כדי שהקוראים, ככל שירצו, יצליחו להפיק תועלת מהכלים לשינוי ומהניסיון העשיר והרבגוני שצברתי בתחום זה.

אני מרבה לומר שאת הרעיונות שלי לא הבאתי מלימודיי באוניברסיטה אלא בעיקר מניסיוני ומטעויותיי, וכי ללקוחותיי אני בעיקר יכול לקצר הליכים. שינוי שהתחולל אצלי, לעתים במשך זמן ממושך, אפשרי להשיגו בתקופה קצרה יותר. השקעתי זמן רב בניסוי וטעייה. במבט לאחור, את חלקן של הטעויות שעשיתי אפשר היה למנוע.

תגובות לסיפורים אישיים
 

הערה לקוראים: ישנן בדרך כלל שתי תגובות נפוצות ושגויות נוכח סיפורים אישיים של אחרים.

האחת, התרגשות עזה של הזדהות מוחלטת: גם אצלי זה ככה בדיוק. ואולם, אף פעם אין באמת זהות מוחלטת. אצל כל אחד מאיתנו יש תמהיל של גורמים רבים שיש להביאם בחשבון. בעיקר, את היכולות הקיימות כבר, ואת כושר הלמידה שכל אחד מחונן בו במידה שונה. כלומר, לא כדאי לאמץ את מעשיי כהמלצה גורפת וחד־משמעית ללכת בדרכי. כל אחד אמור לשקול את צעדיו לגופו.

תגובה שגויה אחרת, שגם היא נפוצה, היא למצוא פריט כלשהו בסיפור שלי שאיננו דומה למה שהקוראים מכירים, ולהדוף על הסף כל מחשבה שהסיפור מתכוון לגרות.

מלכתחילה חשבתי לכתוב את ספרי, "הפסיכולוג כידיד", מחדש. כתבתי אותו לפני כמה עשרות שנים והשמטתי אז דברים רבים. היה עליי להביא בחשבון אנשים אחרים המצויים בעולמי, כמו הוריי, אשתי הראשונה, אשתי השנייה, ילדיי. בינתיים, הוריי הלכו לעולמם, ילדיי בגרו, וכל האחרים, כולל אני בעצמי, מתבגרים והולכים. וכך אני יכול להוסיף השלמות, שהן אולי חיוניות להבנה של התהליכים המובילים לשינויים עמוקים ויסודיים.

והנה, לפני כתיבת השורות הללו, ישבתי לקרוא את "הפסיכולוג כידיד", אחרי שלא נגעתי בו מאז נכתב. עברתי חוויה משונה קצת, שבה אני קורא ספר שאני כתבתי, והנה הוא מוצר העומד בפני עצמו. הוא היה קריא ומרתק. "בלעתי" אותו בשלוש שעות. חשבתי שהוא כתוב מצוין, והלוואי שאוכל גם כיום לכתוב ככה. בו במקום החלטתי שאני משאיר אותו כפי שהוא, ואת מה שיש לי להשלים או לתקן, אכתוב בספר הזה ובבאים אחריו.

הספר "הפסיכולוג כידיד" מסתיים בנקודת הזמן שבה עזבתי את מכון רודי לפסיכותרפיה אנליטית ואת החשיבה הפסיכולוגית האנליטית לטובת מה שכיניתי בשם חשיבה ידידותית.

וזה היה מהפך!!!

בתוכי חוויתי מהפכה קופרניקית. שפת החשיבה שלי השתנתה לחלוטין, ועמה פענוח שונה של המתרחש בי ובאחרים. ראיית הנוף שלי השתנתה וחשפה אצלי תובנות שונות לא רק בפסיכולוגיה, אלא גם בראייה היסטורית ובזכות התפתחות המחשבה הפילוסופית. [לקסיקון חלקי של שפת החשיבה מצוי באתר: friendship.co.il].

זה היה מהפך מוחי, כאילו גייזר אדיר שהיה פקוק התפרץ וגלש לכל עבר. המטופלים הפכו בן־לילה לתלמידים שיש להם הזדמנות לקחת אחריות על חייהם ולהביא לשינויים הרצויים להם, ואילו בעיות שעד כה נחשבו לקשות התגלו כנתונות לשינוי לטובה במהירות מפתיעה. ההבדלים והפערים שנוצרו בין מה שהיה שגור בטיפול פסיכולוגי ובין מה שהתגלה לי היו כבירים ולא ניתנים לגישור.

בשלב זה אמנה רק את הבולטים שבהם. התגלית המטלטלת והמהפכנית ביותר היתה שהרגשות והתחושות שלנו משקפים את היכולות שלנו, וכי כל התופעות האנושיות מצויות בחיכוך מתמיד בעולם הגירויים שאנו שרויים בו.

היכן שמתקיים פער בין היכולות ובין הגירויים מתקיים בגדול אחד משני תהליכים: הדיפה כדי להרחיק את הגירוי שאיננו הולם את היכולות שלנו, או למדנות שתאפשר לנו, בסופו של תהליך הלמידה, להרחיב את מאגר היכולות שלנו.

[הנתונים שהיה עליי לתת עליהם את הדעת בניסיון שלי להבין אדם אחר היו היכולות שהוא צבר עד כה, כשאני מתעלם לגמרי מהסיבות ומהמניעים ליכולות, או לאי־היכולות. אני מתווך בינו לבין עולמו ובוחן בעיקר את יכולות הלמידה שלו].

השאלה מדוע אחד מצויד כבר ביכולת ומישהו אחר עדיין לא, אינה חשובה כלל וכלל. לא בחרנו את מקום הולדתנו, את הורינו, וגם לא את החוויות שהתנסינו בהן. המרכיב הכי חשוב בעיניי הוא יכולת הלמידה. מי שלמדן, כלומר, טורח להוסיף על יכולותיו עוד יכולות רלוונטיות, מחולל שינוי עצום בהרגשות, מבלי שיהיה חייב להתעכב שנים כדי לנבור בהן.

אין שום טעם והיגיון לנסות ולחקור מנין נובעות הבעיות. קודם כול, לא ניתן לדעת בוודאות את כל הגורמים להן, וממילא החיטוט בעבר לא תורם דבר לפתרון. זהו סתם בזבוז זמן עקר.

נטשתי אפוא את התובנות הפסיכולוגיות, שאותן למדתי ועסקתי בהן שנים, לטובת חשיבה אחרת לגמרי.

התועלת שהתגלתה בחשיבה החדשה היתה מדהימה. מרעננת. וגם כשהפכה לשגורה אצלי, עדיין אנשים משתנים היו עבורי מקור להתרגשות חדשה בכל פעם מחדש. אולי כמו שמיילדת חוֹוה לידת תינוק. השגרה לא מאפילה על הפלא. זאת, לעומת הטיפולים בעבר, שנמשכו זמן רב, ובחלק גדול מאוד של המקרים לא הביאו לשום שינוי ממשי ניכר לעין.

את "הפסיכולוג כידיד" כתבתי במיוחד לפסיכולוגים. בעיני רוחי חשבתי שאטול את המטה, אצלח את ים סוף - והם יבואו אחריי בהמוניהם.

אך זה לא קרה.

אם כבר, קרה הדבר ההפוך. אנשי המקצוע תקפו אותי, בדרך כלל.

לידיעתכם, זה היה הספר הראשון שכתבתי. המוציא־לאור שלי קרא אותו והמליץ לי שלא לפרסמו כי הוא יזיק לי. "קודם תכתוב ספר מקצועי ורק אחר כך את זה". הוא בעצם התכוון לכך שהספר חשוף ברמה מביכה ועלול להרתיע, והזמין אצלי את כתיבת הספר "בית ספר לידידות", ספרי הראשון, אחרי כמה שנים של כתיבת מדור מבוקש ב"מעריב". גם בספר הזה הוא התנגד לפרק האחרון, שהיה פוליטי. העניין הלגיטימי שלו היה במכירת ספרים בלבד והוא רצה למחוק מהספרים כל קטע שהיה עלול לחבל במכירות. בסופו של דבר, הספר "בית ספר לידידות" היה רב־מכר היסטרי.

לאחר מכן, הוציא המו"ל לאור את ספרי "הפסיכולוג כידיד", לא לפני שהוציא ממנו כמה קטעים שנראו לו מגעילים או מצמררים, ולא לפני שהציע לי אפילו לכתוב אותו כרומן בדוי בגוף שלישי על איזושהי דמות ערטילאית...

ההצדקה בעיניי לכתיבת הביוגרפיה המקצועית שלי היא בעיקר כדי לשתף את תגליותיי ואת תובנותיי עם הקוראים. הקוראים הרי חשופים לאשד בלתי פוסק של ספרי פסיכולוגיה והדרכות אישיות, וכיום, גלקסיית האינטרנט גדושה עד כדי לסמא את העיניים. הרי לכם הדגמה חיה איך מרוב עצים לא רואים את היער. והנה אני מציע לקורא מצפן כלשהו להתמצא במרחב, גם אם זה לא המצפן המקובל על הממסד הפסיכולוגי. לצערי, אין בו את כוכב הצפון, ששימש בשעתו נקודת התמצאות אמינה. אך בכל זאת, אני יכול לספק כמה מפתחות שיאפשרו לנפות את המוץ מהתבן.

למשל, תוכלו בנקל להבחין מתי המורה, או הכותב, יודע לצטט מחקרים וספרים שבהם האביס את עצמו - ופשוט מעביר את הידע הזה הלאה אליכם. ניסיון החיים שלו הוא באקדמיה והוא אף לא חושד שאין לו מושג באנשים עצמם, אלא רק אודות בני אדם ובאמצעות מתווכים שונים.

חמור עוד יותר המצב שהמרצה או הכותב הוא דעתן שמטיף בהזדהות מלאה ללא כחל ושרק עם אסכולה כלשהי. מעט מאוד יטרחו אחר כך לחקור בעצמם ולהמשיך להרחיב את דעתם ולגלות ערוצי חשיבה פרודוקטיביים יותר.

כדאי לכם לדעת מראש דבר או שניים על אודות מי שאתם לומדים ממנו. מעל הכול - האם הוא מצויד ביכולות אמינות שבאות לידי ביטוי בניסיון חייו.

מפסיכולוג הרובץ מנומנם בכורסה אפוף בעשן הסיגריות ועוטה על עצמו הבעה אמפתית כלשהי הפכתי למעורב בעל משקל. לא פסיכולוג פסיבי. למשל, מישהו מגיע עם החלטה להתגרש, ומבקש את עזרתי. אומר לו: "אוקיי, לך תתגרש, וכשתסיים, אם תרצה, אז תבוא אליי. אבל, אם אתה רוצה את עזרתי כבר מעכשיו, אני דורש שלושה חודשים של שיעורי־בית בזוגיות שלכם. אולי תשנו את החלטתכם. וגם אם לא, עדיף שתהיו מיודדים. זה משרת את טובתכם האישית ובוודאי את טובת הילדים".

לעתים התניתי את הליווי שלי בכך שיפַטרו את עורכי הדין, שרובם היו מעוניינים שבני הזוג יהיו כמה שיותר מסוכסכים, מה שיניב להם פרנסה בשפע - במיוחד אם בני הזוג היו עשירים.

כלומר, הלקוח היה אמור לשכנע אותי שהוא עושה מהלך ידידותי וכי הוא נע מפחות ליותר. גבר או אישה שכל מה שרצו זה להיפרד מבני הזוג שלהם, ובכל מחיר - איתם סירבתי לשתף פעולה. ראיתי זאת כפעולה של חיסול ולא של בנייה.

וזו רק דוגמית קטנה מן השינויים שחלו בעבודתי.

התגלית שהרגשות נובעים מהיכולות יצרה מהפכה בקליניקה שלי. אין צורך לבזבז זמן וכסף על חיטוט בסיבות. גם אין צורך להקשיב לתיאורים אינסופיים, ודי צפויים, בפרטי הפרטים של התחושות והרגשות.

די אם נאסוף את היכולות שהאדם צבר עד כה בעיסוקיו ובתחביביו. ואם מתבקש שינוי כלשהו, מחוללים אותו בגִזרת היכולות. אם האדם למדן, הוא מחדד את יכולותיו, מוסיף אליהן עוד יכולות - ועולמו הרגשי משתנה לחלוטין. מי שלא ראה שמחת שינוי לא ראה שמחה מימיו. הוא נהנה מאשתו, שהיתה כבר שנואה עליו, נהנה מילדיו, נהנה מעבודתו. כל אחד אמור להשקיע במה שרלוונטי עבורו. כל אלה בתהליך קצר ולא מדשדש.

התגליות נחתו עליי בזו אחר זו ולעתים תוך כדי התרגשות עזה. אנריקה הנווט הפורטוגלי, או מרקו פולו הנוסע האיטלקי, בוודאי חוו בשיטוטיהם בָּעולם ריגושים כמו שזכיתי להם בהפלגות שלי בגלקסיה האינסופית של איברי המוח האנושי.

בעבורי, שהייתי מטפל ומטופל בתרבות שמדווחת על כל בדל רגש, זה היה הלם. התגלית הוליכה לכך שהלימוד מתקיים במקום אחר לגמרי, במקום שבו אני דווקא מצליח לעקוף את מה שאני מרגיש. כשאני מצליח להתרכז במשהו אחר מחוצה לי, שאיננו אני, רק אז מתרחשת פעולת למידה שמרחיבה את דעתי, את יכולותיי ואת עולמי. ואילו השופטים את סביבתם ואחרים על פי תחושותיהם, משהו מאוד בסיסי פגום בכלֵי החשיבה שלהם.

לזה אפשר גם להוסיף כי ידיעת הסיבות לא רק שאיננה תורמת לשינוי, אלא אפילו מקבעת את האי־שינוי, והרי חיפוש הסיבות האמיתיות היתה מלאכת קודש של רוב הפעולה האנליטית. עתה, לעומת זאת, נראה לי ממש מגוחך לבזבז זמן וכסף על החיפוש הזה.

לדוגמה, נניח שאני מצליח להבין ממה נבע הצורך להתחיל לעשן סיגריות. במקרה שלי, אני כמעט בטוח שזה נבע מן הצורך לרכוש סממן של גבריות בוגרת, כאילו אם אעשן אהפוך גם לגבר. שנים רבות לאחר מכן עישנתי, דרך קבע, ארבע קופסאות ליום, לעתים אפילו יותר, ולעתים רחוקות קצת פחות. מה כבר חשוב מנין זה נבע? הפכתי למכור לעישון כבד. הסיבה מזמן כבר אינה רלוונטית להפקת שינוי. בינתיים הפכתי כבר ללא־מעשן. לא על ידי הבנת הסיבה, אלא בזכות כושר הלמידה שלי.

המתכונת הטיפולית בעבר היתה מגושמת. המטפל - דמות אב כביכול - מאזין למלל האינסופי של תיאורי תחושות והרגשות הנתפסות כנגרמות על ידי כל מיני אירועים ביומיום. המטפל מעניק להן פרשנויות אחרות ואץ לגלות את הסיבות המסתוריות המקננות אי־שם במאגרי הזיכרון של המטופל. גילוי הסיבות העניק למטפל מעמד של כוהן גדול ויודע־סוד של תת־ההכרה. המטופל, לעומת זאת, נשאר כתינוק נצחי שמייבב את תלונותיו וחוויותיו נוכח המטפל האוהד והתומך.

ואם המטופל יבקש עצה, המטפל ישתמט מתשובה כדי שלא להסתכן במשהו שיסבך אותו, או יגיב בהתאם לאמונותיו החקוקות בו עצמו.

וגם ה"מאמנים" שהחליפו את הפסיכולוגים פועלים כמשרתים מטרה מוגדרת כלשהי: להשיג בן זוג, לרכוש ביטחון, לבקש העלאה במשכורת, לפתח כושר גופני ועוד. הם מציידים את הלקוחות שלהם בקלישאות על אודות אמונה שמעניקה ביטחון והצלחה. דוחקים בהם לפסוע בעקבות איזה חלום. את התשובות לשאלות של זהות הם אינם בונים על נדבכי היכולות והיכולת ללמוד, אלא על גבי הרצונות והמשאלות בלבד.

ואילו עתה ראיתי עצמי כמי שמשתדל לתווך בין הלקוח שלי ועולמו כפי שהוא נגלה לעיניי. אני מבחין ביכולות של הפונים אליי. יש להם יכולות טובות בהרבה משלי. אני שואל את עצמי במה אני יכול להביא להם תועלת. מה אני יכול להוסיף להם ממאגר יכולותיי וכלי החשיבה שלי. ואם אין לי מה להוסיף, או שהם מסרבים ללמוד, אני מוותר עליהם.

חָמַלתי על המטפלים המדשדשים עם מטופליהם לפרוק את מה שמציק להם כאילו שהם באים לקיתון שירותים, פורקים את הפרשותיהם - ויוצאים ברגל קלה, עד לפגישה הבאה.

זו הסתפקות במועט והחמצה כואבת של כל מה שניתן להפיק במקום זאת.

התגליות המרעישות שציידו אותי בעיצוב הזהות של עצמי והשינויים המדהימים אצל הפונים אליי במגוון גדול של תחומים הפכו אותי לרדוּף שליחות להפיץ את הידע שלי הלאה. גם הספר הזה מיועד למטרה זו.

ובינתיים אני עוד בחיתולי הניסיון שלי.