גירושין אכזריים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גירושין אכזריים
מכר
מאות
עותקים
גירושין אכזריים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

גירושין אכזריים

3.3 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אחרי חמש שנים מופיע מחדש בעלה של טרה. הוא מלא תשוקה וחסר רחמים. הוא בא כדי לתבוע ממנה גט. טרה מוכנה לתת לו אותו, מבחינתה מק סימונסן בחר בכסף ובהצלחה על פניה. אך היא לא מתכוונת לעשות זאת עד שתספר לו מה אירע לאחר שנטש אותה.
מק המום – שכן טרה נשאה את סודה לבדה במשך תקופה ארוכה. טרה המומה – כי מק עדיין בוער אליה בתשוקה, כפי שהיה מאז ומעולם. האם משיכתם הגופנית תהווה בסיס חזק דיו כדי לחדש את שבועת הנישואין? מק נחוש לשכנע את טרה שכן.

מהדורה ראשונה ראתה אור בשנת 2010.

פרק ראשון

1


התינוק הסיח את דעתה. התינוק היפה, בעל פלומת השׂער הרכה, שהזיל ריר וישב מולה על ברכי אמו, וחיוכו חסר השיניים לופת את ליבה של טרה כצבת ומשלח לכל עבר את תוכניותיה מלאות הכוונה ליהנות מיום חופש מאושר ומחוסר כל דאגות. והכול מפני ששמו גבריאל. עד שירדה בתחנה ברחוב ליברפול, עיניה כבר היו מוצפות כסכר שעומד לעלות על גדותיו, והיא נאלצה לחפור נואשות בתיקה כדי לדלות ממנו כסף קטן עבור שירותי הנשים שבתחנה.
בוהה בעצמה במראה, מחתה טרה את כתמי המסקרה ואיפרה מחדש את פניה במעט סומק כשהיא נושמת נשימות עמוקות כדי להירגע. זה היה לפני חמש שנים... חמש שנים. אז מדוע עדיין לא התגברה? זה בסך הכול חוסר מזל שהתינוק ברכבת נקרא בשמו של תינוק יפה אחר... היא פשוט עייפה, זה הכול. כבר מזמן היה עליה לקחת חופשה. בחנות לממכר עתיקות של דודתה היתה לה מגירה מלאה עלוני פרסום בוהקים שהבטיחו יעדי חופשה של פעם בחיים. מחוזות ונופים מלאי שמש ומחוסרי דאגות, אשר אם אי פעם אכן תצליח להביא את עצמה להזמין לה אחד מהם, ייתכן שהם יזכירו לה שהיא בסך הכול בת שלושים ולפניה עדיין חיים שלמים ליהנות.
"אל מוזיאון ויקטוריה ואלברט," אמרה בקול רם אל המראה, כאילו שאם תביע את נחישותה במילים הן יתנו לה את הרצון ואת הכוח ללכת לשם. היא גיששה בתיקה אחר המברשת והעבירה אותה בחיפזון בשערה הבלונדיני שהגיע עד לכתפיה ואשר כבר בפעם השנייה היום שמה לב שהפוני שלה זקוק נואשות ליישור, ואז, זקפה את כתפיה ויצאה מבעד לשער המסתובב אל המיית המון האדם המוכרת של תחנת ליברפול. עשרים דקות מאוחר יותר, מאוששת קמעה מכוס קפה שקנתה בדוכן ובטוחה שהיא כבר שולטת במצב, ירדה בנחישות אל תחנת הרכבת התחתית כדי לעלות על רכבת ולהמשיך בדרכה לסאות קנסינגטון.
בתוך המוזיאון חשה מחנק כמעט בלתי נסבל. תחילה ניסתה טרה להתעלם מהחום ולהתרכז במראות סביבה. בוחנת בעיון את אוסף התלבושות ההיסטוריות ששיקפו ארבעה דורות של אופנה אירופית – מאז  ומתמיד  המקום  המועדף  עליה  להתחיל  בו ביקור – השתהתה לרגע כדי לפשוט מעליה את ז'קט הג'ינס הקל שלבשה ולהעביר את אצבעותיה בשערה. ידה שחלפה על פני מצחה שבה לחה. ואז באופן מדאיג למדי, החל החדר להסתחרר סביבה.
"אוה, אלוהים." בעודה משעינה את ראשה על ארון תצוגה מזכוכית, מצמצה טרה אל צבעי הירוק והצהוב המטושטשים שנשקפו אליה משמלת נשף אריסטוקרטית זעירה והתפללה שתחושת הסחרור תחדל. לו רק היתה קמה כמה דקות מוקדם יותר הבוקר, או אז לא היתה נאלצת לטוס מהבית על מנת לתפוס את הרכבת המוקדמת – ולא היתה עוזבת את הבית על בטן ריקה. ובנוסף לכך, ההלם שחטפה כששמעה את השם שרודף אותה מהעבר, שני הדברים יחדיו הביאו אותה למצב שהאיזון הפנימי שלה משלם עתה את המחיר.
"את בסדר, יקירה?" גברת קשישה שעורה דמה לנייר קלף רך ומקומט הניחה בעדינות את ידה על כתפה של טרה. ניחוח עמום של לבנדר נישא אל אפה. טוב ליבה של האישה הזרה נגע לליבה והיא פתחה את פיה כדי לומר לאישה הדורשת בשלומה שהכול עימה כשורה; עליה רק לשבת כמה דקות וכבר תשוב לאיתנה – אך המילים פשוט סרבו לצאת. בתוך ראשה ניסתה טרה נואשות להשוות את תחושתה המפחידה לנסיעה מטה במעלית של גורד שחקים, כשלפתע פתאום התמוטט עליה לגמרי עולמה והיא חשה את עצמה מחליקה בחוסר חן רב אל הרצפה.
"טרה... טרה... תתעוררי. את שומעת אותי?"
היא הכירה את הקול הזה. הכירה אותו בן רגע. זה היה כמו תחושת מגעה של קטיפה רכה על עורה, או טעמה של גמיעה ראשונה מברנדי צרפתי משובח ביום חורף קר. כל קצות עצביה התעוררו לחיים בבת אחת. קודם התינוק – עכשיו... הקול שלו, קול שלא שמעה כבר יותר מחמש שנים ארוכות... זה ודאי קשור לעייפות יתר עקב עבודתה המאומצת, לא יכול להיות הסבר אחר.
ליבה פעם בתאוצה מוגברת ועפעפיה עפעפו קלות ונפקחו. כיפת התקרה הגבוהה נדמתה לה מרוחקת אלפי מילין, אך זה לא היה המראה שאכל בכל פה בגופה ובנשמתה. היה זה המבט הכחול והאינטנסיבי מתחת לערימה עבה של ריסים ארוכים עד כדי גיחוך שגרם לה להיות ממוסמרת למקומה. שלא לדבר על החריץ החד שבמרכזה של לסת חזקה ומפוסלת ועצמות הלחיים המודגשות והמחוטבות בפנים הגבריים והמושכים כל כך שמישהו מוכרח לצייר פעם – רק כדי להוכיח לדורות הבאים שיופי גברי שכזה בכלל קיים...
"מקסן."
כיווץ קל שבקלים נראה בצד לסתו כשהוזכר שמו, אך מעבר לכך, טרה לא הבחינה בכל תגובה אחרת נראית לעין. אכזבה, עלבון, ואז בלבול שטפו בזה אחר זה את מוחה.
"אתה מכיר את האישה הצעירה הזו?" היתה זו הקשישה עם ניחוח הלבנדר. כאילו שעמדה לדרוש ממנו תעודת זהות, נעצה עיניה באדוניס הבלונדיני, המרשים והבנוי לתלפיות שרכן מעל טרה.
"כן, אני מכיר אותה," השיב קצרות בטון שדבק בו מעט מבטא סקנדינבי. "היא, בעצם, אשתי."
"אוה. טוב, אני לא חושבת שזה רעיון טוב כל כך להניח לה להסתובב כך לבדה. היא נראית לי די חיוורת. היא בסדר? למה שלא תעזור לה להתיישב ותיתן לה קצת מהמים האלה?" בתושייה רבה שלפה האישה בקבוק מים מינרליים מתיקה עב הכרס.
"אני בסדר. באמת." טרה שנאבקה להזדקף, נדהמה מיכולתה לדבר בבהירות כשליבה ממש חישב להתפקע כנגד כלוב צלעותיה. היא התעלפה. זה כבר היה ברור. אך מאין הופיע מק לפתע, ואיך הגיע למוזיאון? ומכל בני האדם שהיו יכולים להיות עדים לרגע המביך הזה, מדוע, אוה, מדוע זה מוכרח היה להיות הוא? מלבד, כמובן, לידידה הקשישה שהדיפה ניחוח לבנדר.
"אכלת משהו?" מק כבר פתח את בקבוק המים, השחיל את ידו מאחורי ראשה והנחה את שפתיה אל הפיה. טרה התיזה ופלטה מעט מים, בטרם החליקו המים במורד גרונה, אך באופן מיידי גרמה לה השתייה להרגיש טוב יותר, והיא חזרה קצת לעצמה.
"מה זאת אומרת אם אכלתי משהו?" בעודה מוחה את טיפות המים מפיה, השלימה עם הידיעה ששפתון הלילך שלה נעלם ברובו. רק בשל העובדה שעיניו הכחולות ללא נשוא של מק נעוצות בה וממסמרות אותה למקומה כפי שתמיד הצליחו לעשות לה, היא לא יכולה לצפות להיראות במיטבה כשבדיוק התעלפה לפניו. אך לראות אותו שוב היה סוג של כאב מתוק לנפשה הדוויה...
"יש לה הרגל לשכוח לאכול," התוודה מק בקול רם, בטון שבאופן די חשוד נשמע כנוע למדי. "זו לא הפעם הראשונה שהיא מתעלפת."
"צריך לטפל בה קצת." האישה קיבלה בחזרה את מחצית בקבוק המים שנותר, פקקה אותו והשיבה אותו לתיקה. "למה שלא תיקח אותה לקפטריה ותקנה לה איזה כריך?"
"תודה. בדיוק התכוונתי לעשות את זה." נימת דבריו נשמעה מקסימה ומוליכת שולל ומק העניק לבת שיחתו המבוגרת את אחד מחיוכיו הקטלניים ביותר, וטרה ידעה שבזאת, ללא ספק, עשה לאישה המבוגרת את היום, ואז באיטיות רבה ומכוונת השיב את מבטו אליה. ובעודה בולעת בכוח, זינק ליבה בקרבה והחסיר פעימה.
"אני לא רוצה שום כריך." הטינות הנושנות צפו לפני השטח ובעודה מתאמצת לקום על רגליה, טפחה טרה על חצאית הג'ינס הארוכה שלה ועיניה הירוקות זינקו במבט מרדני וירו בו גיצי זעם שהבהירו לו מיד שהיא לא מקדמת בברכה את התערבותו – ולא חשוב כמה הוא מנסה להיראות רחום וחנון. שוב הוא לוקח את השליטה... בדיוק כפי שתמיד עשה. איך הוא מעז? האם שכח שהם לא ראו זה את זו כבר חמש שנים? האם חשב שהוא יכול סתם כך בפשטות להיכנס שוב אל תוך חייה ולהמשיך מאותו המקום שבו הפסיק?
ודאי שלא. ליבה שקע בקרבה. היא מתנהגת בפזיזות ובטיפשות רבה. לו רצה להמשיך מהמקום שבו הפסיקו, ודאי היה יוצר איתה קשר מזמן. הרבה לפני שהספיקה לבנות סביב ליבה חומה מבוצרת ובלתי חדירה כדי לחסוך מעצמה כאב ואכזבה מיותרים.
"טוב, בכל אופן, שמרו על עצמכם... שניכם." ובחיוך מסור ואוהב – מן הסוג השמור לנכדים אהובים – הגברת הקשישה נפרדה מהם.
טרה העבירה את לשונה על קו שפתיה ואז הציצה בגנבה במק. הוא נישא מעליה, גבוה, רחב כתפיים, אתלטי, חטוב ומרשים באותה צורה בלתי אפשרית ויהירה שלו, שתמיד גרמה לה להרגיש "האישה הקטנה", ולא חשוב עד כמה עצמאית ובלתי תלויה למעשה היתה. שערו היה מעט ארוך יותר מכפי שזכרה, אך הוא היה עדיין חלק, בלונדיני וסקסי בצורה בלתי רגילה. מגרה למגע, ממש משווע שתשלח את ידה ותעביר בו את אצבעותיה...
טיפת זיעה קטנה התגלגלה ונטפה במורד גבה בין השכמות.
"מה אתה עושה כאן?" כשנתפסה כך ללא כל הכנה מוקדמת חסר קולה את האסרטיביות הרגילה שלו. עובדה זו גרמה לה לנחישות יתר להישאר אדישה אל הגבר הזה.
חיוך שובה לב הופיע בזוויות פיו כשהוא מיישר את חפתי הז'קט של חליפתו – הז'קט היקר מאוד של חליפתו. "מחפש אותך. מה עוד?"

מק הביט בה אוכלת את הכריך שלה בחוסר רצון. היה לה פרצוף של מישהי שאוכלת תחת לחץ – לא מפני שזה נחוץ לה או מפני שהוא חושב שהיא זקוקה לכך. עודה עקשנית בדיוק כפי שזכר וגם... מהממת. פשוט הורסת באותו אופן רענן ואנגלי כל כך, עם שערה הבלונדיני והפרוע קמעה, עור פניה הצח ועיניה הירוקות והמשגעות כזוג אבני ברקת שנשטפו תחת מזרקת מים זכים.
הוא התגעגע אליה. צביטה מוזרה במעמקי בטנו העידה על כך. כוונותיו שלו הפכו לפתע לא לגמרי נהירות לו והוא פקד על עצמו להשתלט על רגשותיו. כל שעליו לעשות הוא לומר לה מה הוא רוצה וללכת. ולאחר מכן, לא יצטרך לראות אותה שוב לעולם. משהו בו סירב להשלים עם כך.
"לדודתי לא היתה זכות להגיד לך איפה למצוא אותי," שרבבה טרה את שפתה התחתונה והבשרנית במחאה, אך בצורה שרק הוסיפה לה חן. "חוץ מזה, איך ידעת איפה לחפש?"
בעודו בוחש את הקפה שלו, לקח מק לגימה זהירה בטרם השיב. "תמיד נהגת לבוא לכאן קודם, זוכרת? תמיד אהבת להביט בבגדים."
זה היה נכון. ועל פי רוב, אף נהגה לסחוב את מק עימה תוך הבטחה לבוא איתו לאחת מארוחות הערב העסקיות והמשעממות שלו, כל עוד יסבול הוא למענה את אחת מהדרכים האהובות עליה ביותר לבלות את זמנה.
נגיסה נוספת מהכריך שלה מצאה את דרכה אל פיה. ממרח הטונה והמיונז יכולים היו להיות גם דבק טפטים מבחינתה. בלוטות הטעם שלה הפסיקו לתפקד ובטנה חיקתה את פעולתה של מכונה לייבוש כביסה, והכול מפני שמק – הגבר שלו נתנה את ליבה לפני כל אותן שנים – יושב מולה כאילו שמעולם לא עזב. אך כל חמימות לא נשבה מעיניו כשנפגשו מבטיהם. תחת זאת, הוא ישב מנוכר בפנים בלתי מחייכות כאחד מאותם פסלי שיש המעטרים בדיוק את אולמות מוזיאון זה, מרוחק ממנה עתה, כפי שהיה במשך אותם שישה חודשים אחרונים וכואבים ששהו יחדיו. הם היו החודשים הארוכים, הבודדים והקשים ביותר בחייה, נזכרה. חודשים שבהם בקושי דיברו זה עם זו, שניהם חיפשו מפלט והקלה במקומות אחרים. מק בעבודתו – שמאז ומתמיד דרשה ממנו מעל ומעבר – וטרה בריקוד שלה.
"אבל אם כבר טרחת כל כך למצוא אותי, לפחות תגיד לי במה העניין." לא רק הוא יכול להקרין "ניכור", חשבה לעצמה במרירות. הדבר האחרון שרצתה שיסיק הוא, שהיא עדיין מתגעגעת אליו. אך עצם ראייתו המחודשת העלתה לפני השטח כל כך הרבה רגשות שהודחקו זה מכבר. אהבה, פחד, מרירות וחרטה – רגשות, שהיא ניסתה בכל כוחה להניח מאחוריה... וככל הנראה נכשלה.
"מה אני רוצה?" שריר זע קצרות בלסתו המחוטבת והמגולחת למשעי, שטרה זכרה שתחושתה כקטיפה גסה כשלחצה את לחיה אליה. הוא השתמש עדיין באותו בושם, קלטה מבלי משים. ניחוח נצחי, קלסי, גברי וסקסי שטרה תמיד קישרה עם מק. "אני רוצה גט, טרה. זה מה שאני רוצה."
הרהוריה נקטעו באחת.
"אתה רוצה להגיד שאתה מתכוון להתחתן?" היא לא הצליחה לחשוב על כל סיבה אחרת שתביא אותו לבקש ממנה את הדבר האחד שממנו נמנעו שניהם במשך חמש השנים האחרונות. היא חישלה את עצמה. הוא לא השיב מיד, וטרה שחשה את ליבה פועם בקול באוזניה, הביטה בטפטוף בני האדם שנכנסו אל הקפטריה ויצאו ממנה רק כדי להרוויח זמן. זמן שבו יכולה היתה עדיין להעמיד פנים שהוא לא הציב בפניה את הדרישה שמעולם לא רצתה לשמוע.
"פגשתי מישהי."
בודאי שפגש. נשים תמיד נמשכו אל מק – כמו דבורים לדבש. אך הוא תמיד השקיע מאמץ רב להבטיח לטרה שעיניו נשואות אליה בלבד.
"אני פשוט מופתעת שלא ביקשת קודם." היא דחפה מעליה את הצלחת עם הכריך שבקושי נגעה בו ונשכה את שפתיה כדי לעצור בדמעות שאיימו להגיח. אין כל סיכוי עלי אדמות שהיא תישבר בפניו. הוא כבר ראה אותה ברגעי השפל הגדולים ביותר שלה ובכל זאת הלך. פשוט הלך...
מק ראה את הצבע אוזל מפניה ותהה מדוע. חיי נישואיהם תמו לפני זמן רב, כך שלא ייתכן שהיא מופתעת אם הוא מעוניין למתוח את הקו הסופי אחרי כל השנים הללו. למעשה, היה מופתע יותר שהיא לא ניסתה ליצור עימו קשר ולבקש גט ראשונה. הוא היה כה בטוח שגבר נחמד כלשהו יחטוף אותה ברגע שהיא תשתחרר, שבכל יום במשך השנה הראשונה לאחר שנפרדו חשש מצלצול הטלפון וחרד מקבלת דואר, פן תהיה זו טרה המבקשת ממנו גט.
"עד עכשיו לא נראה לי שיש טעם." הוא העביר את ידיו בשערו, וטרה נעצה עיניים המומות בטבעת הפלטינה הדקיקה שעדיין ענד. מדוע לכל הרוחות לא הוריד אותה? ואז הציצה מטה בטבעת התאומה שנצצה אליה מאצבעה הדקה ובמהירות שילבה את ידיה בחיקה.
"נו, אז איך היא?" אל תעשי את זה, טרה... אל תעני את עצמך. "המיועדת שלך? אשת קריירה עצמאית ומבטיחה, ללא ספק – אחת שמכורה לעבודה כמוך ובעלת ארון מלא בבגדי מעצבים?"
"עדיף שתסיימי את הכריך שלך. לא כדאי להסתכן בעוד התעלפות. אני לא אהיה בסביבה לעזור לך שוב."
"אתה לא חושב שזו בדיוק היתה הבעיה, מק? אף פעם לא היית שם כשהייתי זקוקה לך. העבודה תמיד היתה במקום הראשון. אני מקווה שלפחות אתה קוצר את ההצלחה שחלמת עליה. אם לשפוט לפי החליפה שאתה לובש, סביר להניח שכן."
"אף פעם לא הכחשתי את האמביציה שלי. ידעת את זה מההתחלה. אבל עבדתי קשה עבור שנינו, טרה. אני לא סתם בן-זונה אנוכי כפי שאת מנסה לסווג אותי."
"לא, תמיד היית נדיב, מקסן. עם הכסף ועם המתנות היקרות שלך, אבל לא עם זמנך, עד כמה שאני זוכרת."
הוא הכיר באמיתות דבריה בשתיקה. אלוהים יודע עד כמה הצטער פעם אחר פעם כשנאלץ לאכזב אותה – באם היה עליו לבטל ארוחת ערב משותפת, להחסיר הליכה לתיאטרון שתוכננה זה מכבר, או אף לשלוח אותה לבדה לחופשה, מפני שמשהו חשוב צץ לפתע ברגע האחרון. כך התנהלו הדברים בעולם הפרסום. כולם רצו משהו דחוף עוד אתמול, ואף אחד לא מוכן לחכות, מפני שתמיד ניתן למצוא סוכנות פרסום אחרת שתעשה את העבודה מהר יותר, או זול יותר. הוא עבד קשה מאוד כדי להפוך את הסוכנות שלו לאחת המשובחות והמצליחות ביותר בתחום. אך הוא שילם מחיר יקר. יש מי שיאמר יקר מדי.
"למה עזבת את לונדון ועברת לגור עם דודתך?"
"זה לא עניינך!"
מבטו של מק נותר יציב. "היא סיפרה לי שהפסקת ללמד כדי לעזור לה בחנות. זה ממש חבל; תמיד היית כה להוטה על הריקוד שלך."
"דודה בת' סיפרה לך יותר מדי. וממש מתאים לך לחשוב שכל החלטה שלי לגבי חיי היא שגויה."
"זה מה שאני עושה?" מק נענע בראשו ונראה נבוך באמת ובתמים. "בכלל לא התכוונתי שזה ישמע כך. אני פשוט מופתע שויתרת על דבר שאת באמת אוהבת."
"כן, טוב, בזה אתה בטח מבין, לא? נו, אז ספר לי מה גרם לך להחליט לנסות שנית? אני מתכוונת לחתונה. כלומר, בפעם האחרונה שהיינו ביחד צעקת עלי שזו היתה השגיאה הגדולה ביותר בחייך."
הכאב שהצטבר בגרונה של טרה הקשה עליה את הדיבור. הוא פגע בה עמוקות עם דבריו האכזריים והזועמים, ואז פשוט הסתלק מבלי לתת לה סיכוי להשיב דברים לתיקונם. למחרת התקשר לומר שהוא עוזב. באותו ערב חזר הביתה כדי לארוז את חפציו, ולאחר מכן, נטש אותה שבורה לגמרי ופשוט יצא בשלווה מהבית. כמה ימים לאחר מכן, שלח לה שק בסכום אגדי ומוגזם עם  כרטיס  שעל  חזיתו  ציור  של  מונה – הציור  עם  חבצלות המים – והיא קרעה אותו לגזרים ביחד עם השק וזרקה ישירות לפח.
"בשנה שעברה איבדתי את אבי במחלת הסרטן." דבריו של מק היו מהוססים, מדודים, וליבה המטופש של טרה עלה על גדותיו למראה זיק הכאב בעיניו הכחולות והעמוקות, אך היא מעולם לא פגשה את הוריו. מק תמיד היה עסוק מכדי לארגן זאת. עוד קורבן של הדחף להצליח. "דבר כזה... מוות של הורה... גורם לך לחשוב גם על המוות שלך. אני בן שלושים ושמונה, טרה, ואני רוצה ילד. אני רוצה סיכוי להיות אב."
"באמת?" קולה נשמע מעט גבוה יותר מלחישה, ומק קלט שהיא מזועזעת. הוא קימט את מצחו. זיכרון מסוים שב אליו וניער אותו. ייתכן שהיה עליו לברור את מילותיו ביתר קפידה.
"אני מוכרחה ללכת." טרה אספה את הז'קט שלה מהכיסא הנוסף שניצב ביניהם וקמה במהירות על רגליה. "כרגע נזכרתי בכמה דברים שאני חייבת לעשות עוד היום. אני לא יכולה להישאר לפטפט כאן. אתה יכול לקבל גט, מק. אתה יודע איפה אני גרה, אתה יכול לשלוח לשם את הניירת ואני אחתום. בהצלחה."
"טרה!"
הוא עקב אחריה מהקפטריה אל מסדרון ארוך ומהדהד עם פסלי שיש של נכבדים היסטוריים חמורי סבר ורצפת פרקט מבהיקה. כשהדביק אותה וסובב אותה אליו בדחיפות, ראה לדאבונו הרב שהיא בוכה. שני שבילים דקיקים של דמעות ניגרו במורד לחייה אל סנטרה. מחוסרת סבלנות מחתה אותם בידה. "מה אתה רוצה? קיבלת את מבוקשך, לא? מה עוד אתה רוצה?"
"אני רוצה לדעת למה את בוכה." הוא המשיך לאחוז בזרועה, והיא התכוונה למשוך את זרועה ולהשתחרר מאחיזתו, אלא שלפתע חשה איך ידה נרפית בתוך כף ידו.
"אמרת שאתה רוצה ילד, שאתה רוצה להיות אבא?" לפתע חשה מותשת וכועסת וכלל לא היה לה אכפת שהיא עומדת לחשוף בפניו את נבכי נשמתה כדי שיוכל לרמוס אותה. טרה זקפה את ראשה והביטה ישירות אל תוך עיניו. "אני התחננתי לתינוק... אתה זוכר את זה?"
מק זכר. הוא זכר ליל אהבים הכי מתוק שגבר יכול לדמיין לעצמו – לילה שבא בעקבות עוד מריבה מרה כשתאוותם ההדדית והמשיכה זה אל זו התגברה על הכעס ששרר ביניהם – ואשתו היפיפייה וירוקת העיניים הניחה את ראשה על חזהו ושאלה אותו אם הוא יכול לנחש מה היתה רוצה יותר מכל דבר אחר בעולם. לפתע הרגיש שחזהו מתהדק והוא בקושי מסוגל לנשום.
"אני זוכר." צבע עז טיפס והתגנב במעלה צווארו, והוא שמט את ידה.
"כשנפרדנו הייתי בהריון."
דבריה חתכו בו בחדות וטלטלו את כל עולמו מצירו.
"אני לא – מדוע לא סיפרת לי?"
"למה שאספר? עזבת. הנישואים בינינו הסתיימו. ממילא לא רצית תינוק. לא היית בטוח שאתה מתאים להיות אבא, זה לא מה שאמרת לי בזמנו? העבודה דרשה יותר מדי, היית עסוק בלבנות עסק... 'בלהבטיח' את עתידנו, זה מה שאמרת. ובסופו של דבר זו הפכה להיות הבדיחה הגדולה ביותר, אתה לא חושב?"
"טרה, אני..." בעודו משחרר מעט את עניבתו, העביר מק אצבעות רועדות על קצוות שערו המלא והבלונדיני. "מה קרה?"
חרדה מילאה את עיניו הכחולות ללא נשוא, ולרגע קט, טרה שקלה לרכך איכשהו את המכה. לא היה לה מושג איך, אך היא היתה עושה זאת לו יכלה. אכזריות פשוט לא היתה בטבעה.
"מה קרה?" שיניה הישרות והלבנות נשכו לרגע את שפתה התחתונה הרועדת. "התינוק מת ברחם שלי בחודש השישי."
"אלוהים אדירים!" קריאתו של מק נשמעה כפליטה של נשימה מהוסה. הוא התרחק ממנה כשהוא מנענע בראשו ללא הרף ונועץ את עיניו ברצפה כאילו שאינו רוצה לשמוע יותר. אינו מסוגל להכיל יותר את דבריה.
"התינוק היה בן." עיניה הירוקות ומלאות העצב של טרה חיפשו אותו וגרמו לו להביט בה. "היה לנו בן, מקסן. תינוק קטן." ובזאת, היא רצה במורד המסדרון, עקבי סנדליה הדהדו כמטח יריות באוזניה בעודה מחפשת נואשות אחר פתח היציאה וליבה פועם בפראות כמחשב להתפוצץ.

"איפה נאכל הערב, יקירי?" אמלי דובל סיימה נגיעות אחרונות ומדויקות להפליא באיפור פניה, היא מדדה קצרות את הופעתה בשמלה 'קלסית קצרה ושחורה' באחת המראות של שני ארונות הבגדים הגדושים שתחמו את צידי המיטה הרחבה, ואז הושיטה ידה וחיטטה בתיק הערב מעוטר הפייטים שלה ושלפה ממנו בקבוק בושם קטן. היא התיזה ממנו בנדיבות מאחורי אוזניה וברכיה ועל פרקי ידיה, ואז השיבה את הבקבוקון אל הארנק והשליכה אותו על המיטה.
"מקסן? שאלתי שאלה. אתה מקשיב בכלל?" יחפה, פסעה הבחורה הצרפתייה אל הסלון ונעצרה באחת כשראתה את מק ישוב על הספה כפוף מעל כוסית שמיד זיהתה כברנדי. הוא הוריד את העניבה שלו, שערו היה פרוע – כאילו שללא הרף העביר בו את אצבעותיו – וההבעה על פניו היפות עד להדהים היתה לא פחות ולא יותר מאשר קודרת.
"אבל אתה אפילו לא מוכן ליציאה." אמלי לא הצליחה להסתיר את אכזבתה. היא ייחלה להזדמנות להתלבש יפה ולצאת לארוחת ערב עם בן לווייתה יפה התואר – ידעה ללא כל ספק שהם מהווים צמד ראוי לקנאה, יופייה שלה הכהה תואם להפליא את מראהו הבהיר והוויקינגי. מה שלא היתה הסיבה למצב רוחו הקודר, אמלי ראתה זאת כמשימתה האישית לנער אותו ממנו.
"אין לי חשק לצאת הערב." לבסוף, הרים אליה מק את מבטו המרפרף – מחוסר כל חשק – כאילו שכל חושיו משותקים לפתע אל יופייה החטוב והגאלי, ואז הרים את הכוסית שלו וגמע באחת את שארית המשקה.
"אבל בטלפון אמרת –"
"שכחי מה שאמרתי!" הוא קם על רגליו והחל פוסע בחדר הלוך ושוב בחוסר מנוחה ולבסוף, נעמד ליד החלון הפנורמי ובהה באורות לונדון שנצצו מסביבו בשמי הלילה.
"יקירי, מה קרה לך? משהו לא טוב קרה בעבודה? עסקה התבטלה? בבקשה, נסה להשתחרר מזה, שרי, מחר יום חדש. מחר יהיה טוב יותר."
מק שהרגיש אותה קרבה אליו מאחור, התרגז לפתע ללא כל סיבה  ניכרת.  הבושם  הצרפתי  היקר  שלה  נדמה  לו  פתאום מחליא – כמעט מחניק – והתחשק לו להגיד לה שפשוט תניח לו, לעזאזל, לנפשו. אך הוא לא התכוון לעשות זאת. הוא לא יניח לעצמו למצוא מפלט בכעס כשלמעשה מה שעליו לעשות, זה לסיים את העניין. להיות ישר. להפסיק את המסכת המגוחכת הזו עתה, לפני שמערכת יחסים נוספת הולכת סתם כך לכל הרוחות. זה עומד להיות מספיק קשה לבטל את הכול. מהרגע שראה היום את טרה – עוד בטרם הספיקה לספר לו על התינוק, בנו – ידע בתוך ליבו שהוא לא רוצה להתחתן עם אמלי. לא מסוגל להתחתן איתה.
"תראי... אני יודע שדיברנו על האפשרות שנינשא, אבל כשאני חושב שוב על הכול – באמת, אני לא חושב שזה יעבוד."
"אתה רוצה להגיד שאשתך לא הסכימה לתת לך גט?"
התאים ביותר לאופייה של אמלי לתלות את האשמה להחלטתו במישהו אחר.
מק נאנח והמשיך לנעוץ את עיניו מבעד לחלון. הוא חשב על התינוק – הבן שמעולם לא הכיר – ועל טרה שלקחה על עצמה להתמודד עם הריון שחשבה שהוא אינו מעוניין לקחת בו כל חלק, ואז לאבד את התינוק בצורה כה נוראה... בטנו התהפכה עליו בכאב, בבחילה ובחרטה. "להחלטה שלי אין כל קשר לכך. אני מוכן לעשות הכול כדי שלא תרגישי פגועה ומאוכזבת, אמלי, אבל עדיף שנגמור את היחסים עכשיו מאשר שנכנס לחיי נישואים פיקטיביים לחלוטין. אני בטוח שאם תהיי לגמרי כנה עם עצמך תודי שגם את לא באמת רוצה להתחתן איתי." אט-אט נפנה מעם החלון וניצב מולה.
פניה היפות והשובביות עם עיני היונה הרחבות והחומות הביטו בו בהשתאות כמו לקה לפתע בסוג של מחלה מסוכנת. "בודאי שאני רוצה להתחתן איתך. השתגעת? אני אוהבת אותך!"
"באמת?"
היא הסמיקה מעט בחן. מק הגיב בחיוך סרקסטי קטן.
"את אוהבת את הכסף שלי, שרי. את אוהבת את מה שאני יכול לקנות לך; בגדים, תכשיטים, בשמים..." נחיריו רטטו מעט, זיכרון שהופיע משומקום כמעט שהפיל אותו תחתיו. הניחוח של טרה – ריח פרחים מעודן עם יערת-דבש ולחישת וניל, כמעט הוציא אותו מדעתו מתשוקה. הוא כבר חש בזאת היום, גם בעת שאמר לה שהוא רוצה ממנה גט, והוא פשוט לא הצליח להתעלם מזה. גופו התקשה מיד. "הנישואים הללו בינינו לא מתאימים לאף אחד מאיתנו. את צעירה ויפה מכדי לקשור את עצמך לגבר אחד, ואני... טוב, עד עכשיו העבודה היתה חיי. אני לא מכחיש שזה חשוב, אבל עכשיו אני כבר מוכן להתחיל משפחה. אני רוצה ילדים. לא מעניין אותי לצאת כל ערב למסעדות הטובות ביותר, או לטוס לניו-יורק או פריז מתוך גחמה רגעית, רק כדי שהחברה שלי תוכל לעשות לעצמה קניות. אני רוצה חיי בית. חיי בית אמיתיים."
הבחורה הצרפתייה משכה באפה באלגנטיות – כפי שעשתה כל דבר אחר. "אתה גורם לי להישמע כל כך שטחית, מקסן. מאוד פוגע בי שאתה לא רוצה להתחתן איתי. אני מוכנה לעשות אתך ילדים – הרבה ילדים." אך אפילו בעודה אומרת את הדברים ניתן היה להבחין בקשיחות מה שניכרה בדמותה הרזה והנערית, ותגובה זו אמרה למק הרבה יותר. היא מתעבת את הרעיון. הוא לא העלה את הנושא לפני כן, אך עתה ידע ללא כל צל של ספק שהוא עושה את הדבר הנכון בכך שהוא שם קץ למערכת היחסים הזו.
"אני מבין אותך יותר טוב מכפי שאת חושבת." הוא חייך שוב ומשך אותה אל בין זרועותיו, אך הנשיקה שנשק לזווית פיה המאופר בקפידה היתה דומה יותר לנשיקה אבהית. "אל תדאגי, שרי. לא אניח לך לעזוב בידיים ריקות. אתן לך די והותר כדי שתוכלי לחיות ברווחה עד שהמחזר העשיר הבא שלך יופיע..."

עוד על הספר

גירושין אכזריים מגי קוקס

1


התינוק הסיח את דעתה. התינוק היפה, בעל פלומת השׂער הרכה, שהזיל ריר וישב מולה על ברכי אמו, וחיוכו חסר השיניים לופת את ליבה של טרה כצבת ומשלח לכל עבר את תוכניותיה מלאות הכוונה ליהנות מיום חופש מאושר ומחוסר כל דאגות. והכול מפני ששמו גבריאל. עד שירדה בתחנה ברחוב ליברפול, עיניה כבר היו מוצפות כסכר שעומד לעלות על גדותיו, והיא נאלצה לחפור נואשות בתיקה כדי לדלות ממנו כסף קטן עבור שירותי הנשים שבתחנה.
בוהה בעצמה במראה, מחתה טרה את כתמי המסקרה ואיפרה מחדש את פניה במעט סומק כשהיא נושמת נשימות עמוקות כדי להירגע. זה היה לפני חמש שנים... חמש שנים. אז מדוע עדיין לא התגברה? זה בסך הכול חוסר מזל שהתינוק ברכבת נקרא בשמו של תינוק יפה אחר... היא פשוט עייפה, זה הכול. כבר מזמן היה עליה לקחת חופשה. בחנות לממכר עתיקות של דודתה היתה לה מגירה מלאה עלוני פרסום בוהקים שהבטיחו יעדי חופשה של פעם בחיים. מחוזות ונופים מלאי שמש ומחוסרי דאגות, אשר אם אי פעם אכן תצליח להביא את עצמה להזמין לה אחד מהם, ייתכן שהם יזכירו לה שהיא בסך הכול בת שלושים ולפניה עדיין חיים שלמים ליהנות.
"אל מוזיאון ויקטוריה ואלברט," אמרה בקול רם אל המראה, כאילו שאם תביע את נחישותה במילים הן יתנו לה את הרצון ואת הכוח ללכת לשם. היא גיששה בתיקה אחר המברשת והעבירה אותה בחיפזון בשערה הבלונדיני שהגיע עד לכתפיה ואשר כבר בפעם השנייה היום שמה לב שהפוני שלה זקוק נואשות ליישור, ואז, זקפה את כתפיה ויצאה מבעד לשער המסתובב אל המיית המון האדם המוכרת של תחנת ליברפול. עשרים דקות מאוחר יותר, מאוששת קמעה מכוס קפה שקנתה בדוכן ובטוחה שהיא כבר שולטת במצב, ירדה בנחישות אל תחנת הרכבת התחתית כדי לעלות על רכבת ולהמשיך בדרכה לסאות קנסינגטון.
בתוך המוזיאון חשה מחנק כמעט בלתי נסבל. תחילה ניסתה טרה להתעלם מהחום ולהתרכז במראות סביבה. בוחנת בעיון את אוסף התלבושות ההיסטוריות ששיקפו ארבעה דורות של אופנה אירופית – מאז  ומתמיד  המקום  המועדף  עליה  להתחיל  בו ביקור – השתהתה לרגע כדי לפשוט מעליה את ז'קט הג'ינס הקל שלבשה ולהעביר את אצבעותיה בשערה. ידה שחלפה על פני מצחה שבה לחה. ואז באופן מדאיג למדי, החל החדר להסתחרר סביבה.
"אוה, אלוהים." בעודה משעינה את ראשה על ארון תצוגה מזכוכית, מצמצה טרה אל צבעי הירוק והצהוב המטושטשים שנשקפו אליה משמלת נשף אריסטוקרטית זעירה והתפללה שתחושת הסחרור תחדל. לו רק היתה קמה כמה דקות מוקדם יותר הבוקר, או אז לא היתה נאלצת לטוס מהבית על מנת לתפוס את הרכבת המוקדמת – ולא היתה עוזבת את הבית על בטן ריקה. ובנוסף לכך, ההלם שחטפה כששמעה את השם שרודף אותה מהעבר, שני הדברים יחדיו הביאו אותה למצב שהאיזון הפנימי שלה משלם עתה את המחיר.
"את בסדר, יקירה?" גברת קשישה שעורה דמה לנייר קלף רך ומקומט הניחה בעדינות את ידה על כתפה של טרה. ניחוח עמום של לבנדר נישא אל אפה. טוב ליבה של האישה הזרה נגע לליבה והיא פתחה את פיה כדי לומר לאישה הדורשת בשלומה שהכול עימה כשורה; עליה רק לשבת כמה דקות וכבר תשוב לאיתנה – אך המילים פשוט סרבו לצאת. בתוך ראשה ניסתה טרה נואשות להשוות את תחושתה המפחידה לנסיעה מטה במעלית של גורד שחקים, כשלפתע פתאום התמוטט עליה לגמרי עולמה והיא חשה את עצמה מחליקה בחוסר חן רב אל הרצפה.
"טרה... טרה... תתעוררי. את שומעת אותי?"
היא הכירה את הקול הזה. הכירה אותו בן רגע. זה היה כמו תחושת מגעה של קטיפה רכה על עורה, או טעמה של גמיעה ראשונה מברנדי צרפתי משובח ביום חורף קר. כל קצות עצביה התעוררו לחיים בבת אחת. קודם התינוק – עכשיו... הקול שלו, קול שלא שמעה כבר יותר מחמש שנים ארוכות... זה ודאי קשור לעייפות יתר עקב עבודתה המאומצת, לא יכול להיות הסבר אחר.
ליבה פעם בתאוצה מוגברת ועפעפיה עפעפו קלות ונפקחו. כיפת התקרה הגבוהה נדמתה לה מרוחקת אלפי מילין, אך זה לא היה המראה שאכל בכל פה בגופה ובנשמתה. היה זה המבט הכחול והאינטנסיבי מתחת לערימה עבה של ריסים ארוכים עד כדי גיחוך שגרם לה להיות ממוסמרת למקומה. שלא לדבר על החריץ החד שבמרכזה של לסת חזקה ומפוסלת ועצמות הלחיים המודגשות והמחוטבות בפנים הגבריים והמושכים כל כך שמישהו מוכרח לצייר פעם – רק כדי להוכיח לדורות הבאים שיופי גברי שכזה בכלל קיים...
"מקסן."
כיווץ קל שבקלים נראה בצד לסתו כשהוזכר שמו, אך מעבר לכך, טרה לא הבחינה בכל תגובה אחרת נראית לעין. אכזבה, עלבון, ואז בלבול שטפו בזה אחר זה את מוחה.
"אתה מכיר את האישה הצעירה הזו?" היתה זו הקשישה עם ניחוח הלבנדר. כאילו שעמדה לדרוש ממנו תעודת זהות, נעצה עיניה באדוניס הבלונדיני, המרשים והבנוי לתלפיות שרכן מעל טרה.
"כן, אני מכיר אותה," השיב קצרות בטון שדבק בו מעט מבטא סקנדינבי. "היא, בעצם, אשתי."
"אוה. טוב, אני לא חושבת שזה רעיון טוב כל כך להניח לה להסתובב כך לבדה. היא נראית לי די חיוורת. היא בסדר? למה שלא תעזור לה להתיישב ותיתן לה קצת מהמים האלה?" בתושייה רבה שלפה האישה בקבוק מים מינרליים מתיקה עב הכרס.
"אני בסדר. באמת." טרה שנאבקה להזדקף, נדהמה מיכולתה לדבר בבהירות כשליבה ממש חישב להתפקע כנגד כלוב צלעותיה. היא התעלפה. זה כבר היה ברור. אך מאין הופיע מק לפתע, ואיך הגיע למוזיאון? ומכל בני האדם שהיו יכולים להיות עדים לרגע המביך הזה, מדוע, אוה, מדוע זה מוכרח היה להיות הוא? מלבד, כמובן, לידידה הקשישה שהדיפה ניחוח לבנדר.
"אכלת משהו?" מק כבר פתח את בקבוק המים, השחיל את ידו מאחורי ראשה והנחה את שפתיה אל הפיה. טרה התיזה ופלטה מעט מים, בטרם החליקו המים במורד גרונה, אך באופן מיידי גרמה לה השתייה להרגיש טוב יותר, והיא חזרה קצת לעצמה.
"מה זאת אומרת אם אכלתי משהו?" בעודה מוחה את טיפות המים מפיה, השלימה עם הידיעה ששפתון הלילך שלה נעלם ברובו. רק בשל העובדה שעיניו הכחולות ללא נשוא של מק נעוצות בה וממסמרות אותה למקומה כפי שתמיד הצליחו לעשות לה, היא לא יכולה לצפות להיראות במיטבה כשבדיוק התעלפה לפניו. אך לראות אותו שוב היה סוג של כאב מתוק לנפשה הדוויה...
"יש לה הרגל לשכוח לאכול," התוודה מק בקול רם, בטון שבאופן די חשוד נשמע כנוע למדי. "זו לא הפעם הראשונה שהיא מתעלפת."
"צריך לטפל בה קצת." האישה קיבלה בחזרה את מחצית בקבוק המים שנותר, פקקה אותו והשיבה אותו לתיקה. "למה שלא תיקח אותה לקפטריה ותקנה לה איזה כריך?"
"תודה. בדיוק התכוונתי לעשות את זה." נימת דבריו נשמעה מקסימה ומוליכת שולל ומק העניק לבת שיחתו המבוגרת את אחד מחיוכיו הקטלניים ביותר, וטרה ידעה שבזאת, ללא ספק, עשה לאישה המבוגרת את היום, ואז באיטיות רבה ומכוונת השיב את מבטו אליה. ובעודה בולעת בכוח, זינק ליבה בקרבה והחסיר פעימה.
"אני לא רוצה שום כריך." הטינות הנושנות צפו לפני השטח ובעודה מתאמצת לקום על רגליה, טפחה טרה על חצאית הג'ינס הארוכה שלה ועיניה הירוקות זינקו במבט מרדני וירו בו גיצי זעם שהבהירו לו מיד שהיא לא מקדמת בברכה את התערבותו – ולא חשוב כמה הוא מנסה להיראות רחום וחנון. שוב הוא לוקח את השליטה... בדיוק כפי שתמיד עשה. איך הוא מעז? האם שכח שהם לא ראו זה את זו כבר חמש שנים? האם חשב שהוא יכול סתם כך בפשטות להיכנס שוב אל תוך חייה ולהמשיך מאותו המקום שבו הפסיק?
ודאי שלא. ליבה שקע בקרבה. היא מתנהגת בפזיזות ובטיפשות רבה. לו רצה להמשיך מהמקום שבו הפסיקו, ודאי היה יוצר איתה קשר מזמן. הרבה לפני שהספיקה לבנות סביב ליבה חומה מבוצרת ובלתי חדירה כדי לחסוך מעצמה כאב ואכזבה מיותרים.
"טוב, בכל אופן, שמרו על עצמכם... שניכם." ובחיוך מסור ואוהב – מן הסוג השמור לנכדים אהובים – הגברת הקשישה נפרדה מהם.
טרה העבירה את לשונה על קו שפתיה ואז הציצה בגנבה במק. הוא נישא מעליה, גבוה, רחב כתפיים, אתלטי, חטוב ומרשים באותה צורה בלתי אפשרית ויהירה שלו, שתמיד גרמה לה להרגיש "האישה הקטנה", ולא חשוב עד כמה עצמאית ובלתי תלויה למעשה היתה. שערו היה מעט ארוך יותר מכפי שזכרה, אך הוא היה עדיין חלק, בלונדיני וסקסי בצורה בלתי רגילה. מגרה למגע, ממש משווע שתשלח את ידה ותעביר בו את אצבעותיה...
טיפת זיעה קטנה התגלגלה ונטפה במורד גבה בין השכמות.
"מה אתה עושה כאן?" כשנתפסה כך ללא כל הכנה מוקדמת חסר קולה את האסרטיביות הרגילה שלו. עובדה זו גרמה לה לנחישות יתר להישאר אדישה אל הגבר הזה.
חיוך שובה לב הופיע בזוויות פיו כשהוא מיישר את חפתי הז'קט של חליפתו – הז'קט היקר מאוד של חליפתו. "מחפש אותך. מה עוד?"

מק הביט בה אוכלת את הכריך שלה בחוסר רצון. היה לה פרצוף של מישהי שאוכלת תחת לחץ – לא מפני שזה נחוץ לה או מפני שהוא חושב שהיא זקוקה לכך. עודה עקשנית בדיוק כפי שזכר וגם... מהממת. פשוט הורסת באותו אופן רענן ואנגלי כל כך, עם שערה הבלונדיני והפרוע קמעה, עור פניה הצח ועיניה הירוקות והמשגעות כזוג אבני ברקת שנשטפו תחת מזרקת מים זכים.
הוא התגעגע אליה. צביטה מוזרה במעמקי בטנו העידה על כך. כוונותיו שלו הפכו לפתע לא לגמרי נהירות לו והוא פקד על עצמו להשתלט על רגשותיו. כל שעליו לעשות הוא לומר לה מה הוא רוצה וללכת. ולאחר מכן, לא יצטרך לראות אותה שוב לעולם. משהו בו סירב להשלים עם כך.
"לדודתי לא היתה זכות להגיד לך איפה למצוא אותי," שרבבה טרה את שפתה התחתונה והבשרנית במחאה, אך בצורה שרק הוסיפה לה חן. "חוץ מזה, איך ידעת איפה לחפש?"
בעודו בוחש את הקפה שלו, לקח מק לגימה זהירה בטרם השיב. "תמיד נהגת לבוא לכאן קודם, זוכרת? תמיד אהבת להביט בבגדים."
זה היה נכון. ועל פי רוב, אף נהגה לסחוב את מק עימה תוך הבטחה לבוא איתו לאחת מארוחות הערב העסקיות והמשעממות שלו, כל עוד יסבול הוא למענה את אחת מהדרכים האהובות עליה ביותר לבלות את זמנה.
נגיסה נוספת מהכריך שלה מצאה את דרכה אל פיה. ממרח הטונה והמיונז יכולים היו להיות גם דבק טפטים מבחינתה. בלוטות הטעם שלה הפסיקו לתפקד ובטנה חיקתה את פעולתה של מכונה לייבוש כביסה, והכול מפני שמק – הגבר שלו נתנה את ליבה לפני כל אותן שנים – יושב מולה כאילו שמעולם לא עזב. אך כל חמימות לא נשבה מעיניו כשנפגשו מבטיהם. תחת זאת, הוא ישב מנוכר בפנים בלתי מחייכות כאחד מאותם פסלי שיש המעטרים בדיוק את אולמות מוזיאון זה, מרוחק ממנה עתה, כפי שהיה במשך אותם שישה חודשים אחרונים וכואבים ששהו יחדיו. הם היו החודשים הארוכים, הבודדים והקשים ביותר בחייה, נזכרה. חודשים שבהם בקושי דיברו זה עם זו, שניהם חיפשו מפלט והקלה במקומות אחרים. מק בעבודתו – שמאז ומתמיד דרשה ממנו מעל ומעבר – וטרה בריקוד שלה.
"אבל אם כבר טרחת כל כך למצוא אותי, לפחות תגיד לי במה העניין." לא רק הוא יכול להקרין "ניכור", חשבה לעצמה במרירות. הדבר האחרון שרצתה שיסיק הוא, שהיא עדיין מתגעגעת אליו. אך עצם ראייתו המחודשת העלתה לפני השטח כל כך הרבה רגשות שהודחקו זה מכבר. אהבה, פחד, מרירות וחרטה – רגשות, שהיא ניסתה בכל כוחה להניח מאחוריה... וככל הנראה נכשלה.
"מה אני רוצה?" שריר זע קצרות בלסתו המחוטבת והמגולחת למשעי, שטרה זכרה שתחושתה כקטיפה גסה כשלחצה את לחיה אליה. הוא השתמש עדיין באותו בושם, קלטה מבלי משים. ניחוח נצחי, קלסי, גברי וסקסי שטרה תמיד קישרה עם מק. "אני רוצה גט, טרה. זה מה שאני רוצה."
הרהוריה נקטעו באחת.
"אתה רוצה להגיד שאתה מתכוון להתחתן?" היא לא הצליחה לחשוב על כל סיבה אחרת שתביא אותו לבקש ממנה את הדבר האחד שממנו נמנעו שניהם במשך חמש השנים האחרונות. היא חישלה את עצמה. הוא לא השיב מיד, וטרה שחשה את ליבה פועם בקול באוזניה, הביטה בטפטוף בני האדם שנכנסו אל הקפטריה ויצאו ממנה רק כדי להרוויח זמן. זמן שבו יכולה היתה עדיין להעמיד פנים שהוא לא הציב בפניה את הדרישה שמעולם לא רצתה לשמוע.
"פגשתי מישהי."
בודאי שפגש. נשים תמיד נמשכו אל מק – כמו דבורים לדבש. אך הוא תמיד השקיע מאמץ רב להבטיח לטרה שעיניו נשואות אליה בלבד.
"אני פשוט מופתעת שלא ביקשת קודם." היא דחפה מעליה את הצלחת עם הכריך שבקושי נגעה בו ונשכה את שפתיה כדי לעצור בדמעות שאיימו להגיח. אין כל סיכוי עלי אדמות שהיא תישבר בפניו. הוא כבר ראה אותה ברגעי השפל הגדולים ביותר שלה ובכל זאת הלך. פשוט הלך...
מק ראה את הצבע אוזל מפניה ותהה מדוע. חיי נישואיהם תמו לפני זמן רב, כך שלא ייתכן שהיא מופתעת אם הוא מעוניין למתוח את הקו הסופי אחרי כל השנים הללו. למעשה, היה מופתע יותר שהיא לא ניסתה ליצור עימו קשר ולבקש גט ראשונה. הוא היה כה בטוח שגבר נחמד כלשהו יחטוף אותה ברגע שהיא תשתחרר, שבכל יום במשך השנה הראשונה לאחר שנפרדו חשש מצלצול הטלפון וחרד מקבלת דואר, פן תהיה זו טרה המבקשת ממנו גט.
"עד עכשיו לא נראה לי שיש טעם." הוא העביר את ידיו בשערו, וטרה נעצה עיניים המומות בטבעת הפלטינה הדקיקה שעדיין ענד. מדוע לכל הרוחות לא הוריד אותה? ואז הציצה מטה בטבעת התאומה שנצצה אליה מאצבעה הדקה ובמהירות שילבה את ידיה בחיקה.
"נו, אז איך היא?" אל תעשי את זה, טרה... אל תעני את עצמך. "המיועדת שלך? אשת קריירה עצמאית ומבטיחה, ללא ספק – אחת שמכורה לעבודה כמוך ובעלת ארון מלא בבגדי מעצבים?"
"עדיף שתסיימי את הכריך שלך. לא כדאי להסתכן בעוד התעלפות. אני לא אהיה בסביבה לעזור לך שוב."
"אתה לא חושב שזו בדיוק היתה הבעיה, מק? אף פעם לא היית שם כשהייתי זקוקה לך. העבודה תמיד היתה במקום הראשון. אני מקווה שלפחות אתה קוצר את ההצלחה שחלמת עליה. אם לשפוט לפי החליפה שאתה לובש, סביר להניח שכן."
"אף פעם לא הכחשתי את האמביציה שלי. ידעת את זה מההתחלה. אבל עבדתי קשה עבור שנינו, טרה. אני לא סתם בן-זונה אנוכי כפי שאת מנסה לסווג אותי."
"לא, תמיד היית נדיב, מקסן. עם הכסף ועם המתנות היקרות שלך, אבל לא עם זמנך, עד כמה שאני זוכרת."
הוא הכיר באמיתות דבריה בשתיקה. אלוהים יודע עד כמה הצטער פעם אחר פעם כשנאלץ לאכזב אותה – באם היה עליו לבטל ארוחת ערב משותפת, להחסיר הליכה לתיאטרון שתוכננה זה מכבר, או אף לשלוח אותה לבדה לחופשה, מפני שמשהו חשוב צץ לפתע ברגע האחרון. כך התנהלו הדברים בעולם הפרסום. כולם רצו משהו דחוף עוד אתמול, ואף אחד לא מוכן לחכות, מפני שתמיד ניתן למצוא סוכנות פרסום אחרת שתעשה את העבודה מהר יותר, או זול יותר. הוא עבד קשה מאוד כדי להפוך את הסוכנות שלו לאחת המשובחות והמצליחות ביותר בתחום. אך הוא שילם מחיר יקר. יש מי שיאמר יקר מדי.
"למה עזבת את לונדון ועברת לגור עם דודתך?"
"זה לא עניינך!"
מבטו של מק נותר יציב. "היא סיפרה לי שהפסקת ללמד כדי לעזור לה בחנות. זה ממש חבל; תמיד היית כה להוטה על הריקוד שלך."
"דודה בת' סיפרה לך יותר מדי. וממש מתאים לך לחשוב שכל החלטה שלי לגבי חיי היא שגויה."
"זה מה שאני עושה?" מק נענע בראשו ונראה נבוך באמת ובתמים. "בכלל לא התכוונתי שזה ישמע כך. אני פשוט מופתע שויתרת על דבר שאת באמת אוהבת."
"כן, טוב, בזה אתה בטח מבין, לא? נו, אז ספר לי מה גרם לך להחליט לנסות שנית? אני מתכוונת לחתונה. כלומר, בפעם האחרונה שהיינו ביחד צעקת עלי שזו היתה השגיאה הגדולה ביותר בחייך."
הכאב שהצטבר בגרונה של טרה הקשה עליה את הדיבור. הוא פגע בה עמוקות עם דבריו האכזריים והזועמים, ואז פשוט הסתלק מבלי לתת לה סיכוי להשיב דברים לתיקונם. למחרת התקשר לומר שהוא עוזב. באותו ערב חזר הביתה כדי לארוז את חפציו, ולאחר מכן, נטש אותה שבורה לגמרי ופשוט יצא בשלווה מהבית. כמה ימים לאחר מכן, שלח לה שק בסכום אגדי ומוגזם עם  כרטיס  שעל  חזיתו  ציור  של  מונה – הציור  עם  חבצלות המים – והיא קרעה אותו לגזרים ביחד עם השק וזרקה ישירות לפח.
"בשנה שעברה איבדתי את אבי במחלת הסרטן." דבריו של מק היו מהוססים, מדודים, וליבה המטופש של טרה עלה על גדותיו למראה זיק הכאב בעיניו הכחולות והעמוקות, אך היא מעולם לא פגשה את הוריו. מק תמיד היה עסוק מכדי לארגן זאת. עוד קורבן של הדחף להצליח. "דבר כזה... מוות של הורה... גורם לך לחשוב גם על המוות שלך. אני בן שלושים ושמונה, טרה, ואני רוצה ילד. אני רוצה סיכוי להיות אב."
"באמת?" קולה נשמע מעט גבוה יותר מלחישה, ומק קלט שהיא מזועזעת. הוא קימט את מצחו. זיכרון מסוים שב אליו וניער אותו. ייתכן שהיה עליו לברור את מילותיו ביתר קפידה.
"אני מוכרחה ללכת." טרה אספה את הז'קט שלה מהכיסא הנוסף שניצב ביניהם וקמה במהירות על רגליה. "כרגע נזכרתי בכמה דברים שאני חייבת לעשות עוד היום. אני לא יכולה להישאר לפטפט כאן. אתה יכול לקבל גט, מק. אתה יודע איפה אני גרה, אתה יכול לשלוח לשם את הניירת ואני אחתום. בהצלחה."
"טרה!"
הוא עקב אחריה מהקפטריה אל מסדרון ארוך ומהדהד עם פסלי שיש של נכבדים היסטוריים חמורי סבר ורצפת פרקט מבהיקה. כשהדביק אותה וסובב אותה אליו בדחיפות, ראה לדאבונו הרב שהיא בוכה. שני שבילים דקיקים של דמעות ניגרו במורד לחייה אל סנטרה. מחוסרת סבלנות מחתה אותם בידה. "מה אתה רוצה? קיבלת את מבוקשך, לא? מה עוד אתה רוצה?"
"אני רוצה לדעת למה את בוכה." הוא המשיך לאחוז בזרועה, והיא התכוונה למשוך את זרועה ולהשתחרר מאחיזתו, אלא שלפתע חשה איך ידה נרפית בתוך כף ידו.
"אמרת שאתה רוצה ילד, שאתה רוצה להיות אבא?" לפתע חשה מותשת וכועסת וכלל לא היה לה אכפת שהיא עומדת לחשוף בפניו את נבכי נשמתה כדי שיוכל לרמוס אותה. טרה זקפה את ראשה והביטה ישירות אל תוך עיניו. "אני התחננתי לתינוק... אתה זוכר את זה?"
מק זכר. הוא זכר ליל אהבים הכי מתוק שגבר יכול לדמיין לעצמו – לילה שבא בעקבות עוד מריבה מרה כשתאוותם ההדדית והמשיכה זה אל זו התגברה על הכעס ששרר ביניהם – ואשתו היפיפייה וירוקת העיניים הניחה את ראשה על חזהו ושאלה אותו אם הוא יכול לנחש מה היתה רוצה יותר מכל דבר אחר בעולם. לפתע הרגיש שחזהו מתהדק והוא בקושי מסוגל לנשום.
"אני זוכר." צבע עז טיפס והתגנב במעלה צווארו, והוא שמט את ידה.
"כשנפרדנו הייתי בהריון."
דבריה חתכו בו בחדות וטלטלו את כל עולמו מצירו.
"אני לא – מדוע לא סיפרת לי?"
"למה שאספר? עזבת. הנישואים בינינו הסתיימו. ממילא לא רצית תינוק. לא היית בטוח שאתה מתאים להיות אבא, זה לא מה שאמרת לי בזמנו? העבודה דרשה יותר מדי, היית עסוק בלבנות עסק... 'בלהבטיח' את עתידנו, זה מה שאמרת. ובסופו של דבר זו הפכה להיות הבדיחה הגדולה ביותר, אתה לא חושב?"
"טרה, אני..." בעודו משחרר מעט את עניבתו, העביר מק אצבעות רועדות על קצוות שערו המלא והבלונדיני. "מה קרה?"
חרדה מילאה את עיניו הכחולות ללא נשוא, ולרגע קט, טרה שקלה לרכך איכשהו את המכה. לא היה לה מושג איך, אך היא היתה עושה זאת לו יכלה. אכזריות פשוט לא היתה בטבעה.
"מה קרה?" שיניה הישרות והלבנות נשכו לרגע את שפתה התחתונה הרועדת. "התינוק מת ברחם שלי בחודש השישי."
"אלוהים אדירים!" קריאתו של מק נשמעה כפליטה של נשימה מהוסה. הוא התרחק ממנה כשהוא מנענע בראשו ללא הרף ונועץ את עיניו ברצפה כאילו שאינו רוצה לשמוע יותר. אינו מסוגל להכיל יותר את דבריה.
"התינוק היה בן." עיניה הירוקות ומלאות העצב של טרה חיפשו אותו וגרמו לו להביט בה. "היה לנו בן, מקסן. תינוק קטן." ובזאת, היא רצה במורד המסדרון, עקבי סנדליה הדהדו כמטח יריות באוזניה בעודה מחפשת נואשות אחר פתח היציאה וליבה פועם בפראות כמחשב להתפוצץ.

"איפה נאכל הערב, יקירי?" אמלי דובל סיימה נגיעות אחרונות ומדויקות להפליא באיפור פניה, היא מדדה קצרות את הופעתה בשמלה 'קלסית קצרה ושחורה' באחת המראות של שני ארונות הבגדים הגדושים שתחמו את צידי המיטה הרחבה, ואז הושיטה ידה וחיטטה בתיק הערב מעוטר הפייטים שלה ושלפה ממנו בקבוק בושם קטן. היא התיזה ממנו בנדיבות מאחורי אוזניה וברכיה ועל פרקי ידיה, ואז השיבה את הבקבוקון אל הארנק והשליכה אותו על המיטה.
"מקסן? שאלתי שאלה. אתה מקשיב בכלל?" יחפה, פסעה הבחורה הצרפתייה אל הסלון ונעצרה באחת כשראתה את מק ישוב על הספה כפוף מעל כוסית שמיד זיהתה כברנדי. הוא הוריד את העניבה שלו, שערו היה פרוע – כאילו שללא הרף העביר בו את אצבעותיו – וההבעה על פניו היפות עד להדהים היתה לא פחות ולא יותר מאשר קודרת.
"אבל אתה אפילו לא מוכן ליציאה." אמלי לא הצליחה להסתיר את אכזבתה. היא ייחלה להזדמנות להתלבש יפה ולצאת לארוחת ערב עם בן לווייתה יפה התואר – ידעה ללא כל ספק שהם מהווים צמד ראוי לקנאה, יופייה שלה הכהה תואם להפליא את מראהו הבהיר והוויקינגי. מה שלא היתה הסיבה למצב רוחו הקודר, אמלי ראתה זאת כמשימתה האישית לנער אותו ממנו.
"אין לי חשק לצאת הערב." לבסוף, הרים אליה מק את מבטו המרפרף – מחוסר כל חשק – כאילו שכל חושיו משותקים לפתע אל יופייה החטוב והגאלי, ואז הרים את הכוסית שלו וגמע באחת את שארית המשקה.
"אבל בטלפון אמרת –"
"שכחי מה שאמרתי!" הוא קם על רגליו והחל פוסע בחדר הלוך ושוב בחוסר מנוחה ולבסוף, נעמד ליד החלון הפנורמי ובהה באורות לונדון שנצצו מסביבו בשמי הלילה.
"יקירי, מה קרה לך? משהו לא טוב קרה בעבודה? עסקה התבטלה? בבקשה, נסה להשתחרר מזה, שרי, מחר יום חדש. מחר יהיה טוב יותר."
מק שהרגיש אותה קרבה אליו מאחור, התרגז לפתע ללא כל סיבה  ניכרת.  הבושם  הצרפתי  היקר  שלה  נדמה  לו  פתאום מחליא – כמעט מחניק – והתחשק לו להגיד לה שפשוט תניח לו, לעזאזל, לנפשו. אך הוא לא התכוון לעשות זאת. הוא לא יניח לעצמו למצוא מפלט בכעס כשלמעשה מה שעליו לעשות, זה לסיים את העניין. להיות ישר. להפסיק את המסכת המגוחכת הזו עתה, לפני שמערכת יחסים נוספת הולכת סתם כך לכל הרוחות. זה עומד להיות מספיק קשה לבטל את הכול. מהרגע שראה היום את טרה – עוד בטרם הספיקה לספר לו על התינוק, בנו – ידע בתוך ליבו שהוא לא רוצה להתחתן עם אמלי. לא מסוגל להתחתן איתה.
"תראי... אני יודע שדיברנו על האפשרות שנינשא, אבל כשאני חושב שוב על הכול – באמת, אני לא חושב שזה יעבוד."
"אתה רוצה להגיד שאשתך לא הסכימה לתת לך גט?"
התאים ביותר לאופייה של אמלי לתלות את האשמה להחלטתו במישהו אחר.
מק נאנח והמשיך לנעוץ את עיניו מבעד לחלון. הוא חשב על התינוק – הבן שמעולם לא הכיר – ועל טרה שלקחה על עצמה להתמודד עם הריון שחשבה שהוא אינו מעוניין לקחת בו כל חלק, ואז לאבד את התינוק בצורה כה נוראה... בטנו התהפכה עליו בכאב, בבחילה ובחרטה. "להחלטה שלי אין כל קשר לכך. אני מוכן לעשות הכול כדי שלא תרגישי פגועה ומאוכזבת, אמלי, אבל עדיף שנגמור את היחסים עכשיו מאשר שנכנס לחיי נישואים פיקטיביים לחלוטין. אני בטוח שאם תהיי לגמרי כנה עם עצמך תודי שגם את לא באמת רוצה להתחתן איתי." אט-אט נפנה מעם החלון וניצב מולה.
פניה היפות והשובביות עם עיני היונה הרחבות והחומות הביטו בו בהשתאות כמו לקה לפתע בסוג של מחלה מסוכנת. "בודאי שאני רוצה להתחתן איתך. השתגעת? אני אוהבת אותך!"
"באמת?"
היא הסמיקה מעט בחן. מק הגיב בחיוך סרקסטי קטן.
"את אוהבת את הכסף שלי, שרי. את אוהבת את מה שאני יכול לקנות לך; בגדים, תכשיטים, בשמים..." נחיריו רטטו מעט, זיכרון שהופיע משומקום כמעט שהפיל אותו תחתיו. הניחוח של טרה – ריח פרחים מעודן עם יערת-דבש ולחישת וניל, כמעט הוציא אותו מדעתו מתשוקה. הוא כבר חש בזאת היום, גם בעת שאמר לה שהוא רוצה ממנה גט, והוא פשוט לא הצליח להתעלם מזה. גופו התקשה מיד. "הנישואים הללו בינינו לא מתאימים לאף אחד מאיתנו. את צעירה ויפה מכדי לקשור את עצמך לגבר אחד, ואני... טוב, עד עכשיו העבודה היתה חיי. אני לא מכחיש שזה חשוב, אבל עכשיו אני כבר מוכן להתחיל משפחה. אני רוצה ילדים. לא מעניין אותי לצאת כל ערב למסעדות הטובות ביותר, או לטוס לניו-יורק או פריז מתוך גחמה רגעית, רק כדי שהחברה שלי תוכל לעשות לעצמה קניות. אני רוצה חיי בית. חיי בית אמיתיים."
הבחורה הצרפתייה משכה באפה באלגנטיות – כפי שעשתה כל דבר אחר. "אתה גורם לי להישמע כל כך שטחית, מקסן. מאוד פוגע בי שאתה לא רוצה להתחתן איתי. אני מוכנה לעשות אתך ילדים – הרבה ילדים." אך אפילו בעודה אומרת את הדברים ניתן היה להבחין בקשיחות מה שניכרה בדמותה הרזה והנערית, ותגובה זו אמרה למק הרבה יותר. היא מתעבת את הרעיון. הוא לא העלה את הנושא לפני כן, אך עתה ידע ללא כל צל של ספק שהוא עושה את הדבר הנכון בכך שהוא שם קץ למערכת היחסים הזו.
"אני מבין אותך יותר טוב מכפי שאת חושבת." הוא חייך שוב ומשך אותה אל בין זרועותיו, אך הנשיקה שנשק לזווית פיה המאופר בקפידה היתה דומה יותר לנשיקה אבהית. "אל תדאגי, שרי. לא אניח לך לעזוב בידיים ריקות. אתן לך די והותר כדי שתוכלי לחיות ברווחה עד שהמחזר העשיר הבא שלך יופיע..."