היורשת המהססת

1

היא חזרה. ומסתבר שאשלינג פיצג'רלד לא השתנתה כהוא זה בשמונה השנים האחרונות.
גבריאל בורק ידע בדיוק היכן היא מהרגע שהיא דפקה את הכניסה המרשימה שלה למסיבה המרשימה לא פחות של הוריה – באיחור "אופנתי" – לבושה בשמלה צמודה ורדרדה שרפרפה באהבה על החיטובים והמישורים של גופה הגובל בשלמות. הוא הרגיש ששער עורפו מעקצץ. עיניו מצאו אותה בתוך שניות והוא צפה בה בעיניים מוצרות מצדו השני של החדר הגדול כשהיא פילסה דרכה בין האנשים, חיוך דבוק על שפתיה, עיניה בורקות כמו אבני-החן שנצצו סביב צווארה.
אוה, היא בהחלט היתה משהו מיוחד.
אולי מלוטשת מכפי שהוא זכר, אך הוא היה משוכנע שמתחת לכל התחכום שאימצה היא נותרה צרה צרורה כמו תמיד.
"טוב, אתה בהחלט נראה מגונדר בטוקסידו."
גייב חייך כשאחיה אלכס הצטרף אליו בפתח החדר. "אין לך איזו חברה איפה שהוא שאתה צריך לשכנע שאתה משעשע?"
"היא מפטפטת עם כוכב הרוק האהוב עליה."
עם היתרון שסיפק לו גובהו, גייב יכול היה לראות את מרואו עומדת מעבר לחדר וצוחקת מדבריו של האיש המבוגר יותר. "כדאי שתיזהר – נראה שהיא נהנית מחברתו יותר מאשר מחברתך."
"לא." אלכס חייך. "פגשת אותו כשהודעת על השיפוץ במלון. הוא מבוגר בשבילה בערך בארבעים שנה, וחוץ מזה, בטוקסידו אני אפילו חתיך ממך. למה שהיא תרד ברמה?"
"אתה חייב לעבוד על זה, אתה יודע. זה עצוב שבגילך המופלג עוד לא התגברת על כל הביישנות הזאת."
כן, כי החודש שהפריד ביניהם היה משמעותי ביותר כששניהם היו בני שלושים.
הם סקרו את החדר בדממה נינוחה למשך מספר דקות וגייב אסר על עצמו לחפש שוב את אש בין ההמון. המזימות שלה כבר לא היו העסק שלו. הוא לא היה צריך לפקוח עליה עין.
באותו רגע עזר לו אלכס מאוד בשאלתו, "ראית את אש?"
"היא מדברת עם הבן-דוד שלכם ריצ'רד." והוא ידע זאת מהר מדי, לא?
"אני מתכוון, מאז שהיא הגיעה הביתה."
ברור שלזה הוא התכוון. גייס חשק רגע פיו. הוא גלגל הנה והנה את שני הזיתים שנותרו בידו לפני שמשך בכתפיו. "לא."
"היא נראית טוב הלילה, נכון?"
גייב לא היה משתמש במילה טוב. למען האמת, המילה לוהטת היתה מדויקת יותר. כי כך היא נראתה לכל מי שלא ידע מה מסתתר מתחת לחיצוניות היפהפייה הזאת. גייב ידע. והיא יכולה להיות לוהטת כמו פני השמש, והוא עדיין לא יחשוב שהיא שווה את הצרות שעשתה לו בפעם האחרונה.
עם זאת, זה לא מנע ממבטו לנדוד שוב על פני החדר כשהיא הרימה יד ענוגה כדי לתחוב את שערה החלק מאחורי אוזן אחת.
אלכס המשיך, "היא נלהבת מהגלריה הזאת שלה. אתה צריך לספר לה שאתה מבצע את עבודת השיפוץ במקום. זה יגרום לשניכם לחזור לדבר."
לתחושתו של גייב לא היה צורך להיחפז עם זה, והוא בכלל לא היה לוקח על עצמו את העבודה המחורבנת אלמלא אלכס ביקש ממנו זאת כטובה אישית. "היא כבר תגלה בקרוב."
אלכס הנהן. "אני יודע שאתה כבר כמעט לא לוקח על עצמך עבודה פיזית בימים אלה. ולמקרה שעוד לא אמרתי לך – אני מעריך את זה. המשפחה רוצה מאוד שהיא תישאר בבית הפעם, כך שככל שהמקום יתחיל לפעול מהר יותר, כך ייטב."
גייב משך שוב בכתפיו. "זו תהיה הזדמנות טובה לוודא שאני עדיין מסוגל לבצע את העבודה. זה לא טוב לצעוק על צוותים כשהם מפשלים אם לא נגעתי שנים בכלי עבודה."
"היתרונות של החבר הוותיק של הבוס." אלכס חייך כשטפח על כתפו.
היו ימים שזה לא נראה לגייב כמו יתרון של ממש, אך הוא לא אמר זאת לאלכס, כי אלכס מן הסתם לא יבין. אלכס תמיד עבד במה שגייב כינה "הצד הנקי" של העסק. אדריכל יכול לשאוב סיפוק מהחזון שלו שלובש צורה, אך בעיני גייב, דבר לא השתווה לבנייה של משהו, פשוטו כמשמעו. זה כמו קוביות משחק, רק בגדול יותר, נהג אלכס לקנטר אותו – אך בפגישות ובעסקות לא היתה אותה תחושת סיפוק, טען גייב בתגובה. הוא טיפוס שאהב להיות מעורב בעבודה.
"ההורים שלך בדרך אל החברה שלך."
הוא גיחך כשאלכס נעלם וחזר לצפות בעשירים ובמפורסמים מתרועעים בבית-הגידול הטבעי שלהם. הוא תהה איך כולם הצליחו להיראות כה נינוחים בבגדיהם המפוארים עם גביעי השמפניה היקרה שעה שהוא נתקף דחף עז לשחרר את עניבת הפרפר שלו, להניח את הז'קט שלו על גב הכיסא הסמוך ולגשת לחפש בקבוק בירה. הוא הניח שזה נובע מהרקע שלו.
עם זאת, לפחות כל עוד עמד בצד, הוא לא נדרש לנהל שיחות בטלות. גם זה היה משהו.
אך השקט והשלווה לא נמשכו זמן רב. שער עורפו עקצץ באזהרה וגבו התקשח אוטומטית כשקול מלודי מוכר נשמע לצדו בטונים שנשלחו ישירות מאוזניו אל מפשעתו.
"חשבתי שראיתי את אלכס איתך."
"נכון."
"אתה יודע לאן הוא הלך?"
הוא שמע בקולה של אש משהו שנשמע כמעט כמו חשש, ומבט יחיד מזווית עינו אישש זאת. היא לא יכלה להישיר אליו מבט, מה? אם כך, נקודה אחת לטובת הנבחרת הביתית.
הוא פנה, נשען על מסגרת הדלת ושילב ידיים. "עכשיו אני אמור לפקוח עין על כל בני פיצג'רלד?" 
עיניה החומות הצטמצמו מעט כשנשאה מבטה אליו. "ממשיכים מהנקודה שבה הפסקנו, מה?"
"הגרסה החדשה הזאת שלך פשוט לא מוליכה אותי שולל כמו את כל האחרים בחדר, זה הכול..." הוא קירב את פניו אליה והנמיך את קולו "...אבל אני מכיר אותך טוב מהם, נכון?"
היא גמגמה רגע לפני שחשקה שפתיים וסקרה במבטה את החדר. אחר-כך התקרבה אליו. הריח של הבושם היקר שלה התגרה בנחיריו כשהיא הנמיכה את קולה כמוהו והביטה בו מתחת לריסים ארוכים.
"אתה מכיר את הדמות הישנה שלי. אבל אני לא מתכוונת להתווכח איתך באמצע המסיבה של ההורים שלי, אז אולי פשוט נדבר על מזג האוויר לבינתיים?"
"אנחנו באירלנד – גשום בחוץ."
הוא ראה את זוויות שפתיה הלחות רוטטות. "או-קיי, זאת היתה שיחה קצרה. אז מה אתה רוצה לנסות עכשיו: כלכלה? פוליטיקה? אני פתוחה להצעות."
"בחירת נושא מעידה על רצון לנהל שיחה בטלה, לא?"
היא הטתה את ראשה הצדה, ותלתל של שיער בלונדיני כהה קיפץ לעומת שד אחד. "אז אני מבינה שאתה עדיין שונא את המסיבות האלו."
"תלוי עם מי יוצא לי לדבר בהן."
"כן, גם אני התגעגעתי אליך, גייב."
הוא התרחק ממסגרת הדלת. "כבר פגשת את החברה החדשה של אלכס?"
היא חילצה את מרפקה מידו כשהוא ניסה לנווט אותה דרך ההמון. "אתה לא צריך להכיר בינינו. עברתי כבר מספיק אירועים כאלה במשך השנים כדי לדעת איך להתנהג."
"אה, אבל באירועים החברתיים האחרונים שבהם ראיתי אותך, אני הצלתי אותך לפני שהשוטרים הגיעו, כך שאני לא יודע איך להתנהג במסיבה של מבוגרים, נכון?"
אש נאנחה לצדו. "אני יכולה להזכיר לך שהנטייה שלך להיות גיבור-על באותם ימים היתה יוזמה שלך. אני בחיים לא ביקשתי ממך ל–"
היא עצרה לפטפט עם שתי נשים שבירכו אותה עם אותן נשיקות באוויר שתמיד עצבנו את גייב. אבל אחרי ששמע את המילים "נפלא" ו"מדהים" לפחות חצי תריסר פעמים, נמאס לו. וכשראה את אלכס מרחיק את הוריו ממרואו, הוא ניצל את ההזדמנות, שב לכרוך את אצבעותיו הארוכות סביב מרפקה, חייך בתוכו בשביעות רצון כמעט קטנונית כשהיא קפצה בתגובה והודיע לנשים עם אחד מחיוכיו המקסימים ביותר, "אני צריך לגנוב את אש לשנייה."
אחרי צעד אחד היא שחררה את מרפקה בתנועת פיתול יחידה וגזלה מאצבעותיו את חומו של עורה הרך כתינוק.
"אתה לא צריך למלא את תפקיד המלווה. ברצינות, אני מסתדרת לבד."
"מרואו נמצאת כאן לבד, אז תנסי להיות נחמדה לשם שינוי. אחיך יודה לך על כך. תחשבי שזה ניסיון להוכיח שבאמת התבגרת מספיק כדי להתחשב באנשים אחרים."
אש נאנחה שוב, הפעם אנחה עמוקה יותר, וגייב ניסה להתעלם משדיה המושלמים שהתרוממו לעומת מחשוף ה-V העמוק או מפטמותיה שהיו שני חרוזים ברורים לעומת הבד הרך. אך בין כל הדברים הרבים שהוא היה, עיוור או מסורס הוא לא היה, והמראה עורר בו תגובה גברית בסיסית מאוד, תגובה שלא שמחה אותו כלל. ארורה תהיה אש.
מצד שני, חצי מהבעיה שלו היתה שהוא הבחין ב"מעלות" שלה כשהם הגיעו לגיל הבגרות המינית, נכון?
"נערה ערמונית בשמלה משגעת, נכון?" ציינה אש.
"מאיפה לי לעזאזל לדעת? שמלה זו שמלה." והעובדה שהוא הבחין גם ככה בשמלות רבות מדי, שלא לדבר על מה שמתחתיהן, היתרגמה לטון קול נרגז והוא ידע זאת. לכן הוא נשם עמוק בהרגעה לפני שהוסיף, "אם זה עוזר – כן, יש לה שיער ערמוני."
אש עצרה במקומה ועיניה הביטו סביב לפני שהזדעפה. "אז אתה מתכנן להזעים אלי פנים כל הערב מהצד השני של החדר או להיצמד אלי כמו צל?"
הוא רכן אל אוזנה ונעץ עיניו בקהל כדי שלא יביט במחשוף שמלתה. "תלוי. את מתכננת להיקלע לאיזו צרה שעליה אני צריך לדעת כדי להתכונן להבריח אותך מכאן לזכר העבר?"
כשהוא התרחק ממנה, אש חייכה בקצרה אל מישהו שהכירה והפנתה את פניה לעברו, קולה נמוך. "תראה, אני מבינה שאין לך זיכרונות טובים ממני, אבל אנחנו יכולים לפחות לנסות ו–"
"להיות חברים?"
אי-האמון כנראה ניכר בפניו אם לשפוט לפי התשובה שקיבל אחרי שהיא הביטה בעיניו. "אנחנו לא יכולים להימנע מלהיפגש באירועים כאלה, כך שאולי כדאי שננסה ל–"
"אף אחד לא אמר לך שגברים ונשים לא יכולים להיות סתם חברים, אש?"
"אתה באמת מאמין בזה?"
"אני יודע את זה מהניסיון. אז אם את לא מציעה להשלים איתי בדרך אחרת..."
הצבע בלחייה העמיק כשהיא זקרה סנטרה מעט לפני שהסתובבה. החיוך שגייב שלח אל גבה התרחב. נעם לו לצאת מעימות עם אש כשידו על העליונה, במיוחד אחרי שהיא שמה אותו בכיס הקטן שנים כה רבות. והיא כבר לא התמודדה עם ילד שתלוי באישור של משפחתה. הוא שילם את חובותיו.
כך שאם היא רוצה לנסות להתמודד איתו שוב, היא עלולה למצוא את עצמה שקועה עד מעבר לראש הקטן והיפה שלה.
הוא ליווה במבטו את תנועת ירכיה. שמלתה הארוכה נעה כמו נוזל משיי לעומת גופה. שערה הארוך גלש בין שכמותיה הענוגות, והקצוות המתולתלים קיפצו כשהיא פנתה לברך את חברתו של אחיה בחיוך עליז.
כן, היא עדיין היתה אותה צרה צרורה שהוא זכר, אך היא גם היתה אישה בוגרת. ועל פי רוב אישה תקיפה ועקשנית שעטופה בחבילה סקסית עודדה אותו לשחק, לא? ואם מוסיפים גם את הפיתוי של "נקמה" קטנה... נו טוב...
הוא הגיע אל מרואו בזמן כדי לשמוע, "אני אשלינג פיצג'רלד, אחותו של אלכס. אבל את יכולה לקרוא לי אש. כולם קוראים לי ככה."
הוא רכן לעבר מרואו כשחלף לידה וסינן כתוספת, "כשהם לא קוראים לה קוץ בתחת."
אחר-כך הרים את אחד הזיתים שהחזיק בידו והטיל אותו לפיו לפני שהביט באש בחיוך הזחוח שהוא ידע שתמיד עצבן אותה מאוד כשהמשיך בדרכו.
אש הניפה ידה בביטול שעה שידה השנייה לחצה את ידה של מרואו. היא ענתה בקול רם מספיק כדי להגיע לאוזניו, "תעמידי פנים שהוא לא קיים. אני עושה את זה כבר שנים."
כך שגייב פסע לאחור ולחש את המילים לאוזניה בלבד. "חוץ מאותה פעם יחידה. נראה לי שכשנישקת אותי, ידעת טוב מאוד שאני קיים. ומי יודע לאן זה היה מתפתח אם החברים שלך לא היו מפריעים לנו?"
הסומק שב והופיע בלחייה כשהיא פנתה להביט בו. עיניה התכווצו מתוך כוונה להזהיר אותו להתרחק ממנה, ואילו מבטו של גייב הושפל בכוונה אל פיה כשהיא לחשה בתגובה, "זה לעולם לא יקרה, נכון? כי גם אם היינו שני האנשים האחרונים בעולם, אפשר לומר בביטחון שזה לעולם לא יקרה שוב – לעולם לא."
היא נשכה רגע את שפתה התחתונה כשהגתה בזהירות את המילים "לעולם לא". אך מבט אחד בעיניה, שבהן רשפו בכעס שבבי זהב, וגייב מצא את עצמו מתרחק ממנה בצחוק חרישי. הוא לא הצליח להתאפק, כי גם אם היא לא התכוונה לכך, היא בדיוק זרקה לו כפפה. המילים לעולם לא נשמעו לו פתאום כמו אתגר. הוא יצטרך לחכות ולראות בעניין הזה...
אש לא הספיקה להעמיק את קשרי הידידות החדשים שלה, כי האויב המושבע שלה חזר. היא נאלצה לנשום נשימה עמוקה ומרגיעה כשקלטה את הריח המרומז של מי הקולון שלו כשגייב הופיע עם צלחת שכמעט גנחה תחת משקל האוכל שהוא העמיס עליה במזנון.
"אז היא מגייסת אותך למסע האימה שלה, מרואו? אני מקווה שיש לך עורך-דין טוב."
אוה, הוא יכול לנסות להתגרות בה כרצונו, אך היא לא תיכנס איתו לוויכוח רציני כשהיא מצליחה להתרועע עם האורחים כפי שקיבלה הוראה לעשות. לכן היא דחקה את מרפקה בבטנו חזק מספיק כדי לגרום לו לאבד מתאבן לטובת הרצפה.
"העורך-דין היחידי שאצטרך בימים אלה יהיה כדי להוציא נגדך צו הרחקה."
כן, בשעת סכנה חוזרים להרגלים ישנים, אש – זו דרך נהדרת להוכיח כמה השתנית. הבעיה היתה שהיה לה פשוט קל מדי לחזור לנהוג כבת-זוגו המתנצחת של גייב כשהוא נראה כה להוט להאמין שהיא לא השתנתה כהוא זה. אחרי-ככלות-הכול, מה הוא ידע עליה עכשיו? היא לא ידעה עליו דבר – טוב, דבר פרט לעובדה שהזמן עשה עמו חסד מבחינה חיצונית בשמונה השנים שחלפו מאז עזבה את הבית עם הזנב בין הרגליים.
הוא באמת נראה טוב, נכון? כשהבחינה בו לראשונה מעבר לחדר ההומה, נשימתה אפילו נעתקה והיא לא הצליחה שלא להגניב אליו מבטים במשך שארית הערב. לא שהיה קשה לאתר אותו כשהוא השקיף על האורחים מהפתח, נראה כמו מישהו שעומד לצאת למסיבה הרבה יותר מהנה ואולי אינטימית. כן, הטוקסידו שלבש היטיב עמו, אך ספק אם מכנסי ג'ינס וחולצת טי היו משנים משהו. הוא פשוט נראה כל-כך... ובכן, הוא היה ממש...
"אה-ה-ה, והקרב מתחיל מחדש." אחיה כרך זרוע סביב מותני חברתו ונשק למצחה לפני שניסה לגנוב אוכל מהצלחת של גייב. "קשה להאמין שהם לא התראו שמונה שנים, נכון?"
גייב הרחיק את הצלחת מהישג ידו. "תיקח לך צלחת משלך, צוציק. המזנון שם."
אש לא התאפקה וחייכה לשמע חילופי הדברים. אחרי-ככלות-הכול, זו היתה קרקע הרבה יותר מוכרת, ובוודאי בטוחה. וזה דמה יותר לחלקים הטובים של העבר שזכרה. עם זאת, זה הבהיר לה מאוד שהיחסים שהיו לגבריאל בורק עם שני האחים לבית פיצג'רלד היו שונים כמו לילה ויום. אך אולי אם היא תתמיד...
היא זקפה גבה אל הצלחת של גייב. "ונשאר בשבילו משהו במזנון?"
"אני ילד גדל."
"אם תגדל עוד קצת, יהיה צורך להגביה את התקרה."
עובדה שהיתה מגוחכת במיוחד בשל גובהה של תקרת העץ בת מאות השנים שמעליהם. אך הגבר באמת היה גבוה מאוד – מטר ותשעים – ואפילו הטוקסידו שלו לא הצליח להסתיר את העובדה שכמעט כולו היה שרירים. אם מוסיפים לזה את רעמת השיער הכהה הסתור שלו, העיניים הכחולות החודרות והרמז לחיוך על פיו המלא, אין פלא שנשימתה נעתקה למראהו. זה בהחלט הסביר מדוע היא היתה כה מודעת לקרבתו, מדוע כפות ידיה התלחלחו לפתע, מדוע הדופק שלה הלם בחוזקה, ומדוע הטמפרטורה בחדר כמו טיפסה בכמה מעלות.
עם זאת, היא ידעה גם שאפשר לייחס חלק מתגובתה לחשש שלה מפני המפגש עמו. כי היא לא באמת יכלה להאשים אותו על סלידתו הרבה ממנה.
"דברים טובים לא תמיד באים באריזות קטנות. לפעמים הגודל כן קובע."
מבטה של אש התרומם לפגוש במבטו. היא חיפשה ומצאה בעיניו זיק שטני של משמעות שנצנץ בתוך כחול הספיר המבריק. היא אפילו שמעה פרץ צחוק נדהם חומק מפיה לפני שהעיפה מבט באחיה ובמרואו כדי לראות אם הם שמעו אותו. אך הם היו עסוקים זה בזה מכדי לשים לב, כך שהיא נענעה בראשה.
"אני לא מאמינה שאמרת את זה בקול בחברה מנומסת."
"אבל זה נכון. ואני לא בחברה מנומסת, אני מדבר איתך," השיב גייב.
"חשבתי שאומרים שהגודל לא קובע."
הוא ענה תוך כדי לעיסה. "לא, זה משהו שנשים אומרות כדי לשפר את ההרגשה של הגברים שלהן כשהם לא עומדים בדרישות."
אש הביטה בו בפה פעור, ואז נאלצה להביט שוב סביב כדי לראות אם מישהו הבחין בפיה הפעור. היא לא חדלה להביט מעבר לכתפה כל הערב, כי ידעה כל הזמן איך היא אמורה להתנהג וכמה אנשים מחכים שהיא תמעד. מצד שני, בתור הבת למשפחת פיצג'רלד שהיתה לה היסטוריה של "מעידות", היא לא היתה אמורה להיות משועשעת כל-כך מהנושא שגייב בחר כ"שיחת מסיבות מנומסת". היא בהחלט לא היתה אמורה להרגיש כאילו זה הרבה יותר מבדר מדיון על מזג האוויר או כלכלה או פוליטיקה.
היא בהחלט לא היתה אמורה לבלוע את הפיתיון. "מה אתה אומר? ואתה יודע את זה בגלל ש...?"
"טוב, את מן הסתם יודעת על זה יותר ממני" – הוא בלע את האוכל שלו וחייך אליה חיוך קטן לפני שהעמיס שוב אוכל על מזלגו – "בהתחשב בבחורים שאיתם יצאת כשהיית כאן בפעם האחרונה. אבל האחרון נתקף דחף מוגזם מדי לפצות על חוסר עמידה בדרישות, נכון?"
הפעם לסתה נשמטה עוד יותר. "באמת, אתה–"
באורח פלא, שובל השיחה של מרואו ואלכס מנע ממנה לקרוא לו בשם שעמדה להטיח בו אחרי העקיצה הקטנה הזאת.
"תדע לך שאני מתכננת להוציא מאחותך כל סיפור מביך מהילדות שלך."
אש העיפה מבט באחיה והספיקה לראות אותו טופח על חזהו. "מהילדות שלי? בהצלחה. תדעי לך שהייתי ילד למופת."
אש שלחה מבט אזהרה זעוף אל פניו המחויכות של גייב והפנתה את תשומת לבה אל מרואו. "עד כמה שזה דוחה, אני חוששת שזה נכון."
"את איזנת אותו."
היא התעלמה מההערה המשעשעת. "אבל אני יכולה להראות לך המון תמונות מביכות, אם זה עוזר."
כל דבר שירחיק אותה מטווח פגיעה של האיש חסר ההתחשבות–
היא עשתה כל מה שאביה ציפה ממנה לעשות עם שובה, וגייב ניסה להזכיר לה ללא הרף איזו אכזבה מתמדת היוותה למשפחתה בעבר. כאילו לא בילתה את השעות האחרונות בהתעלמות ממבטים יודעי-דבר ומהערות מרומזות על העבר. כאילו לא נאלצה לחייך את החיוך הקורן ביותר שלה ולזקוף את ראשה שעה שבפנים רצתה בעיקר לברוח, להסיר את השמלה היקרה ואת התכשיטים שסופקו עבורה וללבוש את מכנסי הג'ינס המרופטים ואת החולצות הנוחות שבהם הרגישה הרבה יותר בנוח.
וכאילו לא הטילה ספק בהחלטתה לחזור הביתה אחרי שצרפת היתה המקום הראשון שבו זכתה להיות היא עצמה.
גבריאל בורק אולי השתנה מבחוץ, אך הוא עדיין היה האדם היחיד בעולם שניחן ביכולת הטבעית לעלות לה על העצבים. הוא הוכיח זאת בתוך חמש דקות. טוב, זה מספיק. לא היתה לה שום כוונה להישאב בחזרה אל אותה מערבולת של הרס עצמי. הוא פשוט יכול לקחת את המראה הסקסי החדש שלו ואת הזיכרון של פיל שבו ניחן וללכת לעזאזל. היא ניסתה להיות נחמדה ולהשלים איתו, אבל הוא הציב שוב גבולות.
כמו באותו יום ששינה את היחסים ביניהם לתמיד. כשהוא היה בן עשרים ואחת והיא בת שבע-עשרה הם השתתפו במסיבה דומה לזאת, והוא מצא אותה בחוץ מתנשקת עם איזה נער שהיא כבר כמעט לא הצליחה לזכור.
אך היא מעולם לא שכחה מה קרה לאחר מכן...