הסוציולוגיה הישראלית

פרק 1
מבוא: נושא, גישה ומבנה

עניינו של ספר זה הוא ההיסטוריה הרעיונית של הסוציולוגיה הישראלית שנכתבה על אודות ישראל, בישראל (בדרך כלל) ובידי ישראלים; אם כי אנו מותחים בזה את המונח 'ישראל' לאחור — אל מועד תחילת ההגירה וההתיישבות הציוניות בפלשתינה־א"י ב-1882, ואף מותחים אותו לצדדים, אפשר לומר, כך שיכלול גם את השטחים הכבושים שלאחר 1967. בפרק זה מוצגים בקצרה גישתנו לנושא הנדון וכן מבנה הספר ועיקרי הטיעונים בו.

נושא: הסוציולוגיה הישראלית
הספר עוסק בהיסטוריה הרעיונית של הסוציולוגיה הישראלית מאז תחילת ההתיישבות הציונית ב'פלשתינה' בשלהי המאה ה-19 (1882) עד שלהי העשור השני של המאה ה-21 (2018). ניתוח ההתפתחות הרעיונית של הסוציולוגיה נעשה תוך כדי עיגונה בתמורות שאירעו בזירה הדיסציפלינרית הסוציולוגית הבין־לאומית (בייחוד במסורת הסוציולוגית בגרמניה, בארצות הברית ובצרפת), מצד אחד, ובהקשרים ההיסטוריים הלאומיים הייחודיים לישראל, מצד אחר. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשאלת היחסים ההדדיים בין רוח הזמן ושינוייה ובין רוח הסוציולוגיה ותמורותיה. בתוך כך מושם דגש על הזיקה שבין הלאומיות הציונית כתופעה היסטורית ובין לימוד החברה הישראלית כתחום חקר אקדמי. נידונים בספר הגישות המרכזיות ואלה הלעומתיות, דמויות ממסדיות ולעומתן דמויות מרדניות ודיונים ומחלוקות שהתנהלו בשדה הסוציולוגי בתקופה הנידונה. הספר פותח עם 'מבשרי הסוציולוגיה וראשוניה', בתקופה שאנו מגדירים קדם־סוציולוגית, בשנים 1948-1882; עובר דרך ה'מייסדים' וה'מְמַסדים' של המקצוע באקדמיה משנות החמישים עד שנות השבעים של המאה ה-20; משם מגיע ל'מבקרים' של שנות השבעים ושנות השמונים; סוקר את ה'משוסעים' וה'ירושלמים'; ולבסוף מגיע ל'פוסט־יים' הרדיקליים, הפוסט־מודרניים והפוסט־קולוניאליים, ועד הבובריאנים החדשים של שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. הספר מסיים בסקירת המשבר של הסוציולוגיה בעשור השני של המאה ה-21.

טיעוננו הוא כי בתוך המהלך הממושך הזה חסתה הסוציולוגיה מראשיתה, בשלהי המאה ה-19, תחת כנפיה של התנועה הלאומית הציונית, ומשנות החמישים עד שנות השבעים — תחת כנפיה של מדינת ישראל. בד בבד עם המהפך השלטוני ב-1977 התחולל בסוציולוגיה מהפך ביקורתי רדיקלי, וזה נמשך בגלים נוספים ומשתנים משנות השמונים ושנות התשעים ואילך. בכל התנודות הללו מתרחשים שינויים במאפיינים של הדיסציפלינה. בתקופת היישוב היא הושפעה עמוקות מהמסורת הסוציולוגית הרומנטית הגרמנית ומן המחשבה הסוציאליסטית המזרח־אירופית. בשנות החמישים גברה ההשפעה האמריקנית, הנמשכת ואף מתחדשת מאז, והנמהלת לבסוף, משנות השמונים והתשעים, גם במגמות ביקורתיות צרפתיות ואחרות חדשות. בתוך כך, בתקופה הנידונה צמחה הסוציולוגיה ממקורותיה המוקדמים הבלתי מגובשים לכלל תחום דעת אקדמי ממוסד, והמירה מבנה הגמוני חדגוני במבנה פלורליסטי רבגוני.

גישה: סוציולוגיה של הסוציולוגיה
הסוציולוגיה — מילולית: דעת החברה — היא תחום מחקר מדעי־אקדמי שעוסק בהוויה החברתית; בה בעת הוא גם משוקע באותה הוויה, ניזון ממנה ומזין אותה. לפיכך קיימת מעגליות מסוימת בין הקונטקסט החברתי ובין הטקסט הסוציולוגי. במונחי ההיסטוריה של המדע של תומס קון (Kuhn), הפרדיגמות המעצבות את הסוציולוגיה מומרות עם חילופי העתים (קון, 1977 [1962]); ובמונחי הסוציולוגיה של הידע של פייר בורדייה, הסוציולוגיה היא שדה פעילות עצמאי למחצה, אך לא נטול זיקות לשדה הכוח הכלל־חברתי (בורדייה 2005). כך בורדייה מציג זאת: 'הסוציולוגיה חולקת בו בזמן שני הגיונות נוגדים; הלוגיקה של השדה הפוליטי, אשר בו כוחם של רעיונות הוא תולדה של כוחן של קבוצות המאמינות באמִתותם; והלוגיקה של שדה מדעי, אשר, במצביו המתקדמים ביותר, מכיר ומוקיר רק את "הכוח הפנימי של האידאה האמִתית"' (Bourdieu 1991: 36).

לפיכך בספר מנותחות הזיקות המורכבות בין ההקשר החברתי הכולל, או הקונטקסט ההיסטורי, ובין ליבת הסוציולוגיה — הטקסט הסוציולוגי. הגישה ההסברית ששימשה בספר איננה מהסוג הפעיל הישיר (ב הוא תוצאה של א) אלא מהסוג של הבהרת זיקות באופן פרשני (ב מצוי בסביבת א ומושפע ממנו). לפיכך נפרש את המהלכים הנידונים בספר באמצעות דיון במקרים מייצגים ומשפיעים של הטקסט בתוך הקונטקסט.

הסוציולוגיה משקפת את סביבתה ואת זמנה ומגיבה עליהם, אך לא תמיד ישירות וחד־משמעית, אלא בדרך כלל בתגובה מעובדת ומורכבת, שנשקפת דרך המנסרה המוסדית, האמפירית והתיאורטית הייחודית לה. אם כן, התבנית האוטונומית למחצה של הסוציולוגיה — הפרדיגמה או השדה — משמשת מנסרה, שהמציאות החיצונית לה משתברת דרכה. מכיוון שהמציאות עצמה רחבה ומגוונת דייה כדי לאפשר ברֵירות ודגשים שונים ומכיוון שגם לפרדיגמה או לשדה יש פנים רבים, מזומנות לסוציולוגיה זוויות ראייה שונות, והמחשבה הסוציולוגית מניבה תוצאות מגוונות, ולא אחת אף מנוגדות.

*

לדיון בזיקות שבין הרעיון הסוציולוגי ובין ההקשר החברתי יש היסטוריה ממושכת ומורכבת, גם אם נתחום אותו למאה ה-20 בלבד. ניהלו אותו בעיקר הוגים יוצאי סביבת התרבות הגרמנית משנות העשרים עד שנות השישים של של אותה מאה, והוא נסב אז על הזיקות שבין מדע לאידיאולוגיה. נקודת המוצא הייתה האפיסטמולוגיה של קרל מרקס, שכרכה את ההכרה ואת הידיעה באינטרסים מעמדיים (לסקירה ראו Aronowitz 1988; Manicas 1987: 97-116). קרל מאנהיים ביסס על כך, בספרו הנודע Ideology and Utopia (אידיאולוגיה ואוטופיה), סוציולוגיה חדשה של תרבות וידע, אשר דחקה את המעמדות ממוקד הדיון והציבה במקומם את שכבת האינטלקטואלים דווקא, האמונים מכוח הכשרתם על ראיית מציאות מגוונת ומכילה (Mannheim 1936 [1929]). תאודור אדורנו (Adorno) ומקס הורקהיימר (Horkheimer), ראשי 'אסכולת פרנקפורט', התנצחו אִתו (אדורנו 1976; הורקהיימר [1937] 1993), אבל בסופו של דבר התרחקו גם הם מן המוקד המעמדי המובהק וראו בהתפתחות הידע המדעי ענף של רציונליות דכאנית מעין אבולוציונית (Volker and Stehr 2014).

מובן שהדיונים על הסוציולוגיה (ועל ההיסטוריה) השתלבו עם מחלוקות מקבילות בתחום הפילוסופיה של המדע והידע, בעיקר בין עמדות פוזיטיביסטיות ובין עמדות רלטיוויסטיות.¹ ידועים בעניין זה פולמוסים שונים שקרל פופר ((Popper, 1902-1994 היה מעורב בהם, הן נגד גישת 'החוג הווינאי', הפוזיטיביסטי־אנליטי (על כך ראו נבו 2009), והן נגד ה'היסטוריציזם', ההגליאני־מרקסי (פופר 1993, 2003, 2009).² אייקונית בהקשר זה התהפוכה העצמית שהתנסה בה הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין (Wittgenstein, 1889-1951), אשר התבטאה בניגוד הקוטבי בין חיבורו המוקדם, הפוזיטיביסטי לעילא, מאמר לוגי־פילוסופי ([1921] 1994) ובין חיבורו המאוחר (שפורסם לאחר מותו), הרלטיווסטי לעילא, חקירות פילוסופיות ([1952] 1995).

הדיון על אודות הזיקות שבין הרעיון הסוציולוגי ובין ההקשר החברתי התלהט בשלהי שנות השישים, ובראש ובראשונה בארצות הברית. הסוציולוגיה הפונקציונליסטית של המדע דגלה באובייקטיביזם מדעי (ב'הקשר הצידוק', גם אם לאו דווקא ב'הקשר הגילוי'; מרטון 1971). לעומת זאת, התפתח רדיקליזם אפיסטמולוגי, בעיקר בקרב חוקרים וחוקרות מרקסיסטיות, פמיניסטיות ושחורות (Collins 2012), וכן, בשלב שלאחר מכן, בחברות פוסט־קולוניאליות, 'מזרחיות' ו'דרומיות' למיניהן (Connell 2007; Patel 2009; Rodriguez, Boatca, and Costa 2010 וראו בפרק 4 להלן). המכנה המשותף של גישות אלה הוא הטיעון כי המיקום החברתי מגדיר ומעצב את הידע הסוציולוגי (ואידאות בכלל). לפיכך נערך מטעמן פירוק (דקונסטרוקציה) של ההיסטוריה של מערכות הידע המערביות, בטענה שהן בורגניות, גבריות, לבנות ואירו־צנטריות. הועלה אף הטיעון כי הרלטיוויזם הסוציולוגי, ה'חלש' כביכול מבחינה מדעית, מבטא דווקא 'חוזק' אמפירי (הארדינג 2007; ינאי 2007).

חיבור שהטביע חותם בל יימחה על תחום ההיסטוריה של המדע, ובכלל זה של הסוציולוגיה, הוא כמובן ספרו של תומס קון, שכבר הזכרנו למעלה, המבנה של מהפכות מדעיות (1977 [1962]). קון טבע את המונח 'פרדיגמה מדעית', המציין מסגרת כוללת שמאפשרת ואף גודרת את התפיסה המדעית ואת המונח 'מהפכה פרדיגמטית', המציין את השבר ההכרתי וההתנהגותי הכרוך בשינוי תמונת עולם דומיננטית והחלפתה באחרת. בכך הוא ביצע היסטוריזציה וסוציולוגיזציה של הידע המדעי. תובנה זו יושמה כמובן גם במדעי החברה, והדבר בא לביטוי בדיונים חוזרים ונשנים על טיבם ולפרסום חיבורים בכותרות כמו A Sociology of Sociology (סוציולוגיה של סוציולוגיה, Friedrichs 1972), The Sociology of Sociology (הסוציולוגיה של הסוציולוגיה, Reynolds and Reynolds 1972) או דומות לה, כמו Science of Science and Reflexivity (המדע של המדע ורפלקסיביות, Bourdieu 2000).

שני ציוני דרך בביקורת הגישות המדעניות הדומיננטיות בסוציולוגיה הם ספרו של צ'רלס רייט מילס The Sociological Imagination (הדמיון הסוציולוגי, 1959), שהוא ביקר בו בחריפות הן את 'האמפיריציזם האבסטרקטי' והן את 'התיאוריה הגראנדיוזית'; וספרו של אלווין גולדנר The Coming Crisis of Westren Sociology (בואו הצפוי של משבר הסוציולוגיה המערבית, 1970), שהוא חשף בו את הנחות המוצא הנסתרות השמרניות של הפונקציונליזם האמריקני. בתחום כתיבת ההיסטוריה ראוי לציין את ספרו ההיסטוריוגרפי של היידן וייט (White) — Metahistory: The Historical Imagination in Nineteenth Century Europe (מטא־היסטוריה: הדמיון ההיסטורי באירופה במאה התשע־עשרה, 1973) וחיבורים אחרים שלו שהנחילו את הגישה הנרטיבית להיסטוריה (וינריב 1985; Novick 1988; ובפרק 4 להלן).

בהמשך הוויכוח האפיסטמולוגי התפתח תחום מסועף של מחקר חברתי של המדע (Social Studies of Science; Sociology of Scientific Knowledge ועוד), ובתוך כך התפתחו גישות רלטיוויסטיות באנגליה (כמו 'התכנית החזקה' בסוציולוגיה של המדע; דיוויד בלור [Bloor], בארי בארנס Barnes]] ואחרים) ובצרפת (הפרספקטיביזם הניטשיאני בגרסאות פוסט־סטרוקטורליסטיות, כגון בעבודתו של מישל פוקו [Foucault]; ותיאוריית האקטור־נטוורק — Actor-Network Theory של ברונו לאטור [[Latour ומישל קאלון [Callon]). בשנות התשעים נקשרו לימודי המדע עם סוגיות של סביבה, רפואה וטכנולוגיה ועם לימודי תנועות חברתיות, אקטיביזם מדעי ו'מלחמות מדע' (Bucchi 2004; Delanty 2003; Hess 1997).

*

העיגון של הסוציולוגיה עצמה ברשת הסבוכה של אינטרסים חומריים וגישות זהותיות כבר אינו יכול להיות מוטל בספק. הבחינה העצמית של הסוציולוגיה נעשתה זה מכבר 'צל' קבוע שנלווה לעשייה הסוציולוגית השוטפת, וגדולי ההוגים בתחום תרמו לדיונים אלה והטביעו את חותמם. די אם נזכיר פה שתי תרומות כאלה מן העשורים האחרונים: הסוציולוגיה הרפלקסיבית, מבית היוצר של פייר בורדייה (Bourdieu 2000; Bourdieu and Wacquant 1992) והסוציולוגיה האמנציפטורית, מבית היוצר של יורגן הברמאס (הברמאס 1976; Habermas 1988, 2018) בדיונים אלה מוצגים בדרך כלל תיקונים או חלופות לתפיסת המדע הפוזיטיביסטית, המדגישים את המשוקעות החברתית והתרבותית של המדעים, את המבנה החברתי של מוסדות הידע, את הדפוסים ההרמנויטיים (הפרשניים) או הקונסטרוקטיביסטיים (ההבנייתיים) של הפעילות המדעית וכיוצא באלה (ראו למשל Dallmayr and McCarthy 1977; Delanty 2003; Manicas 1987).

לא מכבר הציע מייקל בוראווי, כאשר כיהן כנשיא האגודה הסוציולוגית האמריקנית, מבט מכליל על הגישות הקיימות לסוציולוגיה, ואף הציע להשכין 'שלום פרגמטי' ביניהן. הוא הבחין בין ארבע גישות עיקריות: סוציולוגיה פרופסיונלית, סוציולוגיה ביקורתית, סוציולוגיה יישומית וסוציולוגיה ציבורית — והעלה על נס את הסוציולוגיה הציבורית. הסוציולוגיה הפרופסיונלית, הפוזיטיביסטית, פועלת כמדע טבע אמפירי, ומחקריה מיועדים לעיני עמיתים באקדמיה; גם הסוציולוגיה הביקורתית מיועדת לעמיתים אינטלקטואלים, אך בוחנת בעין ספקנית את הנחות היסוד של הסוציולוגיה המקצועית; הסוציולוגיה היישומית מגישה ייעוץ מקצועי למקבלי החלטות מוסדיים; ולבסוף, הסוציולוגיה הציבורית מושתתת על מפגש ומעורבות בין סוציולוגים ובין קבוצות חברתיות ועל למידה הדדית ביניהם (Burawoy 2005; Jeffries 2009).

לצד כל זה, התפתחה ספרות עשירה על אודות מסורות מדעיות, ולענייננו כאן — מסורות סוציולוגיות, בהקשריהן הלאומיים השונים. ספרות זו עוסקת, מטבע הדברים, בזיקה שבין הסוציולוגיה כתחום דעת אוניברסלי בכוח, ובין הצביון הפרטיקולרי שהיא עוטה בפועל במקומות ובזמנים שונים בהשפעת הסביבה וההקשר ההיסטוריים המשתנים.³ נושא משיק אחר שמלווה את לימודי הידע והמדע הוא הסוציולוגיה של אינטלקטואלים, שמכוונת בדרך כלל ליוצרים בתחומי מדעי הרוח ומדעי החברה ולהקשרים הפוליטיים והתרבותיים של פעילותם.⁴ הספר הזה שייך לגישות אחרונות אלה.

כדי שלא להאריך כאן עוד בעניין זה, ולשם פשטות, נסתפק להלן בארגון שלל הזיקות בין חברה למדע החברה על פי ארבעה היבטים מוגדרים פחות או יותר, הנוצרים במפגש בין שני רצפים: רצף סביבתי — סביבת הפנים של הסוציולוגיה לעומת סביבותיה החיצוניות; ורצף הקשרי — ההקשר האינטלקטואלי של הסוציולוגיה לעומת הקשריה החברתיים. כאשר מצליבים את שני הרצפים זה עם זה מתקבלת מטריצה של ארבע משבצות; אלה מייצגות את התחימה ואת התיעול של הפעילות הסוציולוגית בסביבותיה ובהקשריה, כמו שמסוכם בלוח 1 להלן.⁵

מבנה וטיעונים: כרונולוגי־תמטי
בספר אנו עוסקים בעיקר בתוכני המחקר, ההגות והדיון הסוציולוגי על אודות החברה הישראלית (משבצת 1 בלוח שלמעלה(; כל פרק מציג גם את זיקות הסוציולוגיה למסכת ההקשרים והסביבות הנוגעים בדבר (משבצות 2, 3, 4). הדיון בספר מחולק לארבעה שערים, שהם כרונולוגיים ותמטיים גם יחד.

השער הראשון — המבשרים — נסב על השנים 1948-1882, לפני הקמת המדינה ולפני היות הסוציולוגיה מקצוע אקדמי. זוהי תקופה ארוכה למדי; היא מתחילה עם ראשית ההגירה הציונית המודרנית לפלשתינה־א"י ומסתיימת עם הקמת המדינה ב-1948. בשער זה שלושה פרקים. פרק 1 הוא פרק המבוא הנוכחי. פרק 2 עוסק במקדימי הסוציולוגיה, שפעלו בשתי זירות: הזירה האידאולוגית הציונית (בין השאר נידונים יחסים מעמדיים ולאומיים לפי דב בר בורוכוב, דוד בן־גוריון, חיים ארלוזורוב, זאב ז'בוטינסקי ואחרים); וזירת הממשל: מומחים להתיישבות שפעלו מטעם המוסדות המיישבים או ממשלת המנדט (כגון פרנץ אופנהיימר וזיגפריד לנדסהוט). הפרק גם עוסק במפגש המוקדם בין יהודים לערבים.

פרק 3 עוסק בראשוני הסוציולוגיה שפעלו בתקופה שלפני הקמת המדינה בזירה האקדמית, כלומר באוניברסיטה העברית בירושלים, מאז ייסודה ב-1925. הפרק מתמקד בשתי דמויות מפתח: ארתור רופין ומרטין בובר. הפרק עוסק בזהות המרכז־אירופית של הקדם־סוציולוגים; בהשפעות של הלכי רוח סוציאליסטיים עליהם מצד אחד ושל הלכי רוח רומנטיים מצד אחר; ובהזדהות העמוקה שלהם עם המפעל הציוני — כל אלה מאפיינות את התקופה בכללה.

פרק 4 יוצא דופן בספר בכך שאינו עוסק ישירות בסוציולוגיה הישראלית, אלא בסביבתה האינטלקטואלית החיצונית. בפרק מוצגת ההיסטוריה הרעיונית של הדיסציפלינה הסוציולוגית בגרמניה, בארצות הברית ובצרפת — המסורות הסוציולוגיות הלאומיות שהשפיעו עמוקות, בתקופות שונות, על הסוציולוגיה הישראלית.

השער השני — המייסדים — עוסק במחלקה לסוציולוגיה שנוצרה ב-1948 והתגבשה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשער זה שני פרקים. פרק 5 — 'המייסדים' — עוסק בייסוד הסוציולוגיה כמקצוע אקדמי. נידונים בו מהלכי ה'ישראליזציה' וה'אמריקניזציה' של התרבות האקדמית, תחת כנפיה של התרבות ההגמונית הממלכתית. בתוך כך נידון המעבר של ראשות המחלקה ב-1951 ממרטין בובר — 'הסבא של הסוציולוגיה הישראלית' — לתלמידו שמואל נח אייזנשטדט, מי שזכה לכינוי 'אבי הסוציולוגיה הישראלית'. חילופי גברי אלה מונהרים כמהפכה פרדיגמטית, אשר המירה את הפרדיגמה השלטת הגרמנית, האנטי־מודרנית, ששררה בתקופת היישוב, בפרדיגמת המודרניזציה האמריקנית בהתאמתה לישראל.

פרק 6 עוסק ב'מְמַסדים' של הדיסציפלינה, ובוחן את השלכות המעבר הפרדיגמטי, שנידון בפרק 5, על הניתוח הסוציולוגי של החברה הישראלית משנות החמישים עד שנות השבעים. הסוציולוגיה של ש"נ אייזנשטדט ושל עמיתיו ל'אסכולת ירושלים' נבחנת על שני צירים — ציר ראשון, הפרשנות שהציעו ל'אוטופיה החלוצית', כגרעין המייסד והאידיאלי של החברה; וציר שני, הפרשנות שהציעו לקליטת 'העלייה הגדולה', ה'מזרחית', בשנות החמישים ובשנות השישים, כמקור ללחצים חברתיים. שני צירים אלה במשולב מגדירים את גישת המודרניזציה לחברה הישראלית.

השער השלישי — המבקרים — עוסק בהתפתחות גישות ביקורתיות ובמעבר של השדה הסוציולוגי מחד־פרדיגמטיות לרב־פרדיגמטיות, משנות השבעים. בשער שלושה פרקים. פרק 7 — 'הביקורתיים' — עוסק בערעור שנתגלע בתחום הדעת הסוציולוגי על התזות של 'אסכולת ירושלים' ובהיווצרות של גישות קונפליקט ביקורתיות שונות בסוציולוגיה. הדבר התאפשר על רקע שקיעת שלטון תנועת העבודה בשנות השבעים, על רקע ביזור המערכת להשכלה גבוהה ועל רקע שינויים בתרבות הסוציולוגית הבין־לאומית בהקשר של 'מרד הסטודנטים' של 1968 והרדיקליזציה החברתית בכללה. נידונות בפרק זה גישות האליטות (יונתן שפירא), הפלורליזם (סמי סמוחה), המרקסיזם (שלמה סבירסקי), הפמיניזם (דפנה יזרעאלי, דבורה ברנשטיין) והקולוניאליזם (ברוך קימרלינג, גרשון שפיר) ועוד.

פרק 8 — 'המשוסעים' — עומד על כמה מורכבויות ונע במסלולים אחדים, אשר מאוגדים בנושא של 'שסעים חברתיים'. חלקו הראשון של הפרק עוסק בביקורת העצמית שהחלה להתפשט ב'אסכולת ירושלים' הממסדית בשנות השבעים ובשנות השמונים, בנסיונות מהוססים לשיפורים בתוך אסכולה זו, ובנקודת הראות האנתרופולוגית שהתפתחה משלהי שנות השישים בתל אביב. הפרק עוסק גם בשינויים ובחידושים, ובכלל זה ביקורת עצמית, שחלו בעבודתו של אייזנשטדט המאוחר בשנות השמונים ובשנות התשעים ואילך. חלקו האמצעי של הפרק עוסק במחלוקת ציבורית ואקדמית אשר רגשה באמצע שנות התשעים בין הזרמים הביקורתיים ובין הזרמים הממסדיים בהיסטוריה ובסוציולוגיה, שנודעה בשם 'ויכוח ההיסטוריונים' והייתה למעשה ויכוח ההיסטוריונים והסוציולוגים. מנגד, חלקו האחרון של הפרק עוסק בהתקרבות סמויה ושקטה בין הזרמים המנוגדים, אשר באה לידי ביטוי בהתפתחות תפיסה חובקת־כול של ישראל כחברה מרובת שסעים או מגזרים או אפילו 'שבטים' (Social cleavages).⁶ הפרק, בסיומו, עוסק גם באימוץ גישת השסעים בעשור השני של שנות האלפיים בידי ראובן ריבלין, הנשיא העשירי של מדינת ישראל, ובהפיכתה לסוציולוגיה הממסדית החדשה — אם תרצו, 'סוציולוגיה של איחויים'.

פרק 9 — 'הירושלמים' — חוזר ובוחן את השינויים שחלו במחשבה הסוציולוגית הישראלית משלהי שנות השישים עד שנות האלפיים, הפעם אגב מעקב אחר השינויים שחלו במְכֻוָּנוּת התיאורטית של אחד הסוציולוגים החשובים בישראל — ברוך קימרלינג. המהלך של קימרלינג שיקף את ההתפתחות הרעיונית הכללית שהתחוללה בסוציולוגיה הישראלית, ובכללה זו הירושלמית, מן הגישה המערכתית־אינטגרטיבית עד גישת השסעים המבודלים. נבחנת זיקתו המוקדמת של קימרלינג לגישת האינטגרציה בהשראת אמיל דורקהיים, התפתחות זיקתו לגישת הקונפליקט של מקס ובר, ולבסוף — התקרבותו, בתקופה מאוחרת של עבודתו, לסוציולוגיית השדה החברתי המשוסע של פייר בורדייה.

לבסוף, השער הרביעי — הפוסט־יים — עוסק במגמות רדיקליות שהתחדשו בסוציולוגיה הישראלית משנות התשעים של המאה ה-20 עד ימינו, שלהי העשור השני של המאה ה-21; מגמות שקשורות לתפנית התרבותית והאינטלקטואלית הפוסט־מודרנית ולימים — הפוסט־קולוניאלית. בשער שלושה פרקים. פרק 10 — 'הפוסט־מודרניים' — עוסק בתפנית הפוסט־מודרנית. תפנית זו נישאה על גבי כתב העת תיאוריה וביקורת (בעריכת עדי אופיר). היא הייתה המקבילה התרבותית של המהפך הנאו־ליברלי ('השוק החופשי') והפוסט־פורדיסטי (הטכנולוגיה המתקדמת) בחברה ובכלכלה ושל האתגר האינטקטואלי הפוסט־ציוני (עדי אופיר, אריאלה אזולאי, יואב פלד, אילן פפה, אורי רם ואחרים). הפרק עוסק בהשפעה של מישל פוקו ושל פייר בורדייה ואף של מגמות נאו־מרקסיסטיות ופוסט־מרקסיסטיות חדשות, במחשבה הסוציולוגית מאז שנות התשעים.

פרק 11 — 'הפוסט־קולוניאליים' — עוסק בתפנית אחרת שהתחוללה בשנות התשעים, בהשראת האינטלקטואל הפלסטיני־אמריקני אדוארד סעיד, והיא המעבר מפוסט־מודרניזם לפוסט־קולוניאליזם — מגמה של ביקורת על התרבות המערבית המודרנית והבניית תדמית המזרח בידיה (תפקיד מוביל במגמה זו בישראל היה לאלה שוחט וליהודה שנהב). פרק זה עוסק בשלוש תגובות למצב הקולוניאלי הישראלי — מצב הכיבוש: המגמה הרדיקלית המזרחית (הקשת הדמוקרטית המזרחית וכיוצא באלה); סוציולוגיה פלסטינית בישראל; וחיפוש פרדיגמה בתחום הסוציולוגיה של הכיבוש.

פרק 12 — הבובריאנים החדשים' — בוחן מגמות מאוחרות בחשיבה הסוציולוגית בישראל, המכונות כאן 'בובריאניות חדשות' (או 'נאו־בובריאניות'). מגמות אלה מייצגות ומעבדות בתחום הסוציולוגי את המגמה הדומיננטית בתרבות הפוליטית בישראל כיום, של אתניזציה או יהודיזציה גורפת (או הדתה לאומית). הפרק 'סוגר מעגל' עם פרק 3, ששם הוצג מרטין בובר כאחד ממבשרי הסוציולוגיה בישראל. מורשתו של בובר נחשבת בדרך כלל אבן הרֹאשָׁה של האתוס השמאלי בישראל, אך בדיוננו נחשף דווקא צד אחר בהגותו, המפלס דרך לתרבות פוליטית אתנוצנטרית דתית־לאומית, כזו הגורפת כאמור את רוב תושביה היהודים של ישראל ואף — גם אם בכוונה שונה — אינטלקטואלים רדיקליים.

ולסיום, פרק 13 — סוף דבר — עוסק במצבה של הסוציולוגיה כיום, בתנאי קיומה, במשבר הפוקד אותה ובאתגרים הניצבים בפניה. הטיעון העיקרי המועלה נוגע להתנגשות ההולכת ומתהווה בין התרבות הסוציולוגית, הנוטה שמאלה, ובין התרבות הפוליטית בישראל, הנוטה ימינה.

לבסוף, כמה הערות. למרות רוחב היריעה התמטי הנפרשׂ בספר זה, ואולי דווקא בשל כך ובשל המֶשך הכרונולוגי של היריעה הנפרשת, לא היה אפשר לייצג בו את כל עושר ההיצע הרעיוני הקיים בסוציולוגיה הישראלית לדורותיה ולגישותיה, ובכלל זה בתקופה האחרונה. הספר עוסק בתיאוריות סוציולוגיות ומדגיש בדרך כלל סוציולוגיה פוליטית (במובן הרחב של המונח), ולעומת זאת חסר בו מן הסתם דיון ממוקד בתחומים נושאיים אחרים שהיו ראויים לכך. הריבוי של הגישות הנידונות בו מחפה, אולי, על היעדרן של כמה גישות אחרות שפעילות בתחום. בראש ובראשונה הספר אינו עוסק כלל בהיווצרותה, בהתפתחותה ובמהותה של הסוציולוגיה הכמותנית, התופסת מקום נרחב בתחום וראויה להתייחסות במידה הנכונה לה. יש לקוות שדובר או דוברת השפה הכמותנית ימלאו בעתיד חסר זה. התנצלות דומה נכונה בנוגע לסוציולוגיה יישומית (אם כי היא אינה תופסת מקום מרכזי בדיסציפלינה). הספר אף אינו עוסק בסוציולוגיה האינטראקציונית (והפנומנולוגית), עד כמה שהיא מתקיימת בישראל. גם אסכולה סוציולוגית אחרת, שאפשר לזהות אותה כ'סוציולוגיה יהודית', כזו שמתבוננת בחברה כיהודית במובן הדתי או הדתי־לאומי, אינה מקבלת בספר סיקור מספק. כל זה, וּודאי עוד, דורש ומחכה לעוד מחקרים עתידיים.

והערה מקדימה אחרונה: זהו ספר שמבוסס על עיון ועל פרשנות מקצועיים למהדרין; עם זאת, הוא מביא לידי ביטוי את התעניינותי ואת התנסותי האישית בתחום — ובמובן זה זהו גם ספר אישי מאוד.⁷

הערות

1. בדיונים על מהות הידע, פוזיטיביזם היא עמדה שמבקשת להסתמך על מסד עובדתי נתון; ורלטיוויזם היא עמדה שנותנת את הדעת ליחסיות של נקודות ראות שונות.
2. בהמשך להערה 1 למעלה בדיונים על מהות הידע, עמדה אנליטית היא כזו שמייחסת לשפה ייצוג ישיר של נתונים; והיסטוריציזם היא עמדה שנותנת את הדעת להיסטוריות של התרבות, ובכלל זה השפה. לסקירה היסטורית־פילוסופית של מדעי החברה ראו Manicas 1987.
3. הספרות העדכנית על מסורות סוציולוגיות לאומיות כוללת את אלה: Backhouse and Fontaine 2010b; Calhoun 2007; Delanty 2006; Levine 1995; Nedeleman and Sztompka 1993; Patel 2009; Rodriguez, Boatca, and Costa 2010.
4. לסקירות ולהפניות בנושא אינטלקטואלים ופוליטיקה ראו Jennings and Kemp-Welch 1997; Kurzman and Owens 2002. למקרה הישראלי ראו זנד 2000; קרן 1991.
5. מודל אופרטיבי זה למחקר 'מטא־סוציולוגי' הציע עוד בשנות השמונים ג'ורג' ריצר, ואני השתמשתי בו במחקריי מספרי הראשון בנושא ואילך (Ritzer 1980).
6. לסוציולוגיה של שסעים ראו אייזנשטדט 2004; פרס ובן־רפאל 2006; בן־רפאל, שטרנברג וליסק 2007; הורוביץ וליסק 1990; יער ושביט 2001ב; קימרלינג 1998; פלד ושפיר 2005.
7. תודות לפרופסור אסתר מאיר־גליצנשטיין ולפרופסור עופר שיף, ראשי ההוצאה לאור של מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, ולצוות ההוצאה — רוית דלויה, הדס בלום ומעל לכול סמדר רוטמן — על הטיפול המסור בכל שלבי ההפקה של הספר. הוקרה אישית לאמן אלי שמיר על הרשות לעטר את העטיפה בעבודה משלו, ולשי צאודרר על עיצוב העטיפה. תודות גם לפרופסור עמית שכטר, דקן הפקולטה למדעי הרוח והחברה, ולפרופסור חיים היימס, רקטור אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, על תרומתם להבאת הספר לדפוס.