מבוא
‘אנחנו יהודים ונישאר יהודים...'.
זיגמונד פרויד1
מטרת מחקר זה היא לבחון את המאמצים לבנות, או לבנות מחדש, חיים חברתיים ואקדמיים משותפים בין מרכזים יהודיים בעולם ובמדינת ישראל סביב האוניברסיטה העברית בירושלים בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים.2 אבחן מאמצים אלה בהשתקפותם בדיונים שנערכו ב-15 הכינוסים השנתיים של חבר הנאמנים (Board of Governors) של האוניברסיטה העברית, בין הכינוס הט״ו שנערך ב-1949 ועד לכינוס הכ״ט שנערך ב-1967. 3 הכינוס הט״ו היה יוצא דופן ותקדימי בכך שהייתה זו הפעם הראשונה מאז הקמת האוניברסיטה העברית ב-1925 שחבר הנאמנים התכנס בירושלים. עד אז כינוסים אלה התקיימו באירופה ובארצות הברית, ומאז הקמת המדינה ואילך הם התקיימו בירושלים.4
חבר הנאמנים הוא הגוף החוקי המנהל את האוניברסיטה העברית ומהווה את הבעלים של המוסד, מחליט על חוקת האוניברסיטה, נותן תוקף למינויים האקדמיים בה, קובע את תקציבה ומחליט אילו מסגרות אקדמיות ואחרות ייפתחו בה.5 מכאן נגזרת חשיבות העיון בדיוניו. היבטים מרכזיים בדיונים אלה התמקדו במאמץ אינטנסיבי ומתמשך לביסוס האוניברסיטה כמוסד אקדמי מוביל בישראל ולקידומה אל מול מוסדות אקדמיים אחרים בחוץ־לארץ. הטענה שאבקש להציג היא כי דיוני חבר הנאמנים היו זירה דינמית, לאומית וטרנס־לאומית, שנועדה לברר את גבולותיו של החזון האונטולוגי המצרף יחדיו תפיסות מגוונות של המציאות היהודית המודרנית. חזון זה עוצב על רקע ממדיה הקטסטרופליים והבלתי נתפסים של שואת יהודי אירופה, ולאחריה התבססותם של שני מרכזים יהודיים דומיננטיים, בארצות הברית ובישראל.
האוניברסיטה העברית פעלה בתקופת טרום העצמאות על פי דגם שאני מכנה אוניברסיטת פזורה (diaspora university),6 ובתקופה הנדונה בספר זה, בשני העשורים הראשונים למדינה, עברה להתנהל על פי דגם של אוניברסיטת פזורה ממלכתית, משמע היא נעשתה ל'אוניברסיטת אם' (mother university) שממנה העתיקו והטמיעו דגם חיקוי למוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל, בייחוד אלה שנפתחו לאחר הקמת המדינה. דפוס הפעולה המקורי של אוניברסיטת האֵם השתנה בתקופת המחקר על יסוד מעורבותה ההולכת וגוברת של ממשלת ישראל בניהול המוסד. למרות זאת המשיכה האוניברסיטה העברית, ובמובנים מסוימים אף העצימה את פעילותה כמוקד מוסדי ורעיוני שבו התנהלו דיונים מעמיקים באופני הרציפות וההמשכיות של העם היהודי לנוכח החורבן והאבדן שפקדו אותו ועל יסוד הריבונות המדינית החדשה, ובחיפוש דרכים לביסוסה של תרבות יצירתית פעילה ומתמשכת.
העיון בדיוני חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית חושף את ההטרוגניות של החיים היהודיים המודרניים ואת קיומם הסימולטני של דפוסים מגוונים, לעתים סותרים, המשלבים בין קיומה של מדינה יהודית ריבונית ובין קהילות ותנועות יהודיות שונות בפזורה, המקיימות ביניהן יחסים הדדיים רציפים. מטרתי היא לדון בסוגיית הרציפות של החיים הקולקטיביים היהודים והתודעה הקולקטיבית היהודית המודרנית דרך התבוננות בהסדרת פעילותה של האוניברסיטה העברית, שהייתה המוסד התרבותי המרכזי של החברה היהודית בארץ ישראל ואחר כך במדינת ישראל העצמאית; מוסד שרעיון הקמתו קרם עור וגידים בתוך ההסתדרות הציונית העולמית, אולם בהמשך קיבל את משמעותו הרעיונית והאִרגונית בהשפעת מעורבותן האינטנסיבית של קהילות יהודיות, ציוניות ושאינן ציוניות, שראו במפעל התרבותי האקדמי חלק אינטגרלי מזהותן. הסְדרה ארגונית זו התקיימה באמצעות רשתות בין־לאומיות חברתיות ותרבותיות, כלכליות ופוליטיות, שהתארגנו במסגרת אגודות ידידים ('שוחרים') של האוניברסיטה, וביקשו להעמיק את ההבנה בנוגע לתנאים החדשים שיאפשרו את קיום העם היהודי ורציפות הציוויליזציה היהודית במצב של פיזור היהודים בארצות רבות. תהליך מיסוד היחסים באוניברסיטה העברית בין יהודי הפזורות למדינת הלאום היה משא ומתן שיטתי ומתמשך בין קבוצות עילית שברובן חילוניות במאמץ לצקת תוכן מודרני למושג יהדות, לצד הקטגוריות המסורתיות של הדת היהודית כמערכת של אמונה ופולחן ומעבר להן.
האוניברסיטה העברית הייתה לרכיב אינטגרלי של התרבות היהודית הלאומית המודרנית באמצעות פעילויות יצירתיות ושאיפה להיות חלק פעיל מן התמונה התרבותית הכללית של המודרניות המערבית, תוך כדי קיום יחסים קרובים עמה — ולא להסתגר בתחומי הקהילות היהודיות בלבד. בד בבד התקיימו התמודדות ומאבק בלתי פוסקים עם קללת היהדות כ'ציוויליזציה מאובנת' נוסח ההיסטוריון ארנולד טוינבי, שגרס כי היהדות התאבנה מפני ששמה דגש בלעדי על ההלכה והפולחן, ובהסתגרותהּ המוחלטת כמעט מפני ציוויליזציות אחרות.7 גרסאות אחרות לגישה זו היו הגדרתו של הסוציולוג מקס ובר את היהודים כקהילה דתית ו'עם מנודה', טמא, ומבודד,8 או הצהרתו של הפסיכואנליטיקן קרל יונג, שקבע כי 'היהודי' מתנהל כטפיל מאחר ואינו יכול לחולל יצירה תרבותית משל עצמו אלא חייב אומה תרבותית עליה יישען ותשמש לו פונדקאית.9 לצד השקפות ביקורתיות ופסימיסטיות אלה בנוגע להיתכנות השתלבותם של יהודים בעולם המודרני, שאייזנשטדט ראה בהן 'חלקיות ומעוותות',10 התקיימו תפיסות אנטישמיות מובהקות וברורות יותר שקנו אחיזה רבת־עוצמה בהנהגת רבים ממרכזי התרבות והאקדמיה המובילים.11 האוניברסיטה העברית הצטרפה הצטרפות פעילה לוויכוח בלתי פוסק זה מול שתי הציוויליזציות המונותאיסטיות האחרות, הנצרות והאסלאם, שההתנגשות אתן הייתה רכיב בסיסי של הניסיון ההיסטורי היהודי.
השגרת הפגישות השנתיות של חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית נועדה לקדם את פעילותו של המוסד ולשלוט בה, ועיון בדיוניהן מאפשר לבחון את יחסי הגומלין הסמליים והמוסדיים שעסקו בניסוח, ההפצה ופירוש מחדש של החזונות שרווחו במדינת ישראל ובקרב הקהילות היהודיות אשר נטלו חלק בחבר הנאמנים. בתקופה הנדונה הורכב חבר הנאמנים מנציגי קהילות יהודיות בפזורה, נציגי הממשלה, נציגי הסגל האקדמי ונציגי ציבור. חשוב לציין שהרכב חבר הנאמנים לא שיקף את כלל המגוון של החברה היהודית והישראלית. מהפזורה, היו אלה חברי העילית הכלכלית, האינטלקטואלית או העסקנית, 'העשירים והמפורסמים'. בישראל, לא הייתה דריסת רגל ליהודים שהיגרו מארצות תרבות האסלאם, המזרחים, אשר היוו כמחצית מהאוכלוסייה בארץ, לחרדים על קבוצותיהם השונות ולערבים. למעשה, הזכאות להיבחר, להשתלב ולהשפיע על פעילות חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית הייתה כשלעצמה מהמנגנונים ההייררכיים המשמעותיים והנוקשים שנועדו לחצוץ בין קבוצת עילית להמון, בין תרבות גבוהה לנמוכה, בין אקטיביות לפסיביות בעיצוב חלק ניכר מתחומי החיים המרכזיים, ובעיקר להשפיע על גבולות חלוקת העושר והקריטריונים המעמדיים לחתירה להוגנות ולשוויון, ובכך לעצב את יסודות הצדק החלוקתי (distributive justice).
הקמתה של האוניברסיטה היהודית הראשונה בעולם בשנת 1925 בקמפוס הר הצופים התקיימה בחסות ההסתדרות הציונית העולמית, בהנהגת ד״ר חיים וייצמן, כשלצדו נציג התורמים מארצות הברית, ד״ר יהודה לייב מאגנס, ובתמיכתו של המדען המפורסם בעולם, פרופסור אלברט איינשטיין מגרמניה. עוד בשלב התכניות להקמת האוניברסיטה, וב-23 השנים שבין פתיחתה החגיגית ב-1 באפריל 1925 לניתוקו של הר הצופים בעקבות טבח שיירת הדסה ב-13 באפריל 1948 במהלך מלחמת העצמאות, התקיימו בה ויכוחים חריפים בניסיון לברר הנחות יסוד אידיאולוגיות ואת סמלי הליבה של התרבות היהודית. ויכוחים אלה נסובו על מאמצי האוניברסיטה לכונן מוקד אוטונומי של מרכז תרבותי מוסדי שפעל בתוך החברה היישובית היהודית ובו זמן היה מנותק ממנה והתנהל מולה בעצמאות — כלכלית, פוליטית ובעיקר רעיונית — מתוך השענות על תמיכתן הכמעט בלעדית של קהילות יהודיות בחוץ־לארץ. ויכוחים אלה לא התנהלו על תפיסות אינטלקטואליות מופשטות בלבד, אלא היו מאבקי כוח על השליטה במוקד סמכות שפעל להצמיח קבוצות עילית ולייצר דגמים של סדר פוליטי ותרבותי חלופי ואף מתחרה לאלה שהציבה ההנהגה האידיאולוגית והפוליטית של היישוב היהודי בתקופת המנדט.12
בתקופת המחקר המדוברת, 1967-1948, התרחשו התפתחות וצמיחה חסרות תקדים של האוניברסיטה העברית בהנהגתו של מקים הקמפוסים החדשים בגבעת רם, בעין כרם וברחובות — הנשיא והרקטור בנימין מזר (מייזלר). ראשית התקופה במשבר קשה וסכנת התפוררות גמורה בשל הניתוק מהקמפוס בהר הצופים ואבדן הנכסים הפיזיים שבו מצד אחד, ואיומי השלטון להלאימה באמצעות חקיקה בכנסת מהצד האחר, וסופה במעמד של מונופולין בשדה האקדמי, עם השפעה דומיננטית על הגדרות רעיוניות, אידיאולוגיות ומעשיות של כלל החברה הישראלית, ותמיכה ממסדית מוצקה שהתבטאה בהקצאת משאבים אשר שימשו אותה להבניה ולוויסות החיים האקדמיים בישראל בקמפוסים החדשים. מדובר היה בטווח השפעה הולך ומתרחב של האוניברסיטה העברית לעבר חיי הכלכלה, המשפט, הריבוד החברתי והבניית הזהויות הקולקטיביות.13 למעשה, פעילות חבר הנאמנים בתקופת המחקר התמקדה בפיקוח, שליטה ובינוי של מרכיבים בולטים בהגמוניה האינטלקטואלית והתעסוקתית של מדינת ישראל.14 תוך כדי יצירת זיקות הדוקות ושיתופי פעולה עם קבוצות עילית חשובות בקהילות היהודיות בפזורה, העצימה האוניברסיטה העברית את הפיקוח, הוויסות והגדרת מסלולי המוביליות החברתית הדומיננטיים בישראל, וייצרה הייררכיות חברתיות מובחנות שנהנו ממיקום גבוה יחסית בסולם היוקרה החברתית ונטו לפתח תודעה סקטוריאלית מעמדית מובחנת ויחסית אוטונומית.15 בתוך כך עלו בדיוני חבר הנאמנים סוגיות או התלבטויות שחרגו מעבר לצרכים הטכניים הכרוכים בהסדרת הפעילויות השוטפות של האוניברסיטה אלא נקשרו בהרחבת גבולותיו של מרחב הסולידריות והאמון, העזרה ההדדית והאחווה הפנים־יהודיים, דיונים שכתוצאה מהם הוגדרו מחדש הצורות והאופנים של יצירתיות מוסדית אקדמית בישראל. מעצם טיבעה, מציאות כזו של ריבוי זיקות וקשרים במסגרת חבר הנאמנים עוררה ניסיונות חוזרים ונשנים לשינוי ולבנייה מחדש, עם פוטנציאל משמעותי לשבירת המסגרת כולה. אולם שבריריות זו, לצד ההיבטים הוולונטריים שאִפיינו את פעילותו של חבר הנאמנים והסדירו אותה, מבליטים את היקפם ועוצמתם של מוקדי שיתוף הפעולה שגברו על חילוקי דעות, מאבקים וקואליציות משתנות בין הפרופסורים, נציגי הציבור והממשלה והקהילות היהודיות בעולם.
מהם הנתיבים המוסדיים בהם מתכוננת מסורת יהודית חדשה הפועלת לאחד את הציבור היהודי המפוזר בארצות רבות לכדי חטיבה חברתית סביב תכני תודעה פעילים היוצרים זיקה הדדית ממשית? להבנתי, מסורת זו מתארגנת סביב מוקד מוסדי מרכזי שמאגד את היסודות המוֹבִּיליים שבחברה היהודית, שהם גם מעין נושאי התרבות. המסורת שנוצרה סביב חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית נועדה לכונן הכרה באחדות ה'אורגנית' של העם היהודי כולו, תוך כדי שילוב בין יסודות לכאורה מנוגדים זה לזה במהותם, כמו הכריזמטיות הדתית והרציונליזם או האידיאולוגיה הלאומית הציונית והאתוסים האוניברסליים של המדע המודרני. העובדה המרתקת לטעמי היא שבתהליך זה נוצרה תבנית פעולה שביסודותיה נדמתה כמעורערת, ולמרות זאת היא גילתה יציבות לאורך זמן, מפני שבבסיסה היא נגזרה מתשוקה רבת־עוצמה לקחת חלק מהותי בעיצוב דרכו של המפעל הלאומי הציוני. המנגנון שבאמצעותו גבר היסוד הצנטריפֶּטלי על הפוטנציאל הצנטריפוגלי היה מורכב. מצד אחד נדמה כי כל קהילה יהודית שנציגיה השתתפו בבעלות על האוניברסיטה היוותה יחידת ארגון עצמאית נטולת זיקת כפייה כלשהי כלפי זולתה, אך מהצד האחר התקיימו קשרים מתואמים ליצירת דעת קהל יהודית רחבה ואחדות על־קהילתית, שהתארגנותם סביב מוסד אחד הצמיחו הכרעות על כיווני התפתחות מוסכמים שרבים הכירו בעליונותם. כך הוטל על האוניברסיטה היהודית בירושלים התפקיד להוות מוסד מוסמך נטול גבול גיאוגרפי, וחופשי יחסית מתכתיבים של מנגנוני כפייה וסנקציות של המדינה, מוסד המגביר את שיתופי הפעולה בין המרכזים היהודיים העיקריים בעולם כארגון חוצה גבולות מדיניים, וזאת בעודו פועל פיזית במרחב לאומי מדיני מוגדר. בחינה זהירה של פעילותו מגלה כי חבר הנאמנים היה ארגון על־קהילתי, איגוד וולונטרי של יחידות עצמאיות, מעין ברית פדרטיבית שהתלכדה מתוך אחדות אינטרסים והכרת הצורך באחידות המטרות היהודיות.16
תופעה חשובה שהתגבשה בניהול אוניברסיטה העברית, כהד לתופעה רחבה יותר בציונות בכלל, הייתה המתח הקבוע, או מוטב לומר התעתוע, המשוקע בהגדרת יחסים הייררכיים או אדנותיים בין 'מרכז' ל'פריפריה' נוסח אחד העם, בהם ארץ ישראל (ואחר כך מדינת ישראל) נתפסה כ'מרכז הרוחני' הפעיל בעוד הקהילות היהודיות נתפסו כרשת רופפת, סבילה ולא לכידה, שכל התפתחות המאיימת על היציבות הפוליטית או הכלכלית בארצותיהן יכולה לגרום להחלשת עוצמתן.17 בדיון זה אני מבקש לערער על התפיסה כי האוניברסיטה העברית היא 'המרכז', על מכלול סמליה הקמאיים והפולחניים, והקהילות היהודיות הן 'הפריפריה' המשרתת אותה. לעתים קרובות ניתן לראות את ההיפך הגמור. הקהילות היהודיות היו התומכות, המסייעות, המממנות, המכוונות והיוצרות את מגמות ההתפתחות באוניברסיטה, כלומר הן היו היסוד המנהיג שהגדיר את הרצוי והראוי. מולן ניצבה המגמה 'הממלכתית', שלא פעם ביקשה לרסן ולמתן מגמות אלה ולעתים אף להפכן על פיהן, אולם בשום שלב לא הייתה מעוניינת להפסיק את מעורבות הקהילות והשתתפותן הפעילה. המתחים הבלתי פוסקים בין מוקדי עוצמה אלה לא החלישו את השותפות באמונות ובאוריינטציות הבסיסיות, כמו גם את המחויבות החזקה ליחסי הברית בין השותפים.
דפוסי המעורבות בניהול האוניברסיטה שגילו הקהילות היהודיות בעולם, בהנהגת הקהילה של ארצות הברית, התגבשו לכדי תופעה ייחודית שאותה אכנה במושג אוניברסיטת פזורה ממלכתית. הכוונה היא לכך שהקהילות היהודיות לא פעלו רק כארגונים וולונטריים שתמכו במישור הפילנטרופי גרידא, אלא הוסיפו ולקחו על עצמן משימות של הקמה ופיתוח, הכשרה ותכנון באמצעות קביעת מדיניות הניהול, ובחלק מהמקרים אף בנטילת סמכויות המוקנות לכאורה למוסדות הניהול הפנימיים באוניברסיטה או למדינה הריבונית, וניהלו בפועל את פעילות האוניברסיטה, זאת בין אם באמצעות גופים שנקראו 'ועדות מייעצות' ובין אם בניהול ישיר. פעולתן של הקהילות היהודיות שילבה בין סמכות מקצועית לעוצמה כלכלית.18 לאלה הצטרפה ההבטחה להמשכיות ורציפות בהתגייסותן למען האוניברסיטה, שהייתה בעצמה למרכיב מרכזי בעיצוב הממלכתיות החדשה. בחסות הניהול החדש, הצנטרליסטי, של הנשיא־רקטור הממלכתי בנימין מזר, תבעו הקהילות היהודיות ניהול ישיר ועצמאי, מאחר והתקיימה חפיפה בין תפיסתן את דרכי התקדמותה של החברה בארץ ובין מטרותיו וצרכיו של השלטון הפוליטי. תהליך זה היה אפשרי לאור ה'אמון' (confidence and trust) שרחשה הממלכתיות הישראלית לקהילות, לצד מצוקתה הניהולית של האוניברסיטה בשל ההתרחבות אדירת הממדים של סמכויות הפעולה שלה והבנתה את היתרונות העצומים של הפזורה היהודית. נסיבות אלה הובילו את מנהלי האוניברסיטה להסכים לצמצום סמכויות הניהול העצמי ולהעברתן למסגרות 'חיצוניות', קרי לפזורה היהודית.
בתקופת כהונתו של מאגנס בשנות השלושים של המאה הקודמת, על יסוד התגבשות דגם 'אוניברסיטת הפזורה' הלעומתי הן אקדמית והן פוליטית למוסדות היישוב, התחלפה הביקורת החריפה של ברל כצנלסון על 'חסדי נדיבים' בשיתוף פעולה מלא תחת הממלכתיות של דוד בן־גוריון ומפא״י.19 הדגם החדש של אוניברסיטת פזורה ממלכתית קיבל תמריץ משמעותי כש'הנדיבים' היו למנהלים בפועל. שיתוף הפעולה התאפשר בתנאים החדשים, שבהם השוחרים לא עודדו כבעבר גישה לעומתית לשלטון הפוליטי אלא להיפך, היו קשובים לצרכיו ומשימותיו, אימצו את הנחות היסוד של הממלכתיות ואף היו בעלי תפקיד חשוב בהגדרת כיווני התפתחותם. כלומר, נוצרה ליבה אידיאולוגית ומוסדית חדשה באוניברסיטה העברית ששילבה בין הפזורה לממלכתיות, מתוך תפיסה משותפת של קווי התיחום ותבניות המודרניזציה הרצויים שאמורה לאמץ החברה הישראלית. מדובר בהתלכדות (convergence) כוונות והשקעת משאבים אקדמיים בעיצוב תחומי הניהול, החינוך, הרפואה, הכלכלה והמדעים המדויקים. התלכדות כוונות זו לא נוצרה מתוך זהות אינטרסים וגם לא מהכרת הצד ה'פזורתי' בבכירותו של הצד 'הממלכתי' ובזכותו להחליט ולשלוט, או להיפך. רק לכאורה התקיימה כפיפות למָרוּת ההגמונית של השלטון הפוליטי, כשבפועל התהוותה מערכת יחסים מורכבת שבה התרחש היפוך דינמי, על רקע העובדה שנכסים רבים ממה שניתן לראות כמרכיבי ה'מודרניות' הרצויה לישראל היו ברשותן של קהילות הפזורה היהודיות. הטרנספורמציה מאוניברסיטת פזורה לאוניברסיטה פזורה ממלכתית, שנולדה תוך כדי מאבקים עזים, יצרה זירה חדשה של אחריות הדדית, הסכמה ושיתופיות סביב תכנית תרבותית ופוליטית מוגדרת. תכנית זו כללה יכולת גבוהה של גיוס חברתי ופיננסי באמצעות אגודות השוחרים, והמעורבים בה אחזו בחזון משותף של קידום תרבות וכלכלה מודרניים המבוססים על גרעין מוסדי אינטגרטיבי.
הערות
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
