מוסקוביאדה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מוסקוביאדה
הוספה למועדפים

מוסקוביאדה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אנטון פפרני
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 257 עמ' מודפסים

יורי אנדרוחוביץ'

יוּרִי אַנְדְרוּחוֹבִיץ', יליד 1960, הוא מבכירי הסופרים האוקראיניים בני זמננו. הוא פרסם עד כה חמישה רומנים, ארבעה ספרי שירה, שני כרכים של מאמרים ומסות, וכן תרגם לאוקראינית מאנגלית ("המלט", "רומיאו ויוליה", ו"המלך ליר" מאת שייקספיר; אנתולוגיית שירה אמריקאית בת זמננו), גרמנית (שירי ריינר מאריה רִילְקֵה, "הטיול" מאת רוברט ואלְזֶר, "הכד השבור" מאת היינריך פון קלייסט), פולנית ("חנויות קינמון" מאת ברונו שולץ), ורוסית (משירת אוסיפּ מנדלשטאם ובוריס פסטרנאק).

אנדרוחוביץ' נולד וחי כיום במערב אוקראינה (גליציה המזרחית) בעיר המחוז אִיווָאנוֹ־פְרַנְקִיבְסְק, שבעבר נקראה סְטַנִיסְלָבִיב, ובפי האוכלוסיה היהודית הגדולה שחייתה בה עד השואה, סטניסלב. בתחילת שנות השמונים החל לפרסם שירה באוקראינית, ועד מהרה קנה לו שם, במקביל לשלושה סופרים אחרים בני דורו מאותו מחוז. עם שניים מהם הקים בשנת 1985 קבוצת אמנים בשם בּוּ־בַּ־בּוּ ("בּוּרְלֶסְקָה, בלגן, בּוּפוֹנַאדָה"), שהציעה "פרשנות קרנבלית למתרחש באוקראינה", וקיימה אירועי הקראת שירה, קונצרטים, ואף העלתה אופרה סאטירית שלמה. הופעתם של ארבעה יוצרים בולטים ואהודים בשפה האוקראינית, בני אותו דור ואותו מחוז , נודעה כ"תופעת סטניסלב".

הוא חתן פרס הֶרְדֶר, פרס השלום על שם אריך מריה רֶמארְק, פרס חנה ארנדט, ומדליית גתה.

תקציר

השנה היא 1991, רגע לפני קריסת ברית-המועצות. משורר אוקראיני צעיר במוסקבה מתעורר בבוקר שבת במעונות המכון הגבוה לספרות ע"ש גורקי. הוא יוצא לפגוש חבר. על דרכו נקרים חברים שתיינים, מאהבת לוכדת נחשים, פיגוע טרור, ומנגנון הק.ג.ב. כל ריקבון האימפריה סובב אותו מכל עבר ומענה אותו. היום מסתבך ונשטף בעוד ועוד אלכוהול, ומסתיים במשתה סודי מתחת לאדמה בחברת רוחות מן העבר. זהו הרומן הראשון המתורגם לעברית מן השפה האוקראינית. הוא מתאר בחן מחוצף את אווירת ההתפרקות של אותם ימים, הרווּיה לאומנות, אנטישמיות ושחיתות, ומשלב את נקודת המבט האוקראינית, המיעוטית והרמוסה, על האימפריה החולה, רגע לפני המבול. הרומן המשעשע, הפיקרסקי, שנכתב מיד לאחר קריסת ברית-המועצות, נחשב אבן דרך בספרות האוקראינית בת־זמננו. יותר מכול הוא מזכיר את הסאטירה השתיינית "מוסקבה–פטושקי" מאת ירופייב, ואת אודיסאת השיטוט "יוליסס" של ג'ויס. במעמד הסיום שלו, אף שנכתב ב־1992, דומה שהרחיק המחבר ראות עד ימינו אנו.

יוּרִי אַנדרוּחוֹביץ', יליד 1960, הוא מבכירי הסופרים האוקראינים בני זמננו. הוא פרסם עד כה חמישה רומנים, ארבעה ספרי שירה, שני כרכים של מאמרים ומסות, וכן תרגם לאוקראינית מאנגלית (שייקספיר), גרמנית (רילקה, ואלזר, פון קלייסט), פולנית (שולץ), ורוסית (מנדלשטם, פסטרנק). הוא חתן פרס הֶרְדֶר, פרס השלום על שם אריך מריה רֵמארק, פרס חנה ארנדט, ומדליית גתה.

פרק ראשון

והנה, גר אתה בקומה שביעית, כיסית את קירות החדר שלך בתמונות קוזאקים1 ומנהיגי הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה,2 רואה מבעד לחלון את גגות מוסקבה ואת שדרות הצפצפות עוטות הנכאים, אך אינך רואה את מגדל אוֹסטַנקינוֹ,3 הנשקף רק מהחלונות שבצד השני של המסדרון, אבל נוכחותו הקרובה מורגשת בכל רגע — הוא מקרין דבר־מה מרדים, אי־אלה נגיפי נמנום ואדישות אפתית, על כן אינך יכול להתעורר בבוקר בשום אופן, עובר מחלום אחד אל משנהו, כאילו ממדינה למדינה. אתה ישן במסירות נפש, על פי רוב עד השעה אחת־עשרה, עד שיפעיל האוזבקי הדר מעבר לקיר בעוצמת קול מירבית את המוזיקה המזרחית הריחנית — "שתי מיתר, מקל אחת — ארץ זאת שלי לעד".4 בעודך מקלל בלי טינה את ההיסטוריה שלנו, את אחוות העמים ואת הסכם הברית5 של שנת 1922, אתה מבין בוודאות: אי אפשר לישון עוד. מן הסתם כבר חזר היהודי הדר מעבר לקיר הנגדי ממסעו בחנויות, לאחר שקנה, נגיד, גרביונים לכל הדורות במשפחתו המקראית — משפחת בני עם הספר רבת הנפשות עד אין־ספור המתגוררת בבּירוֹבּיגָ'ן.6 כעת, בתחושת החובה שמולאה בנאמנות, הוא ישֵב לכתוב שירים חדשים בשפה היְמֵי־בֵּיניימית יידיש — ואכן יכתוב אותם, את כל שבעת השירים, עד ארוחת הצהריים, ועוד שלושה שירים אחרי הצהריים. וכולם יתפרסמו בכתב העת "סאָוועטיש הײמלאַנד"7 כעדות חיה לדאגתה המתמדת של המדינה לתרבות העמים הקטנים.

היהודי שמעבר לקיר — הוא תזכורת חיה ומציקה בשבילך, בן נעוות המרדות שכמוך, שמן הראוי היה שגם אתה תעשה משהו — תקנה גרביונים, תכתוב שירים. אך אתה, במקום זאת, שוכב במיטה, סוקר וחוקר כבר בפעם האלף את דיוקנו של הדיקטטור פטרושביץ',8 והמוזיקה המזרחית קולחת מאחורי הקיר יותר ויותר בקול מלא תשוקה וחדגוני, היא זורמת, כמו מים בתעלות ההשקיה, בעצם זהו מסע אדיר עם הגמלים והפילים ומטעי הכותנה, בְּלוּז למאפְיית הקנאביס.

ואתה, המשורר האוקראיני אוטו פון פ', מרגיש, ממש חש באופן פיזי, את נקיפות המצפון — כיצד הן מייסרות אותך ומנסרות אותך ומכרסמות בך חורים בעלי קוטר הולך וגדל בכל פעם, עד שיום אחד תצא אל מסדרון המעונות חרוּר ומחורר ושקוף לחלוטין, ושום קלמיקי9 אפילו לא יברך אותך לשלום.

אך אין מה לעשות עם זה — מן הסתם נותרו שיריך בשדות אוקראינה בעלי האווירה המיוחדת, ואילו שדות מוסקבה התגלו כצפופים מדי לחדירת קול הזמירים10 שלהם.

במסדרון מסתובבים כבר מזמן טיפוסים מקומיים — לאמיתו של דבר הם סופרים "מכל קצות ברית־המועצות", אך אינם מזכירים כל כך את יוצרי הספרות, אלא יותר את דמויותיה, ולא זו בלבד, אלא שזוהי ספרות גרפומנית שנאפתה על פי מתכוניה המשעממים של המסורת הריאליסטית הגדולה.

אתה מבחין בין קולותיהם הספרותיים — וכל אחד מהם, על פי חוות הדעת ממקומות הפעילות הקודמים שלהם "ניחן בקולו הייחודי שאין לחקותו ולא ניתן להתבלבל בינו ובין קולו של כל אחד אחר", וכל הקולות הייחודיים האלה הומים במסדרון, אומרים משהו זה לזה, מתנגשים, חותכים ונפגשים, מזדווגים ומודיעים זה לזה שהקומקום כבר רתח, שרים "רק אל תזרי עוד מלח, הפצע עוד כואב",11 מצטטים את ויסוצקי וזְ'וָונֶֶצקי,12 מזמינים מישהו לארוחת הבוקר, מודיעים שהזנזונת מהאגף ללימודים פתוחים (קומה שלישית, חדר 303) בילתה את הלילה שחלף בחדר 727, וכדומה.

אף הריחות נתונים באחדות דיאלקטית בל־תיפרד עם הקולות — מרקם מיוחד במינו, המורכב מארובת הפסולת של המעונות, אדי האלכוהול, והזרע. המחבתות רוחשות, הדליים משקשקים, הדלתות נטרקות ברעש, כי בעצם היום שבת ואין הרצאות ואין נבלה שתוכל להכריח אותי לעשות משהו שאני לא רוצה. ושיקפצו לי כולם.

וכך, לאט־לאט ובהדרגה, אתה נכנס לתוך המציאות, זוכר שיכול להיות שאין מים חמים, שהזנזונת מחדר 303 לא לנה בחדר 727, כפי שנאמר במסדרון בטעות, אלא בחדר 729; שמישהו מהצֵ'צֵ'נים (או קרוב לוודאי — כל הצ'צ'נים יחד) דפק מכות בתוך המעלית לרכז הספורט יאשה; שהמשורר הרוסי יֵזֵ'וויקין, המתגורר באגף הנגדי, הופיע אתמול בטלוויזיה כבר בפעם החמישית, ואגב כך הצליח להשתמש במילה רוחניוּת תשע פעמים, ועוד שמונה פעמים מחה בכף ידו את זיעת החמרמורת מעל מצחו; שכדאי היה לטלפן הביתה; שביום שלישי ייפתח מושב הראדה העליונה;13 שתרגום "הסונטות אל אורפאוס" לאוקראינית הוא המדויק ביותר מבין הידועים לך, שהשנה השנייה בביוגרפיה המוסקבאית שלך מגיעה אל סופה, ועדיין לא היית בבית הבירה ברחוב פוֹנוויזין; בעודך זוכר את כל הדברים הללו שאינם קשורים זה לזה כלל ועיקר, וכמוהם אף אין־ספור דברים אחרים שאין להם שום קשר לאלה הקודמים, אתה בכל זאת קם, ולאחר שהתהלכת בחדר בתחתונים בלבד והערכת את הנוף העלוב שבחלון, עם אותן צפצפות ואותם ענני גשם כהים וכבדים, אתה מטיל על עצמך תרגילי כושר — חת, שתיים, חת, שתיים, עד שיכאבו השרירים, כאילו טמונה בכך ההצדקה האחרונה שלך ואף של מוסקבה, ויתרה מזו של קיומך בעולם הזה — יש לומר, קיום חסר תכלית למדי, כזה שמן הדין היה שמישהו מעל כולנו יזלזל בו, אלמלא כמה שורות מוצלחות בכמה שירים — בלתי מוצלחים בכללותם; ומובן מאליו שאין זה מספיק כלל ועיקר לחזון הלאומי הגדול.

יורי אנדרוחוביץ'

יוּרִי אַנְדְרוּחוֹבִיץ', יליד 1960, הוא מבכירי הסופרים האוקראיניים בני זמננו. הוא פרסם עד כה חמישה רומנים, ארבעה ספרי שירה, שני כרכים של מאמרים ומסות, וכן תרגם לאוקראינית מאנגלית ("המלט", "רומיאו ויוליה", ו"המלך ליר" מאת שייקספיר; אנתולוגיית שירה אמריקאית בת זמננו), גרמנית (שירי ריינר מאריה רִילְקֵה, "הטיול" מאת רוברט ואלְזֶר, "הכד השבור" מאת היינריך פון קלייסט), פולנית ("חנויות קינמון" מאת ברונו שולץ), ורוסית (משירת אוסיפּ מנדלשטאם ובוריס פסטרנאק).

אנדרוחוביץ' נולד וחי כיום במערב אוקראינה (גליציה המזרחית) בעיר המחוז אִיווָאנוֹ־פְרַנְקִיבְסְק, שבעבר נקראה סְטַנִיסְלָבִיב, ובפי האוכלוסיה היהודית הגדולה שחייתה בה עד השואה, סטניסלב. בתחילת שנות השמונים החל לפרסם שירה באוקראינית, ועד מהרה קנה לו שם, במקביל לשלושה סופרים אחרים בני דורו מאותו מחוז. עם שניים מהם הקים בשנת 1985 קבוצת אמנים בשם בּוּ־בַּ־בּוּ ("בּוּרְלֶסְקָה, בלגן, בּוּפוֹנַאדָה"), שהציעה "פרשנות קרנבלית למתרחש באוקראינה", וקיימה אירועי הקראת שירה, קונצרטים, ואף העלתה אופרה סאטירית שלמה. הופעתם של ארבעה יוצרים בולטים ואהודים בשפה האוקראינית, בני אותו דור ואותו מחוז , נודעה כ"תופעת סטניסלב".

הוא חתן פרס הֶרְדֶר, פרס השלום על שם אריך מריה רֶמארְק, פרס חנה ארנדט, ומדליית גתה.

עוד על הספר

  • תרגום: אנטון פפרני
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 257 עמ' מודפסים
מוסקוביאדה יורי אנדרוחוביץ'

והנה, גר אתה בקומה שביעית, כיסית את קירות החדר שלך בתמונות קוזאקים1 ומנהיגי הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה,2 רואה מבעד לחלון את גגות מוסקבה ואת שדרות הצפצפות עוטות הנכאים, אך אינך רואה את מגדל אוֹסטַנקינוֹ,3 הנשקף רק מהחלונות שבצד השני של המסדרון, אבל נוכחותו הקרובה מורגשת בכל רגע — הוא מקרין דבר־מה מרדים, אי־אלה נגיפי נמנום ואדישות אפתית, על כן אינך יכול להתעורר בבוקר בשום אופן, עובר מחלום אחד אל משנהו, כאילו ממדינה למדינה. אתה ישן במסירות נפש, על פי רוב עד השעה אחת־עשרה, עד שיפעיל האוזבקי הדר מעבר לקיר בעוצמת קול מירבית את המוזיקה המזרחית הריחנית — "שתי מיתר, מקל אחת — ארץ זאת שלי לעד".4 בעודך מקלל בלי טינה את ההיסטוריה שלנו, את אחוות העמים ואת הסכם הברית5 של שנת 1922, אתה מבין בוודאות: אי אפשר לישון עוד. מן הסתם כבר חזר היהודי הדר מעבר לקיר הנגדי ממסעו בחנויות, לאחר שקנה, נגיד, גרביונים לכל הדורות במשפחתו המקראית — משפחת בני עם הספר רבת הנפשות עד אין־ספור המתגוררת בבּירוֹבּיגָ'ן.6 כעת, בתחושת החובה שמולאה בנאמנות, הוא ישֵב לכתוב שירים חדשים בשפה היְמֵי־בֵּיניימית יידיש — ואכן יכתוב אותם, את כל שבעת השירים, עד ארוחת הצהריים, ועוד שלושה שירים אחרי הצהריים. וכולם יתפרסמו בכתב העת "סאָוועטיש הײמלאַנד"7 כעדות חיה לדאגתה המתמדת של המדינה לתרבות העמים הקטנים.

היהודי שמעבר לקיר — הוא תזכורת חיה ומציקה בשבילך, בן נעוות המרדות שכמוך, שמן הראוי היה שגם אתה תעשה משהו — תקנה גרביונים, תכתוב שירים. אך אתה, במקום זאת, שוכב במיטה, סוקר וחוקר כבר בפעם האלף את דיוקנו של הדיקטטור פטרושביץ',8 והמוזיקה המזרחית קולחת מאחורי הקיר יותר ויותר בקול מלא תשוקה וחדגוני, היא זורמת, כמו מים בתעלות ההשקיה, בעצם זהו מסע אדיר עם הגמלים והפילים ומטעי הכותנה, בְּלוּז למאפְיית הקנאביס.

ואתה, המשורר האוקראיני אוטו פון פ', מרגיש, ממש חש באופן פיזי, את נקיפות המצפון — כיצד הן מייסרות אותך ומנסרות אותך ומכרסמות בך חורים בעלי קוטר הולך וגדל בכל פעם, עד שיום אחד תצא אל מסדרון המעונות חרוּר ומחורר ושקוף לחלוטין, ושום קלמיקי9 אפילו לא יברך אותך לשלום.

אך אין מה לעשות עם זה — מן הסתם נותרו שיריך בשדות אוקראינה בעלי האווירה המיוחדת, ואילו שדות מוסקבה התגלו כצפופים מדי לחדירת קול הזמירים10 שלהם.

במסדרון מסתובבים כבר מזמן טיפוסים מקומיים — לאמיתו של דבר הם סופרים "מכל קצות ברית־המועצות", אך אינם מזכירים כל כך את יוצרי הספרות, אלא יותר את דמויותיה, ולא זו בלבד, אלא שזוהי ספרות גרפומנית שנאפתה על פי מתכוניה המשעממים של המסורת הריאליסטית הגדולה.

אתה מבחין בין קולותיהם הספרותיים — וכל אחד מהם, על פי חוות הדעת ממקומות הפעילות הקודמים שלהם "ניחן בקולו הייחודי שאין לחקותו ולא ניתן להתבלבל בינו ובין קולו של כל אחד אחר", וכל הקולות הייחודיים האלה הומים במסדרון, אומרים משהו זה לזה, מתנגשים, חותכים ונפגשים, מזדווגים ומודיעים זה לזה שהקומקום כבר רתח, שרים "רק אל תזרי עוד מלח, הפצע עוד כואב",11 מצטטים את ויסוצקי וזְ'וָונֶֶצקי,12 מזמינים מישהו לארוחת הבוקר, מודיעים שהזנזונת מהאגף ללימודים פתוחים (קומה שלישית, חדר 303) בילתה את הלילה שחלף בחדר 727, וכדומה.

אף הריחות נתונים באחדות דיאלקטית בל־תיפרד עם הקולות — מרקם מיוחד במינו, המורכב מארובת הפסולת של המעונות, אדי האלכוהול, והזרע. המחבתות רוחשות, הדליים משקשקים, הדלתות נטרקות ברעש, כי בעצם היום שבת ואין הרצאות ואין נבלה שתוכל להכריח אותי לעשות משהו שאני לא רוצה. ושיקפצו לי כולם.

וכך, לאט־לאט ובהדרגה, אתה נכנס לתוך המציאות, זוכר שיכול להיות שאין מים חמים, שהזנזונת מחדר 303 לא לנה בחדר 727, כפי שנאמר במסדרון בטעות, אלא בחדר 729; שמישהו מהצֵ'צֵ'נים (או קרוב לוודאי — כל הצ'צ'נים יחד) דפק מכות בתוך המעלית לרכז הספורט יאשה; שהמשורר הרוסי יֵזֵ'וויקין, המתגורר באגף הנגדי, הופיע אתמול בטלוויזיה כבר בפעם החמישית, ואגב כך הצליח להשתמש במילה רוחניוּת תשע פעמים, ועוד שמונה פעמים מחה בכף ידו את זיעת החמרמורת מעל מצחו; שכדאי היה לטלפן הביתה; שביום שלישי ייפתח מושב הראדה העליונה;13 שתרגום "הסונטות אל אורפאוס" לאוקראינית הוא המדויק ביותר מבין הידועים לך, שהשנה השנייה בביוגרפיה המוסקבאית שלך מגיעה אל סופה, ועדיין לא היית בבית הבירה ברחוב פוֹנוויזין; בעודך זוכר את כל הדברים הללו שאינם קשורים זה לזה כלל ועיקר, וכמוהם אף אין־ספור דברים אחרים שאין להם שום קשר לאלה הקודמים, אתה בכל זאת קם, ולאחר שהתהלכת בחדר בתחתונים בלבד והערכת את הנוף העלוב שבחלון, עם אותן צפצפות ואותם ענני גשם כהים וכבדים, אתה מטיל על עצמך תרגילי כושר — חת, שתיים, חת, שתיים, עד שיכאבו השרירים, כאילו טמונה בכך ההצדקה האחרונה שלך ואף של מוסקבה, ויתרה מזו של קיומך בעולם הזה — יש לומר, קיום חסר תכלית למדי, כזה שמן הדין היה שמישהו מעל כולנו יזלזל בו, אלמלא כמה שורות מוצלחות בכמה שירים — בלתי מוצלחים בכללותם; ומובן מאליו שאין זה מספיק כלל ועיקר לחזון הלאומי הגדול.