זמנים מופלאים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זמנים מופלאים
הוספה למועדפים

זמנים מופלאים

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

קארן תומפסון ווקר

קארן תומפסון ווקר היא בעלת תואר מוסמך באומנות מאוניברסיטת קולומביה. את "זמנים מופלאים" כתבה בבקרים, לפני צאתה לעבודה כעורכת בהוצאת הספרים המכובדת "סיימון אנד שוסטר". זהו ספר הביכורים שלה, שהיה לרב-מכר בארצות-הברית מיד עם צאתו לאור.

תקציר

יום אחד מגלים ג'וליה בת השתים-עשרה והוריה, וכמוהם שאר בני-האדם בכל רחבי העולם, שמהירות סיבובו של כדור הארץ הולכת ומואטת. בהדרגה מתחילים הימים והלילות להתארך, כוח הכבידה משתנה, והטבע יוצא מדעתו. שום דבר אינו כשהיה.

בד בבד עם ההסתגלות לתופעות הטבע ההרסניות שהאטת מהלכו של הכדור גורמת, ג'וליה נאלצת להתמודד גם עם זעזועים בחיי המשפחה, חברות שמתנכרות לה לפתע, ייסורי האהבה הראשונה, התנהגותו המוזרה של סבא שלה.

בכתיבה מאופקת ומלאת יופי, ובתבונה ורגישות של סופרת מלידה, יצרה קארן תומפסון ווקר גיבורה מכמירת לב ומיוחדת במינה, ודיוקן מרגש של משפחה במשבר, פנימי וחיצוני. ספר שחודר לעצמות, ושהגיבורה הנהדרת שלו נשארת עם הקוראים הרבה אחרי סיומו.

פרק ראשון

1

 

 

לא הבחנו בכך מיד. לא הרגשנו.

בהתחלה לא הרגשנו בזמן העודף שבלט מקצהו החלָק של כל יום, כמו גידול שמשגשג מתחת לפני העור.

דעתנו הוסחה אז בידי מזג אוויר ומלחמה. לא התעניינּו בתנועת כדור הארץ. פצצות המשיכו להתפוצץ ברחובות של ארצות רחוקות. סופות הוריקן באו והלכו. הקיץ נגמר. שנת לימודים חדשה התחילה. השעונים תקתקו כרגיל. שניות הצטרפו זו לזו והיו לדקות. דקות צמחו לשעות. ולא היה דבר שירמז על האפשרות שגם השעות האלה אינן מתלכדות ליממות שכל אחת מהן באורך קבוע וידוע לכל אדם.

אבל היו כאלה שמאוחר יותר יטענו כי הם ראו את האסון לפני כולם. אלה היו עובדי הלילה, עובדי המשמרות, סדרני הסחורה בחנויות, סבלי הנמל, נהגי משאיות הענק, או אלה שנשאו על כתפיהם משאות שונים: הסובלים מנדודי שינה והמוטרדים והחולים. האנשים המורגלים בהמתנה לסופם של לילות ארוכים. בעיניים טרוטות הבחינו מקצתם בהתמשכות מסוימת של החושך בבקרים שקדמו לפרסום הידיעה, אבל כל אחד מהם חשב שמדובר רק בפרשנות מוטעית של מוחו המעורער והבודד.

בשישה באוקטובר פרסמו המומחים הודעה לציבור. זהו כמובן היום שכולנו זוכרים. חל שינוי, הם אמרו, חָלה הֶאָטה, ומאז ככה קראנו לזה: ההאטה.

"אין לנו כל דרך לדעת אם המגמה הזו תימשך," אמר מדען מזוקן וביישן במסיבת עיתונאים שאורגנה בחופזה, ושכעת זוכרים אותה לרעה. הוא כחכח בגרונו ובלע את רוקו. המצלמות הבזיקו בעיניו. ואז היה רגע ששודר שוב פעמים כה רבות מאז, עד שחיתוך הדיבור הייחודי של אותו מדען - הנמכות הקול וההפוגות וההיגוי המערב־תיכוני הקל - יישאר לעולמי עד משודך לבשורה עצמה. הוא המשיך: "אבל אנחנו חוששים שהיא תימשך."

היממות שלנו התארכו בחמישים ושש דקות ליליות.

בהתחלה היו אנשים שעמדו בפינות הרחובות וצעקו דברים על סוף העולם. יועצים הגיעו לבית הספר לדבר איתנו. אני זוכרת שהסתכלתי על מר ולֶנסיה, השכן שלנו, בזמן שהוא מילא את החניה המקורה שלו בקופסאות שימורים ובבקבוקי מים, כאילו התכונן, כך זה נראה לי עכשיו, לאסון קטן בהרבה.

חנויות המזון התרוקנו במהרה, והמדפים נותרו חשופים כמו עצמות עוף שכל הבשר נאכל מעליהן עד תום.

הכבישים המהירים נסתמו מיד. אנשים שמעו את הידיעה ורצו להיות בתנועה. משפחות שלמות הועמסו על מיניוואנים וחצו גבולות של מדינות. הם נסו לכל הכיוונים כמו חיות קטנות שנלכדו פתאום תחת אלומת אור.

אבל, כמובן, לא היה לאן לברוח.

קארן תומפסון ווקר היא בעלת תואר מוסמך באומנות מאוניברסיטת קולומביה. את "זמנים מופלאים" כתבה בבקרים, לפני צאתה לעבודה כעורכת בהוצאת הספרים המכובדת "סיימון אנד שוסטר". זהו ספר הביכורים שלה, שהיה לרב-מכר בארצות-הברית מיד עם צאתו לאור.

עוד על הספר

זמנים מופלאים קארן תומפסון ווקר

1

 

 

לא הבחנו בכך מיד. לא הרגשנו.

בהתחלה לא הרגשנו בזמן העודף שבלט מקצהו החלָק של כל יום, כמו גידול שמשגשג מתחת לפני העור.

דעתנו הוסחה אז בידי מזג אוויר ומלחמה. לא התעניינּו בתנועת כדור הארץ. פצצות המשיכו להתפוצץ ברחובות של ארצות רחוקות. סופות הוריקן באו והלכו. הקיץ נגמר. שנת לימודים חדשה התחילה. השעונים תקתקו כרגיל. שניות הצטרפו זו לזו והיו לדקות. דקות צמחו לשעות. ולא היה דבר שירמז על האפשרות שגם השעות האלה אינן מתלכדות ליממות שכל אחת מהן באורך קבוע וידוע לכל אדם.

אבל היו כאלה שמאוחר יותר יטענו כי הם ראו את האסון לפני כולם. אלה היו עובדי הלילה, עובדי המשמרות, סדרני הסחורה בחנויות, סבלי הנמל, נהגי משאיות הענק, או אלה שנשאו על כתפיהם משאות שונים: הסובלים מנדודי שינה והמוטרדים והחולים. האנשים המורגלים בהמתנה לסופם של לילות ארוכים. בעיניים טרוטות הבחינו מקצתם בהתמשכות מסוימת של החושך בבקרים שקדמו לפרסום הידיעה, אבל כל אחד מהם חשב שמדובר רק בפרשנות מוטעית של מוחו המעורער והבודד.

בשישה באוקטובר פרסמו המומחים הודעה לציבור. זהו כמובן היום שכולנו זוכרים. חל שינוי, הם אמרו, חָלה הֶאָטה, ומאז ככה קראנו לזה: ההאטה.

"אין לנו כל דרך לדעת אם המגמה הזו תימשך," אמר מדען מזוקן וביישן במסיבת עיתונאים שאורגנה בחופזה, ושכעת זוכרים אותה לרעה. הוא כחכח בגרונו ובלע את רוקו. המצלמות הבזיקו בעיניו. ואז היה רגע ששודר שוב פעמים כה רבות מאז, עד שחיתוך הדיבור הייחודי של אותו מדען - הנמכות הקול וההפוגות וההיגוי המערב־תיכוני הקל - יישאר לעולמי עד משודך לבשורה עצמה. הוא המשיך: "אבל אנחנו חוששים שהיא תימשך."

היממות שלנו התארכו בחמישים ושש דקות ליליות.

בהתחלה היו אנשים שעמדו בפינות הרחובות וצעקו דברים על סוף העולם. יועצים הגיעו לבית הספר לדבר איתנו. אני זוכרת שהסתכלתי על מר ולֶנסיה, השכן שלנו, בזמן שהוא מילא את החניה המקורה שלו בקופסאות שימורים ובבקבוקי מים, כאילו התכונן, כך זה נראה לי עכשיו, לאסון קטן בהרבה.

חנויות המזון התרוקנו במהרה, והמדפים נותרו חשופים כמו עצמות עוף שכל הבשר נאכל מעליהן עד תום.

הכבישים המהירים נסתמו מיד. אנשים שמעו את הידיעה ורצו להיות בתנועה. משפחות שלמות הועמסו על מיניוואנים וחצו גבולות של מדינות. הם נסו לכל הכיוונים כמו חיות קטנות שנלכדו פתאום תחת אלומת אור.

אבל, כמובן, לא היה לאן לברוח.