אפיזודה חולפת

פרק 1

עמדתי מאחורי הדלת של חדרי, בחצר חגגו כל המוזמנים שהגיעו למסיבת בת המצווה שלי. אמא שלי דרשה שאחליף את השמלה הלבנה שהוכתמה לפני שמתחילים עם הברכות והשירים. היא כמובן לא ידעה ששפכתי בכוונה את המיץ על עצמי. שנאתי שמלות. הדלת בכניסה לחדרי הייתה כמעט סגורה, נותר רק חריץ קטן. מבעד לזכוכית העבה נראו דמויות לא ברורות. קשה היה להבחין בהן, אך ראיתי אותן זזות. הצצתי פנימה מבעד לחריץ וקפאתי על מקומי. היא עמדה עם הגב אלי, ראיתי את כפות ידיה מלטפות ברכות את פניו. הוא היה עסוק בה ולא הבחין בי. "בוא נצא," היא לחשה וקירבה את שפתיה אליו, הוא עצם את עיניו. שמעתי צעדים רחוקים. רציתי להזהיר אותם, שיעצרו, שימשיכו במקום אחר, שיאפשרו לי רק להיכנס ולהחליף את השמלה הלבנה. לא הצלחתי לזוז, בקושי נשמתי. כל כך אהבתי את אבא שלי. לא חשבתי באותו הרגע על אמא שלי או על עצמי. לא הצלחתי להסיר את מבטי מן הידיים הרכות. מאחורי נקשו הצעדים המוכרים. הלב שלי הלם עם כל צעד. הייתה לי הזדמנות אחרונה לדפוק על הדלת ולהציל את המצב, שתי דפיקות קלושות, רק להזהיר. עד היום אני מנסה להבין למה לא עשיתי את זה, למה כפות ידי סירבו לקבל פקודה. למה העיניים שלי לא הצליחו להסיט את מבטן מכפות ידיה. הרגשתי שהאצבעות הרכות של האשה מולי מלטפות את פני, ידי, שערותי, אפי ושפתי. שמעתי צעדים קרבים אלי, עוד רגע הם כאן. רגע לפני שאמא שלי פתחה את הדלת היא העיפה בי מבט מקפיא וקראה בשמי — עדי! זהו, המסיבה נגמרה.

אבא שלי היה חקלאי. על צווארו תמיד הייתה תלויה מצלמה שהלכה איתו לכל מקום והפכה להיות סימן ההיכר שלו. הוא היה למעשה המורה הראשון שלי לצילום. תחביב שהוא חלם להפוך למקצוע. האהבה שלו לצילום עברה אלי בתורשה, אולי זו הדרך שלי להגשים את החלומות שהוא לא העז להגשים. קצת אחרי הצבא עזבתי את העמק ונרשמתי ללימודים במכללה נחשבת לצילום אמנותי בעיר הגדולה. התקבלתי בזכות הצילומים שבהם השתמשתי בטכניקות שהוא לימד אותי.

יויו היה אחד המורים שלנו לצילום במכללה, כינינו אותו "מורה רוחני" כי הוא זה שלימד אותנו לצלם בלי מצלמה. תמיד אמר שלפני הכל צריך ללמוד לראות את מה שאף אחד לא רואה ורק כך נוכל לתפוס את הרגע. הוא היה נכנס לכיתה, מתיישב על השולחן ומניע את רגליו לפנים ולאחור, כאילו ישב על נדנדה, גבוה מעל ראשינו. אהבתי במיוחד את השיעורים שבהם יצאנו למשימות ללא המצלמה, בהם היינו אמורים בעיקר להקשיב, להריח, להתבונן בפרטים הקטנים.

בשיעור הראשון הוא אמר את המשפט שהשפיע יותר מכל על הצילום שלי. שימו לב, הוא אמר, אנשים אוהבים להיתפס כנורמליים בגלל החברה השיפוטית שבה אנו חיים. יויו חילק את העולם לאנשים ערים, כאלה המודעים לעצמם, ולאנשים ישנים, שנמנעים מעימותים גם עם עצמם. נורית שישבה לידי גיחכה ואמרה שבאנו ללמוד צילום ולא פסיכולוגיה בגרוש, ויויו חייך והמשיך להניע את רגליו, לא היה לו אכפת. הוא בא אלינו פעמיים בשבוע, בכל פעם לשעה אחת. היו לו פאות לחיים ארוכות מדי, שיער עד הכתפיים וגם בחורף נעל כפכפי אצבע.

לכל שיעור הייתה כותרת, על קיר הבטון בכיתה היה מקרין תמונות של מצבים יומיומיים ואנחנו היינו מנסים לנתח את הכותרת ביחס לתמונה. לשיעור אחד ניתנה הכותרת "הסוואה" והכוונה הייתה לאנשים שעושים כל שביכולתם כדי להסוות את עצמם בעולם, להסתתר מעיני כולם. על הקיר הקרין יויו צילומים שכלאו לרגע עוברי אורח בעין העדשה. אשה צעירה יושבת בבית קפה רכונה על עוגת קצפת מעוטרת בדובדבנים מסוכרים, פניה היפים מוסתרים בשערה הארוך הגולש וגופה הגדול מתכווץ ומתמעט בכל פעם שהיא נוגסת בעוגה. נער גמלוני ופניו מנוקדות חטטים, מסתיר את פניו בכובע מצחייה, צועד במדרכה הרחבה, נבלע כמעט בקירות הבתים.

יויו לימד אותנו להסתתר. אנשים משתנים כשהעדשה מכוונת אליהם, הוא אמר. נסו לתפוס אותם אותנטיים ככל האפשר. הוא לימד אותנו להתבונן בשפת הגוף, בעיניים של המצולמים. הסביר את ההבדל בין תמונה שטוחה לתמונה שיש בה עומק, ואיך לבודד את המצולם מכל הפרעה או להבליע אותו ברקע. במשך שעות היינו, נורית ואני, משוטטות ברחובות, מצלמות יחד. מנסות לתפוס את הרגע, ללקט סיפורים קצרים ומסעירים לשיעור הבא של יויו.

בין לבין נורית ניהלה רומנים סוערים וקצרי מועד עם גברים נשואים או צעירים ממנה בשנים רבות. אני הייתי ממלאת המקום, זו שאיתה מבלים בין לבין. עד שהכרתי את יוני.

יוני היה החבר הראשון שלי. הכרנו ב"קפה שפטל", שם עבדתי כברמנית, מקום קטן וסואן שיוני היה בו לקוח קבוע. עברתי לגור איתו אחרי שלושה חודשים בדירה קטנה שספה מרוטה וטלוויזיה ענקית מילאו בה את מרכז הסלון. על הספה הזאת ומול הטלוויזיה דאג יוני שנבלה כל שעה פנויה. הוא התקומם נגד מה שהוא כינה "השוטטות" שלי וטען שנורית משתמשת בי כבת ערובה לבדידות שלה.

ערב אחד כשהוא היה עסוק בלימודיו ירדנו נורית ואני לים. היא הציעה שנלך לחוף לא מוכרז ביפו שאין בו כמעט אנשים. אחרי שטבלנו במים השתרענו על החול החם ונורית הדליקה ג'וינט.

היא הניחה את ראשה על הבטן שלי, שאפה מהסיגריה הארוכה והעבירה אלי. מהר מאוד הסתחרר לי הראש, זו הייתה הפעם הראשונה שעישנתי. ואז היא הצמידה את שפתיה לשפתי, דחקה את לשונה לפי. בלילה הזה לא נרדמתי. יוני שכב לידי, מקופל כמו עוּבּר. שוב ושוב עלה בפי הטעם המתוק של הנשיקה. זה נחשב לבגידה? נשכתי את שפתי בחוזקה, עוד ועוד עד שהתחילו לדמם והטעם הקהה של הדם התערבל במתיקות הנשיקה.

אחרי שבוע באתי אליה שוב. נדברנו לצלם את הזריחה מגג ביתה. השעה הייתה ארבע וחצי לפנות בוקר ובחוץ עדיין שררה עלטה. עצרתי בבית קפה פתוח וקניתי לנו קפה. מן הדרך התקשרתי אליה כדי לבדוק שהיא כבר ערה. שמעתי אותה מצחקקת עוד לפני שענתה. "בואי," היא אמרה. "יש לי הפתעה בשבילך." הייתי בטוחה שהיא הכינה לנו שוב ג'וינט והחלטתי לקחת שאכטה אחת, מקסימום שתיים. אני הרי לא נשואה, שכנעתי את עצמי. דפקתי פעמיים. "פתוח," שמעתי את קריאתה.

פתחתי את הדלת וכמו בסצנה בסרט בורקס עלוב שמטתי מידי את כוסות הקפה, שניתזו על כל הרהיטים בדירה הקטנה. על המזרן שכבו נורית ויויו, המורה שלנו לצילום. "מה עשית, אוף," נורית משכה את המילים בקול מתיילד ויויו קפץ מן המיטה עירום כולו וניגב בתחתוניו את הרצפה.

אחרי כמה חודשים התחתנתי עם יוני. הוא סיים את ההתמחות והתחיל לעבוד במשרד עורכי דין קטן בשדרות רוטשילד. היום אנחנו חוגגים שלוש שנות נישואים, ויוני החליט להגשים לי חלום. הוא יודע עד כמה אני אוהבת לצלם שקיעות וזריחות והחליט שניסע למצדה לראות את הזריחה היפה בעולם. אתמול בערב הוא הודיע לי שגם אדווה וערן מצטרפים אלינו. חשתי הקלה.

קשה היה לי לשאת את המחשבה על הנסיעה הארוכה בלילה לבדנו, רק שנינו. בשנה האחרונה, מאז שהתחלתי לעבוד בלילות, אנחנו בקושי מתראים. אני מתעוררת אחרי שהוא יוצא לעבודה ויוצאת עוד לפני שהוא חוזר הביתה. בסופי השבוע הזמן כמו עוצר מלכת. יום שישי לפנות ערב הוא זמן הזיון הקבוע. הוא שוכב מעלי, תמיד באותה תנוחה, מלקק באופן אובססיבי את תנוכי אוזני, אני מנסה בכוח לסלק את לשונו משם ואז הוא עובר ללקק את פני, נראה כאילו הוא נאחז במשהו כדי להתרכז, לגמור. "גמרת?" הוא שואל שוב ושוב, "גמרת?" ודוחף את ידו בין רגלי. כן, אני עונה בשפה רפה, מרחיקה בעדינות את ידו משם. יש משהו מכמיר לב בנואשות המסורבלת שבה הוא מנסה לענג אותי.

"שלום חברים," שמעתי את קולה המתחנחן של אדווה, "אנחנו ממש מופרעים, בחיי." היא ביקשה מיוני שיעזור לה עם התיק הכבד, מה הם דוחפים לתיקים שלהם? הם נראו כאילו הם יוצאים לטרק בהימליה. אני כהרגלי הבאתי רק מצלמה.

במשך רוב הנסיעה ישנתי, נסיעות מרגיעות אותי. התעוררתי כשכבר הגענו לאזור ים המלח, בחוץ היה חושך כבד, הצוואר שלי כאב. "התעוררת סוף־סוף, הנסיכה הנרדמת?" אמר ערן, שלח את ידו מאחור וליטף את ראשי. "כן, אני נורא עייפה."

"יוני אומר שאתתת עובדדדתת מאוודדד מאווד קשההה. את זוכרתתתת לשמור על עצמךךך?" לאדווה יש יכולת למשוך כל מילה כאילו מדובר במשפט שלם.

"אני בסדר, מסתדרת," עניתי בחוסר חשק.

"איך אתם מתקדמים באופן כללי? קבעתם עם ד"ר שפירא?" שאלה אדווה והסגירה את יוני באחת. הוא דחק בי לקבוע עם רופא ששמע עליו לאחרונה, יודע שאתנגד אם אדע שההמלצה הגיעה ממנה.

"אחות של מכרה שלי מהעבודה הצליחה להיכנס להיריון באופן טבעי אחרי שעברה שבעה טיפולי פוריות. היא לקחה קצת חופש מהעבודה, החליטה שהיא מפסיקה עם ההורמונים ונכנסה בקלות להיריון." עצמתי שוב את עיני. יוני הדליק את הרדיו. "אין פה קליטה," אמר ערן.

הגעתי ראשונה לפסגת ההר. מתרחקת מהם, מאיצה בעצמי עוד ועוד למרות הכאב הצורב ברגלי. הם הגיעו עשרים דקות אחרי, מתנשפים בכבדות. אני כבר הספקתי להציב את החצובה ולהתכונן לרגע. היה חשוך וקר, ערן מזג לנו תה ואני לא הסטתי את עיני מהעדשה. עם הזמן לימדתי את עצמי להתנתק, לא לשמוע, לראות רק את מה שאני בוחרת.

צינת הבוקר הרעידה את גופי, לגמתי מהתה החם והמר, שהתיון שרה בו זמן רב מדי. "לא פלא שהם התאבדו על ההר הזה, קפוא כאן," צחק יוני. אדווה וערן ישבו חבוקים. קו צהוב דקיק החל לבצבץ מבעד להרים, מכאן נראה היה כאילו באמת יש מישהו שמנהל את ההפקה הענקית הזו שנקראת "עולם" ואנחנו רק חלק מאותה סצנה מבוימת. הבמאי דואג שלא נשים לב איך הוא מעלים את העלטה, גורם לה להתמוסס אט־אט בלי שנספיק להבין מה קורה ובמקביל, בתזמון מושלם, עולה כדור אש ענקי בקצב מדויק, מציץ מבין ההרים תוך כדי תנועה, צובע אותם בגוונים חמים, מאיר בדרכו את ים המוות בכחול, מתנתק מההרים ונוסק מעלה. השמש מאירה באור גדול, מסנוורת את העיניים העייפות. המעילים שעד לפני שעה קלה הגנו על גופינו מהקור נראים מיותרים, מסורבלים. מתחיל להיות חם.

בדרך חזרה עצמתי שוב את העיניים, אבל לא הצלחתי להירדם. מול עיני עלה זיכרון היום ההוא שבו נורית ואני קיבלנו משימה לצלם שקיעה אורבנית.

נורית חיכתה לי ב"נינה", הקפה השכונתי ליד הבית שלה. לבושה בבגדים לא תואמים לכאורה שנראו כל כך יפים יחד: מכנסי ג'ינס שבקושי מכסים את הברך, מגפיים חומים פשוטים עם פס כתום דק סביב קרסוליה, חולצה שחורה ארוכה, מעוטרת בפרחים אדומים קטנטנים ומתרחבת סביב ישבנה, ומטפחת כחלחלה עוטפת את צווארה ברישול מדויק. עיניה הכחולות מנצנצות ומחייכות אלי מתוך ערימת התלתלים הזהובים שנשפכים מראשה ומטיילים לאורך גבה. כשרק הכרנו קצת נבהלתי ממנה. היה בה משהו משוחרר, משדר ביטחון. "איפה היית? כבר כמעט איחרנו את השקיעה," היא אמרה. לגמתי מהקולה שעל השולחן. "כמעט, אבל עדיין לא," עניתי בחיוך.

יצאנו אל ביתה, עברנו דרך חצרות בתים דו־קומתיים וסמטאות צרות, שכונה קטנה, מתחדשת ומתקלפת, דלתות כחולות מצוירות עם שיחי בוגנוויליה ורודים לצד כבסים תלויים על חבל רופף. בתים חדשים מנסים לדבוק בניחוחם של העתיקים, צלמים שואבים השראה מן הרקע האותנטי ודואגים להראות את המתפורר באור זוהר. בכניסה לביתה של נורית ישבה זקנה על כיסא משרדי שחור שמישהו כנראה זרק לרחוב. "מה שלומך שרה?" שאלה אותה נורית. "ברוך השם הכל בסדר," היא ענתה ולִכסנה אלי מבט. "שומרת סוד," היא הפטירה לעברי לפתע. "אני? א־א־אני?" שאלתי בגמגום. "שרה רואה הכל," היא אמרה והסיטה מבטה אל הרחוב. "היא בסדר שרה, אל תדאגי," אמרה לה נורית ומשכה אותי לעבר חדר המדרגות הפרוץ. "היא הזויה האשה הזאת, בכל פעם שעובר לידה מישהו היא קולטת אותו מבלי להביט בו כלל." טיפסנו במדרגות המצהיבות, השכנים בקומה השנייה השאירו שקית עם שאריות אוכל מחוץ לדלת לצד כפכפי אדידס עם פסים בכחול ולבן. בקומה השלישית עצרנו מול דלת ברזל, נורית שלפה את המפתחות ופתחה את המנעול החלוד, טיפסנו על סולם שנשען על הקיר ויצאנו אל הגג. בין דודי השמש היו מונחים ספה קרועה, מזרן ישן, מחצלת וכמה בקבוקי בירה ריקים לצד בדלי סיגריות. "זו הזוּלה של הבניין, את לא מבינה איזה אוויר יש כאן בקיץ," אמרה נורית. בחלק האחורי של הגג חייכה השמש הגדולה, רגע לפני שנעלמה, מתהדרת באודם ומרהיבה ביופייה, כאילו מבקשת לומר — אל תשכחו אותי עד מחר. המילים של הזקנה לא הניחו לי. איזה סוד? יוני? זה בכלל לא סוד. "תראי את הנוף האורבני הזה, אני מתה על השכונה הזאת." נורית זהרה באור הגווע. דודי שמש התחרו באנטנות פיראטיות, חוטי חשמל ישנים חיברו בין גגות הבתים, רעפים דהויים, מרפסות רומנטיות וכמה גורדי שחקים התנשאו ביהירותם ונראו כחיצים שנורו מהשמים למקום הלא נכון, מבקשים להפר את התואם. נורית פתחה את החצובה והרכיבה עליה את המצלמה. "מה הקטע של הזקנה הזאת?" שאלתי. "הזויה, אמרתי לך, היא רואה הכל, בואי, שלא נפסיד את השקיעה," אמרה ואספה את תלתליה הזהובים בגומייה והצמידה את עיניה לעדשה. "היא אמרה לך עוד דברים על עצמך?" שאלתי בחשש. "היא אמרה שאני צריכה להפסיק לעשן ג'וינטים ושאני צריכה ללמוד לשמור על עצמי כי אני עלולה להיפגע. את לא מבינה איזו חדות אני מצליחה להשיג עם הזום הזה." "ממה תיפגעי?" "את חייבת לראות את מה שאני רואה, זה פשוט מדהים!" התבוננתי מבעד לעדשה, השמש הגיעה לנקודת רתיחה כנאבקת על הרגעים האחרונים של היום, השמים הסמיקו סביבה והאנטנות הארוכות נראו כמפרשים עירומים, מניחים לבריזה להובילם בים. "מי זה שם?" נשמע קול צרוד ברקע. "מי זה שם למעלה?" חזר הקול. "זה יוסף השכן שלי, אל תיבהלי, הוא שיכור ודפוק, כל הזמן מרביץ לאשתו. חכי כאן רגע, אני ארגיע אותו." "לא מעניין אותי, תרדי משם!" שמעתי את קולו של יוסף מאחור בדיוק ברגע שהשמש נכנעה, נגעה במים בתבוסה.

נפרדנו בכניסה לבניין, הזקנה כבר לא הייתה, רק הכיסא נותר כעדות לדברים שאמרה. נורית הדביקה את שפתיה לרגע ארוך על שפתי ולחשה, "מחר נתפוס אותה זורחת."

"עדי, את עוד ישנה?" יוני טלטל את כתפי. "אני עוצר לקפה. חייב להכניס משהו לפה."

יוני וערן עמדו בתור לקפה, אדווה הייתה עסוקה בטלפון. "חייבת לוודא שהילדים התעוררו והכל רגוע בבית," התנצלה. אני פתחתי את המצלמה והבטתי בתמונות שצילמתי על ההר.

בזווית עיני ראיתי את ערן ויוני הולכים לקראתנו עם המגשים. לא הסטתי את עיני מהמצלמה עד שערן כחכח בגרונו, חבט בשולחן ואמר "בוקר טוב עדי."

הרמתי את עיני, על המגש שהונח צמוד אלי עמדה קופסה עטופה בנייר אדום מבריק, קשורה בסרטי סאטן בצבע זהב ולצידה הונחה מעטפה קטנה מאוירת בלבבות. הבטתי לעברו של יוני, הוא חייך את החיוך הנבוך שלו והשפיל את עיניו. "תפתחי," קרא ערן. התחלתי עם הפתק הקטן. שם, בשורות צפופות, בכתב יד נקי ומנוקד כמו תמיד, יוני כתב, "לאשה שאיתי, אהובת נפשי, לחיי עוד עשרות, מאות ואלפי שנים יחד... שלך תמיד, יוני."

בקופסה הנוצצת חיכתה לי הפתעה. מצלמה יקרה שמאוד רציתי אבל לא העזתי אפילו לחלום שתהיה שלי. ניסיתי בכוח לעצור את הדמעות, הרגשתי שהן עוד רגע חונקות אותי. לא קניתי ליוני מתנה. לא חשבתי על זה אפילו. התביישתי בעצמי, בעובדה שאני מרוכזת רק בעצמי ובצילום האובססיבי שלי. כמו תמיד התעלמתי מיום הנישואין שלנו. התרוממתי ממקומי וניגשתי אל יוני, הנחתי את ראשי על כתפו הרחבה, הוא עטף אותי בחיבוק החם והמרגיע שלו. הדמעות זלגו מעיני ונספגו בחולצתו, ערן ואדווה מחאו כפיים, אולי ממבוכה, אולי מרחמים, אולי מהתרגשות.