הכוכב הנוצץ בשמים

יום 61

אחד ביוני, ערב קיץ בהיר, יום שני. התעופפתי מעל רחובותיה ובתיה של דבלין, ועכשיו סוף־סוף אני כאן. אני נכנס דרך הגג. מבעד לצוהר בתקרה אני מחליק אל תוך הסלון, ומיד אני יודע שבבית הזה גרה אישה. באביזרי הנוי עצמם יש משהו נשי - כיסויים בצבעי פסטל על הספה, דברים כאלה. שני עציצים. שניהם פורחים. טלוויזיה בגודל סביר.

מתברר שהגעתי בעיצומו של איזה אירוע. כמה אנשים עומדים במעין מעגל, לוגמים מכוסות שמפניה ומעמידים פנים שהם צוחקים ממה שאומרים אנשים אחרים. מִגוון גילים ומִגדרים מרמז שמדובר באירוע משפחתי.

שפע של כרטיסי ברכה ליום הולדת. ניירות עטיפה פזורים. מתנות. דיון באפשרות לצאת לאכול במסעדה. אני רעב למידע, ולכן קורא את כרטיסי הברכה. הם מיועדים למישהי ששמה קֵייטי, והיא חוגגת את יום הולדתה הארבעים. אני לא בטוח שבעינַי זאת ממש סיבה לחגיגה, אבל זה כנראה עניין של טעם.

אני מאתר את קייטי. היא נראית צעירה בהרבה מארבעים, אבל ארבעים זה העשרים החדש, ככל הידוע לי. היא די גבוהה, ויש לה שיער כהה וחזה שופע, והיא עומדת בגבורה ובקומה זקופה על עקבים דקיקים של מגפיים שמגיעים עד הברכיים. שדה הכוח שלה נעים מאוד; היא משדרת חוֹם במינון מתקבל על הדעת, כמו מורה בבית ספר יסודי שניחנה בטיפת סקסיות. (אם כי זאת לא באמת העבודה שלה. אני יודע את זה, כי אני יודע הרבה דברים.)

האיש שעומד ליד קייטי וזורח בגאווה אפלה - הגאווה קשורה בעיקר לשעון הפלטינה החדש שקייטי עונדת - הוא החבר שלה, בן הזוג שלה, האהוב שלה, איך שתרצו לקרוא לזה.

הוא איש מעניין, עם כוח חיים עז, והוויברציות שלו חזקות כל כך, שאפשר כמעט לראות אותן. אומַר בכנות: אני מסוקרן.

קוֹנֶל, ככה קוראים לאיש הזה. או לפחות ככה קוראים לו המנומסים יותר מבין חברי הקבוצה. כמה כינויים אחרים מרחפים באוויר - שחצן, מתנשא - אך אף אחד לא מבטא אותם בקול. מרתק! הגברים לא אוהבים אותו בכלל. אני מזהה את אביה של קייטי, את אחיה ואת גיסה, ולא נראה לי שמישהו מהם מחבב אותו במיוחד. אבל נדמה שלנשים - אמה של קייטי, אחותה וחברתה הטובה - הוא פחות מפריע.

אספר לכם עוד משהו: קונל הזה לא גר כאן. איש עם תדר חזק כמו שלו לא מסוגל לסבול טלוויזיה בגודל צנוע כל כך. או להשקות עציצים.

אני מרחף מעל קייטי, והיא מרימה יד אל עורפה ורועדת.

"מה?" קונל נראה נכון לקְרב.

"שום דבר. חטפתי פתאום צמרמורת כאילו ראיתי רוח רפאים."

נו באמת! לא צריך להגזים!

"היי!" נעמי, אחותה הגדולה של קייטי, מצביעה על מראה שניצבת על הרצפה, שעוּנה על ארון. "עוד לא תלית את המראה החדשה שלך?"

"עדיין לא," אומרת קייטי, ומתח פתאומי בוקע מבין שפתיה.

"אבל היא אצלך כבר המון זמן! חשבתי שקונל אמור לתלות לך אותה."

"קונל באמת יתלה אותה," אומרת קייטי בתקיפות רבה. "מחר בבוקר, לפני שהוא נוסע להלסינקי. נכון, קונל?"

חיכוך! מתרוצץ בחדר, מהדהד מהקירות. קונל, קייטי ונעמי יורים גלים של מתח זה לעבר זה, במשולש תזזיתי וקפוץ, והמתח הזה מתפשט החוצה וכולל את שאר הנוכחים. בינינו, אני מת לגלות מה קורה, אבל פתאום אני נבהל מאוד כשאני מרגיש שאיזה כוח משתלט עלי. משהו גדול ממני או טוב ממני מוריד אותי למטה. דרך שטיח עשוי מאה אחוז צמר, מבעד לכמה קורות עץ רעועות, שאם לומר את האמת הן פשוט שורצות תולעים - צריך להודיע למישהו - ואֶל מקום אחר: הדירה שמתחת לדירה של קייטי. אני נמצא בתוך מטבח. מטבח מטונף להדהים. סירים ומחבתות וצלחות זרוקים בערמות מגובבות בכיור, טובעים במים עומדים, רצפת הלינוליאום לא ראתה מגב כבר שנים, ומשטח הכיריים שעל התנור מציג מגוון מרשים של כתמי אוכל ישן, כאילו איזו כנופיה של ציירים בסגנון אבסטרקטי קפצה הנה לביקור. שני גברים צעירים ושריריים רוכנים על שולחן המטבח ומדברים פולנית. הפנים שלהם קרובים זה לזה, והשיחה ביניהם מתנהלת בתחושת דחיפוּת, כמעט בהילוּת. שניהם מלאים חרדה, עד כדי כך שהוויברציות שלהם מתערבבות ואני לא מצליח לפענח אף אחד מהם. למרבה המזל, אני מגלה שאני יודע פולנית שוטפת, והנה תרגום חופשי של מה שהם אומרים:

"יאן, תגיד לה אתה."

"לא, אנדריי, תגיד לה אתה."

"אני ניסיתי בפעם הקודמת."

"אנדריי, אותך היא מכבדת יותר."

"לא, יאן. עד כמה שקשה לי, בתור פולני, להכיר בזה, היא לא מכבדת אף אחד מאיתנו. אני לעולם לא אצליח להבין נשים איריות."

"אנדריי, תגיד לה אתה, ואני אתן לך שלושה כרובים ממולאים."

"ארבעה, וסגרנו."

(למען האמת, את שני המשפטים האחרונים המצאתי.)

אל המטבח נכנסת מושא השיחה כבדת הראש, ואני לא מצליח להבין ממה הם פוחדים, שני בחורים חסונים כמוהם, עם קעקועים ותסרוקות קצוצות מפחידות למדי. היצורה הקטנה הזאת - אירית, בניגוד לשני הבחורים - היא פשוט מקסימה. בחורה קטנה ופלרטטנית, עם עיניים שובבות וריסים ארוכים וראש עם תלתלי ליצן שמקפצים להם עד לכתפיים. היא באמצע שנות העשרים שלה, לפחות ככה היא נראית, ומשדרת ויברציות שיש בהן כל כך הרבה חיים, עד שהן מזגזגות באוויר.

היא מחזיקה ארוחה קפואה. מזון עלוב למראה. (רוסטביף אפרפר, למקרה שזה מעניין אתכם.)

"קדימה," מסנן יאן לעבר אנדריי.

"לידיה." אנדריי עושה בידו תנועה שמרמזת אל המטבח, שֶאִם לומר את האמת, הוא פשוט מזוהם. אנדריי אומר באנגלית, "אַת לנקות לפעמים."

"לפעמים," היא מסכימה, ולוקחת מזלג מהמתקן לייבוש כלים. "אבל למרבה הצער, לא בגלגול הזה. עכשיו זוז."

אנדריי מפנה לה בזריזות מקום כדי שתוכל לנוע לעבר המיקרוגל. בהבעת זדון היא תוקעת את המזלג לתוך עטיפת הניילון שעוטפת את הארוחה שלה. ארבע פעמים, וכל ניקוב משמיע קול של פיצוץ קטן, רם כל כך עד שעינו השמאלית של יאן ממצמצת, ואז היא מטיחה את אריזת הקרטון אל תוך המיקרוגל. אני מנצל את ההזדמנות לרחף מאחוריה כדי להציג את עצמי, אבל להפתעתי היא מגרשת אותי כאילו הייתי זבוב מעצבן.

אותי!

את לא יודעת מי אני?

אנדריי מנסה שוב. "לידיה, בבקשה... יאן ואני, אנחנו לנקות הרבה־הרבה פעמים."

"יופי לכם." המילים פורחות בקלילות מפיה של לידיה, כשהיא שולה מתחתית הכיור את הסכין הכי פחות מלוכלך למראה ושוטפת אותו למשך חצי שנייה מתחת לברז.

"עשינו סידור עבודה." אנדריי מנופף לעברה ברפיון בפיסת נייר.

"שוב, יופי לכם." הו, כמה לבנות השיניים שלה, כמה מהמם החיוך שלה!

"את לגור כאן שלוש שבועות. את לא לנקות. את חייבת לנקות."

פרץ לא צפוי של רגשות קורן מכיוונה של לידיה, שחור ומריר. מתברר שהיא דווקא כן מנקה. אבל לא כאן? אז איפה?

"אנדריי, כרוב פולני קטן שלי, וגם אתה, יאן, עוד כרוב פולני קטן שלי, בואו נדמיין לרגע שהמצב היה הפוך." היא מנופפת בסכין שלה (שעדיין מוכתם) כדי להדגיש את כוונתה. למעשה, אני יודע בוודאות שיש 273 סוגים שונים של חיידקים חיים ומשגשגים על הסכין הזה. עם זאת, אני גם מבין בינתיים שצריך להיות חיידק אמיץ ונועז במיוחד כדי להתמודד עם הלידיה הזאת.

"הפוך?" שואל אנדריי בחשש.

"נגיד שהיו גרים בדירה הזאת שתי נשים וגבר אחד. הגבר לעולם לא היה עושה שום דבר. הנשים היו עושות הכול. נכון או לא?"

המיקרוגל מצפצף. היא חוטפת מתוכו את הארוחה המדכאת למראה, ובחיוך שובה לב יוצאת מהחדר כדי לחפש משהו באינטרנט.

איזו פלפלית קטנה ונמרצת! כולה אש - היא פשוט מרתקת.

"היא קראה לנו כרובים," אמר יאן בנוקשות. "אני שונא שהיא קוראת לנו כרובים."

אבל ככל שאני להוט לדעת מה יקרה עכשיו - אולי יאן יתחיל להזיל דמעות? - משהו מזיז אותי שוב. קדימה, למטה, מבעד ללינוליאום שכולו סכנה אחת גדולה לבריאות, מבעד לעוד כמה קורות עץ מחוררות, ואני מוצא את עצמי שוב בדירה אחרת. הדירה הזאת אפלולית יותר. מלאה רהיטים כבדים, גדולים מדי וחומים מדי בשביל החדר שבו הם נמצאים. יש בו כמה שטיחים עם דוגמאות לא תואמות, וּוילונות תחרה עבים כל־כך, עד שהם נראים כמעט סרוגים. על כורסה כבדה יושבת קשישה זעופת פנים. ברכיים פשוקות, כפות רגליים בנעלי בית, נעוצות היטב ברצפה. היא בטח בת מאה ושש־עשרה לפחות. היא צופה בתוכנית גינון, ועל פי מצחה המכוּוץ אפשר לדעת בוודאות די מלאה שבכל חייה היא לא שמעה שטויות מטומטמות כל כך. ירוקי־עד חסיני כול? אין דבר כזה, חתיכת אידיוט שכמוך! הכול מת בסוף!

אני חולף על פניה בריחוף ונכנס אל חדר שינה קטן ועגמומי, ואחר אל חדר שינה נוסף, גדול מעט יותר אבל עגמומי לא פחות, שם אני מופתע מכלב עם אוזניים ארוכות, גדול ואפור כל כך, עד שלרגע אני חושב שזה חמור. הוא שרוע בפינת החדר, ראשו מונח על כפותיו, ועושה פרצוף חמוץ - ואז הוא חש בנוכחות שלי ומיד נדרך. מחיוֹת אי־אפשר להתחמק. אלה תדרים אחרים, תבינו. הכול תלוי בתדרים.

הוא קופא על מקומו בפחד, זוקר את אוזני החמור שלו ונוהם קלות, ואחר משנה את דעתו, טיפשון מבולבל שכמותו. האם אני ידיד או אויב? אין לו מושג.

ואיך קוראים ליצור הזה? טוב, אולי זה מוזר, אבל מתברר שקוראים לו גְראדג'*. אבל לא ייתכן, הרי זה לא שֵם. הבעיה היא שיש כל כך הרבה דברים בבית הזה, וזה מאט את הוויברציות ומשבש את התבניות שלהן.

[*  מילולית: איבה, טינה. (המתרגמת)]

אני עוזב את הכלב־חמור וטס בחזרה לסלון, שם ניצבת מכתבה מעץ מהגוני, דחוסה וכבדה כמו פיל שהגיע לפרקו. ערמה צנועה של מכתבים שנפתחו מבשרת לי שלזקנה הגועלית קוראים גֶ'מַיימָה.

לצד המכתבים ניצבת מסגרת כסף ובה תצלום של בחור צעיר, ובהבזק של תובנה אני יודע ששמו פִין, שמשמעותו "יפֶה". אז מי זה? הארוס של ג'מיימה שנהרג במלחמת הבּוּרים? או שנקטף במגפת השפעת של 1918? אבל סגנון הצילום לא מתאים לימי מלחמת העולם הראשונה. הגברים ההם, במדים ההדוקים, נראים תמיד קפואים ורבועים כל כך מול המצלמה, שאפשר לחשוב שמישהו תקע להם את הרובה שלהם מלמטה. ללא יוצא מן הכלל, הם עוטים מברשת ניקוי על השפה העליונה, ועל פי המבט המזוגג וחסר החיים שהם מפנים אל הצופה, אפשר לחשוב שהם כבר מתו ומישהו פִּחלץ אותם. פִין, לעומת זאת, נראה כמו נסיך מאגדה לילדים. הכול בגלל השיער - בהיר וארוך וגלי - והלסת הרבועה. הוא לובש ז'קט עור וג'ינס דהויים ומשתופף אל מה שנראה כמו ערוגה, והוא מחזיק ביד חופן אדמה ומציע לי אותו בחיוך ערמומי, כמעט חצוף, כאילו הוא מציע הרבה יותר מזה...! אלוהים ישמור! הרגע הוא קרץ לי! כן, הוא קרץ! התצלום שלו קרץ! וכוכב של כסף נצנץ מהחיוך! אני ממש מתקשה להאמין.

"אני מרגישה את הנוכחות שלךָ!" נובחת לפתע ג'מיימה, ומפחידה אותי למוות. שכחתי ממנה. הייתי מרוכז כל כך בפין הנסיך ובקריצה המחויכת שלו.

"אני יודעת שאתה פה," היא אומרת. "ואתה לא מפחיד אותי!"

היא עלתה עלי! ואפילו לא התקרבתי אליה. יותר רגישה ממה שהיא נראית.

"נו, נִראה אותך," היא מצווה.

עוד תִראי, גברת, עוד תִראי ועוד איך. אבל עדיין לא. תצטרכי להחזיק מעמד. בכל מקרה, מתברר שמזיזים אותי שוב, ואני נמשך ונגרר שוב למטה. אני נמצא עכשיו בדירה שבקומת הקרקע. אני רואה את הרחוב מבעד לחלון הסלון. אני מרגיש שיש כאן הרבה אהבה. ועוד משהו...

על ספה, שמוארת באורה המרצד של הטלוויזיה (32 אינץ'), נמצאים... נמצאים... טוב, אלה גבר ואישה, אבל הם צמודים כל כך, עד שלרגע אני חושב שהם ישות אחת, איזה יצור מיתולוגי משונה עם שני ראשים ושלוש רגליים, וזה בדיוק מה שחסר לי עכשיו. (הרגל הרביעית לא נעלמה, היא רק חבויה מתחתם.)

על הרצפה מונחות שתי צלחות, ועליהן אפשר להבחין בשרידים של ארוחת ערב עשירה: תפוחי אדמה, בשר בקר, רוטב, גזרים - תקרובת כבדה למדי בשביל חודש יוני, לפי דעתי, אבל בעצם, מי אני שאמתח ביקורת?

האישה - מֵייב שמה - עכשיו כשאני סוף־סוף רואה אותה, היא בלונדינית עם לחיים סמוקות, כמו מלאכית בציור. יש בה מין רעננות מלאכית ודשנה, מפני שהיא גדלה בחווה. עכשיו היא אמנם גרה בדבלין, אבל אווירת הכפר המתוקה והטהורה עדיין לא נטשה אותה. האישה הזאת לא פוחדת מבוץ. או מעטינים של פרה. או מתרנגולות שעומדות ללדת. (איכשהו אני מרגיש שיש לי כאן איזו טעות.) אבל האישה הזאת פוחדת מדברים אחרים...

קשה לראות היטב את האיש - מַאט - כי הם כרוכים זה בזה בתנוחה הדוקה כל כך; פניו מוסתרים כמעט לגמרי. מי היה מאמין, אבל הם צופים באותה תוכנית גינון שג'מיימה מהקומה שלמעלה צופה בה. אבל בניגוד לג'מיימה, נדמה שהם חושבים שמדובר בבידור טלוויזיוני ממדרגה ראשונה.

במפתיע אני מרגיש בנוכחותו של עוד אדם בדירה. זאת נוכחות קלושה, אבל בכל זאת אני מתחיל להסתובב בדירה ולחפש אחריה. כמו שאר שלוש הדירות בבניין, יש כאן שני חדרי שינה, אבל כאן רק אחד מהם משמש באמת כחדר שינה. החדר השני, הקטן מביניהם, הוסב למעין חדר עבודה־לוכסן־מחסן - שולחן כתיבה ומחשב ושלל מכשירי ספורט זנוחים (מוטות הליכה, מחבטי בדמינטון, מגפי רכיבה, דברים כאלה), אבל לא משהו שאדם יכול לישון עליו.

אני ממשיך לרחרח. שני ספלים עם ציורים של בובות במטבח, שתי קערות לדגני בוקר עם ציור של טיגר מ"פו הדוב", סֶטים של שניים מכל דבר. אני לא בטוח של מי הנוכחות הגברית הנוספת שנמצאת כאן, אבל הוא לא גר כאן. ועל פי המצב הפרוע והמגודל של הגינה האחורית שנשקפת מחלון חדר השינה, הוא גם לא מכסח את הדשא. אני חוזר לסלון ומתקרב אל מייב המלאכית כדי להציג את עצמי - להיות חברותי - אבל היא מתחילה לטלטל את הידיים כמו מישהו ששוחה על יבשה ומשתחררת מאחיזתו של מאט. היא מזדקפת על הספה בתנופה ויושבת ישרה כמו סרגל. הדם מתרוקן מפניה ופיה נפער לצורת 0 גדול וחרישי.

מאט, שהתאמץ להיחלץ מחיבוקה של הספה השקועה ולעבור לתנוחת ישיבה, מרגיש מצוקה זהה. "מייב! מייב. זו סתם תוכנית על גינון. אמרו שם משהו?" בהלה ניכרת בכל תווי פניו. עכשיו, כשמזדמן לי להתבונן בו ביתר ריכוז, אני רואה שיש לו פנים צעירים, חביבים, בוטחים, ואני משער שבהזדמנויות אחרות, כשהוא לא מודאג כל כך, הוא מהטיפוסים שמחייכים אל העולם.

"לא, שום דבר..." אומרת מייב. "סליחה, מאט, פשוט הרגשתי... לא, זה בסדר, אני בסדר."

במידה של אי־נוחות הם מאמצים שוב את תנוחת החיבוק. אבל הצלחתי להטריד אותה. הצלחתי להטריד את שניהם, ואני לא רוצה לעשות את זה שוב. הם מוצאים חן בעיני; נגעו ללבי העדינות והרוך שהם רוחשים זה לזה, שהם נדירים למדי.

"בסדר," אמרתי (אם כי הם לא יכלו לשמוע אותי, כמובן), "אני הולך."

אני יושב בחוץ, על המדרגה הקדמית, עגמומי במקצת. אני בודק שוב את הכתובת: רחוב סטאר 66, דבלין 8. בית ג'ורג'יאני, עשוי לבֵנים אדומות, ולו דלת כניסה כחולה ומקש־דלת בצורת בננה. (אחד הדיירים הקודמים היה רתך שאהב להכין כל מיני שטויות. כולם שנאו אותו.) כן, הבית בהחלט עשוי לבנים אדומות. כן, ג'ורג'יאני. כן, דלת כניסה כחולה. כן, מקש־דלת בצורת בננה. אני במקום הנכון. אבל אף אחד לא הזהיר אותי שגרים כאן כל כך הרבה אנשים.

צַפּה לבלתי צפוי, זה מה שיעצו לי. אבל לא לבלתי צפוי המסוים הזה ציפיתי. זה לא הבלתי צפוי הנכון.

ואין לי את מי לשאול. שִחררו אותי לחופשי, כמו מרגל בזהות בדויה. אני אצטרך פשוט להסתדר לבד.