אל תלכי מאחוריי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל תלכי מאחוריי

אל תלכי מאחוריי

עוד על הספר

עידית שלום רחום

בעלת תואר ראשון בפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית. בעלת עשר שנות ניסיון בתחום התרבות ועידוד הקריאה. כותבת ובוגרת סדנאות כתיבה ב”הליקון”. אוהבת ספר ומלמדת כתיבה לילדים ולנוער במרכזי מחוננים ובתכניות מצטיינים.

תקציר

“אמא נרדמה. הוצאתי דף ורשמתי אותה הולכת עם שני המקלות שלה במסדרון בית החולים. רשמתי מהזווית השמורה לי כמלווה נעלמה. רציתי להיות איתה במסדרון הזה לכיוון היציאה. קו המתאר הצדי שלה היה ברור לי. בכל פעם שהלכנו יחד הבטתי בה מהצד, אם היא לא גערה בי שאלך קדימה ולא אשגיח עליה. האצבעות שלי נעו מאליהן ורשמו בזריזות את המקל הנעקם קלות מהמאמץ. התעכבתי על הגומי בתחתית המקל שנשחק דרך קבע. שייטתי בעיניי לראות איפה המקלות בחדר. בדקתי אם צריך להחליף את הגומי בתחתית כדי שהיא לא תיפול כשנצא."

ברגע של משבר אקוטי, נקרעת דפנה מביתה, בעלה וילדיה, על מנת לשהות לצד אמה החולה בטרשת נפוצה, שמחלתה החמירה והידרדרה לכדי סכנת חיים. כגל הלוכד אדם למצולות היא נשאבת אל קירות בית החולים, ובוחרת להישאר ביניהם. עולמה, שנותר מאחור, מתמוסס אט־אט לכדי תפאורה וכנגד זה קם החלל המשותף שהיא ואמה חולקות והופך להיות כמוסת חיים פועמת ושבירה.

בזמן ה"מת", בתוך בועת החולי, בין המתח לתקווה לעייפות לפיכחון, נפער לדפנה מרחב התבוננות עמוק ומשמעותי, הנותן תוקף לכל מאבקיה הפנימיים; מרחב שבו נוכחותה של האם ממלא סופסוף את ייעודו ומחלץ מן השתיים, אם ובת אוהבות מאוד, עמידה ערה, מטלטלת וחסרת פשרות בפני כוחות המוות והחיים.

"אל תלכי מאחוריי" הוא ספרה הראשון של עידית שלום רחום, בוגרת החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

פרק ראשון

*

"מה את אומרת?"
"מה?"
"מה את אומרת?"
"מה אני אומרת, מה אני אומרת," אמא מלמלה בינה לבין עצמה, המילים דגדגו את שפתיה, התגלגלו בלשונה, אך נראה שמובנן לא עלה בראשה.
"אמא! מה את אומרת על הבד הזה?" ניסיתי בכוח. "זה כמו הצלחות שלך עם האיורים הכחולים היפניים."
"אה זה יפה, יפה מאוד ועדין. הצבעים האלה יפים לך. את נראית כמו נסיכה. כמה שאת רזה, אולי תאכלי קצת."
"אני לא רוצה לאכול ואני לא כל כך רזה. אני רוצה שנצא כבר. בואי, אני אעזור לך להתלבש."
"לא היום דפנה. אני עייפה מאוד והרגליים לא טובות היום."
"הרגליים ישתפרו עם המצב רוח, השמש בחוץ עושה את הדשא ירוק, את תראי."
"דפנה, אל תלחצי עליי. אני לא יכולה היום, פשוט לא יכולה."
אפלולית המטבח, ערמת העיתונים הפזורה על שולחן האוכל ושני הזבובים שחגו בין השולחן למנורה בשעת הבוקר המאוחרת הטילו בשיממונם את מכת המחץ שלהם עליי. לא יכולתי לשאת את הנמנום ששרר בפנים החדר, בעוד אנשים רגילים התרוצצו ודאי במקומות עבודתם. גם במשרד שלי התחיל כבר היום ונדמה שרק אני יושבת בבית הוריי. רציתי לברוח מכל מה שמת שם בחדר. בנערותי הייתה אמא מעקמת עליי פרצוף אם ישנתי יותר מדי. "מספיק להסריח במיטה," הייתה אומרת. עכשיו כל מה שרצתה היה לשוב ולשכב במיטה. לפעמים אפילו נרדמה בכיסא בישיבה. לישון בישיבה בכיסא, הגוף רפוס, הראש רכון קדימה, מעלים את הצוואר, אדם הופך להר קטן שנשימותיו קצובות. ניסיתי להרגיע את עצמי. אמא תישן קצת ואז נצא, זה עוד לא אבוד, רק נדחה מעט.
"אמא, אמא, קומי. די, ישנת כבר קרוב לשעה. אני מרתיחה מים לקפה, נשתה ונלך."
"כמה שאת נודניקית." אמא פקחה עיניים תכלכלות תוהות, חייכה אליי כמו ממרחקים.
"יאללה אמא בואי, כבר דיכאת לי את הנשמה, אין לך מושג כמה אני אהיה נודניקית אם אנחנו לא יוצאות עכשיו."
"לאן נלך?" שאלה בפיזור דעת.
"אנחנו לא הולכות היום, אנחנו טסות. הבאתי את החללית, את מוכנה לשיגור?"
"פוסטמיקה."
"קחי את המקלות," הגשתי לה שני מקלות הליכה.
ירדנו יחד בכבש שלצד המדרגות המיועד לעגלות. אמא התעקשה לצעוד בגאון, נעזרת בשני המקלות שלה, לא נתמכת באיש. השגחתי עליה, הערתי על כל מכשול אפשרי ברצפה. כשהגענו למבואת הכניסה לבניין הקיפה אותנו עדת חתולים ג'ינג'ים.
"אוי, תראי כמה שהם חמודים," אמא התקרבה אליהם בזהירות.
"יופי. זה בדיוק מה שחסר, עוד מעט תתחילי להיות מהקוקו האלה שמאכילות חתולים ברחוב."
אמא הרימה אליי את ראשה בשובבות ואמרה, "אני כבר קוקו."
בדרך לאוטו הלכתי לצדה, הקדמתי אותה מעט כפי שדרשה אך הקפדתי ללכת לאט, בקצב שלה. הצלחנו לצאת. האור בחוץ ניער אותנו, חשף את המאבק של אמא ללכת. עשר דקות לקח לנו להגיע לאוטו - מרחק של כארבעה מטרים. בכל זאת שמחתי שיצאנו. כשיוצאים - דברים קורים. דיברנו, היינו שם ביחד, באור. אהבתי את האור של ירושלים. חד, צלול וצורב, לא מתפשר, אור שלא עושה הנחות.
"כל עוד אפשר ללכת ולדבר פירוש הדבר שהכאב נסבל ועוד אין לידה," הסבירה המדריכה בקורס ההכנה ללידה שעברתי בהיריון הראשון שלי. אפשר להגיד את זה גם כך: "כל עוד אפשר ללכת ולדבר, עוד אין מוות."
כשהייתי נערה לאמי לא היה זמן. אם רציתי לדבר או להתייעץ איתה הייתי צריכה להגיע לבית החולים שעבדה בו. לעבור את ההתרגשות הקטנה של הצוות מבואה של הבת של ד"ר לנדאו, ולמתן את ההתרגשות שלי ממה שסער בי באותו רגע לספר לה. נאלצתי ללכת אחר אמי בצעדים זריזים בין החדרים. לאפק את האף ואת הסבלנות כשנכנסה ואמרה שלום, ליטפה זקן או אישה חולה, היטיבה את המיטה, סידרה משהו, חילקה הוראות למינון של תרופות. אמא הייתה זריזה ונחושה, היה נדמה שלעולם לא תעצור. תמיד הדבר הבא כבר לקח אותה ואותי לעוד חדר. נגררתי אחריה בניסיון להיות לה צל מוצלח, ואם אפשר כבר - צל מדבר. כשכבר לא הייתי בטוחה שאני אוהבת את החבר שלי שאלתי אותה מעל לוח סימנים שבחנה בקצה מיטה אם היא חושבת שאפשר לאהוב כל החיים את אותו אדם. על כך השיבה ש"יש עוד אנשים בעולם". וביום אחר, כשלקחה אותי לאכול במנזה ואני לא אכלתי דבר מפאת הריח החזק של מרק עוף ששרר שם, סיפרתי לה בעודה לועסת כף מהבילה של אורז צהוב שהחלטתי לעזוב את בית ספר וללכת ללמוד בבית ספר אקסטרני. אז הרימה את מבטה ומיקדה אותו בעיניי. קפאתי באותו רגע, פחדתי ממה שתגיד כשתסיים ללעוס. אך תשובתה הייתה פשוטה ומדויקת: "אני אשלם לך את הסמסטר הראשון, אבל אם את לא לומדת לא אמשיך לשלם." בשנים האחרונות ליוויתי את אמא לבית החולים כשהיא החולה. בהליכותינו המשותפות פיתחה צעידה עצמאית בעזרת שני מקלות ומאז כבר לא נתנה לי ללכת אחריה, כדי שלא אשגיח עליה. כל הזמן העירה לי שאלך קצת קדימה, ואני לצדה או קצת לפניה, מדברת איתה על החיים שלי.
 

עידית שלום רחום

בעלת תואר ראשון בפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית. בעלת עשר שנות ניסיון בתחום התרבות ועידוד הקריאה. כותבת ובוגרת סדנאות כתיבה ב”הליקון”. אוהבת ספר ומלמדת כתיבה לילדים ולנוער במרכזי מחוננים ובתכניות מצטיינים.

עוד על הספר

אל תלכי מאחוריי עידית שלום רחום
*

"מה את אומרת?"
"מה?"
"מה את אומרת?"
"מה אני אומרת, מה אני אומרת," אמא מלמלה בינה לבין עצמה, המילים דגדגו את שפתיה, התגלגלו בלשונה, אך נראה שמובנן לא עלה בראשה.
"אמא! מה את אומרת על הבד הזה?" ניסיתי בכוח. "זה כמו הצלחות שלך עם האיורים הכחולים היפניים."
"אה זה יפה, יפה מאוד ועדין. הצבעים האלה יפים לך. את נראית כמו נסיכה. כמה שאת רזה, אולי תאכלי קצת."
"אני לא רוצה לאכול ואני לא כל כך רזה. אני רוצה שנצא כבר. בואי, אני אעזור לך להתלבש."
"לא היום דפנה. אני עייפה מאוד והרגליים לא טובות היום."
"הרגליים ישתפרו עם המצב רוח, השמש בחוץ עושה את הדשא ירוק, את תראי."
"דפנה, אל תלחצי עליי. אני לא יכולה היום, פשוט לא יכולה."
אפלולית המטבח, ערמת העיתונים הפזורה על שולחן האוכל ושני הזבובים שחגו בין השולחן למנורה בשעת הבוקר המאוחרת הטילו בשיממונם את מכת המחץ שלהם עליי. לא יכולתי לשאת את הנמנום ששרר בפנים החדר, בעוד אנשים רגילים התרוצצו ודאי במקומות עבודתם. גם במשרד שלי התחיל כבר היום ונדמה שרק אני יושבת בבית הוריי. רציתי לברוח מכל מה שמת שם בחדר. בנערותי הייתה אמא מעקמת עליי פרצוף אם ישנתי יותר מדי. "מספיק להסריח במיטה," הייתה אומרת. עכשיו כל מה שרצתה היה לשוב ולשכב במיטה. לפעמים אפילו נרדמה בכיסא בישיבה. לישון בישיבה בכיסא, הגוף רפוס, הראש רכון קדימה, מעלים את הצוואר, אדם הופך להר קטן שנשימותיו קצובות. ניסיתי להרגיע את עצמי. אמא תישן קצת ואז נצא, זה עוד לא אבוד, רק נדחה מעט.
"אמא, אמא, קומי. די, ישנת כבר קרוב לשעה. אני מרתיחה מים לקפה, נשתה ונלך."
"כמה שאת נודניקית." אמא פקחה עיניים תכלכלות תוהות, חייכה אליי כמו ממרחקים.
"יאללה אמא בואי, כבר דיכאת לי את הנשמה, אין לך מושג כמה אני אהיה נודניקית אם אנחנו לא יוצאות עכשיו."
"לאן נלך?" שאלה בפיזור דעת.
"אנחנו לא הולכות היום, אנחנו טסות. הבאתי את החללית, את מוכנה לשיגור?"
"פוסטמיקה."
"קחי את המקלות," הגשתי לה שני מקלות הליכה.
ירדנו יחד בכבש שלצד המדרגות המיועד לעגלות. אמא התעקשה לצעוד בגאון, נעזרת בשני המקלות שלה, לא נתמכת באיש. השגחתי עליה, הערתי על כל מכשול אפשרי ברצפה. כשהגענו למבואת הכניסה לבניין הקיפה אותנו עדת חתולים ג'ינג'ים.
"אוי, תראי כמה שהם חמודים," אמא התקרבה אליהם בזהירות.
"יופי. זה בדיוק מה שחסר, עוד מעט תתחילי להיות מהקוקו האלה שמאכילות חתולים ברחוב."
אמא הרימה אליי את ראשה בשובבות ואמרה, "אני כבר קוקו."
בדרך לאוטו הלכתי לצדה, הקדמתי אותה מעט כפי שדרשה אך הקפדתי ללכת לאט, בקצב שלה. הצלחנו לצאת. האור בחוץ ניער אותנו, חשף את המאבק של אמא ללכת. עשר דקות לקח לנו להגיע לאוטו - מרחק של כארבעה מטרים. בכל זאת שמחתי שיצאנו. כשיוצאים - דברים קורים. דיברנו, היינו שם ביחד, באור. אהבתי את האור של ירושלים. חד, צלול וצורב, לא מתפשר, אור שלא עושה הנחות.
"כל עוד אפשר ללכת ולדבר פירוש הדבר שהכאב נסבל ועוד אין לידה," הסבירה המדריכה בקורס ההכנה ללידה שעברתי בהיריון הראשון שלי. אפשר להגיד את זה גם כך: "כל עוד אפשר ללכת ולדבר, עוד אין מוות."
כשהייתי נערה לאמי לא היה זמן. אם רציתי לדבר או להתייעץ איתה הייתי צריכה להגיע לבית החולים שעבדה בו. לעבור את ההתרגשות הקטנה של הצוות מבואה של הבת של ד"ר לנדאו, ולמתן את ההתרגשות שלי ממה שסער בי באותו רגע לספר לה. נאלצתי ללכת אחר אמי בצעדים זריזים בין החדרים. לאפק את האף ואת הסבלנות כשנכנסה ואמרה שלום, ליטפה זקן או אישה חולה, היטיבה את המיטה, סידרה משהו, חילקה הוראות למינון של תרופות. אמא הייתה זריזה ונחושה, היה נדמה שלעולם לא תעצור. תמיד הדבר הבא כבר לקח אותה ואותי לעוד חדר. נגררתי אחריה בניסיון להיות לה צל מוצלח, ואם אפשר כבר - צל מדבר. כשכבר לא הייתי בטוחה שאני אוהבת את החבר שלי שאלתי אותה מעל לוח סימנים שבחנה בקצה מיטה אם היא חושבת שאפשר לאהוב כל החיים את אותו אדם. על כך השיבה ש"יש עוד אנשים בעולם". וביום אחר, כשלקחה אותי לאכול במנזה ואני לא אכלתי דבר מפאת הריח החזק של מרק עוף ששרר שם, סיפרתי לה בעודה לועסת כף מהבילה של אורז צהוב שהחלטתי לעזוב את בית ספר וללכת ללמוד בבית ספר אקסטרני. אז הרימה את מבטה ומיקדה אותו בעיניי. קפאתי באותו רגע, פחדתי ממה שתגיד כשתסיים ללעוס. אך תשובתה הייתה פשוטה ומדויקת: "אני אשלם לך את הסמסטר הראשון, אבל אם את לא לומדת לא אמשיך לשלם." בשנים האחרונות ליוויתי את אמא לבית החולים כשהיא החולה. בהליכותינו המשותפות פיתחה צעידה עצמאית בעזרת שני מקלות ומאז כבר לא נתנה לי ללכת אחריה, כדי שלא אשגיח עליה. כל הזמן העירה לי שאלך קצת קדימה, ואני לצדה או קצת לפניה, מדברת איתה על החיים שלי.