הידעוני- הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות 4

פרק ראשון

"לא חשבתי שנחזור לכאן אי פעם." סופי ניומן חייכה והביטה באחיה.

"לא חשבתי שאשמח כל כך לחזור לכאן," אמר ג'וש. "הכול כאן נראה... לא יודע. שונה."

"המקום נראה אותו דבר," ענתה אחותו התאומה. "אבל אנחנו שונים."

סופי וג'וש הלכו ברחוב סקוט בפסיפיק הייטס, בדרך לרחוב סַקרַמֶנטוֹ, שם גרה דודתם אַגנֶס. הם לא היו בביתה מאז יום חמישי, 31 במאי - שישה ימים קודם לכן. הם הלכו אז לעבודה כרגיל - סופי לבית הקפה וג'וש לחנות הספרים, אבל מאותו יום ואילך דבר לא התנהל כרגיל.

ביום ההוא השתנה עולמם לצמיתות. גם הם עצמם השתנו, הן ברוחם והן בגופם.

"מה נגיד לה?" שאל ג'וש בחשש. דודה אגנס הייתה בת שמונים וארבע, והם קראו לה "דודה" אף על פי שלא הייתה קרובת משפחה שלהם באמת. סופי חשבה שאולי היא אחות של סבתא שלהם... או בת דודה שלה, או רק חברה, אבל היא לא ידעה בדיוק. דודה אגנס הייתה קשישה חביבה אך רגזנית ודאגנית והרעישה עולמות כשאיחרו אפילו בחמש דקות בלבד. היא הייתה מוציאה את סופי וג'וש מדעתם ומדווחת להוריהם בפרוטרוט על כל מעשיהם.

"לא נסבך את העניינים," אמרה סופי. "פשוט נחזור על מה שאמרנו לאבא ואמא - חנות הספרים נסגרה כי פֶּרֶנֶל לא הרגישה טוב, ואז בני הזוג פלמל..."

"בני הזוג פלֶמינג," תיקן ג'וש.

"בני הזוג פלמינג הזמינו אותנו להתארח בבית שלהם במדבר."

"ולמה חנות הספרים נסגרה?"

"בגלל דליפת גז."

ג'וש הנהן. "דליפת גז. ואיפה נמצא הבית במדבר?"

"בג'ושוע טְרי."

"אוקיי, אין בעיה."

"אתה בטוח? אתה שקרן גרוע."

ג'וש משך בכתפיו. "אני אנסה. את יודעת שמחכה לנו חקירה צולבת."

"אני יודעת, וזה עוד לפני שדיברנו עם אבא ואמא."

ג'וש הנהן. הוא הציץ בסופי מזווית עינו. הוא התלבט בעניין כבר כמה ימים, והחליט שהכי כדאי להעלות אותו עכשיו. "חשבתי על משהו," אמר לאט. "אולי כדאי פשוט לספר להם את האמת."

"את האמת?" הבעת פניה לא השתנתה, והם המשיכו לצעוד ברחוב ג'קסון. במרחק כמה רחובות מהם נראה בית העץ הוויקטוריאני הלבן של דודה אגנס.

"מה דעתך?" שאל ג'וש, שכן אחותו לא הוסיפה לדבר.

לבסוף הנהנה סופי. "נכון, אפשר לספר להם." היא הסיטה קווצת שיער בלונדיני מעיניה והביטה באחיה. "אבל בוא נחשוב על זה. אנחנו נספר לאמא ואבא שכל מפעל החיים שלהם לא שווה כלום. שכל מה שהם למדו - היסטוריה, ארכיאולוגיה, פליאונטולוגיה - הכול טעות." עיניה ברקו. "זה רעיון מצוין. אבל אתה יודע מה, אולי אתה תספר להם ואני אסתכל מהצד."

ג'וש משך בכתפיו במבוכה. "טוב, טוב, אז לא נספר להם."

"בינתיים לא, בכל אופן."

"בסדר, אבל הם יגלו במוקדם או במאוחר. את יודעת כמה קשה להסתיר מהם סודות. הם תמיד יודעים הכול."

"כי דודה אגנס מספרת להם," רטנה סופי.

לימוזינה שחורה ומבריקה שחלונותיה כהים עברה לידם, והנהג שרבב את ראשו מהחלון ובדק תוך כדי נסיעה את מספרי הבתים בשדרה. המכונית אותתה ונעצרה בצד הדרך.

ג'וש החווה בסנטרו אל הלימוזינה. "מוזר. נראה לי שהיא עוצרת ליד הבית של דודה אגנס."

סופי העיפה במכונית מבט אדיש. "הלוואי שהיינו יכולים לדבר עם מישהו על הכול," אמרה חרש. "מישהו כמו גִלגַמֶש." דמעות נקוו פתאום בעיניה הכחולות. "אני מקווה שהוא בסדר." בפעם האחרונה שראתה את גלגמש בן האלמוות, פגע בו חץ שירה האל בעל הקרניים. היא הביטה באחיה ברוגז. "אתה בכלל לא מקשיב לי."

"הלימוזינה באמת נעצרה ליד הבית של אגנס," אמר ג'וש לאטו. אות אזהרה הבהב בנבכי תודעתו. "סופי?"

"מה קרה?"

"מתי בפעם האחרונה בא מישהו לבקר את דודה אגנס?"

"אף פעם לא באים לבקר אותה."

התאומים ראו נהג דק גזרה לבוש חליפה שחורה יוצא מהמכונית ועולה במדרגות, ידו העטויה כפפה שחורה מחליקה על מעקה המתכת. אוזניהם החדות במיוחד שמעו בבירור את הנקישה על הדלת, ובלי משים הם החישו את צעדיהם. הם ראו את דודה אגנס פותחת את הדלת. היא הייתה אישה גרומה וחדה, ברכיה בולטות ומפרקי אצבעותיה נפוחים. ג'וש ידע שבנעוריה נחשבה אגנס לאישה נאה במיוחד - אבל נעוריה כבר תמו מזמן. היא מעולם לא נישאה לאיש, וג'וש שמע שהיה לה פעם אהוב, אבל הוא נהרג במלחמה. ג'וש לא ידע באיזו מלחמה בדיוק.

"ג'וש?" אמרה סופי.

"משהו כאן לא בסדר," מלמל ג'וש. הוא פתח בריצה וסופי רצה בעקבותיו והדביקה אותו במהרה.

התאומים ראו את הנהג מזיז את ידו, ואת אגנס לוקחת ממנו משהו. היא רכנה קדימה וצמצמה את עיניה נוכח הדבר שהחזיקה, כנראה תצלום. כשהתכופפה להסתכל בתצלום מקרוב חמק הנהג מאחוריה ורץ אל תוך הבית.

ג'וש האיץ מיד את קצב ריצתו. "אל תיתני למכונית לנסוע!" קרא לסופי. הוא חצה את הרחוב בדהרה ועלה במדרגות אל הבית. "הי, דודה אגנס, הגענו," קרא תוך כדי ריצה.

הזקנה נפנתה אליו בבת אחת, והתצלום נשמט מידה.

סופי רצה בעקבות אחיה אבל נעצרה מאחורי המכונית. היא התכופפה והצמידה את קצות אצבעותיה לצמיג האחורי הימני. אגודלה שפשף את המעגל המקועקע על מפרק ידה ובן רגע התלהטו אצבעותיה. כשלחצה על הצמיג נמלא האוויר סירחון גומי שרוף, ואז נשמעו חמישה פיצוצים קטנים והצמיג נוּקב. האוויר נפלט ממנו והצמיג שקע במהירות מתחת לחישוק המתכת.

"סופי!" צווחה האישה הזקנה והנערה רצה במעלה המדרגות ואחזה בדודתה המבולבלת. "מה קורה כאן? איפה הייתם? מי זה הצעיר הנחמד הזה? ראיתי את ג'וש נכנס קודם פנימה?"

"בואי איתי, דודה אגנס." סופי הרחיקה את דודתה מהדלת, שמא ג'וש או הנהג יפרצו החוצה בפתאומיות ויפילו את האישה המבוגרת. היא רכנה והרימה את התצלום שנשמט מידי הדודה, ואז הרחיקה אותה מעט מהבית ליתר ביטחון. סופי הביטה בתצלום הישן שצבעו חוּם כהה: נראתה בו אישה במדי אחות. בפינה הימנית התחתונה נכתבו המילים אִיפְּר 1914 בדיו לבן. נשימתה של סופי נעתקה - לא היה ספק מיהי האישה המופיעה בתצלום. זו הייתה סקַתַך.

ג'וש נכנס למסדרון האפל, נצמד לקיר וחיכה עד שעיניו יתרגלו לחשכה. שבוע קודם לכן לא היה עולה בדעתו לעשות זאת, אבל שבוע קודם לכן גם לא היה רודף אחרי מסיג גבול שנכנס לבית; הוא היה נוהג בתבונה ומתקשר למשטרה. הוא הושיט את ידו למעמד המטריות שמאחורי הדלת והוציא מקל אחד ממקלות ההליכה של דודתו. המקל אמנם לא משתווה לקְלַרֶנט, אבל הוא ייאלץ להסתפק בו.

ג'וש הטה קלות את ראשו והאזין ללא ניע. לאן הלך הפולש?

קול חריקה בקע מהפרוזדור, וצעיר בחולצה לבנה, עניבה שחורה צרה וחליפה שחורה פשוטה ירד במדרגות בחופזה. כשראה את ג'וש האט האיש, אבל לא נעצר. הוא חייך, אבל חיוכו נראה מאולץ - רק שפתיו זזו. כשהיה קרוב מספיק ראה ג'וש שהוא אסייתי - אולי יפני?

ג'וש התקדם ומקל ההליכה מונף לפניו כמו חרב. "לאן נראה לך שאתה הולך?"

"לידך או דרכך, לא משנה לי," אמר האיש במבטא יפני כבד.

"מה אתה עושה כאן?" תבע ג'וש.

"מחפש מישהי," ענה האיש קצרות.

הפולש ירד במדרגה התחתונה אל המבואה ופנה לצאת מדלת הכניסה, אבל ג'וש חסם אותו במקלו. "לאט לאט! אתה חייב לענות לי קודם."

האיש בחליפה השחורה חטף את המקל מידו של ג'וש ושבר אותו לשניים על הברך. ג'וש התכווץ; זה ודאי מכאיב. האיש השליך את שני השברים על הרצפה. "אני לא חייב לך כלום, אבל למזלך יש לי מצב רוח טוב היום."

לשמע קולו של האיש נסוג ג'וש פתאום. האיש נשמע קר ומחושב כל כך עד שלפתע תהה ג'וש אם הוא בן אנוש. ג'וש עמד בפתח הבית וראה את האיש יורד בקלילות במדרגות. הוא התכוון לפתוח את דלת המכונית ואז שם לב לצמיג האחורי.

סופי חייכה ונענעה מולו את אצבעה. "נראה לי שיש לך פנצ'ר."

ג'וש מיהר לרדת במדרגות והתייצב לצד אחותו ודודתם. "ג'וש," אמרה אגנס ברוגז, "מה הולך פה?" מבעד למשקפיה העבים נראו עיניה האפורות הענקיות.

החלון האחורי במכונית הונמך מעט והאיש היפני פנה אליו, דיבר בבהילות והצביע על הצמיג.

הדלת נפתחה בבת אחת ואישה צעירה יצאה מהמכונית. היא לבשה חולצת משי לבנה וחליפה שחורה מחויטת. ידיה עטו כפפות עור שחורות, ועל גשר אפה הונחו משקפי שמש שחורים, עגולים וקטנים. אך שׂערה האדום הקוצני ועורה החיוור והמנומש הם שהסגירו את זהותה.

"סקַתַך!" קראו ג'וש וסופי בשמחה.

האישה חייכה, ושיני הערפד שלה נחשפו. היא הסירה את משקפי השמש מעיניה הירוקות המבריקות. "בהחלט לא," אמרה בקול צונן. "אני היא איפָה אשת הצללים. ואני רוצה לדעת מה קרה לאחותי התאומה."