ממעמקים

פרק ראשון
קולות מלחמה

היה זה רקיע שחור וענק מתמיד, נקי מירח ומכוכבים, רקיע עצום שכל רגע שלח עננים כבדים יותר ויותר אל גגות הבתים של בֶּנְדִין, והם איימו על המביטים בהם בסימניהם הרעים. כבר ימים וחודשים אני שומע מפי המבוגרים שאסון שלא נודע כמוהו עומד לבוא על כולנו.
"מלחמה," אמרו המבוגרים בחדרי חדרים, "אוי מלחמה!" "אוי־אוי," נלחשו המילים באימה גוברת בפתח בית הכנסת, בבתים, בין קרובים ומכרים שנפגשו ברחובות העיר ואפילו בין נערים וילדים. הנה באה מלחמה גדולה, והמילה האיומה נשמעה כמו שם של מחלה עלומה ומסוכנת, כמו זיכרון מר במשפחה, כמו גזירה משמַים שיש לבקש עליה רחמים — אחרת אין מנוס מפניה.
הפחד והבהלה שהחלו להסתנן אל בתי התושבים עדיין לא השפיעו עלַי ממש. בֶּנְדִין היתה עיר יהודית בדרום פולין, ליד קָטוֹבִיץ', לא הרחק מאוֹשְׁוִויץ, בקרבת הגבול עם גרמניה. עיר של תורה, של בתי ספר וגימנסיות, עיר של תנועות נוער ציוניות ולא ציוניות. משפחתי עברה להתגורר בבֶּנְדִין כשמלאו לי שלוש בערך, ויצאתי ממנה לראשונה כעבור עשר שנים, כדי ללמוד. היה זה זמן קצר לפני שהחלה מלחמת העולם השנייה. להורים היה חשוב שאלמד ואגיע להישגים בישיבת "כתר תורה".
המבוגרים, שידעו לקרוא את האותות המבשרים את הרע מכול באותו סתיו 1939, חיפשו רמזים ונאחזו בעוד ועוד סימנים להרגשתם הרעה, למצוקתם. הם דאגו תדיר, אימצו ילדים קטנים קרוב לגופם, וחשבו אם ניתן לעשות דבר מה, אם לאו. אפילו אני, שכבר למדתי כחצי שנה בישיבת "כתר תורה" בדוֹמְבְּרוֹבָה גוּרְנִיצָ'ה ושקדתי על הבחינות, התבקשתי לחזור הביתה תכף ומיד. הודיעו לי שהחל גיוס כללי במדינה ושהמלחמה כבר בפתח. באותם ימים שקוע הייתי בלימודי, רכון על ספר יומם ולילה ומעצב לאיטי את עולמי הרוחני. עתה נדרש ממני לכבות את הנר ולשוב אל ביתי. הייתי רק בן שלוש־עשרה וחצי ועדיין לא הבנתי באמת את משמעותה של מלחמה, גם לא את המושגים והגורמים המעורבים בה: גרמנים, נאצים, כלבים, כיבוש או גירוש.
סגרתי את ספרי הלימוד, נפרדתי מידידַי, עזבתי את הישיבה וחזרתי לבֶּנְדִין, אל הבית ברחוב גְרוֹבְּלָה, שהיה סמוך מאוד לגשר מעל נהר צַרְנָה פְשָׂמְשָׁה. גם אחי יששכר־דֹב, שכולנו קראנו לו בֶּרְל, נקרא לחזור הביתה מהישיבה בעיר צֶ'נְסְטֵחוֹב, שבה למד. באותם ימים היינו תשעה אחים בבית, מתוך עשרה. אחותנו שרה, שהיתה בוגרת, יצאה לפני המלחמה ללֶמְבֶּרְג יחד עם בני הדודים שלנו, כדי לברוח מהגרמנים שהתקרבו לעירנו. כל האחרים כבר היו בבית ועזרו בפרנסה. רֵייזְל־בֵּיילֶה היתה תופרת מעולה ועבדה בתפירת שמלות אלגנטיות, אחותי פְרִימֶט היתה גננת מבוקשת, והאחים עזרו לאבא במפעל הכובעים שהיה בסלון הבית. אפילו אני, צבי־הרשֶל, החלש מבין האחים, ילד שסבל כל שנותיו מחולשה בברכיו, ילד שקיבל תמיד קצת יותר ביצה מאחרים, יצאתי להביא סחורה ולהחזירה, לקנות חוטים או לקבל הזמנות. פעמים רבות שמעתי את אמא מעמידה תרנגולות לבישול וממלמלת, "זמנים קשים באים עלינו." מדי פעם בפעם נשמעו אזעקות. החשמל דלק פחות ופחות. תרנגולת שבושלה לשבת נחתכה ליותר ויותר מנות. ליד הבשר היו תפוחי אדמה וחמיצה. לפעמים היה נדמה שאמא שׂבעה רק מלהביט בנו. עיניה החומות שקעו והניצוץ שבהן התמעט ככל שחלפו הימים. רק יוסל הקטן קפץ בכיסא כאילו החיים יפים, והשמחה שבעיניו לא עזבה אותו.
חלפו ימים אחדים ופשטה שמועה שהמלחמה בעיצומה. אמרו שהצבא הפולני נסוג מעמדותיו, אך המפקדים הפולנים לא מסכימים להיכנע בקלות לצבא הגרמני. כדי להכביד על ההתקדמות של הצבא הגרמני ציוו הקצינים בצבא הפולני לפוצץ את הגשר של בֶּנְדִין שהיה סמוך לגבול עם גרמניה. ואכן, כבר למחרת היום פוצצו הפולנים את הגשר.
אלפים רבים עזבו את מלאכתם ויצאו מביתם לראות את החדשות במו עיניהם. ילד הייתי וגם אני ביקשתי לחזות במתרחש. יצאתי מביתי והתקרבתי למקום הפיצוץ. עמדתי לא הרחק מהנהר וראיתי איך הגשר מנותץ לאלפי חתיכות, חלקיו טבועים במים הקפואים של סוף הסתיו וחודיו נוגחים בשמים. מחשבות מילאו את ליבי, התרוצצו בתוכי בבהלה. משהו נסדק בי. אולי גם בתוכי גשר התמוטט אל נהר התחושות, התנפץ לאלפי חתיכות ששרטו בתמימותי.
עברו רק שעתיים ובצהרי היום נכנסו הגרמנים לבֶּנְדִין בשירה אדירה, בטנקים ובמטחי יריות. מיד הסתגרנו כולנו בבתים וחיכינו לבאות בחלונות מוגפים, כשאנחנו מוסתרים בשמיכות. עינַי, עינֵי ילד מבוהלות, צפו ברחוב ההומה מבעד לווילון אפרפר שלא הצליח להסתיר את הבהלה שבחוץ. רק שעות ספורות קודם לכן עברתי ברחוב עם סחורה שאבא ביקש ממני למסור לזה מכאן ולהוא משם, וראיתי אנשים עם סלים יוצאים מחנויות מרוקנות בשל החשש ליום המחר. בצהריים כבר הופיע הצבא הגרמני וכבש את העיר ללא קרב ובתרועה גדולה.
היה זה ב־4.9.1939. מאותו היום חוּללו סִדרי החיים שלנו. בשעות החשכה דלקו שני נרות, הרחק מהחלונות המוסתרים; ההורים נמנעו מלרדת לרחוב ורק אנחנו, הילדים, רצנו להביא כל שהיה נחוץ למפעל בבית, כדי לאכול, כדי לִחְיוֹת. מפעם לפעם ירדתי באור היום לרחוב מָאלָכוֹבְסְקָה וראיתי שהגרמנים לא ממש מתייחסים אלינו, הילדים. באותם ימים הכיבוש היה חשוב לגרמנים יותר מכול, אנחנו הילדים לא היינו חשובים להם. היינו שם, והם, רכובים על אופנועיהם, לא העיפו בנו מבט נוסף.
חזרתי הביתה ומצאתי את אבא במפעל הקטן שבסלון הבית, כשהוא עומד על רגליו ומכין את הבדים להכנת כובעים, בעוד השכנים מספרים לו שבסוֹסְנוֹבִיץ', העיר הסמוכה אלינו, הוציאו עשרה יהודים להורג ברחוב אוֹסְטְרוֹבְסְקָה 5, ליד בית הספר, בלי שהיתה לכך סיבה רשמית. "סתם הרגו עשרה צדיקים," אמר לו אחד הקליינטים הטובים שבא לאסוף את הכובעים שהזמין למשפחתו. הוא סיפר לאבא ששמע את הדברים מאיזה סוחר גוי שהגיע במקרה מפּוּגִין, הקרובה לסוֹסְנוֹבִיץ'. כשאמא שמעה אותו מספר על המקרה, נפל הסיר מידיה והיא הזדרזה להרימו כשהיא ממלמלת בדאגה: "זה שום דבר, רק הסיר נפל, לא קרה כלום, הכול בסדר."
למחרת התברר לנו שבין אלה שנורו בלי סיבה, סתם כך, היו גם דודי יוסף־הֶרְבֶּט, אח של אמי, ואחד מבניו.
בבית דיברו על משפחות רבות שהספיקו להימלט לתוך פולין, בעיקר מפחד הקִרְבה לגבול הגרמני. הנמלטים האמינו שזהו מצב זמני שיש לעבור אותו מחוץ לעיר, עד שהדברים יסתדרו איכשהו. כעבור יומיים התברר שהנמלטים הללו הספיקו להתרחק רק עשרים או שלושים קילומטרים מבֶּנְדִין, עד שנתקלו ליד אחד מעיקולי הנהר בכוח הגרמני שלא השתהה ומיד ציווה עליהם לעמוד כשפניהם לנהר. מאות אנשים וילדים קטנים צפו בנהר שהאדים, שעה אחר שעה. "מים אדומים מדם של ילדים חפים מפשע," בכתה פְרוּמְקָה, שכנה מהרחוב הסמוך, שהביאה לאבא חוטי צמר ופשתן בתקווה שיקנה מכל הסוגים.
"לא צריך כל כך הרבה חוטים," אמר לה.
"החורף בא מוקדם," ניסתה לשכנע אותו לקנות בקול רך.
"אנשים יקנו לחם וקמח וסוכר, לא כובעים," פסק וקולו חנוק מעט.
פְרוּמְקָה, שהיתה אשתו הצעירה של בעל חנות הבדים בנימין ברודר, פרצה בבכי. כל משפחתה נמלטה ליער, סיפרה לאמא בדמעות, כל המשפחה יצאה לדרך והם האיצו בה ובבעלה להצטרף אליהם, לברוח מבֶּנְדִין, להזדרז. בעלה סירב לברוח למעמקי פולין. אחיה הבכור כעס עליהם ואמר לה, "בואו מהר לקְרָקוּב, מהר, לפני שיהיה מאוחר... מה אתם ישנים, כולם בורחים מבֶּנְדִין ואתם ישנים?"
היה לי קשה לשמוע את פְרוּמְקָה בוכה על משפחתה שלעולם לא תחזור עוד מהנהר, והיה לי קשה לשמוע את אמא בוכה על אחיה שמת סתם־סתם, וכך הכול הצטבר בי: פחד סמוי, רגשי חרדה, דאגה שהתיישבה בחדרי ליבי. בנפשי החלה התארגנות חשאית: תחושות מצטברות וידיעות קשות שנערמו זו על גבי זו וטיפסו עד לגובה עיני, כשהן מאיימות לבקוע בבכי. אך בינתיים רק הבטתי ושתקתי, ילד־נער מאופק שליבו כמו חלון שנלחם ברוח המאיימת לפרוץ פנימה ולחולל בו מהומה.