בין שלום לשלמות הארץ

הקדמה

ספר זה עוסק בעמדות הציונות הדתית בסוגיות מדיניות וביטחוניות, ובמרכזן המאבק בין יהודים לערבים על ארץ ישראל בשנים 1970-1936. השאלה הערבית עמדה על הפרק עוד מראשיתה של ההתעוררות הציונית, ואולם מאז מאורעות הדמים בשנים 1939-1936 היא נעשתה סלע המחלוקת המרכזי בחברה היהודית בארץ. הסכסוך היהודי־ערבי קשור ומשולב במערכת יחסיה של ישראל עם גורמים בזירה הבין־לאומית המעורבים במישרין או בעקיפין בסכסוך. לפיכך אעסוק בנושא זה בהקשר הרחב יותר של מדיניות החוץ והביטחון של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל.

על הציונות והשאלה הערבית כבר נכתב הרבה, ממגוון נקודות ראייה. בספר זה אמקד את הדיון בעמדותיו של המחנה הדתי הציוני בסוגיה זו. בשנים האחרונות פורסמו מחקרים לא מעטים על עמדות הציונות הדתית בסכסוך היהודי־ערבי. רובם המכריע עוסקים בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, ובעיקר בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים והקמתה של תנועת גוש אמונים. החיבורים המעטים העוסקים בעמדות המפלגות הדתיות בתחום המדיני־ביטחוני בתקופה הנסקרת בספר אינם מעודכנים ואינם מבוססים בעיקרם על חומר ארכיוני שרובו נפתח לעיון רק בשנים האחרונות.¹

הדיון בנושאים הקשורים בסכסוך היהודי־ערבי מעלה שאלות עקרוניות בנוגע לנושאים כמו יחסי ישראל והעמים, סובלנות וזכויות מיעוטים, שימוש בכוח ומוסר לחימה. כיום לא מעט ספרים עוסקים בשאלות אלה בהקשר הציוני והישראלי, ובשנים האחרונות פורסמו גם חיבורים העוסקים בסוגיות אלה מנקודת השקפתה של הציונות הדתית.² בספר אבחן את מגוון הגישות הרווחות במחנה הציוני דתי בשאלות שצוינו למעלה, ואתמקד ביחסי הגומלין שבין התפיסות העקרוניות ובין תהליכים של קביעת מדיניות אופרטיבית. תהליכים אלה, על התמורות שחלו בהם, משקפים את השפעתם של כמה וכמה גורמים שאעסוק בהם בספר, כמו המאפיינים המיוחדים לכל אחד מהעימותים הקשורים בסכסוך היהודי־ערבי, תנאי הרקע לפרוץ העימות והגורמים שהיו מעורבים בקבלת ההחלטות בעניינו.

בספר אעסוק במגוון הגורמים שהשפיעו על עיצוב מדיניותה של הציונות הדתית בסכסוך, ובהם תנועות וארגונים, אמצעי תקשורת ומנהיגים דתיים ופוליטיים, ובעיקר באלה שמעורבותם הייתה בולטת ואפקטיבית במיוחד. בתקופה הנסקרת בספר מילאו מפלגות פוליטיות תפקידים מרכזיים בתהליכים של עיצוב מדיניות בחברה היהודית בארץ ישראל. בחלקה הראשון של תקופה זו ייצגו את הציונות הדתית במישור הפוליטי שתי מפלגות — המזרחי והפועל המזרחי. בבחירות לכנסת השלישית ביולי 1955 התמודדו מפלגות אלה בסיעה פרלמנטרית משותפת — החזית הדתית הלאומית, ובשנת 1956 התאחדו במפלגה הדתית לאומית — המפד״ל.

ההתמודדות בין ההנהגה הפנימית של המפלגה ובין נציגיה במוסדות הממשל תוארה בהרחבה בספרות המחקר על מפלגות וקביעת מדיניות, והיא משתקפת גם במאבקים הפנימיים שהתחוללו במפלגות הציונות הדתית, ובייחוד בגדולה בהן — הפועל המזרחי. האיש שכיהן בתפקידים בכירים בתנועת הציונות הדתית כל התקופה הנדונה בספר הוא חיים משה שפירא. עוד ב-1930 נבחר שפירא לעמוד בראש מפלגת הפועל המזרחי, ולאחר שהתמזגה עם המזרחי ב-1956 הוא עמד בראש המפלגה המאוחדת — המפד״ל — ושימש בתפקיד זה עד פטירתו בשנת 1970. בתקופה זו חלו תמורות במעמדו של שפירא בתוך מפלגתו ובציונות הדתית בכללה, ולאחר הקמת המדינה השפעתו גברה ביותר עד שנעשה לגורם הדומיננטי בקביעת עמדותיה של הציונות הדתית בנושאים של מדיניות חוץ וביטחון.

השפעתו הפוליטית של שפירא חרגה מתחומה של הציונות הדתית. הוא מילא תפקידי מפתח בכמה מן ההכרעות החשובות בתולדות המדינה, והבולטת שבהן — הקמתה של ממשלת האחדות הלאומית לפני מלחמת ששת הימים. אף על פי כן, פועלו נדחק לשוליים של המחקר ההיסטורי והפוליטי בישראל, ותרומתו טרם זכתה למקום הראוי לה אף בספרות המחקר העוסקת בציונות הדתית. ביוגרפיה אחת נכתבה עליו, בידי שבתי דון־יחיא.³ היא מביאה מידע רב וחשוב על תולדות חייו של שפירא, אך אין היא מבוססת על מקורות ארכיוניים שכן אלה לא היו נגישים בעת כתיבתה. נכתבה גם עבודת דוקטור, בידי איילה שיוביץ, וזו עוסקת במכלול פעילותו בתקופה שלפני הקמת המדינה.⁴ יש בה תרומה חשובה למחקר על שפירא ועל תולדות הציונות הדתית, אך היא מתמקדת בפעילותו בתקופת היישוב בתחומים של ארגון מפלגתי ושל דת וחברה וקליטת עלייה, ורק אחד מפרקי העבודה מיוחד לפעילותו המדינית והביטחונית.

בין שלום לשלמות הארץ מתמקד בעמדותיו של שפירא בשל תפקידו המרכזי בעיצוב מדיניותה של הציונות הדתית בתקופה הנסקרת בו.⁵ עם זאת, הוא בוחן גם את מגוון התפיסות העקרוניות בתנועה זו ואת עמדותיהם של גורמים שונים בהנהגתה הרוחנית והפוליטית ובציבור הרחב של תומכיה.

בכתיבת הספר הסתייעתי בספרות המחקר הרחבה העוסקת בנושאים הנוגעים לעניינו, ובכלל זה חיבורים שפרסמתי בבמות שונות.⁶ ואולם רוב הספר הוא פרסום ראשוני שטרם ראה אור במקומות אחרים, וחלקו העובדתי מסתמך בעיקרו על מסמכי ארכיונים ועל מקורות ראשוניים אחרים, כגון עיתונים ודברי הכנסת.

בספר זה אני מבקש להעמיד לבחינה מחודשת כמה מן הדעות המקובלות בנוגע להתפתחויות בציונות הדתית בנושאים של מדיניות חוץ וביטחון, ובייחוד בשאלות הקשורות בסכסוך היהודי־ערבי.

רווחת הדעה שלפני מלחמת ששת הימים הייתה הציונות הדתית עסוקה — ראשה ורובה — בהגנה על האינטרסים של הציבור הדתי ועל מעמד הדת במדינה, ואילו בנושאים אחרים היא התיישרה לפי הקו של שותפתה הבכירה לקואליציה — מפא״י. בהשפעת המלחמה חל מפנה דרמטי באידיאולוגיה ובמדיניות של הציונות הדתית. בעקבות הניצחון הגדול במלחמה וכיבושם של שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה נסחף הציבור הציוני דתי בגל של התלהבות משיחית וחלה תמורה מרחיקה לכת בעמדות המפד״ל. המפלגה החלה להיות פעילה ביותר בתחום המדיני־ביטחוני והעמידה אותו בראש סדר העדיפויות שלה. היא גם זנחה את הקו המדיני המתון שאפיין אותה לפני המלחמה ונעשתה נושאת הדגל של רעיון ארץ ישראל השלמה ומפעל ההתנחלות.⁷

בספר אבקש לפתח ולבסס את הטיעון שהנחות אלו טעונות ביקורת והסתייגות. ראשית, התמורות שחלו בעמדות הדומיננטיות בציונות הדתית לא שיקפו מגמה של שינוי לינארי, ממתינוּת לקיצוניות, אלא סימנו תנודות לשני הכיוונים. לפני הקמת המדינה שללו רובם הגדול של מנהיגי הציונות הדתית וחברי התנועה את ההצעות שהועלו לחלוקת ארץ ישראל, ונימקו זאת בעמידה על עקרון שלמות הארץ. מנגד, באותה תקופה אישים בעלי השפעה בציונות הדתית, והבולט שבהם — שפירא, ביקרו את עמדת חבריהם להנהגה בנושא המדיני וסברו כי בתנאים מסוימים אפשר להשלים עם חלוקת ארץ ישראל כדי לאפשר את הקמתה של מדינה יהודית. ואולם באותה תקופה היו שפירא וחבריו לדעה בעמדת מיעוט במפלגתם ובציונות הדתית בכלל, והם נאלצו לקבל עליהם את דין הרוב בתנועתם.

משקיבלה עצרת האו״ם ב-29 בנובמבר 1947 את החלטת החלוקה, השלימו אִתה מפלגות הציונות הדתית, ובכך הצטרפו בשלב מאוחר לעמדת שפירא. למרות זאת, גם לאחר שהוקמה המדינה תמכו רבים בציבור הציוני דתי ודובריו באמצעי התקשורת בקו המדיני־ביטחוני האקטיביסטי, שמייצגו המובהק היה דוד בן־גוריון. בכך נבדלה גישתם מזו של מנהיג מפלגתם שפירא, שנמנה עם בעלי הקו המדיני המתון ביותר בממשלות ישראל. בכל זאת עלה בידו של שפירא לכוון את מדיניותה של הציונות הדתית על פי גישתו. הדבר התאפשר הודות למעמדו הדומיננטי בתנועה ובזכות התמיכה שקיבל בדרך כלל משריה האחרים של הציונות הדתית בממשלה.

יתר על כן, למפא״י עצמה לא היה קו עקיב ברור ומוסכם בנושאים של מדיניות חוץ וביטחון, והדבר אפשר לעתים לשרי המפד״ל להכריע בחילוקי דעות בממשלה בנושאים אלה. שלא כדעה הרווחת, גישתם של נציגי הציונות הדתית בממשלות ישראל בתחום המדיני והביטחוני לא הייתה על כן בגדר 'היגררות' אחר עמדותיה של מפא״י בתחום זה.

גם ההנחה בדבר השפעתה המכרעת של מלחמת ששת הימים על תהליכי ההקצנה הפוליטית בציבור הציוני דתי טעונה הסתייגות. אכן, המלחמה השפיעה מאוד על התמורות שחלו בגישתם של חוגים רחבים בציונות הדתית בנושא המדיני־ביטחוני, ואולם נקודת המפנה המכרעת הייתה לא המלחמה עצמה. קודם כול, בציבור הציוני דתי הסתמנו נטיות להקצנה פוליטית עוד לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. נוסף על כך, גם לאחר המלחמה לא השתקפו התמורות האלה במדיניותה של המפד״ל.

מכאן שהיה פער ניכר בין נטיות והלכי רוח שרווחו בציבור הרחב של הציונות הדתית ובין המדיניות האופרטיבית שהתוו מנהיגי התנועה, ובראשם שפירא. פער זה היה נעוץ במידה רבה במאפיינים של תהליכי קבלת ההחלטות במפלגות הציונות הדתית. למנהיגות הפוליטית הבכירה של מפלגות אלה היה בדרך כלל מרחב ניכר של חופש פעולה בנושאים של מדיניות חוץ וביטחון. חברי מפלגה מן השורה ואף רבים מפעיליה וחברי מוסדות ההנהגה שלה לא שותפו למעשה בקבלת החלטות בנושאים אלה, והדבר עשוי להסביר את חוסר המעורבות שיוחס למפלגות הציונות הדתית בעניינים שחרגו מסוגיית הדת והמדינה.

בציבור הציוני דתי היו שלא השלימו עם הבלעדיות של ההנהגה הפוליטית בראשות שפירא בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון של התנועה, והם הביעו את תרעומתם על כך במוסדות התנועה ובביטאונים שלה, בייחוד בעיתונה היומי הַצֹּפֶה. ואולם מאז השנים הראשונות למדינה, שאז ביסס שפירא את מעמדו כמנהיגה המוכר של הציונות הדתית, בדרך כלל עלה בידיו להשליט את הקו המדיני שנקט על התנועה שבראשותו. שפירא שמר על מעמדו הדומיננטי בציונות הדתית עד פטירתו בשנת 1970. לפיכך, אף שמלחמת ששת הימים הרחיבה מאוד את שורותיהם של תומכי הקו הנִצי בציונות הדתית, שדגלו בעמידה בלתי מתפשרת על שלמות הארץ — כל עוד עמד שפירא בראש התנועה לא השתקפה גישתם של חוגים אלה במדיניותה האופרטיבית של הציונות הדתית.

הדיון בעמדות הציונות הדתית בתחום המדיני־ביטחוני ובתמורות שחלו בהן מעלה את הצורך בהבחנה שתוקפה יפה גם לעמדותיהם של חוגים אחרים בתחום זה. אפשר להבחין בין שני מישורים עיקריים של מחלוקת ביישוב היהודי ובמדינת ישראל בנושאים מדיניים וביטחוניים:

א. הבדלי השקפה בשאלת הגדרתן של מטרות הציונות והמדינה. הבדלים אלה מתבטאים בעיקרם בפולמוס שבין 'המקסימליסטים', הדוגלים בעקרון שלמות הארץ, ובין אלה הנכונים לוויתורים טריטוריאליים לצורך פתרון הסכסוך הישראלי־ערבי.

ב. חילוקי דעות בנוגע לדרכי המאבק על ארץ ישראל, ובייחוד בשאלת השימוש בכוח. במישור זה התנהל הוויכוח בין 'אקטיביסטים', שתבעו לנקוט מדיניות תקיפה ולוחמנית נגד יריבי המפעל הציוני, היישוב היהודי ומדינת ישראל, ובין מתונים, שתבעו לרסן ככל האפשר את הפעלת הכוח במאבקיה של החברה היהודית נגד הערבים והבריטים.

כפי שנוכל ללמוד מדיוננו בספר זה, לא בהכרח קיים מִתאם בין העמדות בשתי הסוגיות האלה. רבים מאלה שתמכו בעקרון שלמות הארץ והתנגדו להצעות החלוקה שללו בתוקף את פעולות הנקם שביצע אצ״ל נגד הערבים. לאחר שהתקבלה החלטת האו״ם על החלוקה השלימו עמה רובם המכריע של הציונים הדתיים, אך רבים מהם הסתייגו מן הקו המתון שנקט מנהיג התנועה בתחום המדיני־ביטחוני ותבעו לנהוג בתחום זה גישה תקיפה ואקטיביסטית הרבה יותר. חוסר המתאם בין הגישות בשני הנושאים השתקף גם בעמדותיהם של רבים במחנה הציוני דתי בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים. ההבחנה שהועלתה מחזקת את הקושי להציג את התמורות שחלו בעמדות המחנה הציוני דתי בנושאים מדיניים וביטחוניים כשינוי לינארי ממתינות לקיצוניות.

אחת השאלות המרכזיות שאעסוק בהן בספר זה היא עד כמה עמדותיה המדיניות־ביטחוניות של הציונות הדתית משקפות את השפעתם של עקרונות שמקורם בהלכה או במסורת הדתית היהודית. הדיון בשאלה זו מחייב לבחון, ולו בקווים כלליים, גם את עמדותיהם המדיניות של החוגים החרדיים הלא ציוניים.

המחנה הדתי כולו מתייחד מהמפלגות שמחוץ לתחומו בתפיסתו את המסורת הדתית היהודית כמערכת ערכים שמכוונת ומדריכה את מכלול תחומי החיים של הפרט ושל החברה הלאומית. מכאן נובעת תפיסתן המוצהרת של המפלגות הדתיות שעקרונות דתיים צריכים לשמש בסיס לקבלת החלטות גם בנושאים שצביונם אינו דתי מובהק, כמו סוגיות של מדיניות חוץ וביטחון. עמדותיהן של המפלגות הדתיות בתחום המדיני־ביטחוני אכן מושפעות מזיקתן המשותפת למקורות המסורת הדתית היהודית. השפעה זו ניכרת במיוחד בתפיסות העקרוניות המשמשות בסיס לעיצובה של מדיניות מעשית. עם זאת, במישור המעשי, ולעיתים גם במישור העקרוני, מתגלעים חילוקי דעות בין המפלגות ובתוכן, על רקע הבדלים בפרשנות של התפיסות המסורתיות ובדרכי יישומן במציאות הקונקרטית. הבדלים אלה עצמם מושפעים במידה רבה מהערכות שונות של תנאי המציאות ומהתמורות החלות בהם, ועל כך ארחיב את הדיון בפרק הראשון.

 הערות

1. עבודת מוסמך שעוסקת בנושא זה היא: אשבל, 'מפלגות דתיות ומדיניות חוץ'. העבודה מבוססת בעיקרה על עיתונות ועל דברי הכנסת ואינה מבוססת על חומר ארכיוני; רובו לא היה נגיש כשנכתבה.
2. ראו למשל: הולצר, חרב פיפיות בידם. לאחר שהושלמה כתיבתו של ספר זה פורסם ספרו של דרור גרינבלום מגבורת הרוח לקידוש הכוח. גרינבלום מתמקד בשאלות עקרוניות אשר ליחסה של הציונות הדתית להפעלת כוח בשנים 1967-1948. הוא מסתמך בעיקר על מאמרים מהעיתונות הדתית, ובכללם העיתון הַצּוֹפֶה לילדים וביטאונה של תנועת הנוער בני עקיבא זרעים, אך נזקק בכמה עניינים גם לחומר ארכיוני הנוגע לנושא. ספר נוסף שפורסם לאחר השלמת עריכת ספרי הוא ספרם של אבי שגיא ודב שוורץ מראליזם למשיחיות. המחברים עוסקים בו במלחמת ששת הימים ובתוצאותיה, מתמקדים בשאלת השפעתה של המלחמה על תמורות שחלו בציונות הדתית בשלבים מאוחרים יותר ומרבים להשתמש בכלים ובמושגים השאובים מן התחום של חקר הפילוסופיה.
3. דניאל, השר חיים משה שפירא. ש. דניאל הוא הכינוי הספרותי של שבתי דון־יחיא (דודו של מחבר הספר). הוא שימש עורך הַצֹּפֶה, עיתונה היומי של תנועת המזרחי והמפד״ל (על מאמריו בעיתון זה הוא חתם בדרך כלל בכינוי 'שי״ן').
4. שיוביץ, 'פעילותו הציבורית והלאומית של חיים משה שפירא'.
5. דיון כללי במנהיגותו ובמדיניותו של שפירא, שקטעים ממנו משולבים בספר זה, ובייחוד בפרק הסיכום והמסקנות שלו, מצוי במאמרי: דון־יחיא, 'מנהיגות ומדיניות בציונות הדתית'.
6. הפרק השלישי בספר מבוסס בחלקו הגדול על קטעים נרחבים מתוך מאמר שפרסמתי בכתב העת הציונות: דון־יחיא, 'דת וטרור פוליטי'.
7. לדעתם של שגיא ושוורץ, למלחמת ששת הימים היו השפעות מהפכניות על הציונות הדתית. השפעות אלה חרגו הרבה מן התחום המדיני ובאו לידי גילוי במכלול דפוסי החשיבה ואורחות החיים של אלה שהשתייכו לתנועה זו, ובכללם העמדות כלפי סמכותם של רבנים והורים ואף היחס לגוף וליחסים בין המינים. ראו שגיא ושוורץ, מראליזם למשיחיות, עמ' 161-117.