אוניות געגועיי

צלב־הקרס בדרכון
 

אמי ז"ל, שהלכה לעולמה בשנת 2004, לא הייתה גיבורה גדולה. אדרבא, היא אפילו הייתה די חששנית, שלא לומר ירֵאה מכל דבר. ואף על פי כן, בעל כורחה ומכורח נסיבות חייה, נאלצה לבצע כמה מעשים אמיצים ממש. לאחר פטירתה התאספנו וקראנו את מסמכי חייה. בדרכון הבריטי הישן שלה, עטור האריה הנוראי והסוס חד־הקרן המופלא, מצאנו להפתעתנו שתי החתמות מעבר של הנשר הנאצי וצלב־הקרס הנתעב, אחוז בטפריו. הילדים התפלאו מאוד, ולי, כמי שזכה לשמוע מפיה ממש, לא הייתה ברירה ונאלצתי לספר. ההחתמות היו משנת 1936 ומשנת 1937, כשהחיה הנאצית כבר החלה להשתולל ולטרוף יהודים, קומוניסטים, ושאר מתנגדי משטר בהיקפים גדולים וכך הפך המסע היפה ביותר בחיי הוריי, מעין מסע כלולות מתאחר, מפלשתינה־א"י אל 'הגולה', לביקור משפחתי ממלכתי, המלווה בהרפתקה ובמתח, ואפילו בסכנה ממשית.

לאחר נישואיהם ובטרם כרעו תחת משא גידול הילדים, נסעו שני הצעירים המקסימים הללו לבקר את בית אביה ואת בית אביו, באירופה המשחירה והולכת. בסתיו 1936 - פשוט מפחיד לחשוב מה קרה אז בעולם - הם יצאו, כנתיני הוד מלכותו מלך האימפריה הבריטית, מחיפה למרסיי, שם עלו על רכבת ונסעו לבריסל האדישה, לבקר את סבי וסבתי מצד אמי. סבא היה סוחר עשיר וערך להם ביקור פינוקים אותו לא שכחו כל ימי חייהם. בסתיו המאוחר הם המשיכו במסעם לפולין השסועה והקרועה, האנטישמית להחריד, זו שבטרם מלחמה ושואה. אבל איך מגיעים מבריסל ברכבת לוורשה - מבלי לחצות את ברלין, בירת מלכות הרשע? לא, לא הייתה להם כל אפשרות אחרת: הם היו חייבים לחצות את ברלין ברכבת המהירה, על שלוש תחנותיה הגדולות.

וכך, עם השלג הראשון, הם יושבים בתחנת הרכבת המהירה בברלין, רועדים מקור ומפחד, ומתחממים רק מקומץ הניירות הכחולים: הדרכון הבריטי, שבתוכו מוטבע הנשר הנאצי הנורא עם צלב־הקרס. אבל הם גם קודחים ממתח והתרגשות, כי בפני אמא עמדה משימה מיוחדת שעליה להשלים. משימה שבעטיה נכתבות שורות אלה. היא התחייבה בפני חברי מזכירות הקיבוץ להעביר שקית עור קטנה, בהיחבא ובחשאי, לידיה של אשה גרמנייה קטנה ומצומקת - אמו הקומוניסטית של חבר הקיבוץ מגרמניה, נקרא לו הַנְס, שנפטר במפתיע לפני נסיעת הוריי. הוא חלה בקדחת שחור־השתן - עוד אחת מהחולירות שפקדו את מייבשי הביצות של וואדי חווארית, עמק חפר ועין החורש. הוא הובהל עם חברים נוספים לבית החולים האיטלקי בחיפה. הם הבריאו ושבו לקיבוץ והוא מת ממחלתו, גווע בידיהן של הנזירות הרחומות שלמרגלות הכרמל.

הַנְס הגיע בגפו לקיבוץ בשנת 1935, עם פליטים וחלוצים נוספים מגרמניה. הוא היה מבוגר מחברי הקיבוץ. איש בודד ותימהוני, שהיה מסור לכלבו החום הגדול, ומכור לפולחן עישון המקטרת. כשפשטה השמועה בחצר על נסיעת הוריי, זימן אליו המזכיר את אמא ואבא, מסר להם בסודי סודות שקית עור קטנה, והשׁביע אותם למסור אותה לידי אמו של הַנְס בתחנת ברלין מרכז. היא הייתה קומוניסטית נרדפת, שאיבדה את בעלה בעינויי הגסטפו. הם שלחו את הַנְס לפלשתינה־א"י, להזדהות עם גורלם של היהודים המגורשים. הַנְס היה מכור לעישון המקטרת. הייתה לו מערכת מיוחדת של כלי־פיטום: מדחס קטן לטבק, כפית מתקפלת, מחורר זעיר וסכין זעירה. כל שעותיו הפנויות היה מפטם את מקטרתו וּמְפַפֶּה בה. החברים זכרו אותו מהלך בשדות המשק, מחבב את כלבו ומעשן את הטבק המשובח שבמקטרתו.

אבא היה רגשן ידוע ורתחן מפורסם, והיה חשש שמא יתפרץ על הַקָּרַָר הנאצי בעת ביקורת הקרונות, בשעת החניה בברלין, ויסגיר את שליחותם הסודית. לכן הוסכם ביניהם שאמא היא שתישא את המשא על כתפיה. המזכיר בקיבוץ אמר להם, שביום זה וזה, בשעה זו וזו, בשעת החניה של הרכבת בברלין־מרכז, ישמעו שלוש דפיקות על חלון התא שלהם. אמא התחייבה לפתוח את שמשת החלון, לא להסיט את הווילון, לשלוח את ידה ולהשליך את השקית. והמזכיר אמר: בדיוק כך תעשו, ואל תביטו לאחור, מחשש עין נאצית רעה. הוריי המקסימים והתמימים הבטיחו שהכול ייעשה כמוסכם, ואמו של הַנְס תקבל את חפציו האחרונים. את הכלב אי אפשר היה להסיע לברלין. אחד מחברי הקיבוץ אימץ אותו, אבל כעבור זמן קצר מת הכלב מרוב הצער.

הביקור אצל סבתי וסבי בבריסל היה נהדר והצליח מעבר לכל הציפיות וכשהגיע הזמן רכשו מתנות יקרות למשפחת אבי הדלה שהתגוררה בעיר סוּבַלְק שבצפון מזרח פולין ויצאו ברכבת המהירה מבריסל לוורשה דרך ברלין. היו אלה ממש הימים האחרונים של שנת 1936, שבוע חג המולד, ואמא זכרה שנים רבות את קישוטי החג הנוצריים שמילאו את הרכבת. אבל הדריכות והמתח לקראת השלמת המשימה הסודית לא הניחו להם למצות את תענוגות המסע.

ואז עצרה הרכבת, הַקָּרָרִים חלפו בין התאים לביקורת והחתימו את דרכוניהם של הוריי בחותמת הנשר הנאצי יימ"ש. הם לא יצאו מתאם, גם בשל החשש מפגיעה וגם בשל הבטחתם. זמן העצירה חלף, הרכבת כבר עשתה הכנות ליציאה מהתחנה, ואז, לגמרי במפתיע, נשמעו הנקישות החלושות בחלון. אמא החווירה, אבל קמה בנחישות, פתחה את החלון, השליכה את שקית העור הרכה של הַנְס, אבל לא יכלה להתאפק והציצה אל הרציף. לימים אמרה לי שראתה דמות קטנטונת של אשה, עטופה במעיל שחור וגדול, מתרחקת במהירות מהרציף והיא זכרה שנפלה מאושרת בזרועותיו של אבא, שנזף בה כדרכו: אי אי אשת לוט שכמותך! לא יכולת להתאפק?