התמורה הגדולה

פרק ראשון
מאה שנים של שלום

הציוויליזציה של המאה התשע־עשרה קרסה. ספר זה דן במקורותיה הפוליטיים והכלכליים של אותה קריסה, ובתמורה הגדולה שהתחוללה בעקבותיה.

הציוויליזציה של המאה התשע־עשרה נשענה על ארבעה מוסדות. הראשון הוא מאזן הכוחות, שבמשך מאה שנים מנע את התפרצותה של מלחמה ארוכה והרסנית בין המעצמות הגדולות; השני הוא תקן הזהב הבינלאומי, שסימל ארגון ייחודי של הכלכלה העולמית; השלישי הוא השוק המווסת את עצמו, שהביא לידי רווחה חומרית שמעולם לא הייתה כמוה; והרביעי הוא המדינה הליברלית. אפשר לחלק את ארבעת המוסדות האלה לשני סוגים: שניים כלכליים, ושניים פוליטיים. אפשר גם לחלקם באופן אחר: שניים לאומיים, ושניים בינלאומיים. המוסדות הללו, בינם לבין עצמם, הם שקבעו את קווי המתאר האופייניים של תולדות הציוויליזציה שלנו. מארבעת המוסדות הללו, תקן הזהב התברר כמוסד המכריע. נפילתו הייתה הסיבה הקרובה ביותר להתרחשות האסון. עד שהוא נכשל, רוב המוסדות האחרים כבר הוקרבו לשווא בניסיון להצילו.

אבל היסוד והמסד של המערכת היה השוק המווסת את עצמו. הוא היה החידוש שהצמיח ציוויליזציה ספציפית. תקן הזהב לא היה אלא ניסיון להרחיב את מערכת השוק הלאומית ולהחילה על השדה הגלובלי; ומאזן הכוחות הבינלאומי היה מבנה־על שהוקם על בסיס תקן הזהב, ובמידה מסוימת פעל באמצעותו. המדינה הליברלית עצמה נוצרה על ידי השוק המווסת את עצמו. המפתח למערכת המוסדית שהתקיימה במאה התשע־עשרה היה טמון בחוקים השולטים בכלכלת השוק.

על פי התזה שלנו, רעיון השוק המכוון את עצמו היה בגדר אוטופיה גמורה. מוסד כזה לא היה יכול להתקיים לאורך זמן בלי להחריב את המהות האנושית והטבעית של החברה; הוא היה הורס את האדם הרס פיזי, והופך את סביבתו למדבר שממה. החברה הייתה חייבת אפוא לנקוט צעדים כדי להגן על עצמה, אבל כל צעד שננקט פגע בוויסות העצמי של השוק, הפריע לחיים התעשייתיים, וכך סיכן את החברה בדרך אחרת. הדילמה הזאת היא שאילצה את מערכת השוק להתפתח בכיוון מוגדר, ובסופו של דבר שיבשה את הארגון החברתי שהתבסס עליה.

הסבר כזה לאחד המשברים העמוקים בתולדות האדם נראה בהכרח פשוט מדי. אין דבר שנשמע אווילי יותר מן הניסיון לצמצם ציוויליזציה שלמה — על מהותה ועל האתוס שלה — למספר קבוע של מוסדות, לבחור באחד מהם ולומר שהוא המוסד הבסיסי, ואחר כך לטעון שהציוויליזציה עומדת לפני הרס עצמי בלתי נמנע בגלל תכונה טכנית כלשהי של ארגונה הכלכלי. ציוויליזציות, כמו החיים עצמם, צומחות מתוך אינטרקציה בין מספר רב של גורמים בלתי תלויים, שבאופן עקרוני אין אפשרות לצמצמם למוסדות מוגדרים. הניסיון להתחקות על המנגנון המוסדי שגרם לנפילתה של ציוויליזציה עשוי להיראות כמשימה חסרת תוחלת. ובכל זאת, זו המשימה שקיבלנו על עצמנו. בעשותנו כך, אנו מתמקדים בכוונה תחילה בייחודיות הקיצונית של הנושא הנדון. שכן הציוויליזציה של המאה התשע־עשרה התייחדה בדיוק בעובדה שבמוקדה עמד מנגנון מוסדי מוגדר.

הסבר שאינו מתייחס לפתאומיות שבה התרחש המהפך אינו יכול להיות מספק. נראה כאילו כוחות השינוי היו כלואים במשך מאה שנים, ואז פרץ לפתע מבול של אירועים ושטף את האנושות. על תמורה חברתית חובקת עולם נוספו מלחמות מסוג חדש לגמרי, שבמהלכן מדינות רבות קרסו, ומתוך נהרות הדם עלו קווי המתאר של אימפריות חדשות. אך האלימות השטנית הזאת רק ניצבת מעל, בעוד שמתחת רחש זרם מהיר וחרישי של שינוי שבלע את העבר בלי להשאיר אפילו אדוות על פני המים. ניתוח מושכל של הקטסטרופה חייב להסביר הן את הסערה האלימה הן את ההתפוררות החרישית.

חיבורנו אינו מחקר היסטורי; איננו חותרים להציג רצף משכנע של אירועים מיוחדים, אלא להסביר את מגמת האירועים במונחים של מוסדות אנושיים. נרשה לעצמנו להתעכב על התרחשויות מהעבר רק כדי לשפוך אור על ענייני ההווה; נערוך ניתוחים מפורטים של תקופות בעלות חשיבות מכרעת ונתעלם כמעט לחלוטין מפרקי הזמן שביניהן; נפלוש לשטחיהם של כמה תחומי ידע כדי להשיג מטרה אחת ויחידה זו.

תחילה נדון בקריסת המערכת הבינלאומית. ננסה להראות שמאזן הכוחות לא היה יכול להבטיח שלום לאחר שהכלכלה העולמית שהוא נשען עליה כשלה. הדבר מסביר את הפתאומיות שבה התרחש השבר, את המהירות הבלתי נתפסת של ההתפרקות. אך גם אם הציוויליזציה שלנו קרסה בעת ובעונה אחת עם הכלכלה העולמית, כישלון הכלכלה העולמית בוודאי לא היה הסיבה לקריסתה. את מקורות הקריסה אפשר לאתר יותר ממאה שנים קודם לכן, במהפך החברתי והטכנולוגי שהצמיח את רעיון השוק המווסת את עצמו במערב אירופה. ההרפתקה הזאת הגיעה לקיצה בימינו; אנו נמצאים בסיומו של שלב מובחן בתולדות הציוויליזציה התעשייתית.

בחלקו האחרון של הספר נדון במנגנון ששלט בשינוי החברתי והלאומי בזמננו. נדון גם במצב האנושי. באופן כללי, אנו מאמינים שיש להגדיר את מצבו הנוכחי של האדם במונחי המקורות המוסדיים של המשבר.

המאה התשע־עשרה הציגה תופעה שלא הייתה כמותה בתולדות הציוויליזציה המערבית, כלומר מאה שנות שלום, מ-1815 עד 1914. למעט מלחמת קרים — אירוע קולוניאלי במידה רבה — משך הזמן שבו אנגליה, צרפת, פרוסיה, אוסטריה, איטליה ורוסיה היו שרויות במלחמה זו עם זו הסתכם ב-18 חודשים. חישוב הנתונים המקבילים בשתי המאות שקדמו למאה התשע־עשרה מעלה ממוצע של שישים עד שבעים שנה של מלחמות גדולות בכל אחת מהן. אפילו מלחמת פרוסיה־צרפת בשנים 1870-1871, שהייתה האכזרית ביותר בכל העימותים שהתלקחו במאה התשע־עשרה, הסתיימה כעבור פחות משנה, והמדינה המובסת הייתה מסוגלת לשלם למנצחת סכום פיצויים חסר תקדים בלי שהדבר יערער באופן כלשהו את המטבעות הנוגעים בדבר.

את הצלחתה של מדיניות השלום הפרגמטית בוודאי אין לתלות בהיעדר סיבות כבדות משקל לסכסוכים. המפגן הפייסני הזה היה מלווה בשינויים כמעט בלתי פוסקים בתנאים הפנימיים והחיצוניים ששררו בקרב אומות רבות עוצמה ואימפריות גדולות. לאורך המחצית הראשונה של המאה, מלחמות אזרחים והתערבויות מהפכניות ואנטי־מהפכניות היו עניין שבשגרה. בספרד, מאה אלף לוחמים בפיקודו של הדוכס מאנגולם (Duc dʼAngoulême) הסתערו על קָדיס; בהונגריה, מהפכת המדיארים איימה להביס בקרב מאורגן את הקיסר עצמו, והיא דוכאה רק בידי צבא רוסיה שנלחם על אדמת הונגריה. התערבויות מזוינות במדינות גרמניה, בבלגיה, בפולין, בשווייץ, בדנמרק ובוונציה הבליטו את נוכחותה החובקת־כול של ״הברית הקדושה". במחצית השנייה של המאה שוחררו כוחות הקִדמה: האימפריה העות'מאנית, המצרית והשריפית התפרקו או בותרו לחלקים; צבאות שפלשו לסין אילצו אותה לפתוח את שעריה לזרים, ויבשת אפריקה חולקה כשלל בין האימפריות. בד בבד, שתי מעצמות, ארצות הברית ורוסיה, צמחו למעמד של מעצמות עולמיות. בגרמניה ובאיטליה הושג איחוד לאומי; בלגיה, יוון, רומניה, בולגריה, סרביה והונגריה זכו, או זכו מחדש, במעמד של מדינות ריבוניות על מפת אירופה. סדרה של מלחמות גלויות, כמעט בלתי פוסקות, ליוותה את מצעדה של הציוויליזציה התעשייתית אל תוך תחומיהם של תרבויות ארכאיות ועמים פרימיטיביים. הכיבושים הצבאיים של רוסיה במרכז אסיה, המלחמות הרבות מספור של אנגליה בהודו ובאפריקה, ההרפתקאות של צרפת במצרים, באלג'יריה, בתוניסיה, בסוריה, במדגסקר, בהודו־סין ובסיאם — כל אלה עוררו סוגיות בין־מעצמתיות שבדרך כלל יכולות להיות מוכרעות רק באמצעות שימוש בכוח. עם זאת, כל הסכסוכים הללו היו מקומיים, ומקרים רבים אחרים שבהם היה פתח להיווצרות שינוי אלים טופלו באמצעות פעולה משותפת, או על ידי פשרה שהושגה בעזרת המעצמות. השיטות היו שונות, אך התוצאה הייתה זהה. במחצית הראשונה של המאה נאסר כינונו של ממשל חוקתי ו"הברית הקדושה" דיכאה את החופש בשם השלום, ואילו במחצית השנייה — שוב בשם השלום — בנקאים, הפועלים ממניעים עסקיים, כפו על רודנים אלימים לכונן חוקות. הנה כי כן, בכל מיני צורות ובשם אידיאולוגיות משתנות תדיר — לעיתים בשם הקִדמה והחופש, לעיתים בסמכות הכתר והמזבח, לעיתים בחסדי הבורסה לניירות ערך ופנקס ההמחאות, לעיתים על ידי שחיתות ותשלומי שוחד, לעיתים בעזרת טיעונים מוסריים ובשם הנאורות, לעיתים באמצעות ספינות מלחמה וכידונים — תמיד הושגה אותה התוצאה עצמה: השלום נשמר.

המופע הכמעט פלאי הזה הושג בזכות פעולתו של מאזן הכוחות, שבמקרה זה הביא לתוצאה שאינה אופיינית לו כלל ועיקר. מטבעו, המאזן הזה מוביל לתוצאה שונה לחלוטין, כלומר להמשך קיומן של יחידות הכוח המעורבות בו. למעשה, הנחת המוצא שלו היא ששלוש יחידות או יותר המסוגלות להפעיל כוח יתנהגו תמיד באופן שיגרום ליחידות החלשות יותר להתאגד כנגד כל עלייה בכוחה של היחידה החזקה ביותר. לכל אורך ההיסטוריה, מאזן הכוחות דאג למדינות שהיה עליו לשמר את עצמאותן. אבל הוא השיג את המטרה הזאת רק באמצעות מלחמות מתמשכות בין צדדים מתחלפים. דוגמה לכך היא יוון העתיקה או ערי המדינה של צפון איטליה: מלחמות בין קבוצות משתנות של לוחמים שימרו את עצמאותן של מדינות אלו למשך פרקי זמן ארוכים. פעולתו של אותו עיקרון עצמו הגֵנה במשך יותר ממאתיים שנה על ריבונותן של המדינות שהרכיבו את מפת אירופה בזמן הסכמי מינסטר וּוסטפָליה (1648). כעבור 65 שנה, כאשר הצדדים חתמו על הסכם אוּטרכט והצהירו רשמית על כוונתם לציית לעיקרון הזה, הם הפכו אותו למערכת, וכך ייסדו ערבויות הדדיות להישרדותם של החזקים והחלשים כאחד באמצעות מלחמה. העובדה שבמאה התשע־עשרה אותו מנגנון הוביל לשלום דווקא, ולא למלחמה, היא סוגיה המציבה אתגר להיסטוריונים.

אנו טוענים שהגורם החשוב והחדש לחלוטין שנכנס לזירה הוא היווצרותו של אינטרס חזק לשלום. באופן מסורתי, אינטרס כזה נתפס כדבר הנמצא מחוץ לתחומה של המערכת הבין־מדינית. השלום, ואיתו האמנויות והאוּמנויות, נתפסו כקישוטים בלבד לחיים עצמם. הכנסייה יכלה להתפלל לשלום כמו שהתפללה לשפע של יבול, אך למרות זאת, בתחום הפעולה המדינית היא צידדה בהתערבות צבאית; והממשלות הכפיפו את השלום לביטחון ולריבונות, דהיינו לשאיפות שאי־אפשר להשיגן אלא על ידי שימוש בכלים האולטימטיביים. דבר לא נתפס כמזיק לקהילה יותר מהתארגנות פנימית למען אינטרס השלום. אפילו בתקופה מאוחרת, במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה, ז'אן־ז'אק רוסו האשים את בעלי המלאכה בהיעדר פטריוטיות משום שנחשדו בהעדפת השלום על פני החירות.

אחרי 1815 ניכר שינוי פתאומי ומוחלט. ההשלכות של המהפכה הצרפתית חיזקו את הגל הגואה של המהפכה התעשייתית באמצעות כינונו של השקט בעסקים כאינטרס אוניברסלי. מֵטרניך הצהיר שאנשי אירופה רוצים שלום, ולא חופש. גנץ (Gentz) כינה את הפטריוטים ״הברברים החדשים". הכנסייה והמלוכה החלו בפירוק הלאומיות של אירופה. את התמיכה בטיעוניהן סיפקו אכזריותן של צורות הלחימה שרווחו באותה העת, והערך הגובר שיוחס לשלום בכלכלות שזה עתה החלו להתפתח.

נושאי הדגל של ״אינטרס השלום" החדש היו, כתמיד, מי שיצאו נשכרים ממנו ביותר, כלומר קרטל המלכים והפיאודלים, שגל הפטריוטיזם המהפכני ששטף את היבשת איים על המעמד שירשו מאבותיהם. כך, במשך כשליש מאה, ״הברית הקדושה" סיפקה את כוח הדיכוי ואת הדחף האידיאולוגי לנקוט מדיניות שלום אקטיבית; צבאותיה עברו לאורכה ולרוחבה של אירופה, דיכאו מיעוטים והכניעו קבוצות רוב. מ-1846 עד 1871 בערך — ״אחד מרבעי המאה המבולבלים והעמוסים בתולדות אירופה"⁵ — כאשר כוחה הדועך של הריאקציה פגש את כוחו העולה של התיעוש, היה קשה יותר לכונן שלום. ברבע המאה שלאחר מלחמת צרפת־פרוסיה שבה ועלתה קרנו של אינטרס השלום, ונציגתו הייתה ישות חדשה ורבת עוצמה, ״הקונצרט האירופי" (The Concert of Europe).

5. R. J. Sontag, European Diplomatic History, 1871-1932, New York 1933

אולם אינטרסים, כמו כוונות, נותרים אפלטוניים אם אין מתרגמים אותם למדיניות בעזרת כלים חברתיים. לכאורה, כלים אלו לא היו בנמצא; בסופו של דבר, גם ״הברית הקדושה" וגם ״הקונצרט האירופי" היו מִקבצים של מדינות עצמאיות וריבוניות, ולפיכך הם היו כפופים למאזן הכוחות ולמנגנון המלחמה שלו. כיצד אפוא נשמר השלום?

אכן, כל מאזן כוחות נוטה למנוע מלחמות הפורצות עקב ניסיונה של אומה מסוימת לשנות את הסטטוס קוו, בלי שיש לה היכולת לחזות מראש את ההיערכות המחודשת של המעצמות בעקבות ניסיון זה. היו לכך כמה דוגמאות: ביסמרק הורה לבטל את מסע התעמולה בעיתונות נגד צרפת ב-1875, עקב התערבותן של רוסיה ובריטניה (הסיוע של אוסטריה לצרפת היה מובן מאליו). בפעם הזאת ״הקונצרט האירופי" פעל נגד גרמניה, וזו מצאה עצמה מבודדת; בשנים 1877-1878 גרמניה לא הצליחה למנוע מלחמה בין רוסיה לתורכיה, אך עלה בידה להותיר אותה ברמה המקומית על ידי מתן גיבוי למורת הרוח שהביעה אנגליה מהתקדמותה של רוסיה לעבר הדרדנלים. גרמניה ואנגליה תמכו בתורכיה נגד רוסיה — וכך הצילו את השלום. בקונגרס ברלין הושקה תוכנית ארוכת טווח שנועדה לסיים את שליטתה של האימפריה העות'מאנית בטריטוריות אירופיות; הדבר מנע מלחמות בין המעצמות הגדולות, על אף כל השינויים בסטטוס קוו שחלו בהמשך, שכן הצדדים המעורבים יכלו לדעת מראש אילו כוחות הם יפגשו בשדה הקרב. בכל המקרים האלה השלום היה תוצאת לוואי מבורכת של מאזן הכוחות.

מלחמות נמנעו לעיתים גם באמצעות סילוק מכוון של הסיבות להן, כאשר הדבר נגע אך ורק לגורלן של מעצמות קטנות. עמים קטנים נבלמו, ונמנע מהם לערער את הסטטוס קוו בכל דרך שעלולה לעודד התפרצות מלחמה. הפלישה של הולנד לבלגיה ב-1831 הובילה בסופו של דבר להפיכתה של הולנד למדינה ניטרלית; ב-1855 נוטרלה נורווגיה; ב-1867 הולנד מכרה את לוקסמבורג לצרפת. גרמניה מחתה ולוקסמבורג הפכה ניטרלית; ב-1856 שלמותה של האימפריה העות'מאנית הוכרזה חיונית לשיווי המשקל באירופה, ו"הקונצרט האירופי" עשה מאמץ לשמר אותה. אחרי 1878, כשדווקא התפרקותה של האימפריה העות'מאנית נראתה חיונית לשמירת שיווי המשקל הזה, חלוקתה התאפשרה באופן מסודר לא פחות, אף שבשני המקרים ההחלטה הייתה כרוכה בקיומם של כמה עמים קטנים; דנמרק בין 1852 ל-1863, ומדינות גרמניה בין 1851 ל-1856, איימו גם הן להפר את האיזון. בכל פעם המעצמות הגדולות כפו על המדינות הקטנות לציית. בכל המקרים האלה, המעצמות ניצלו את חופש הפעולה שהמערכת העניקה להן כדי להשיג אינטרס משותף — שבמקרה היה אינטרס השלום.

אבל יש מרחק רב בין מניעת מלחמות מפעם לפעם — אם באמצעות הבהרה של מצב הכוחות בזמן המתאים ואם באמצעות כפייה על המדינות הקטנות — ובין כובד משקלן של ״מאה שנים של שלום". לערעור שיווי המשקל הבינלאומי עשויות להיות אינספור סיבות — מרומן אהבים מלכותי ועד הצטברות סחף בשפך הנהר, וממחלוקת תיאולוגית ועד המצאה טכנולוגית. עצם העלייה, או לחלופין הירידה, בעושר ובאוכלוסייה מעוררות כוחות פוליטיים ומתניעות אותם; והאיזון החיצוני לעולם ישקף את האיזון הפנימי. ואולם, אפילו מערכת מאורגנת של מאזן כוחות מסוגלת להבטיח שלום ללא איום תמידי במלחמה רק אם היא מצליחה לפעול ישירות על הגורמים הפנימיים, ולמנוע את חוסר האיזון מלכתחילה. מרגע שחוסר האיזון צובר תנופה, רק כוח יכול לתקן אותו. ידוע לכול שכדי להבטיח שלום צריך למנוע את הסיבות למלחמה; אבל לא תמיד מובן שכדי לעשות זאת יש להתחקות על מקור הנביעה של זרם החיים.

״הברית הקדושה" הצליחה להשיג זאת בעזרת כלים ייחודיים שעמדו לרשותה. מלכי אירופה והאריסטוקרטיה שלה יצרו בינם לבין עצמם משפחה מורחבת בינלאומית; והכנסייה הקתולית העניקה להם שירות ציבורי בהתנדבות, מהשלב הגבוה ביותר ועד לשלב הנמוך ביותר בסולם החברתי של דרום אירופה ומרכזה. ההיררכיות האלה של ייחוס וחסד התמזגו לכדי כלי שלטוני מקומי יעיל, שבתוספת כוח היה בו כדי להבטיח את השלום ביבשת. אך ״הקונצרט האירופי", שבא אחריה, היה חסר הן את הזרועות הפיאודליות הן את הזרועות הכנסייתיות. במיטבו הוא היה פדרציה רופפת, שלכידותה אינה משתווה למלאכת המחשבת של מטרניך. את המעצמות היה אפשר לכנס למפגש רק לעיתים רחוקות, והקנאה והתחרות ביניהן שימשו כר פורה לתככים, לזרמי־נגד ולתחבולות דיפלומטיות; פעולה צבאית משותפת נעשתה נדירה. ואף על פי כן, את הדבר ש"הברית הקדושה", על אחדות המחשבה והמטרה שלה, יכלה להשיג באירופה רק בעזרת התערבויות צבאיות תכופות, אותה ישות מעורפלת שנקראה ״הקונצרט האירופי" הצליחה להשיג — בקנה מידה עולמי — בעזרת כוח דיכוי מועט הרבה יותר, שנעשה בו שימוש לעיתים רחוקות הרבה יותר. כדי להסביר את ההישג המפעים הזה עלינו לחפש, בתוך המערך החדש שנוצר, מכשירים חברתיים נסתרים ובעלי עוצמה, שיכלו למלא את תפקידן של השושלות ושל הבישופות שפעלו במערך הישן, ולהפוך את אינטרס השלום למעשי. הגורם האנונימי הזה היה, כך אנו טוענים, הממון הבינלאומי (haute finance).

עד כה לא נערכה חקירה מקיפה של טבעה של הבנקאות העולמית במאה התשע־עשרה; גם היום, המוסד המסתורי הזה מתבחן אך בקושי מתוך תעתועי המיתולוגיה הכלכלית־פוליטית.⁶ אחדים טענו שהיא לא הייתה אלא כלי בידי ממשלות; אחרים טענו שהממשלות שימשו כלי לסיפוק רעבונה לרווחים שאינו יודע שובע; היו שטענו שהיא זרעה ריב ומדון בעולם; והיו שטענו שהיא נשאה בכנפיה קוסמופוליטיוּת נשית שהחלישה את כוחם של לאומים רבי און. איש מהם לא טעה לגמרי. הממון הבינלאומי, מוסד יחיד במינו, ייחודי לשליש האחרון של המאה התשע־עשרה ולשליש הראשון של המאה העשרים, היה החוליה העיקרית שקישרה בין הארגון המדיני ובין הארגון הכלכלי של העולם. הוא סיפק את הכלים לקיומה של מערכת שלום בינלאומית — מערכת שהחלה לפעול בעזרת המעצמות, אך שהמעצמות עצמן לא יכלו לייסד או לקיים אותה. ״הקונצרט האירופי" פעל רק לסירוגין, ולעומתו המערכת הפיננסית פעלה כסוכנות קבועה בעלת אופי גמיש מאוד. היא לא הייתה תלויה בשום ממשלה, אף לא החזקה ביותר, אך קיימה קשרים קרובים עם כולן; היא לא הייתה תלויה בבנקים המרכזיים, אף לא בבנק המרכזי של אנגליה (Bank of England), אך קיימה איתם קשרים הדוקים. היה מגע אינטימי בין כסף לדיפלומטיה: אף אחד מהם לא תכנן תוכניות ארוכות טווח, לא תוכניות שלום ולא תוכניות מלחמה, בלי להבטיח את הרצון הטוב של האחר. עם זאת, סוד ההצלחה בשמירת השלום הכללי היה טמון ללא ספק במעמד, בארגון ובשיטות הפעולה של הממון הבינלאומי.

6. H. Feis, Europe, the Worldʼs Banker, 1870-1914, London 1930. אנו מצטטים מחיבור זה לעיתים קרובות.

האנשים והמניעים שהפעילו את הגוף הייחודי הזה העניקו לו מעמד איתן, ששורשיו נטועים היטב באינטרסים מסחריים גרידא השייכים למרחב הפרטי. משפחת רוטשילד לא הייתה כפופה לממשלה אחת כלשהי; היא עצמה גילמה את העיקרון המופשט של בינלאומיות. נאמנותם הייתה נתונה לפירמה, שהאשראי שלה הפך לקשר העל־לאומי היחיד בין הממשל הפוליטי לפעילות התעשייתית בכלכלה העולמית הצומחת במהירות. בסופו של דבר, עצמאותם נבעה מצורכי התקופה, מן הצורך בקיומו של סוכן ריבוני שזוכה לאמונם של מדינאים לאומיים ומשקיעים בינלאומיים גם יחד. האֶקסטריטוריאליות המטפיזית של שושלת בנקאים יהודית, שמתגוררת בבירות אירופה השונות, סיפקה פתרון כמעט מושלם לצורך החיוני הזה. הם בוודאי לא היו שוחרי שלום; הם עשו את הונם במימון מלחמות; הם היו אטומים לשיקולים מוסריים; הם לא התנגדו לשום מלחמה קטנה, קצרה או מקומית. אך מלחמה כוללת בין המעצמות הגדולות הייתה עלולה לערער את היסודות המוניטריים של המערכת ולפגוע בעסקיהם. העובדות מוכיחות שעליהם הוטלה האחריות לקיים את הדרישה לשלום כולל בעיצומן של התמורות המהפכניות שעברו על עמי העולם.

מבחינה ארגונית, הממון הבינלאומי היה הגרעין של אחד המוסדות המורכבים ביותר שנוצרו בהיסטוריה האנושית. אף שהיה בן חלוף, אפשר להשוותו — מבחינת האוניברסליות שלו, ריבוי צורותיו ושפע הכלים שהפעיל — רק עם מכלול העיסוקים האנושיים בתחומי הייצור והמסחר, עיסוקים שבאופן מסוים הוא הפך להיות מראה שלהם ומקביל להם. לצד המרכז הבינלאומי — הבנקאות הבינלאומית עצמה — היו כחצי תריסר מוקדים לאומיים שהתרכזו סביב הבנקים המרכזיים והבורסות לניירות ערך של ארצם. כמו כן, הבנקאות הבינלאומית לא הגבילה את עצמה למימון הממשלות והרפתקאות המלחמה והשלום שלהן; היא ביצעה השקעות זרות בתעשייה, בשירותים ציבוריים ובבנקים, והעניקה הלוואות ארוכות טווח לתאגידים ציבוריים ופרטיים מחוץ למדינה. המערכת הפיננסית הלאומית הייתה מיקרוקוסמוס. באנגליה לבדה היו חצי מאה סוגי בנקים שונים, וגם בצרפת ובגרמניה הבנקאות הייתה מאורגנת באופן ייחודי; בכל הנוגע להתנהלות משרד האוצר ולאופי הקשרים בינו לבין ההון הפרטי היו הבדלים עצומים בין המדינות הללו, ולעיתים הבדלים עדינים ביותר הנוגעים לפרטים הקטנים. שוק ההון טיפל במגוון של שטרות מסחריים, קיבולים במסגרת סחר־חוץ, שטרות פיננסיים טהורים, וכן פיקדונות לפי דרישה ואמצעים נוספים שעמדו לשירותם של עמילי ניירות ערך. הפעילות הזאת כללה מגוון אינסופי של דמויות וקבוצות, כל אחת מהן עם היוקרה והמעמד, הסמכות והנאמנות, הקשרים והנכסים הכספיים, נותני החסות וההילה החברתית המיוחדים לה.

הממון הבינלאומי לא נועד להיות מכשיר להשכנת שלום. ההיסטוריונים יאמרו שהתפקיד הזה נפל בחלקו במקרה, ואילו הסוציולוגים יעדיפו אולי לכנות זאת ״כלל הזמינות". המניע היה רווח. כדי להשיגו, היה צורך לשמור על יחסים טובים עם ממשלות שמטרתן הייתה כוח וכיבוש. בשלב זה אפשר בהחלט להתעלם מההבחנה בין כוח מדיני לכוח כלכלי, ובין המטרות הכלכליות למטרות המדיניות של הממשלות. למעשה, בשל אופיין של מדינות הלאום באותה התקופה, ההבחנה הזאת הייתה זניחה, שכן הממשלות שאפו להשיג את מטרותיהן, יהיו אשר יהיו, באמצעות שימוש בכוח לאומי וטיפוחו. לעומת זאת, צורת הארגון והאיוש של הממון הבינלאומי היו בינלאומיים, ולפיכך גם לא בלתי תלויים בארגון הלאומי. שהרי המערכת הזאת, בהיותה מרכז פעולה של בנקאים המשתתפים בהתאגדויות ובמאגדים, בקבוצות השקעה, בהלוואות־חוץ, בפיקוח פיננסי או בעסקאות שאפתניות אחרות, הייתה מחויבת לחתור לשיתוף פעולה עם הבנקאות הלאומית, ההון הלאומי והמערכת הפיננסית הלאומית. אמנם, כפיפותה של המערכת הפיננסית הלאומית לממשלה הייתה בדרך כלל פחותה מזו של התעשייה הלאומית, אך די היה בה לגרום למערכת הפיננסית הבינלאומית לחתור לקשר עם הממשלות עצמן. עם זאת, בזכות מעמדה ואנשיה, עושרה הפרטי וקשריה, היא לא הייתה תלויה בממשלה אחת מסוימת, ולפיכך יכלה לשרת אינטרס חדש, נטול זרוע ארגונית משלו, אינטרס ששום מוסד אחר לא שירת אותו, ושלמרות זאת היה בעל חשיבות חיונית לקהילה — הלא הוא אינטרס השלום. לא שלום בכל מחיר, אפילו לא שלום תמורת ויתור על רכיב אחד מרכיבי העצמאות, הריבונות, התהילה, או השאיפות לעתיד של המעצמות הנוגעות בדבר, אך בכל זאת שלום, אם היה אפשר להשיגו בלי קורבן כזה.

כך ולא ההפך. כוח היה חשוב מרווחים. אף על פי שהתחומים האלה העמיקו לחדור זה אל תוך זה, בסופו של דבר המלחמה היא שקבעה את חוקי העסקים. לדוגמה, מאז 1870 צרפת וגרמניה היו אויבות. הדבר לא מנע את קיומן של עסקאות לא מחייבות ביניהן. מפעם לפעם נוצרו התאגדויות בנקאיות ארעיות למטרות מוגדרות; בנקי השקעות גרמניים היו מעורבים באופן פרטי בעסקים מעבר לגבול, בלי שהדבר הופיע בדוחות המאזן; בשוק ההלוואות קצרות המועד הבנקים הצרפתיים ניכו שטרות חליפין והעניקו הלוואות קצרות מועד על סמך ביטחונות וניירות מסחריים; היו גם השקעות ישירות, כמו ההשקעה בשידוך בין ברזל לקוק, או ההשקעה במפעל של חברת תיסן (Thyssen) בנורמנדי, אבל השקעות אלו היו מוגבלות לאזורים מוגדרים בצרפת והן ספגו ביקורת מתמשכת הן מצד הלאומנים הן מצד הסוציאליסטים. השקעה ישירה הייתה רווחת יותר במושבות, כפי שמעידים מאמציה העקשניים של גרמניה להשיג מחצב איכותי באלג'יריה, או הדיווחים על שיתופי פעולה במרוקו. עם זאת, עובדה ברורה היא שבשום רגע אחרי 1870 לא בוטל האיסור הרשמי, גם אם היה לא כתוב, על מסחר בניירות ערך גרמניים בבורסה של פריז. צרפת פשוט ״בחרה שלא להסתכן בכך שכוחו של ההון שמוענק בהלוואות"⁷ יופנה כנגדה. גם אוסטריה הייתה חשודה; ובמשבר במרוקו בשנים 1905-1906 האיסור הורחב גם להונגריה. החוגים הפיננסיים בפריז התחננו לאפשר את הכנסתם של ניירות ערך הונגריים, אבל חוגי התעשייה תמכו בממשלה בהתנגדותה האיתנה לכל כניעה ליריב צבאי אפשרי. היריבות המדינית־דיפלומטית נמשכה ללא הפוגה. כל צעד שהיה עלול להגביר את כוחו של האויב המשוער נתקל בווטו מצד הממשלות. למראית עין, לא פעם נדמה כאילו הקונפליקט נעלם, אך החוגים הפנימיים ידעו שהוא רק עבר למקומות חבויים יותר, עמוק מתחת לפני השטח הידידותיים.

7. שם, עמ' 201.

ראו למשל את השאיפות של גרמניה במזרח. גם כאן הפוליטיקה והממון היו כרוכים זה בזה, וידה של הראשונה הייתה על העליונה. אחרי רבע מאה של סכסוכים הרי סכנות, גרמניה ואנגליה חתמו על הסכם כולל הנוגע למסילת הברזל של בגדאד ביוני 1914, מאוחר מכדי למנוע את ״המלחמה הגדולה", כפי שאמרו רבים. אחרים טענו שההפך הוא הנכון: החתימה על ההסכם הוכיחה נחרצוֹת שהמלחמה בין אנגליה לגרמניה לא נגרמה עקב התנגשות בין שאיפותיהן להתפשטות כלכלית. אף אחת מהדעות האלה אינה נתמכת בעובדות. למעשה, ההסכם הותיר את הסוגיות העיקריות ללא הכרעה. קו הרכבת הגרמני עדיין לא יכול להימשך מעבר לבצרה ללא הסכמת ממשלת בריטניה, ולא היה ספק שהחלקים הכלכליים של ההסכם עתידים להוביל להתנגשות חזיתית. בינתיים, המעצמות המשיכו בהכנותיהן לקראת ה"יום" בה"א רבתי, שהיה קרוב יותר מכפי שהעריכו.