כלכלה ויקינגית

פתח דבר למהדורה העברית

התיתכן חברה ללא עוני וללא פערים חברתיים? האם חברה שוויונית, ובה בעת משגשגת וחופשית, היא מודל כלכלי־פוליטי אפשרי? ואם כן, האם חברה כזאת היא תוצר של תרבות מקומית לכידה בת מאות שנים, או מודל שאפשר ליישם בכל מדינה, בכל חברה מתועשת, ובכלל זה ישראל?

הספר שלפניכם ואחרית הדבר המצורפת לו משיבים על שאלות אלה בחיוב, בהן רבתי.

בארצות סקנדינביה — שבדיה, נורבגיה, דנמרק ופינלנד — נולד ועוצב "המודל הסקנדינבי", שיטה כלכלית סוציאל־דמוקרטית, המתקיימת בהצלחה מרובה כבר קרוב לשבעים שנים. מדינות אלה מבטיחות לאזרחיהן רמת חיים גבוהה, חינוך מצוין חינם, מערכת בריאות מעולה ורשת ביטחון סוציאלי מעוררת השתאות מגיל גן ועד זקנה, תוך שמירה על חירות הפרט ועל ערכי הדמוקרטיה.

מאז נפילת ברית המועצות והגוש הקומוניסטי, נדמה שהקפיטליזם בנוסח האמריקאי התקבע בתודעה כשיטה כלכלית שאינה ניתנת לערעור. דובריו מנסים לקבוע קו גבול, שמשני עבריו ניצבות שתי אפשרויות בלבד: קפיטליזם ניאו־ליברלי, או משטרים טוטליטריים בנוסח צפון־קוריאה. אלא שהמודל הסוציאל־דמוקרטי, כפי שהוא מיושם בארצות סקנדינביה, מציע דרך אחרת ומציג חברה צודקת יותר, שוויונית יותר, ומשגשגת לא פחות ואף יותר מזאת של רבות ממדינות מערב אירופה או צפון אמריקה.

יתרה מזו, כותבים בעלי השקפת ימין כלכלי קיצוני, בישראל ובחו"ל, מציגים אפילו את המודל הסקנדינבי כסוג של "גן עדן קפיטליסטי", ובכך מנסים לעקר את הממד הפוליטי הלעומתי שבתוכו. אלא שהמודל הסוציאל־דמוקרטי הוא מודל פוליטי מובהק, מודל של חזון ותקווה ומאבק, והצלחתו, כך נדמה, מעוררת בעשורים האחרונים תחייה של כוחות סוציאליסטיים־דמוקרטיים במדינות נוספות בעולם. דוגמאות לכך אפשר למצוא במפלגת הלייבור בבריטניה, בהנהגת ג'רמי קורבין (בשנים 2015-2019), או בדמותו של ברני סנדרס, שזכה לפופולריות מפתיעה ולתהודה משמעותית בארצות הברית, הגם שלא נבחר בסיכומו של דבר למועמד הדמוקרטי לנשיאות שם.

נדמה שהמודל הסקנדינבי נעשה רלוונטי במיוחד על רקע המשבר הגלובלי שהוליד נגיף קורונה. אף שמוקדם עדיין לסכם אותו, התגובות למשבר כלכלי ובריאותי זה חשפו את כשליו המובְנים של הניאו־ליברליזם הכלכלי ולעומתם את חוסנו הכלכלי והחברתי של המודל הסקנדינבי, אשר שמר על רווחתם של האזרחים יותר מכל שיטה אחרת. מתוך התבוננות במשבר הקורונה ובתוצאותיו, אפשר גם לחדד את השאלה אם התפיסה הניאו־ליברלית הנהוגה בישראל, תפיסה המפקירה את הכלכלה לכוחות השוק, דוגלת בהפרטת השירותים הציבוריים, מנציחה פערים חברתיים ואף מגדילה אותם, אם תפיסה זו היא האופציה היחידה העומדת לפני החברה הישראלית, שהתיימרה פעם לחתור לקיום כאוטופיה סוציאליסטית.

הקריאה בספר החשוב שבידכם עשויה לענות גם על שאלה זו.

עמי וטורי

ספטמבר 2020

הקדמה
הוויקינגים החדשים:
סקנדינביה שמחוץ למסלול התיירות

לפני כמה שנים ישבתי בסלון בעיירה הנורבגית שִיאֶן (Skien), מוקף בקרובי משפחה. בצעירותי התחתנתי עם סטודנטית נורבגית שלמדה בתוכנית הבינלאומית ובני משפחתה אימצו אותי. מאז אנחנו נפגשים לקפה ועוגה בכל פעם שאני מגיע לנורבגיה. התגוררתי באוסלו לפני למעלה מחצי מאה, ומאז שבתי לביקורים רבים. באותו יום התגודדו בסלון בני משפחה בגילאים שונים ובעלי מגוון מקצועות: מורה, פועל, בעל משתלה, עובדת סוציאלית, חקלאי אורגני ומנהל בדרג הביניים.

בשעה ששוחחנו על דא ועל הא, אחת מבנות הדוד של אשתי סיפרה שבדיוק שמעה על תוצאות ניסוי לקיצור שבוע העבודה. היא סיפרה בהתרגשות שהמחקר בדק כיצד משפיע קיצור של שבוע העבודה מ-40 ל-30 שעות שבועיות על תפוקתם של העובדים. הממצאים הראו שהתפוקה גדלה.

רחש של שביעות רצון התפשט בחדר. כמה מבני המשפחה החלו להעלות השערות בנוגע להשפעה האפשרית של קיצור שבוע העבודה בתחום עיסוקם, ותהו מה יהיו ההשלכות של שעות פנאי רבות יותר לצד אותה משכורת. הנורבגים עובדים רק כ-1,400 שעות בשנה בממוצע — פחות מכל מדינה אחרת באירופה — וידועים בתפוקה הגבוהה שלהם. נדהמתי לגלות שאיש מהם לא פִקפק בכך שברגע שהמחקר יסתיים, המעסיקים ישנו את תנאי ההעסקה בהתאם לממצאיו.

"אז איך זה אצלכם, ג'ורג'?" שאלה אחת הנשים הצעירות כשהבחינה שאיני משתתף בשיחה. "מה המגמה בארצות הברית מבחינת שעות עבודה?"

"האמת," אמרתי, "שהמגמה אצלנו הפוכה. בגדול, אנשים שיש להם עבודה עובדים יותר שעות מאשר קודם."

ניכר שהיא מופתעת. "אז אתם מנצלים את הזמן החופשי שלכם בדרכים אחרות? חופשות ממש ארוכות, נגיד? אצלנו בנורבגיה לכולם מגיעה חופשה שנתית של חודש בתשלום, אבל יש תחומים שבהם החופשה יותר ארוכה, כי הם כרוכים ביותר לחץ ומתח."

"הממם..." אמרתי. ניסיתי למשוך זמן בעודי מנסה לוודא שאוצר המילים שלי בנורבגית עשיר דיו כדי למסור את הבשורות המאכזבות. "אצלנו בארצות הברית אין בדרך כלל חופשה שנתית ארוכה בתשלום. הרבה אנשים מקבלים שבועיים חופש בשנה. אחרים מקבלים שבוע. ויש כאלו שלא זכאים לשום חופשה בתשלום."

דממה השתררה בחדר. יכולתי לראות את בת־שיחי מנסה לדמיין את החיים בתנאים כאלו. לאחר זמן מה היא העזה להסתכן בשאלה נוספת. ניכר היה שהיא אינה רוצה למהר לשפוט, ולכן יוצאת מנקודת הנחה שאולי מדובר בהבדלים תרבותיים.

"אז אולי אנשים אצלכם לא רוצים זמן פנוי כדי לבלות עם המשפחה ולצאת לטיולים ולעשות דברים ביחד? או לתחביבים?"

נדרש לי זמן מה כדי לענות. "האמת שאנחנו דווקא כן רוצים את כל זה, ממש כמוכם. רק ש... אנחנו פשוט לא מודעים לכך שאנחנו יכולים גם לקבל את זה."

ומכאן — הספר שלפניכם. כתבתי את כלכלה ויקינגית משום שרבים מאיתנו חווים מדי יום את ההשפעות המטרידות של האתגרים הכלכליים שניצבים בפנינו, אך חשים שאין לנו הכוח החברתי לפתור אותם. אחת הסיבות למצבנו זה היא ששכחנו איזו הצלחה נחלנו בימים שבהם נהגנו להקים תנועות חברתיות. בסופו של דבר, כל ההישגים המשמעותיים שנחלנו, החל בזכויות לנשים עובדות בהריון ולאחר לידה וכלה בביטוח לאומי, הם תוצאה של מאבק אזרחי.

ואולם, לא די בבחינת ההיסטוריה שלנו. לעתים קרובות מדי אנחנו לא מודעים לקיומן של חברות אחרות שהתמודדו בהצלחה עם בעיות כלכליות דומות, והשכילו לצעוד קדימה; ללא המידע הזה קשה לנו לדמיין את השינויים הגדולים שעלינו לבצע.

מחסור זה במידע מתבטא באופן המובהק ביותר בבעיית אי־השוויון. רוב האמריקאים מודעים עמוקות לרמת אי־השוויון — אפילו פוליטיקאים רפובליקנים מתחילים לדבר על כך.

עם זאת, אף שהפערים ממשיכים לגדול, נדמה שמעטים מאוד הפוליטיקאים שיודעים מה לעשות בנדון. למרבה המזל, שברי מידע בכל זאת מוצאים את דרכם אלינו ממחוזותיה הצפון־מערביים של אירופה. יותר ויותר אמריקאים כבר שמעו שבאותם מחוזות נידחים אנשים נהנים מהשכלה גבוהה חינם, מתמיכה משמעותית במשפחות, מאיזון בריא בין בית לעבודה, ממדיניות אקטיבית לנוכח שינויי האקלים, ומשפע של משרות מתגמלות לצעירים ולמבוגרים גם יחד. אלא שאיש, כמדומה, אינו מחבר את הנקודות ומסיק שכל היתרונות הללו הם תולדה של מבנה חברתי שוויוני. כלכלנים נוהגים לכנות את המערך הזה בכללותו "המודל הסקנדינבי".

השיחה בסלון בשיאן חשפה את המודל בפעולה: צאצאי הוויקינגים פצחו במערך של ניסויים חברתיים בניסיון לפענח כיצד ניתן לקיים חברה שכל אזרחיה ייהנו משפע ושגשוג. רק אחת מן המדינות הללו — נורבגיה — משופעת במשאב טבע מובהק, אך כל מדינות סקנדינביה פסעו באותו נתיב כלכלי. השיטה הכלכלית של המדינות האלה הניבה מגמה חסרת תקדים בדמות 60 שנה של עלייה רציפה במדדי השוויון והחירות.

אני רוצה שארצות הברית תפיק תועלת מן המעבדה החיה שהקימו הנורבגים, הדנים, השבדים והאיסלנדים. אין לי ספק שהניסויים של אותן מדינות בשוויון יכולים להיות מעוררי השראה, מועילים וישימים גם בארצות הברית.

מובן שהסקנדינבים לא תמיד היו כאלו. גם הם נאלצו לשלם מחיר עד שהגיעו לצמרת הטבלה העולמית. הם התחילו בפיגור ניכר: במשך עשרות שנים, נורבגים ושבדים שביקשו להימלט מהעוני במולדתם היגרו לארצות הברית ולמדינות אחרות. לפני 100 שנה, הפער בין עניים לעשירים היה עצום, והאליטה הכלכלית, שהחזיקה בעמדות השררה ובמשאבים, לא רצתה או לא יכלה להטות את המדינות הסקנדינביות לעבר מחוזות הצדק והשגשוג.

ואולם, בסופו של דבר אזרחי המדינות מצאו אמצעים — לא אלימים — להחליף את ההנהגה שכשלה ולפלס לעצמם דרך לדמוקרטיה. נדרש לשם כך מאבק, אבל בסופו של דבר הם הצליחו להגיע למידה מרשימה של חירות ושוויון, שהם ערכי מפתח בתפיסת העולם הנורדית — וגם בתפיסת עולמנו.

אני מאמין שאנחנו יכולים לסגור את הפערים. יש לנו מסורת ארוכה של אזרחים שנאבקים למען האינטרסים שלהם ושל קהילותיהם. יש לי כל הסיבות שבעולם להאמין שאנחנו יכולים להפיק כל לקח שנרצה מהמעבדות בצפון וליישם אותו במחוזותינו. אני מקווה מעומק לבי ש"המודל הסקנדניבי" יסייע בכך.