הבריחה אל שום-מקום

פרק ראשון

תל־אביב

רונית ומירב עמדו בתחנה שבשדרות רוטשילד וחיכו לאוטובוס מספר חמש. כל ילדה אחזה בידה האחת שקית עם נעלי בלט ובשנייה, את הכרטיסייה לנוער.

"מה קרה לו שדווקא היום הוא מאחר?" שאלה רונית והביטה לקצה השדרה, מנסה לִדְלות מבין האוטובוסים הקרֵבים את צלליתו של האוטובוס שלהן. ענפיהם של עצי הפיקוס הגבוהים והעבותים שצמחו לאורך השדרה ריפרפו מעל לכביש והטילו צל שהִקְשה על הילדות להבחין בַּמספר.

"קו חמש הזה מגיע תמיד בזוגות ואחר־כך מחכים שעות," הסכימה איתה מירב.

"הכנתי יופי של ריקוד," מילמלה רונית, "אני לא רוצה לפספס את התור שלי."

"נדמה לי שאני רואה אותו," אמרה פתאום מירב והצביעה קדימה.

האוטובוס הארוך התקדם כקרוקודיל שקט לאורך השדרה ועצר בתחנה. הדלת נפתחה במשב רוח מזמין ושתי הילדות עלו בקפיצות ריקוד קלילות את שתי המדרגות. הנהג ניקב את הכרטיסיות, שלח אליהן חיוך רחב, מתפעל מדמותן הגבעולית, והשתיים התיישבו במושב האחורי. הן לבשו בגדי בלט ורודים ושערן היה אסוף לפקעת ברשת סרוגה כקורי עכביש.

האוטובוס החל בנסיעה, חלף על פני חזית תיאטרון הבימה ואותת בַּפנייה למוזיאון הלנה רובינשטיין. בכיסא שלפניהן ישב בחור שחום עם שפמפם דקיק ומעיל־רוח עבה, שאותו הקפיד לסגור בשתי ידיו כשהוא מביט מדי פעם בעצבנות דרך החלון.

"בשנה הבאה נתחיל כבר לרקוד עם נעלי אצבע," אמרה רונית, ושלחה מבט אל תמונות השחקנים שעל בניין הבימה.

"זה יהיה נפלא," ענתה לה מירב, "את בטוחה שלא ניפול?"

"אז ניפול," חייכה רונית, "בסוף נצליח. אם שירן הדֶבָּה הזאת הצליחה אז שאנחנו לא נצליח?"

"ועוד איך נצליח," אמרה מירב.

"הוא לא נראה לך קצת חשוד?" לחשה רונית למירב ורמזה בראשה לעבר הבחור שלפניהן.

מירב העיפה מבט בבחור ולא ידעה מה להחליט.

"מה דעתך שניגש לנהג?" הציעה רונית, והשיבה למקומה קווצת שיער שנמלטה מסיכת הראש שלה.

מירב הביטה בו שוב וחשה דפיקות לב. ליבה אמר לה שצריך להיזהר, יכול להיות שהאיש מחבל, אבל אם הוא לא, ואם יבדקו אותו ויתברר שסתם חשדו בו, זה יהיה ממש לא נעים.

"אני ניגשת לנהג," לחשה רונית, ושיחררה את רגליה הדקיקות זו מזו, "שמרי לי את המקום."

היא קמה באיטיות והתחילה להתקדם לאורך האוטובוס הארוך. מירב עקבה אחריה בדאגה. שתגיע כבר, איזה אורך האוטובוס הזה, די, שתגיע!

"נהג," אמרה רונית בהיסוס, "נדמה לי שיש מישהו חשוד בחלק האחורי."

הנהג הרים את ראשו והעיף מבט במראָה.

"אני לא רואה כל־כך רחוק," ענה לה והמשיך בנסיעה. "רגע, את מתכוונת לזה ש..."

וממש באותו רגע נשמע פיצוץ עז. החלונות התנפצו והאוטובוס עף באוויר. הגג נעלם וחלקו האחורי של האוטובוס התרסק לחלוטין. הפיצוץ היה אדיר.

רונית עפה מהחלון החוצה ונחבטה במדרכה. היא הביטה על עצמה וראתה רק דם ודם. צרחות וזעקות כאב נשמעו סביב. היא ניסתה לקום אך לא הצליחה, כיסא מעוך הצמיד אותה למדרכה. צפירות משטרה ואמבולנסים נשמעו מכל עבר, סירנות וזעקות פצועים.

"מירב!" צעקה רונית, "איפה את?!!"

אבל רק בליל של זעקות עלה באוזניה.

"מ י ר ב ! ! עני לי!"

רונית הביטה סביב, חיפשה בעיניה אך לא יכלה להבחין בפרטים. היא ניסתה שוב לקום אך הדבר לא עלה בידה. מה שסבב אותה נראה כשדה קטל.

לפתע הרגישה שמישהו מרים מעליה את הכיסא שלחץ על בטנה. ידיים חזקות נשאו אותה והניחו אותה על אלונקה.

"מה קורה כאן?" שאלה את שני הנערים עם האפודה הכתומה, "לאן אתם לוקחים אותי?"

"לבית־חולים," ענו לה שניהם, "מחבל מתאבד התפוצץ עם האוטובוס."

רונית עצמה את עיניה באימה.

"יש הרוגים?" שאלה בלב חרד.

"אה... עוד לא ידוע."

"חפשו לי את מירב," התחננה, "חברה שלי. היא עם בגד בלט ורוד, כמו שלי!"

"בגד ורוד?" שאל הנער בקול רועד.

"כן, מבריק כזה."

"ננסה," ענה לה איש המשמר האזרחי והסיט את מבטו המבועת, "יכול להיות שהיא כבר פונתה לבית־חולים."

רונית עצמה את עיניה והתפללה: אלוהים אל תיתן לה למות, תעשה שהיא תחיה. איך אני אמשיך לרקוד בלעדיה?

"מ י ר ב ! !" צעקה והתעלפה.

רונית התעוררה וראתה סביבה ערפל סמיך. כתמים שחורים, אפורים ולבנים צפו לנגד עיניה. מבעד להם הבחינה מדי פעם בשיער, בראש, בעיניים שהזכירו לה מישהו - ומיד נעלם הכל בַּערפול הכללי. היא עצמה את עיניה בליאות ושוב פקחה אותן. היא ניסתה להבין היכן היא נמצאת ומה קורה איתה, אבל הקירות הלבנים והמכשירים הצמודים לתקרה לא העלו בתודעתה שום מקום מוכר.

"אל תתאמצי," הגיע אליה קול מלמעלה, "אנחנו כאן."

רונית ניסתה להקשיב ולראות. היא שבה ופקחה את עיניה ומיקדה אותן בחלל שממולה. לאט לאט התבהר הכל ומבעד לכתמים הבחינה בפנים מוכרים, בהבעה חמה ועוטפת ובעיניים לחות. היא אימצה את מוחה, מנסה לזהות את הדמויות. דקה ארוכה חלפה עד שהצליחה לזהות את הוריה העומדים רכונים מעליה ומביטים בה באהבה ובדאגה. היא ניסתה להתרומם אך לא הצליחה, ניסתה להושיט יד ולא הצליחה. היא חשה את ידה החמה של אמה מלטפת את שיער ראשה ודמעות פרצו מעיניה.

"מה קרה לי?" שאלה, "איפה אני?"

"אל תדאגי," לחשה לה אמה וחיבקה אותה, "את בבית־חולים, בחדר התאוששות."

"מה קרה לי?" שאלה.

"הכל כבר מאחורינו," ענה לה אביה.

"מה מאחורינו?" לחשה, וסקרה שוב את החדר.

"עברת הלילה ניתוח," אמר אביה וליטף את ידה שביצבצה מהשמיכה.

"ניתוח?!"

"כן, מתאבד התפוצץ באוטובוס, איבדת המון דם."

"מתי אני יוצאת?"

"לא כל־כך מהר," ענה לה אביה, "צריך להעביר אותך לבית־חולים הדסה בירושלים."

"למה?"

"כי שם יש מחלקה מיוחדת שתטפל בפציעה שלך."

"מה קרה למירב?"

דממה נפלה בחדר. איש לא הוציא מילה.

"מה קרה לה?"

"היא..." לחשה אמה, "היא נהרגה."

מהמסדרון נשמע קולה של הקריינית הבוקע ממכשיר הטלוויזיה התלוי על הקיר: "כעשרים הרוגים ושלושים פצועים בפיצוץ מחבל מתאבד מחברון באוטובוס, קו חמש, בתל־אביב."