עובד ארכיון

טביעות האצבע של העתיד
פתח דבר מאת מיכאל ספרד
 

צלם מצלם מציאות. עדשתו קולטת את האור הניתז מעצמים, משטחים וישויות פיזיות, קיימות.

מיקי קרצמן הוא צלם אקטיביסט. הצילום עבורו הוא פעולה של התנגדות לסדר הקיים, למבנה הכוח ולעשייה השלטונית. בעדשה שלו הוא מחפש את מה שהיה, את מה שאין ואת מה שעלול בקרוב מאוד לא להיות. העצמים, המשטחים והישויות שהוא מצלם אינם בהכרח הווים. לפעמים הם היו, ולפעמים הסערה המתרגשת עליהם עומדת לאיינם. הכפר הפלסטיני שנותרו ממנו ערימות של אבנים, הצריף הבדואי שעומד בפני הריסה, הצעיר הפלסטיני שעומד בקרן רחוב ומישהו מביט בו דרך עדשה ארוכת מוקד מהסוג המותקן על רובה צלפים או מזל"ט.

אפשר להבין ארכיאולוג שחופר כדי למצוא את העבר, אבל האם המצלמה היא אמצעי מתאים לגלות את מה שנהרס, שטואטא, שהועלם? ובדומה, הגיוני שסוציולוגים פוליטיים, מנהיגים ופרשנים ישרטטו את שעומד לקרות, אבל האם הצילום הוא מדיום שמסוגל לבטא את מה שעומד להיחרב, את מה שעומד לעבור תהליך של מחיקה? קרצמן מוכיח שכן. על הדרך הוא מגלה לנו משהו אנטי־אינטואיטיבי על צילום.

האמנות של קרצמן מניחה שבהווה הוויזואלי טמונות טביעות אצבע של העבר ושל העתיד. טביעות אצבע ויזואליות אלה הן המימד שמעניין את קרצמן משום שהן התדר הפוליטי של הצילום: שם חבויים מעשי האדם, ולא סתם אדם אלא האדם החזק, המנצח, השולט - הממסד. מעשיו מותירים את אותה קרינה שקרצמן מבקש ללקט. עוצמתו של השלטון יוצרת סכנה של מחיקה מוחלטת, תוך הסתרה של פעולותיו ומניעיהן. המעשה המחתרתי של קרצמן הוא התיעוד שקודם לכך. קרצמן רוצה שהצופים יוכלו לראות ״מקומות שהריבון לא רוצה שנראה, מקומות שכבר אינם״ (עמ' 30). מטרה זו בשילוב עם חובתו האתית לפיה ״כשהצלם נמצא במקור בתור עד, נופלת עליו החובה להעיד" (עמ' 99), מנסחת את השליחות שלו. וכשהוא מתבקש לתאר כיצד היא מתממשת, הוא מדבר במונחים של מחתרת כי הוא מודע לכך שהבמה שלו ממוקמת בשוליים: ״[אני] מסתיר פתקים בעיר, מטמין אותם בכל מיני פינות וסדקים״ (עמ' 32).

עבודתו של קרצמן עוברת בהדרגה מהצילום הבודד אל המכלול הצילומי (הארכיון) ואל המיפוי (בסיס הנתונים). וכמו שהצילום הבודד שלו שואף להציג את הלא נראה, המיפוי שהוא יוצר מבקש להניח על השכבה הקרטוגרפית הרשמית את השכבה - למעשה השכבות - הבלתי רשמיות, אלו שמספרות סיפור אלטרנטיבי של המקום והזמן. בדרך זו קרצמן מנכיח את מה שהממסד מבקש להשכיח. קרצמן קורא לתהליך זה ״מיפוי דמוקרטי״ משום שהוא נעשה על־ידי אזרחים ולא על־ידי השלטון ומכיוון שהמקומות והאתרים שמועלים באמצעותו על המפה נבחרים בהתאם לחשיבות שנקבעת על־ידי מוחלשים. זו פעולה מובהקת של התנגדות, שהרי ביטוי מרכזי למוחלשוּת הוא חוסר היכולת להשפיע על הקביעה מה חשוב.

אין מקום שהאוויר והאור בו לא מכילים את תוצרי התדר הפוליטי שקרצמן אוסף, לש ומציג. אבל קשה לחשוב על אטמוספירה דחוסה יותר בתדר הזה מישראל־פלסטין. הכפרים שרוקנו ונהרסו בנכבה, הכפרים הלא מוכרים של הקהילה הבדואית בנגב, העימות המתמשך בגדה המערבית הכבושה, הפגיעה הנמשכת בקהילות ישראליות מוחלשות. בעבור קרצמן כל קרן רחוב בעיר וכל צומת דרכים במדבר הם כור שממנו בוקעים קולות העבר והעתיד ובתווך ההווה שבו שניהם משתנים ומקובעים.

קרצמן הוא ממקימי ארגון שוברים שתיקה. כפי שמסביר מי שיזם את הקמתו, יהודה שאול, המייסדים האמינו ש״אם אנשים יידעו מה קורה באמת, הם יתעוררו ולא יסכימו לדברים האלה״ (עמ' 118). הדבר מתקשר לאופן שבו מציג קרצמן את המטרות של עבודתו האמנותית. הוא אומר שהיא נועדה לקדם את מה שהוא מכנה ״הזכות לראות״: ״ככל שהשלטון יכול לראות, גם האזרח יכול לראות״ (עמ' 87). את הזכות לראות אפשר לסווג כחלק מהזכות ״לדעת״ שארגון שוברים שתיקה פועל לקדם. למעשה, הזכויות לראות ולדעת הופכות לחובות לראות ולדעת כשמדובר בפשעים המבוצעים בשמם של אלה שהם היעד לידע. בפעילותם רבת השנים בשוברים שתיקה, קרצמן ושאול גילו שהציבור לא תמיד רוצה לשמוע את מה שהשלטון מסתיר וחלקו הגדול מעדיף שלא לראות ולא לדעת; ואם הידע והמראה נכפה על הציבור - זעמו מופנה אל השליח ולא אל המציאות שהוא מתאר. מצב סוציו־פוליטי זה הופך את המעיד, בין אם הוא דובר או צלם, לדיסידנט, ואת עבודתו משינוע של מידע להתנגדות.

נולדתי וגדלתי בירושלים. התבגרתי בדיוק בנקודה שבה נחצתה ב-1948. חזית דירתנו פנתה למערב ירושלים שבה חייתי, החלון האחורי השקיף על שייח ג'ראח ומעבר לה שכונות נוספות שבהן התגוררו מאות־אלפי פלסטינים. ידעתי שהם שם, המואזין השמיע קולו לפנות כל בוקר, בשבתות כשנתקענו בלי לחם קנינו פיתות במאפייה הפלסטינית של משפחת נשאשיבי. אבל לא ראיתי אותם. הם היו רקע מבולבל ולא חשוב. המעיינים באלבום התמונות המשפחתי שלנו לא ימצאו תמונה אחת שהרקע שלה הוא שכונת שייח ג'ראח.

האם הארכיון הצילומי של משפחתי מייצג מציאות? המחדל שלו ממחיש את הפילוסופיה הצילומית הקרצמנית. שייח ג'ראח הפלסטינית לא צולמה כי היא ״לא חשובה״, כי אין לה מקום בסיפור הרשמי. הקביעה הזאת היא המעשה הפוליטי שקרצמן מתקומם נגדו. האקטיביזם שלו נעשה על־ידי ערעור סולם החשיבות הרשמי, המערכתי, הממסדי. הוא מחזיר את הצריף הרעוע של המשפחה הבדואית שעומד להיהרס ואומר שהוא חשוב. הוא מחזיר למפות את מה שנמחק מהן כחלק ממאבק למחיקת תרבות וקהילה ואומר שהן חשובות. והוא דורש מאיתנו להביט בכל אלו ולדעת.

עו״ד מיכאל ספרד מתמחה במשפט זכויות האדם