געגוע בין השורות

ההוא שאהב אותי פעם

"אני לא מפסיק לחשוב עלייך", הוא כתב לי כשתמונה שלו ושל חברה שלו נמצאת בצד של הוואטסאפ.

אני מסתכלת בתמונה שלו ושלה ותוהה לעצמי אם הוא שלח את אותה הודעה לאחרות, כשאני והוא היינו יחד. האם בזמן שישנתי לידו הוא הסתכל בתמונה של האקסית שלו וחשב לעצמו שהוא רוצה שהיא האחת שתישן כאן לצדו, או שכשהוא היה מדבר אתי הוא בעצם היה חושב על כמה בא לו לעזוב את הכול ולחזור לזרועות שלה?

בזמן שהוא מקליד אני מנסה להבין איך גבר שעזב אותי אחרי שהתחננתי שלא יוותר עלינו, נמצא עכשיו עם אחת אחרת אבל טוען שהוא חושב עליי. מה אומרים לגבר ששבר לך את הלב בבוקר בהיר אחד?

"אני עוקב אחרי הכול, אחרי כל תמונה שאת מעלה", הוא כתב, "ואני כל כך מתגעגע אלייך".

אני נשארתי דוממת אל מול הצג ואל מול "מחובר" אחד שרק מחכה שאתחיל להקליד. אבל מה עונים למישהו שלא בוגד פיזית אלא נפשית בבחורה שלו? מה כבר אפשר לענות לזה ששבר לך את כל החלומות שלכם והלך להיות איתה?

את כל כך שונאת אותה שהיא זאת שזכתה בו במקומך, היא זאת שלקחה אותו מבין הידיים שלך בזמן שאת עוד נלחמת בכל הכוח שלך על טיפת האהבה שהוא נתן לך. היא הבחורה שאשמה בכל אותם לילות שלא הצלחת להירדם מרוב בכי, היא אשמה שאיבדת חברים כי נמאס להם שהיית עסוקה רק בלב השבור שלך. היא אשמה בכול, היא אשמה שהוא התאהב בה ולא בי.

'זאת הזדמנות ממש טובה להחזיר לה', חשבתי לעצמי, אבל מיד המחשבה הזאת התבטלה ברחמים. איך אני יכולה לעשות למישהי את אותו הדבר אחרי שאני יודעת כמה כאב זה גורם? ובכלל, הוא אשם בכל הסיפור הזה יותר ממנה. הוא זה שהרשה לעצמו להתרחק ממני ולהתקרב אליה, היא לא הכריחה אותו להפסיק לרצות אותי, אבל כל כך קל להאשים אותה יותר מאשר אותו, יותר מאשר את הגבר שכל כך אהבתי באותה התקופה. אותו הגבר שגרם לי דפיקות לב בכל נשיקה וחיבוק.

"מה החברה שלך תחשוב על זה?", הקלדתי בידיים רועדות. שנאתי לקרוא לה חברה שלו. תמיד היא זכתה לכינוי "הזאתי שלו", העיקר לא להתמודד עם האמת הכואבת.

"היא לא תדע על זה", הוא כתב, והרחמים שלי אליה התחזקו. מעניין מה היא עושה בזמן שהוא מנסה לקרב אותי אליו בחזרה.

"בשביל מה ההודעה הזאת?", הקלדתי ומחקתי. לא רציתי לשמוע את התשובה. בסופו של יום הוא חוזר לישון איתה. גם אם הוא מפלרטט עם אחרות, היא זאת שמחבקת אותו בלילה, אבל האם היא הייתה נשארת אילו גילתה? רוב הסיכויים שלא.

"נשמע כמו משפט מושלם של בוגדים", כתבתי בסופו של דבר.

"אני לא בוגד אם אני לא עושה כלום", התירוץ המושלם. אילו רק ידעת שאצל נשים בגידה מנטלית הרבה יותר כואבת מסתם סקס חסר משמעות.

"אתה חושב עליי בזמן שאתה איתה, זו לא בגידה?" שאלתי.

"רק געגוע", הוא ענה.

"אם הייתי אומרת לך לבוא, היית מגיע?"

"לא"

"למה?" שאלתי.

"כי אני אוהב אותה", הוא אמר ודמעה קטנה זלגה במורד הגרון שלי. נזכרתי ביום שהוא עזב אותי בשבילה בלי להסתכל לאחור, וכמה שהיה לו קל ללכת אליה. אבל כנראה אנשים לעולם לא משתנים. גם לא אחרי שלוש שנים שאנחנו כבר לא יחד, הוא לעולם לא יסתפק במה שיש לו בידיים. תמיד הוא יחפש את הריגוש הבא, הריגוש מהצד. חבל שהוא גורר אחריו קורבנות שכל מה שהן חטאו בו היה לאהוב אותו בלי תנאים.

אני יכולה רק להגיד לו תודה שהוא שחרר אותי מהכישוף הנורא שלו, וכל מה שאני יכולה לאחל לעצמי הוא שבפעם הבאה שאלך לישון עם מישהו, הוא יעצום את העיניים ויגיד תודה על המקום שבו הוא נמצא, ולא ישלח בלילה לאחת אחרת "מתגעגע".