שתי פרדות וחצי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שתי פרדות וחצי
הוספה למועדפים

שתי פרדות וחצי

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: INK
  • תאריך הוצאה: מרץ 2015
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 183 עמ' מודפסים

אלמוג בר

אלמוג בר, בת 29 מראשון לציון, בעלת תואר ראשון בתקשורת וניהול, אהבה תמיד לכתוב למגירה. הקריירה הספרותית שלה החלה לפרוח לאחר פרסום פוסטים קצרים בפייסבוק בנושאים של אהבה, פרידה וכל מה שביניהם. עם הזמן הפכו הפוסטים לסיפורים של ממש, נגעו בלבבות וצברו לה קהל קוראים רחב ואדוק. הקוראים היו גם אלה שעודדו אותה לצאת לאור, ובתמיכתם הצליחה לגייס את המימון לכל ספריה.

תקציר

"אם את צריכה לבכות, אז תבכי", הוא לחש לי באוזן. אבל אני לא יכולתי לתת לו לראות אותי שוב נשברת. אין סיכוי שהוא יראה אותי שוב מתפרקת לו בין הידיים, בדיוק כמו שהתפרקתי בפעם הראשונה שהוא הלך, וגם בפעם השנייה".

"שתי פרֵדות וחצי" הוא ספר הביכורים של אלמוג בר, שהחלה את דרכה הספרותית בפרסום סיפורים קצרים בפייסבוק אשר כבשו תוך זמן קצר את הרשת וצברו עשרות אלפי קוראים. הספר יצא לאור בתמיכתם ועידודם של הקוראים והוא כולל אסופה של סיפורים קצרים על אהבה, פרֵדה ומה שביניהם. בין הסיפורים תוכלו למצוא סיפורים שהפכו לוויראליים כמו "שיחה שלא נענתה", "רכבת", "הוא לא אתה" לצד עשרות סיפורים חדשים שנכתבו במיוחד לספר זה. 

פרק ראשון

רחוק מדי


"גם כן יום ראשון הארור הזה", מלמלתי לידך בשקט בזמן שלבשת את המדים.

החזקת את הפנים שלי בשתי ידיך הגדולות.

"יום ראשון הוא רק 24 שעות כמו כל יום רגיל", חייכת באופטימיות.

לכל אדם אחר היה ברור שאתה זה שתתלונן על הבוקר הזה, אחרי סופ"ש שלם של אהבה אתה חוזר לשבועיים בצפון הקר... אבל לך זה לא היה ברור בכלל. אהבת ללכת לצבא כמו שאהבת לחזור ממנו, אהבת את החברים ואפילו את השמירות. כי זו לא סתם שמירה, אתה שם בשבילנו. בשביל המדינה.

"אני רק נוסע לשמור עלייך מרחוק", תמיד אמרת ואני הייתי מתמלאת בתחושת פחד, בתחושה שאתה אמנם שומר עליי אך מי שומר עליך?

סיימת לשרוך את הנעליים וניגשת לדלת, הלכתי אחריך בצעדים קטנים ככל האפשר. ניסיתי לעכב רק עוד קצת את העזיבה שלך.

"תזכרי שאני אוהב אותך יותר משאני אוהב את עצמי", לחשת לי כשהזרועות שלך עטפו אותי.

"תשמור על עצמך אהובי", אמרתי בקול רועד.

הרמת את התיק הגדול ונשקת לי נשיקה קטנה על הלחי. כמה שניות אחר כך כבר השער נסגר אחריך.

בתקופות כמו עכשיו, במיוחד במדינה כמו שלנו, השקט לא נמצא בגוף לרגע כשיש לך מישהו יקר שלובש מדים. במדינה כמו שלנו הפחד הוא אין־סופי, ובמקום לחיות את החיים מרגע לרגע אנחנו חיים אותם בין מלחמה למלחמה.

דביר התגייס לגולני לפני שנתיים וחצי, וביום שבו הלכנו לבקו"ם, אימא שלו הייתה עסוקה בלמרר בבכי.

דביר ואני יחד מגיל שש־עשרה, בדיוק מהרגע שבו אתה מתחיל לגלות את האהבה ואת הפרפרים בבטן. אני מכירה אותו יותר משאני מכירה את עצמי, ואוהבת אותו יותר ממה שיכולתי אי־פעם לתאר.

לדביר יש שֵׂער שטני ועיניים כחולות, הוא גבוה ורחב והידיים שלו בדיוק בגודל הנכון כדי שארגיש לידו הכי קטנה בעולם.

באותו בוקר יום ראשון, אחרי שדביר נסע לבסיס, התחלתי להתארגן לעבודה. אני כבר השתחררתי לפני כמעט חצי שנה ומצאתי עבודה זמנית במלצרות ליד הבית.

לפני שיצאתי מהבית שלחתי לדביר הודעה, "מלך שלי. אתה האהבה הכי גדולה שהייתה לי ותהיה". התגעגעתי אליו, אפילו שרק לפני שעה בדיוק הוא עוד חיבק ונישק אותי. האהבה שלנו, למרות כל השנים שעברו, לא נחלשה לרגע, ובכל פעם שראיתי אותו הרגשתי שאני מתאהבת מחדש.

"קטנה שלי, היה לי כיף אתך בסופ"ש כמו תמיד. חכי לי, אני עוד רגע כבר חוזר", הוא כתב לי כמה דקות אחרי ששלחתי את ההודעה.

אספתי את כל הדברים שלי לתיק קטן ויצאתי מהבית.

המשמרת עברה בסדר, עוד יום רגיל עם לקוחות נחמדים ונחמדים פחות. הטלוויזיה דלקה על ערוץ 22 כמו תמיד ותכניות הבוקר היו כמו רעש שקט ברקע.

"אנו קוטעים את התכנית למשדר מיוחד", שמעתי מאחורי הגב בשקט, ווליום הטלוויזיה הוגבר מעט על ידי האחמ"ש שבמקרה עמד ליד השלט.

בשידור ישב איש לבוש חליפה ועטה ארשת של פנים רציניות. הכותרת שהייתה למטה הודגשה בשחור והכתוביות היו בלבן.

"התחממות בצפון", שתי מילים שגרמו למגש שהחזקתי ביד ליפול לרצפה וכל הכוסות שהיו מעליו נשברו. הרגליים שלי רעדו והרגשתי שאני לא שומעת ולא רואה שום דבר. החזקתי בשולחן שהיה לידי והתאמצתי שלא ליפול. ידעתי שברגעים אלו דביר שם, הוא נמצא בדיוק היכן שהכתוביות הלבנות קפצו מהמרקע. הוא שם ואין אף אחד שיכול לשמור עליו עכשיו.

רצתי אל הטלפון וראיתי שיחה שלא נענתה מאסנת, אימא של דביר. מיד טלפנתי אליה בחזרה כדי לבדוק אם היא יודעת משהו שאני לא יודעת.

"נועה? נועה, דיברת עם דביר? נועה, את יודעת אם דביר בסדר?", הצעקות מהצד השני של הקו הכאיבו לי באוזן. באותו הרגע הבנתי שהיא לא יודעת כלום, בדיוק כמוני.

ניתקתי את השיחה כמה דקות אחרי זה וחייגתי מיד לדביר. אבל הטלפון הנייד שלו היה כבוי והרגשה נוראה מילאה את גופי.

המשכתי להסתכל במרקע הטלוויזיה. שום שדרן לא חידש לי דבר. בהיתי בכותרת השחורה שהתחלפה מפעם לפעם לכותרות מבהילות יותר ומבהילות פחות. לאט־לאט התחלנו להבין שישראל התנקשה באדם חשוב בלבנון ושכנראה הרגזנו שם כמה אנשים חזקים מאוד.

לקחתי את התיק שלי ונסעתי הביתה. הסיכוי שהייתי מצליחה להמשיך לתפקד שאף לאפס, והרגשתי שכל הדם שלי בגוף עובר לראש שהחל לפעום מכאב.

כשהגעתי הביתה הדלקתי טלוויזיה וחיכיתי. הטלפון היה צמוד אליי וחיכיתי להודעה מדביר.

אחי היה בבית, התיישב לידי וחיבק אותי. הוא ניסה לעודד אותי ואמר שאין צורך לדאוג. דביר בחור חזק ואף אחד לא יכול לפגוע בו.

אחרי כמה שעות של צפייה בטלוויזיה הטלפון שלי צפצף. על הצג היה שמו של דביר וצרחתי מאושר.

"אהבה שלי, אל תדאגי. אני אוהב אותך יותר מכל דבר ואני לא אתן לאף אחד לפגוע בפגישה שלנו בעוד שבועיים. תמסרי לאימא שלי שאני בסדר", נישקתי את הצג כמו מטורפת והשלווה החלה להשתלט עליי לאט־לאט. התקשרתי באותו הרגע לאמו של דביר ואמרתי לה שהוא יצר קשר ושאין לה מה לדאוג.

לפתע חשתי עייפות. שמתי את הראש על אחת הכריות שהיו בסלון ונמנמתי.

"נועה? תתעוררי...", שמעתי קול עדין מעומעם מדבר אליי.

"נועה? נרדמת... את צריכה לקום. יש חדשות". פקחתי את העיניים וראיתי את אמי יושבת לצדי בעיניים אדומות.

"מה קרה, אימא?", שאלתי במעורפל. עוד לא התאוששתי לגמרי.

"אסנת התקשרה, ביקשה שתגיעי אליהם. בואי, אני אקח אותך", היא אמרה בעדינות.

"אסנת? למה? אמרתי לה שדביר בסדר, הוא דיבר אתי מקודם".

"קטנה שלי בואי אליי", לאימא שלי החלו לזלוג דמעות והיא קירבה אותי אליה. לא ידעתי מה קורה אבל התחלתי לבכות איתה.

"מה קרה אימא? למה את בוכה?", לחשתי.

"נהרגו שני חיילים", היא אמרה בקול רועד.

הרגשתי שנותנים לי אגרוף חזק בבטן. הידיים שלי רעדו והרגשתי שאין לי שליטה על הגוף.

"אבל דביר בסדר, הוא דיבר אתי מקודם", ניגבתי את הדמעות מהפנים.

"האנשים ההם, שני חיילים... הם הגיעו לבית שלו ו...", אימא פרצה בבכי שוב ואני הבטתי בה. הסתכלתי במרקע הטלוויזיה שעמד על השידה מאחוריה וראיתי את יונית לוי בפרצוף הרציני הרגיל שלה. הכותרת השחורה שהייתה קודם נשארה שחורה, אך הכתוביות התחלפו.

"חילופי אש בצפון. שני הרוגים".לקחתי את הטלפון הנייד וראיתי שיחה שלא נענתה מאחותו של דביר. לאחר מכן הרמתי מבט אל אימא שלי וראיתי אותה מנגבת את הדמעות.

"זה לא יכול להיות, אימא. היום בבוקר הוא היה אתי. רק היום בבוקר הוא נישק אותי והבטיח לי שהוא יחזור. זה לא יכול להיות, אימא. זה לא יכול להיות", הגוף שלי כאב והרגשתי שמנסים להוציא ממני את כל האיברים הפנימיים. העיניים שלי התמלאו בדמעות וכל החדר החל להיטשטש.

אימא עזרה לי לקום וסחבה אותי לרכב. נסענו לבית של דביר וראינו בכניסה כמה כתבים שמחכים שמישהו מהמשפחה יֵצא וידבר איתם. אימא ואני השתחלנו ביניהם ונכנסנו לבית. אימא של דביר ישבה בסלון ובכתה. אבא שלו ישב לידה והניח עליה את ידו. אחותו של דביר ניגשה אליי וחיבקה אותי. התחלתי לבכות שוב והיא בכתה אתי.

לאחר מכן ניגשתי לאסנת שהרימה אליי את המבט והחלה לבכות שוב. חיבקתי אותה כל כך חזק שהרגשתי שהיא עומדת להתפרק לי בין הידיים.

אחרי כמה שעות של בכי, הרגשתי שאני לא מרגישה כלום. לא כאב, לא אהבה ולא אבל. פשוט לא הרגשתי כלום. זו הייתה הרגשה טובה, לא רציתי שהיא תעבור. לא להרגיש, הרבה יותר טוב מלהרגיש את הדברים הלא נכונים.

השעה הייתה אחת־עשרה בלילה וכולנו ישבנו בסלון. אבא של דביר דיבר עם מישהו בטלפון בנוגע ללוויה. אני חושבת שלכמה רגעים שכחתי שדביר הלך, לכמה רגעים הרגשתי שהוא כאן לידי, מחבק אותי ומסתכל אתי בטלוויזיה ומרחם על המשפחות שאיבדו את יקיריהן.

בלילה לא הצלחתי להירדם. ישנתי במיטה שלו והריח החזק מילא את ריאותיי. הכאב חזר, והוא פיצה על כל הרגעים מקודם שלא הרגשתי כלום. הוא חזר כואב יותר, חודר יותר ומשתק יותר.

בשעה שמונה בבוקר החלו להגיע אנשים לבית של דביר, ואני קמתי מהמיטה, ומיהרתי לבדוק את הטלפון, אולי דביר שלח הודעה, אבל אז נזכרתי שלא תגיע אליי יותר שום הודעה. השם שלו לעולם לא יופיע שוב על הצג שלי... והתחלתי שוב לבכות.

נכנסתי להודעה האחרונה שהוא שלח לי, שבה הוא הבטיח לי שלא ייתן לאיש להרוס את הפגישה שלנו בעוד שבועיים. הדמעות נחתו על הצג, איך הוא שיקר לי. הוא שיקר, כי במקום לראות אותו שלם בעוד שבועיים, אני הולכת לראות אותו בעוד כמה שעות בתוך ארון עטוף בדגל ישראל.

***


אלפי אנשים הגיעו ללוויה שלך. ההורים שלך לא הפסיקו לבכות לרגע. אפילו שימי, החבר הכי טוב שלך, זה שאמרת שלא משנה מה, כלום לא ישבור אותו, חיבק את אחותך ולא הפסיק לבכות.

המון אנשים ניגשו אליי וביקשו שאהיה חזקה. איך אנשים יכולים לבקש דבר כזה אחרי שאיבדתי אותך?!

המפקד שלך אמר עליך המון דברים טובים. הוא הזכיר את הפעם ההיא שהתחצפת אליו והוא השאיר אותך בשבת, אבל בתוכו הוא ידע איזה חייל מוצלח אתה תהיה.

הארון שלך היה קרוב אליי. הרגשתי שאתה עומד כאן לידי ומבקש ממני שבכל זאת אהיה חזקה, אם לא בשבילי אז בשבילך. הכעסת אותי כשביקשת שאהיה חזקה, איך אני יכולה להיות חזקה בלעדיך?!

כשהורידו את הארון שלך לאדמה, אימא שלך צרחה לשמים, "הבן שלי! תחזירו לי את הבן שלי!"

אבא שלך חיבק אותה, והרב קידש שאלוהים לא מחזיר את המלאכים שלו מהשמים.

הסתכלתי למעלה בתקווה שאראה אותך מסתכל בי בחזרה. כשהלכת אתמול בבוקר, אמרת לי שאתה רק נוסע לשמור עליי מרחוק. הדמעות זלגו שוב, ואני כבר חשבתי שהן נגמרו.

הסתכלתי לשמים הכחולים שהיו מעלינו ולחשתי "רחוק מדי, נסעת לשמור עליי רחוק מדי."

אלמוג בר

אלמוג בר, בת 29 מראשון לציון, בעלת תואר ראשון בתקשורת וניהול, אהבה תמיד לכתוב למגירה. הקריירה הספרותית שלה החלה לפרוח לאחר פרסום פוסטים קצרים בפייסבוק בנושאים של אהבה, פרידה וכל מה שביניהם. עם הזמן הפכו הפוסטים לסיפורים של ממש, נגעו בלבבות וצברו לה קהל קוראים רחב ואדוק. הקוראים היו גם אלה שעודדו אותה לצאת לאור, ובתמיכתם הצליחה לגייס את המימון לכל ספריה.

עוד על הספר

  • הוצאה: INK
  • תאריך הוצאה: מרץ 2015
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 183 עמ' מודפסים
שתי פרדות וחצי אלמוג בר

רחוק מדי


"גם כן יום ראשון הארור הזה", מלמלתי לידך בשקט בזמן שלבשת את המדים.

החזקת את הפנים שלי בשתי ידיך הגדולות.

"יום ראשון הוא רק 24 שעות כמו כל יום רגיל", חייכת באופטימיות.

לכל אדם אחר היה ברור שאתה זה שתתלונן על הבוקר הזה, אחרי סופ"ש שלם של אהבה אתה חוזר לשבועיים בצפון הקר... אבל לך זה לא היה ברור בכלל. אהבת ללכת לצבא כמו שאהבת לחזור ממנו, אהבת את החברים ואפילו את השמירות. כי זו לא סתם שמירה, אתה שם בשבילנו. בשביל המדינה.

"אני רק נוסע לשמור עלייך מרחוק", תמיד אמרת ואני הייתי מתמלאת בתחושת פחד, בתחושה שאתה אמנם שומר עליי אך מי שומר עליך?

סיימת לשרוך את הנעליים וניגשת לדלת, הלכתי אחריך בצעדים קטנים ככל האפשר. ניסיתי לעכב רק עוד קצת את העזיבה שלך.

"תזכרי שאני אוהב אותך יותר משאני אוהב את עצמי", לחשת לי כשהזרועות שלך עטפו אותי.

"תשמור על עצמך אהובי", אמרתי בקול רועד.

הרמת את התיק הגדול ונשקת לי נשיקה קטנה על הלחי. כמה שניות אחר כך כבר השער נסגר אחריך.

בתקופות כמו עכשיו, במיוחד במדינה כמו שלנו, השקט לא נמצא בגוף לרגע כשיש לך מישהו יקר שלובש מדים. במדינה כמו שלנו הפחד הוא אין־סופי, ובמקום לחיות את החיים מרגע לרגע אנחנו חיים אותם בין מלחמה למלחמה.

דביר התגייס לגולני לפני שנתיים וחצי, וביום שבו הלכנו לבקו"ם, אימא שלו הייתה עסוקה בלמרר בבכי.

דביר ואני יחד מגיל שש־עשרה, בדיוק מהרגע שבו אתה מתחיל לגלות את האהבה ואת הפרפרים בבטן. אני מכירה אותו יותר משאני מכירה את עצמי, ואוהבת אותו יותר ממה שיכולתי אי־פעם לתאר.

לדביר יש שֵׂער שטני ועיניים כחולות, הוא גבוה ורחב והידיים שלו בדיוק בגודל הנכון כדי שארגיש לידו הכי קטנה בעולם.

באותו בוקר יום ראשון, אחרי שדביר נסע לבסיס, התחלתי להתארגן לעבודה. אני כבר השתחררתי לפני כמעט חצי שנה ומצאתי עבודה זמנית במלצרות ליד הבית.

לפני שיצאתי מהבית שלחתי לדביר הודעה, "מלך שלי. אתה האהבה הכי גדולה שהייתה לי ותהיה". התגעגעתי אליו, אפילו שרק לפני שעה בדיוק הוא עוד חיבק ונישק אותי. האהבה שלנו, למרות כל השנים שעברו, לא נחלשה לרגע, ובכל פעם שראיתי אותו הרגשתי שאני מתאהבת מחדש.

"קטנה שלי, היה לי כיף אתך בסופ"ש כמו תמיד. חכי לי, אני עוד רגע כבר חוזר", הוא כתב לי כמה דקות אחרי ששלחתי את ההודעה.

אספתי את כל הדברים שלי לתיק קטן ויצאתי מהבית.

המשמרת עברה בסדר, עוד יום רגיל עם לקוחות נחמדים ונחמדים פחות. הטלוויזיה דלקה על ערוץ 22 כמו תמיד ותכניות הבוקר היו כמו רעש שקט ברקע.

"אנו קוטעים את התכנית למשדר מיוחד", שמעתי מאחורי הגב בשקט, ווליום הטלוויזיה הוגבר מעט על ידי האחמ"ש שבמקרה עמד ליד השלט.

בשידור ישב איש לבוש חליפה ועטה ארשת של פנים רציניות. הכותרת שהייתה למטה הודגשה בשחור והכתוביות היו בלבן.

"התחממות בצפון", שתי מילים שגרמו למגש שהחזקתי ביד ליפול לרצפה וכל הכוסות שהיו מעליו נשברו. הרגליים שלי רעדו והרגשתי שאני לא שומעת ולא רואה שום דבר. החזקתי בשולחן שהיה לידי והתאמצתי שלא ליפול. ידעתי שברגעים אלו דביר שם, הוא נמצא בדיוק היכן שהכתוביות הלבנות קפצו מהמרקע. הוא שם ואין אף אחד שיכול לשמור עליו עכשיו.

רצתי אל הטלפון וראיתי שיחה שלא נענתה מאסנת, אימא של דביר. מיד טלפנתי אליה בחזרה כדי לבדוק אם היא יודעת משהו שאני לא יודעת.

"נועה? נועה, דיברת עם דביר? נועה, את יודעת אם דביר בסדר?", הצעקות מהצד השני של הקו הכאיבו לי באוזן. באותו הרגע הבנתי שהיא לא יודעת כלום, בדיוק כמוני.

ניתקתי את השיחה כמה דקות אחרי זה וחייגתי מיד לדביר. אבל הטלפון הנייד שלו היה כבוי והרגשה נוראה מילאה את גופי.

המשכתי להסתכל במרקע הטלוויזיה. שום שדרן לא חידש לי דבר. בהיתי בכותרת השחורה שהתחלפה מפעם לפעם לכותרות מבהילות יותר ומבהילות פחות. לאט־לאט התחלנו להבין שישראל התנקשה באדם חשוב בלבנון ושכנראה הרגזנו שם כמה אנשים חזקים מאוד.

לקחתי את התיק שלי ונסעתי הביתה. הסיכוי שהייתי מצליחה להמשיך לתפקד שאף לאפס, והרגשתי שכל הדם שלי בגוף עובר לראש שהחל לפעום מכאב.

כשהגעתי הביתה הדלקתי טלוויזיה וחיכיתי. הטלפון היה צמוד אליי וחיכיתי להודעה מדביר.

אחי היה בבית, התיישב לידי וחיבק אותי. הוא ניסה לעודד אותי ואמר שאין צורך לדאוג. דביר בחור חזק ואף אחד לא יכול לפגוע בו.

אחרי כמה שעות של צפייה בטלוויזיה הטלפון שלי צפצף. על הצג היה שמו של דביר וצרחתי מאושר.

"אהבה שלי, אל תדאגי. אני אוהב אותך יותר מכל דבר ואני לא אתן לאף אחד לפגוע בפגישה שלנו בעוד שבועיים. תמסרי לאימא שלי שאני בסדר", נישקתי את הצג כמו מטורפת והשלווה החלה להשתלט עליי לאט־לאט. התקשרתי באותו הרגע לאמו של דביר ואמרתי לה שהוא יצר קשר ושאין לה מה לדאוג.

לפתע חשתי עייפות. שמתי את הראש על אחת הכריות שהיו בסלון ונמנמתי.

"נועה? תתעוררי...", שמעתי קול עדין מעומעם מדבר אליי.

"נועה? נרדמת... את צריכה לקום. יש חדשות". פקחתי את העיניים וראיתי את אמי יושבת לצדי בעיניים אדומות.

"מה קרה, אימא?", שאלתי במעורפל. עוד לא התאוששתי לגמרי.

"אסנת התקשרה, ביקשה שתגיעי אליהם. בואי, אני אקח אותך", היא אמרה בעדינות.

"אסנת? למה? אמרתי לה שדביר בסדר, הוא דיבר אתי מקודם".

"קטנה שלי בואי אליי", לאימא שלי החלו לזלוג דמעות והיא קירבה אותי אליה. לא ידעתי מה קורה אבל התחלתי לבכות איתה.

"מה קרה אימא? למה את בוכה?", לחשתי.

"נהרגו שני חיילים", היא אמרה בקול רועד.

הרגשתי שנותנים לי אגרוף חזק בבטן. הידיים שלי רעדו והרגשתי שאין לי שליטה על הגוף.

"אבל דביר בסדר, הוא דיבר אתי מקודם", ניגבתי את הדמעות מהפנים.

"האנשים ההם, שני חיילים... הם הגיעו לבית שלו ו...", אימא פרצה בבכי שוב ואני הבטתי בה. הסתכלתי במרקע הטלוויזיה שעמד על השידה מאחוריה וראיתי את יונית לוי בפרצוף הרציני הרגיל שלה. הכותרת השחורה שהייתה קודם נשארה שחורה, אך הכתוביות התחלפו.

"חילופי אש בצפון. שני הרוגים".לקחתי את הטלפון הנייד וראיתי שיחה שלא נענתה מאחותו של דביר. לאחר מכן הרמתי מבט אל אימא שלי וראיתי אותה מנגבת את הדמעות.

"זה לא יכול להיות, אימא. היום בבוקר הוא היה אתי. רק היום בבוקר הוא נישק אותי והבטיח לי שהוא יחזור. זה לא יכול להיות, אימא. זה לא יכול להיות", הגוף שלי כאב והרגשתי שמנסים להוציא ממני את כל האיברים הפנימיים. העיניים שלי התמלאו בדמעות וכל החדר החל להיטשטש.

אימא עזרה לי לקום וסחבה אותי לרכב. נסענו לבית של דביר וראינו בכניסה כמה כתבים שמחכים שמישהו מהמשפחה יֵצא וידבר איתם. אימא ואני השתחלנו ביניהם ונכנסנו לבית. אימא של דביר ישבה בסלון ובכתה. אבא שלו ישב לידה והניח עליה את ידו. אחותו של דביר ניגשה אליי וחיבקה אותי. התחלתי לבכות שוב והיא בכתה אתי.

לאחר מכן ניגשתי לאסנת שהרימה אליי את המבט והחלה לבכות שוב. חיבקתי אותה כל כך חזק שהרגשתי שהיא עומדת להתפרק לי בין הידיים.

אחרי כמה שעות של בכי, הרגשתי שאני לא מרגישה כלום. לא כאב, לא אהבה ולא אבל. פשוט לא הרגשתי כלום. זו הייתה הרגשה טובה, לא רציתי שהיא תעבור. לא להרגיש, הרבה יותר טוב מלהרגיש את הדברים הלא נכונים.

השעה הייתה אחת־עשרה בלילה וכולנו ישבנו בסלון. אבא של דביר דיבר עם מישהו בטלפון בנוגע ללוויה. אני חושבת שלכמה רגעים שכחתי שדביר הלך, לכמה רגעים הרגשתי שהוא כאן לידי, מחבק אותי ומסתכל אתי בטלוויזיה ומרחם על המשפחות שאיבדו את יקיריהן.

בלילה לא הצלחתי להירדם. ישנתי במיטה שלו והריח החזק מילא את ריאותיי. הכאב חזר, והוא פיצה על כל הרגעים מקודם שלא הרגשתי כלום. הוא חזר כואב יותר, חודר יותר ומשתק יותר.

בשעה שמונה בבוקר החלו להגיע אנשים לבית של דביר, ואני קמתי מהמיטה, ומיהרתי לבדוק את הטלפון, אולי דביר שלח הודעה, אבל אז נזכרתי שלא תגיע אליי יותר שום הודעה. השם שלו לעולם לא יופיע שוב על הצג שלי... והתחלתי שוב לבכות.

נכנסתי להודעה האחרונה שהוא שלח לי, שבה הוא הבטיח לי שלא ייתן לאיש להרוס את הפגישה שלנו בעוד שבועיים. הדמעות נחתו על הצג, איך הוא שיקר לי. הוא שיקר, כי במקום לראות אותו שלם בעוד שבועיים, אני הולכת לראות אותו בעוד כמה שעות בתוך ארון עטוף בדגל ישראל.

***


אלפי אנשים הגיעו ללוויה שלך. ההורים שלך לא הפסיקו לבכות לרגע. אפילו שימי, החבר הכי טוב שלך, זה שאמרת שלא משנה מה, כלום לא ישבור אותו, חיבק את אחותך ולא הפסיק לבכות.

המון אנשים ניגשו אליי וביקשו שאהיה חזקה. איך אנשים יכולים לבקש דבר כזה אחרי שאיבדתי אותך?!

המפקד שלך אמר עליך המון דברים טובים. הוא הזכיר את הפעם ההיא שהתחצפת אליו והוא השאיר אותך בשבת, אבל בתוכו הוא ידע איזה חייל מוצלח אתה תהיה.

הארון שלך היה קרוב אליי. הרגשתי שאתה עומד כאן לידי ומבקש ממני שבכל זאת אהיה חזקה, אם לא בשבילי אז בשבילך. הכעסת אותי כשביקשת שאהיה חזקה, איך אני יכולה להיות חזקה בלעדיך?!

כשהורידו את הארון שלך לאדמה, אימא שלך צרחה לשמים, "הבן שלי! תחזירו לי את הבן שלי!"

אבא שלך חיבק אותה, והרב קידש שאלוהים לא מחזיר את המלאכים שלו מהשמים.

הסתכלתי למעלה בתקווה שאראה אותך מסתכל בי בחזרה. כשהלכת אתמול בבוקר, אמרת לי שאתה רק נוסע לשמור עליי מרחוק. הדמעות זלגו שוב, ואני כבר חשבתי שהן נגמרו.

הסתכלתי לשמים הכחולים שהיו מעלינו ולחשתי "רחוק מדי, נסעת לשמור עליי רחוק מדי."