דיאלוגים עם הסרטן

סירבתי להקשיב לכל אלה שאמרו לי שאני נראית לא טוב. משכתי עוד יום. ביום שני בבוקר, ה-4 בנובמבר 2013, הגעתי לקופת חולים. רופא המשפחה התורן נתן מבט אחד בבטני, נגע נגיעה קטנה ואמר:

"לחדר מיון, עכשיו!"

"אני יכולה לחכות עד הצהריים, כשמיקה תחזור מבית הספר?"

"עכשיו!"

יצאתי מהחדר עם ההפניה ביד, כועסת על הרופא, כועסת על עצמי ועל החיים. ניגשתי הביתה, ארגנתי וסידרתי אותו, כך שמי שיבוא לארגן תיק למיקה ימצא את כל מה שהוא צריך ומהר. ארזתי תיק לעצמי ויצאתי לביתה של אימי לחכות שמיקה תסיים את יום הלימודים. בשעה אחת היא הגיעה. לאחר שסיימה את ארוחת הצהריים כבר לא היה שום תירוץ הגיוני לדחות את הנסיעה לחדר המיון. לא היה לי כוח להתנגד יותר. די, לא יכולתי לכאוב יותר. רציתי עזרה. התקשרתי לגדי, בן הדוד שלי, ובגרון נחנק ביקשתי ממנו לקחת אותי למיון.

במהלך ארבע השעות בהן המתנתי במיון מצאתי את עצמי בוכה חרישית ומתחננת לעזרה. הכאבים היו בלתי נסבלים. סביבי המולת חדר מיון, אחים ואחיות מתרוצצים מכאן לשם, חולים ממתינים, חלקם בסבלנות וחלקם חסרי סבלנות לחלוטין. ריח חריף עמד באוויר, ותחושה כללית של ייאוש ודחיסות.

"כואב לי נורא, תעזרי לי", מלמלתי לאחות. היא הביטה בי במבט מלא חמלה, הכאב ניכר על פניי. המסע החל בבדיקות דם שגרתיות. עוד שעה עברה, והכול השתנה באחת. נשלחתי לבדיקת רנטגן ומייד אחריה לבדיקת סי-טי. נתנו לי משככי כאבים ושני מתמחים חביבים נצמדו אליי. משככי הכאבים עשו את שלהם והצלחתי להתאושש ולצחוק עם מיקה ועם אימא שלי.

"הנה, זה עבר", אמרתי למיקה, מנסה להרגיע אותה ובעצם את עצמי. ביקשתי מענת שתבוא לקחת את מיקה לישון אצלם הלילה. "מחר בבוקר אגיע הביתה, אל תדאגי, הכול בסדר, נושיפו".

חיבקתי ונישקתי אותה ארוכות. הדאגה על פניה ובעיניה קרעה אותי מבפנים. הסתכלתי עליה ארוכות בעודה יוצאת יד ביד עם ענת מחדר המיון. לפתע הוסט הווילון ופנים חדשות ניבטו אליי.

"גברת זהבי", הביט בי הכירורג הבכיר שהוזעק מהבית, "עברתי על תוצאות הבדיקות שלך, יש לך גידול חוסם במעי הגס".

"סרטן?" שאלתי, מקווה לתשובה אחרת.

"כן", הוא עונה נחרצות, "ננתח אותך הלילה, תתכונני".

קמתי ממיטת המיון, ניגשתי לתיק שלי, שלפתי משם את קופסת הסיגריות ויצאתי עם כוס הקפה לפינת העישון שבכניסה לבית החולים. בחוץ היה לילה ירושלמי קר של תחילת נובמבר. כל גופי רעד מקור ומפחד. התיישבתי על הספסל הקר, מהדקת את המעיל אל גופי ותוך כדי כך העברתי את כף ידי הקרה מתחת לחולצה, מלטפת את בטני בתנועה מעגלית. הדלקתי סיגריה, שאפתי עמוק אל תוך הריאות. הבטתי למעלה, אל השמיים המעוננים בכבדות. לא הצלחתי למצוא ולו כוכב אחד מנצנץ בין העננים. דמעות שקטות החלו זולגות מעיניי. לא הצלחתי לעצור בעדן מלזלוג על לחיי הקרות, הן פשוט זרמו, כמו היו להן חיים משל עצמן.

מה עכשיו? לאן הולכים מכאן? אני הולכת למות? ומיקה, מה יהיה עליה? חשבתי לעצמי. אימי התיישבה לצידי ואחזה בכף ידי. לא הבטנו זו בזו. לא החלפנו מילה. סוף-סוף הבנתי את הביטוי 'שקט רועם'. סיימתי את הסיגריה, נעמדתי, נשמתי מלוא הריאות את האוויר הקר וחזרתי לחדר המיון.

תוך חצי שעה הייתי בכניסה לחדר הניתוח. מחברים אותי, מזריקים לי, הופכים אותי ושוב חזרה... כמו מריונטה. הייתי מפוחדת ומטושטשת. רגע לפני שנרדמתי, אמרתי לצוות שעמד מעליי: "אני אם חד-הורית ויש לי ילדה בת 12 בבית, אני חייבת לחיות!"

- מי אתה?

- קבענו.

- באמת? מתי?

- כבר שנה אני מנסה לקבוע איתך ואת מתעלמת ממני, שנה שאני שולח לך רמזים על קיומי ואת לא מוכנה להתייחס אליי בכלל.

- לא חשבתי שאתה רציני.

- שנה! שנה שאני מכאיב לך ומציק לך, ואני לא רציני?! יקירה, את לא רצינית.

- הייתי עסוקה מאוד. זה לא שלא שמתי לב אליך, פשוט חשבתי שתיעלם כמו שהופעת.

- זה לא רלוונטי כרגע, עכשיו אנחנו כאן ביחד.

- ביחד?

- כן! אני כאן כדי להישאר.

- רגע, רגע, אני לא מבינה, לא הוציאו אותך לגמרי בניתוח?

- הה, כן, פיזית הוציאו אותי לגמרי. עכשיו אני חי בראש שלך.

- אני צריכה ללכת.

- לאן בדיוק? את בקושי זזה עם כל התפרים.

- אנשים באו לבקר, שתוק כבר!

- בסדר, בסדר, את לא צריכה להתעצבן.

* * *

- נו? הם הלכו?

- כן.

- את שחקנית טובה, וגם קצת יהירה.

- יהירה? למה?

- "היה לי סרטן ארבע שעות".

- אבל זה נכון, ארבע שעות עברו מרגע שאמרו לי שיש לי סרטן עד שהייתי בחדר ניתוח, ועוד כמה שעות עד שהוציאו אותך לגמרי. טוב, בסדר, אתקן – "היה לי סרטן לילה אחד".

- אם אני בזמן עבר, אז עם מי את מדברת עכשיו?

- אין לי מושג.

- אני כאן ואנחנו ביחד.

- עוד פעם ה"ביחד" הזה? אתה לא מבין שאין ביחד? אתה לא באמת קיים.

- נבהלת?

- אני עייפה עכשיו, לך כבר.

- אנחנו נהיה בסדר. להתראות.

האבחנה המדויקת הגיעה מספר ימים אחרי הניתוח. בעודי יושבת על הכורסה לבד בחדרי במחלקה הכירורגית, מחוברת עדיין לנקזים, כאובה ומוטרדת, נכנס אחד הרופאים המתמחים וזרק לחלל החדר:

"הגיעו תוצאות הביופסיה, יש לך אדנוקרצינומה. בניתוח הוצאנו הכול ואת נקייה עכשיו. אני ממליץ על טיפול כימותרפי למניעה, ובעוד חודש תוכלי לחזור לשגרה", אמר ויצא מהחדר. ראשי הסתחרר, נשימותיי כמעט פסקו. התעלפתי.

כשהתעוררתי לאחר מספר שניות, גופי היה מוטל בצורה מוזרה על הכורסה, אחות עמדה מעליי וליטפה את ראשי. היא הובילה אותי חזרה למיטה, כיסתה אותי בשמיכה וחיברה אותי לאינפוזיה ולמסכת חמצן.

- תנשמי עמוק, הכול בסדר.

- מה הוא אמר?

- יש לך סרטן אדנוקרצינומה. זה הסוג הכי נפוץ שלו.

- מה זה אומר?

- בניתוח הוציאו את הגידול שחסם את המעי.

- זה טוב? נכון?

- זה מצוין. יש לך סיכוי גדול להחלים לגמרי.

- ומה עכשיו?

- עכשיו תנוחי. את רוצה משהו להרגעה? תוכלי לישון.

- כן. אני רוצה לישון.

כשהתעוררתי הרמתי את חולצת הפיג'מה והבטתי על הבטן שלי. שורה ארוכה של סיכות עיטרה אותה מהסרעפת ועד קצה התחתון. שקיות קטנות לניקוז הפרשות הניתוח היו מחוברות אליי בכל אחד מצידי הבטן. הבטתי בה, בבטן שלי, היא הייתה נפוחה להחריד וכאובה, שרירי הבטן לא תפקדו וכל תזוזה הייתה כרוכה בכאב עצום. בקושי יכולתי להרים את עצמי מהמיטה, להתיישב או להתקלח. הימים עברו בקושי. זרם הטלפונים לא פסק לשנייה, מותיר לי זמן מועט לנוח. אנשים התקשרו לדרוש בשלומי. היו ה"מספידים", שנדמה היה כי בראשם כבר נכתב ההספד מעל קברי הפתוח, והיו אלו שלא הפסיקו לבכות בעודם מדברים איתי. היו ה"מעודדים", שניסו לחזק את רוחי באמירות כמו "את חזקה", את תנצחי" (את מי בדיוק?), היו שהביעו צער והיו גם אלו שידעו שמותר לא להגיד כלום – הם ישבו לצידי, החזיקו לי את היד, ליטפו ושתקו איתי, נתנו לי ולעצמם זמן להבין ולעכל איך ממשיכים מכאן.

לא לי ולא לאף אחד מקרוביי היה ברור לאן הולכים מכאן.

באיזשהו שלב חלפה בראשי המחשבה עד כמה מוזרות השיחות האלו, המתרוצצות אצלי בראש. מוזרות או לא, הן נמשכו ביתר שאת.

- אלוהים אדירים! לא יכולת לבחור לעצמך שם קצת יותר נחמד?

- ממתי אנחנו בוחרים לנו את השמות? את יכולה לתת לי כל כינוי שתרצי, אני גמיש.

- המממ... אני צריכה לחשוב על זה.

- טוב. יש לנו זמן. בינתיים זה בסדר לקרוא לי "אתה".

- נעים מאוד, אתי.

- נעים גם לי.

- אנחנו צריכים להתיידד, להכיר.

- זה ייקח זמן. לכי לאט. אנחנו נכיר ונלמד להיטיב זה עם זה.

- להיטיב? איך בדיוק אתה תיטיב איתי? אני מתיידדת איתך כי אני מפחדת ממך.

- הכר את האויב?

- ממש כך.

השמועה על דבר מחלתי התפשטה בבית הספר. אומנם לא ידעתי מה נאמר, אך מתוך הטלפונים וההודעות שקיבלתי הבנתי שכדאי להמיר את השמועות בדברי אמת. יחד עם מנהלת בית הספר החלטנו להוציא מייל מסודר שמעדכן את הצוות על מצבי. כשקיבלתי ממנה את המייל לאישור, ביקשתי ממנה לשנות שני דברים: האחד היה לא לקרוא לזה "המחלה", הכינוי הזה הפחיד אותי יותר מהמילה "סרטן"; הדבר השני שביקשתי היה לשנות את נוסח המייל.

"את מספידה אותי לגמרי", אמרתי לה, "הם עוד יחשבו שהייתה תחיית המתים כשאחזור לבית הספר".

את כל הציניות שבורכתי בה גייסתי לשירותיי בימים הראשונים שלאחר הניתוח. בשלב הזה לא יכולתי להתמודד עם הדברים אחרת. הכאב והפחד היו מהולים ועטופים בהרבה ציניות והומור שחור.

שבוע לאחר הניתוח והאבחון הראשוני, שוחררתי לביתי.

* * *

בעקבות דבריהם של הכירורגים, הייתה בי אופטימיות בלתי מוסברת. הרגשתי שניצחתי את הנורא מכול, שאני יכולה לסמן 'וי' אחד גדול על מחלת הסרטן. התחושה הכללית הייתה:

חליתי – נותחתי – החלמתי.

לא נתתי את דעתי על משמעות העובדה שחליתי בסרטן, לא נתתי לעצמי להרגיש את הפחד, הכעס והתסכול. השאיפה היחידה שלי הייתה לחזור לבית הספר כמה שיותר מהר, לחזור לשגרה המוכרת והידועה. השגרה והעבודה סימלו בעיניי את ההחלמה. ברגעים מאוד מסוימים בהם התגנבו לראשי מחשבות על הסרטן, מייד החרגתי את עצמי מהכלל ואמרתי לעצמי ולאחרים: "אצלי זה אחרת, אני לא דוגמה".

האומנם?

רגע לפני החזרה לשגרה, עמדה לפניי הפגישה הראשונה עם האונקולוגית.