האישה עם הזאבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האישה עם הזאבה

האישה עם הזאבה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: La Dame À La Louve
  • תרגום: רמה איילון
  • הוצאה: אפרסמון ספרים בע"מ
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 109 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 49 דק'

רנה ויויאן

רֶנֵה ויויֵאן (1887-1909) נולדה בבריטניה בשם פולין טארן, עברה להתגורר בפאריז שם אימצה את התרבות הצרפתית ואת שם העט שהיה מזוהה איתה. את יצירותיה כתבה בצרפתית והיתה מובילת דעה בחוגי הבוהמה הפריזאית בימי הבל-אפוק של סוף המאה ה-19. שירתה הנועזת, וסיפוריה הליריים עשו אותה לדמות נערצת בעולם הספרות באירופה. היא היתה לסבית מוצהרת שניהלה מערכות יחסים יצריות עם כמה מהנשים הבולטות של התקופה. ויויאן הושפעה רבות מהמשוררת היוונייה הקלאסית סאפפו, ואף נסעה אי לסבוס במטרה לייסד בו קומונה נשית. אורח החיים הנהנתני הביא בסופו של דבר למותה בטרם עת בגיל שלושים ושתיים, אך השפעת יצירתה ממשיכה גם בימינו אלה. 

תקציר

״אני אוהבת אותך כפי שפעם אהבה סאפּהָה את אתיס, החמקמקה וההפכפכה.
משום שאת החיננית בנערות, אמאטה, אגלה לך את עוצמת האהבה בין נשים ואת נעימותה.״

״כי אהבת הנשים אינה דומה לאהבת הגברים. אני אוהבת אותך למענך, ולא למעני. איני רוצה ממך אלא את החיוך שעל שפתייך ואת זיו מבטך.״

״אנשים מדברים תמיד על הגיהינום כמו על מקום של עינויים מחרידים," אמר ניניאן. "הם מן הסתם טועים, או, דבר פחות סביר, אני בעצמי טועה."
"אף אחד לא הִטעה אותך ואתה לא טועה," קטע אותו השיכור. "אנחנו עליזים מאוד בגיהינום. זאת הסיבה שאנחנו סובלים כאן סבל נורא."
"אבל לפי מה שאני רואה, כולם כאן רק חיים מחדש את החיים שחיו עלי אדמות," מחה ניניאן.
"והרי לך הסבל," השיב השיכור.״

קובץ הסיפורים האישה עם הזאבה, אשר נכתב ב-1904, נחשב לפסגת יצירתה של המשוררת והסופרת רֶנֵה ויויֵאן.
בכישרון נדיר היא מפליאה לתאר דמויות מרשימות ונרטיבים מרתקים של נשים חזקות ודעתניות העומדות על עקרונותיהן. אלה מאפיינים את כתיבתה הפואטית ואת סגנונה המיוחד הכתובים בסגנון של ספק פרוזה, ספק שירה. עולמה החושני והיצרי של ויויאן מביא לידי ביטוי את אהבתה לטבע, את נפשה החופשית והסקרנית ואת הלוך הרוח המהורהר והחולמני שכל כך אפיין אותה בחייה הקצרים.
את השראתה שאבה ויויאן ממקורות רבים - המיתולוגיות היוונית, הרומית והנורדית, סיפורי התנ"ך, סיפורי הרפתקאות ויותר מכול, מעושרו החושני של טבע רב-גוני מסתורי ושוקק. הטקסטים שרקחה התאפיינו בנקודת מבט פמינסטית רעננה ונועזת – כוחם ועוצמתם לא כהו עם השנים.

״המילים אינן דבר בהקשר הזה - האמנות לבטא אותן היא הכל... " – רנה ויויאן


רֶנֵה ויויֵאן (1887-1909) נולדה בבריטניה בשם פולין טארן, עברה להתגורר בפאריז שם אימצה את התרבות הצרפתית ואת שם העט שהיה מזוהה איתה. את יצירותיה כתבה בצרפתית והיתה מובילת דעה בחוגי הבוהמה הפריזאית בימי הבל-אפוק של סוף המאה ה-19. שירתה הנועזת, וסיפוריה הליריים עשו אותה לדמות נערצת בעולם הספרות באירופה. היא היתה לסבית מוצהרת שניהלה מערכות יחסים יצריות עם כמה מהנשים הבולטות של התקופה. ויויאן הושפעה רבות מהמשוררת היוונייה הקלאסית סאפפו, ואף נסעה אי לסבוס במטרה לייסד בו קומונה נשית. אורח החיים הנהנתני הביא בסופו של דבר למותה בטרם עת בגיל שלושים ושתיים, אך השפעת יצירתה ממשיכה גם בימינו אלה.

הספר ראה אור בתמיכת מרכז הספר והספריות ומשרד התרבות והספורט

פרק ראשון

האישה עם הזאבה


מסופר מפיו של מר פייר לנואר, רוּ דֶה דאם 69, פריז

אין לי מושג למה התחלתי לחזר אחרי האישה הזאת. היא לא היתה יפה, גם לא חיננית או אפילו מלבבת. וזאת (אני אומר את זה בלי חשיבות עצמית, גבירותי), בזמן שנאמר עלי לא פעם שאיני משולל רגישות. זה לא שהטבע הרעיף עלי תועפות של יופי חיצוני או פנימי; אבל לא אכחד, כמו שאני, שומה עלי להודות שלא קופחתי בידי המין השני. אה! תנוח דעתכם, אין לי כל כוונה להלעיט אתכם בסיפור ראוותני על כיבושַי. אני אדם צנוע. יתרה מזאת, העניין אינו בי, במקרה זה. הוא באישה הזאת, או ליתר דיוק בעלמה הזאת, בקיצור באנגלייה הזאת, שפניה הבלתי־שגרתיות מצאו חן בעינַי למשך שעה קלה.

היא היתה ברייה משונה. כשניגשתי אליה בפעם הראשונה, חיה גדולה ישנה בין קפלי חצאיותיה המשתפלים. על שפתַי עמדו אותם משפטים חבוטים־חביבים אשר מקלים את היחסים בין זרים. המילים עצמן הן אפס ואַין בנסיבות כאלה, האמנות נעוצה באופן ההגייה שלהן...

אלא שהחיה הגדולה זקרה את חוטמה ומילטה נהמה מזרת אימה בדיוק ברגע שבו קרבתי אל האלמונית המסקרנת.

על כורחי, פסעתי פסיעה לאחור.

"יש לך שם כלב מרושע למדי, גברתי," ציינתי.

"זו זאבה," היא השיבה בשמץ יובשנות. "וכיוון שהיא עלולה להגיב אל בני אדם ברתיעה אלימה ובלתי־מוסברת, אני מציעה לך להתרחק מעט."

והיא השתיקה את הזאבה בנוקשות: "הלגה!"

נסוגותי, חפוי ראש במקצת. זה היה עסק מפוקפק, לא תכחישו. אני לא יודע פחד מהו, אבל שונא את הנלעג. התקרית הזאת הטרידה אותי במיוחד מפני שהיה נדמה לי שזיהיתי בעיני העלמה זיק של אהדה. אין ספק שמצאתי חן בעיניה במידת־מה. היא ודאי התרעמה לא פחות ממני על שיבוש העניינים המצער. כמה חבל! שיחה שניצניה צפנו גדולות ונצורות!...

אין לי מושג מדוע החיה האיומה חדלה בהמשך מגילויי העוינות שלה. יכולתי להתקרב אל אדוניתה בלי חשש. מימַי לא נתקלתי בפנים מוזרות כל כך. תחת רעמת השיער המופז, שהיה בה־בעת בוהק ודהה, כמו רמץ אדמדם, חוורו פנים בלובן אפור. הגוף הכחוש ניחן בעידון הדקיק והשברירי של שלד נאה. (כולנו כאן בפאריז אמנים במידה זו או אחרת, עיניכם הרואות.) חותם של גאווה מחוספסת וגלמודה, של חמקנות ושל רתיעה זועמת נישא מהאישה הזאת. עיניה הצהובות דמו לעיני הזאבה. הן הפיקו אותה עוינות זדונית. פסיעותיה היו כה שקטות עד כי טרדו את המנוחה. אף אחד לא הפסיע בחרישיות כזאת. בגדיה היו עשויים מאריג עבה שנראה כמו פרווה. היא לא היתה יפה, לא חיננית, לא מצודדת. אלא מה, היא היתה האישה היחידה באונייה.

אז חיזרתי אחריה. מילאתי אחר הכללים הנסמכים באופן המוצק ביותר על ניסיון מצטבר. היא היתה פיקחית דיה לא לחשוף בפנַי את התענוג העמוק שהסבו לה חיזורַי. היא אפילו הצליחה לשמר את הבעת החשדנות הרגילה שלה בעיניים הצהובות. איזו דוגמה מרהיבה לעורמה הנשית! התחבולה הזאת רק הציתה את משיכתי אליה ביתר שאת. התנגדות עמידה יכולה לפעול עליך כמו הפתעה נעימה, ולהפוך את הניצחון למהדהד יותר... הרי לא תחלקו עלי בנקודה זו, האין זאת, רבותי? כולנו שותפים פחות או יותר לאותם רגשות. שוררת בינינו אחוות נשמות כה שלמה, עד כי השיחה בינינו היא כמעט בלתי־אפשרית. זו הסיבה שלעתים קרובות אני נמלט מחברתם החדגונית של הגברים, הדומים לי יותר מדי.

אודה ולא אבוש, נמשכתי אל האישה עם הזאבה. מה גם — האם אהיה מוכרח להכיר בכך? — שהפרישות הכפויה שהטיל בית הסוהר הצף שִׁלהבה את חושַי המגורים. היא היתה אישה... והחיזור שלי, שעד אותו רגע אמר יראת כבוד, נעשה להוט יותר מיום ליום. הכברתי במטפורות יוקדות. סלסלתי ברוב חן משפטים לתפארת המליצה.

ראו עד לאן הרחיקה עורמתה של האישה! היא הקשיבה לי בעודה מתעטפת בפיזור דעת חולמני. יכולת להישבע שכל מעייניה נתונים לשובל הקצף שהשאירה אחריה האונייה, הדומה לשלג מתאבך בעשן. (נשים אינן אדישות להשוואות פיוטיות.) אבל אני, תלמיד רב־ותק בפסיכולוגיה של פני האישה, ידעתי שהעפעפיים הכבדים המושפלים מסתירים ניצוצות אהבה קלושים.

יום אחד הרחקתי לכת, והחלטתי לצרף לדיבור האנין מחווה מחניפה, אך היא הסתובבה לעברי בניתור של זאבה.

"הסתלק," היא ציוותה בתקיפות פראית כמעט. שיניה בהקו באורח מוזר, כמו אלה של חיית טרף מאחורי שפתיים משורבבות באיום.

חייכתי בשלווה. עם נשים יש להתאזר בסבלנות רבה, הלא כן? ולעולם לא להאמין לשום מילה שהן אומרות. כשהן פוקדות עליך ללכת, זה הרגע להישאר. אני כמעט מתבייש, רבותי, לחזור באוזניכם על קלישאות חבוטות כל כך.

אשת שיחי נעצה בי את עיניה הצהובות הגדולות.

"לא עמדת על טיבי. אתה ממשיך להטיח את עצמך ברוב טיפשות כנגד הזלזול הבלתי־מנוצח שלי. איני יודעת לא לשנוא ולא לאהוב. מעולם לא פגשתי אדם הראוי לשנאה שלי. השנאה סבלנית ואיתנה יותר מהאהבה, והיא מחפשת יריב הולם."

היא ליטפה את ראשה הכבד של הלגה, שתלתה בה מבט נשי עמוק.

"אשר לאהבה, אני בוּרה בה כשם שאתם בורים באמנות, הבסיסית כל כך אצלנו, האנגלו־סקסים, כדי להסתיר את החשיבות העצמית הטבועה בזכרים. אילו הייתי גבר, ייתכן שהייתי אוהבת אישה. כי נשים ניחנות במעלות שאני מחשיבה — נאמנות בתשוקה ושִכחה עצמית באהבה. רובן פשוטות הליכות וכנות. הן מתמסרות בלי הגבלה ובלי התחשבנות יתרה. הסבלנות שלהן בלתי־נלאית כמו טוּב לבן. הן יודעות לסלוח. הן יודעות לחכות. הן בורכו באותו טוהר עליון: כוח ההתגברות."

למרבה המזל אני חד־אבחנה מספיק כדי לקרוא בין השורות. חייכתי חיוך רב־משמעות נוכח פרץ ההתלהבות הזה. היא העיפה בי מבט פְּזור נפש שחשף אותי.

"הו, אתה טועה טעות מרה! נתקלתי בנשים שופעות שכל ולב, אך מעולם לא נקשרתי אליהן. המתיקות שלהן היא שהרחיקה אותן ממני. לא ניחנתי בגדלות הנפש להתאזר בסבלנות נוכח עודף תום הלב והמסירות שלהן."

היא התחילה לייגע אותי עם ההרצאות היומרניות שלה. לא די שהיתה מרושעת, אלא גם צדקנית וחמושה ביומרות אינטלקטואליות! אבל היא היתה האישה היחידה באונייה... מה גם שנופפה מולי בעליונות הזאת שלה כאילו ביקשה להעלות את ערך כניעתה הממשמשת ובאה.

"אני רוחשת חיבה להלגה בלבד. והלגה יודעת את זה. ואילו אתה מן הסתם בחור נחמד וטוב לב, אך לא תוכל לשער בנפשך עד כמה אני בזה לך."

היא רצתה לפגוע בגאווה שלי וכך ללבות את תשוקתי. והצליחה בכך, הבת־בליעל! הייתי סמוק מכעס ומתַאֲווה.

"גברים שמתרוצצים סביב נשים, לא משנה מה טיבן, אינם שונים מכלבים המרחרחים כלבות."

היא תלתה בי אחד ממבטיה הצהובים המשתהים.

"כל כך הרבה זמן נשמתי את אוויר היערות, אוויר השלג הרוטט, כה הרביתי להיבלע במרחבי הלובן השוממים, שנפשי החלה להידמות לנפש הזאבות החמקניות."

האישה הזאת התחילה להפחיד אותי. היא השגיחה בכך ושינתה את נעימת דבריה.

"יש בי אהבה לניקיון ולרעננות," המשיכה בבת־צחוק. "ואילו מגסות רוחם של הגברים אני בורחת כמו מסירחון של שום, והלכלוך שלהם דוחה אותי לא פחות מצחנת ביבים. גבר," התעקשה, "אינו מרגיש בבית אלא בבית הבושת. הוא אוהב קורטיזנות בלבד. שכן הוא מזהה בהן את הטורפנות שלו, את היעדר חוכמת הרגש שלו, את אכזריותו האווילית. הוא חי אך ורק למען העניין או הזימה. מוסרית, הוא מחליא אותי; חיצונית, הוא מעורר בי סלידה... ראיתי גברים מנשקים נשים על פיהן בעודם ממשמשים את איבריהן בידיים גסות. מראה של גורילה לא היה מאוס יותר."

היא השתתקה לרגע.

"המחוקק המחמיר ביותר חומק אך בנס מההשלכות המצערות של תאוות הבשרים המופקרת שהעמידה בסכנה את עלומיו. יקשה עלי לדמיין גם את ההמונית בנשים נושאת את נשיקותיכם הבאושות בלי להיתקף בחילה. כבתולה, שאט הנפש שלי מגברים משתווה ברמת הגועל לסלידה שחשה הקורטיזנה."

אין ספק שהיא מפריזה בתפקיד זה שנטלה לה, חשבתי לעצמי, אף כי היא מפליאה במשחקה. היא מפריזה.

(אילו היינו בחברת גברים בלבד, רבותי, הייתי אומר שלא תמיד סלדתי מבתי הבושת, ושלא פעם אף אספתי מהמדרכה יצאניות מעוררות רחמים. זה לא מונע מהפריזאיות להיות מסבירות פנים יותר מהקדושה המתחסדת הזאת. איני יהיר כלל וכלל, אבל אחרי ככלות הכול, אדם צריך להכיר בערכו.)

וכך, משנוכחתי כי השיחה נמשכה די והותר, נפרדתי בנימוס מהאישה עם הזאבה. הלגה הערמומית עקבה אחרַי במבטה הצהוב המשתהה.

 

עננים כבדים כמו מגדלים התאבכו באופק. מתחתם התפתלה פיסת שמים קודרת שדמתה לחפיר. היתה לי תחושה שאני נמחץ תחת חומות של אבן.

והרוח קמה...

מחלת ים לפתה אותי. סִלחו לי על פרט משולל עידון זה, גבירותי... הרגשתי רע להחריד... נרדמתי סוף־סוף רק לקראת חצות, אומלל מכפי שאוכל לתאר.

בשתיים לפנות בוקר התעוררתי עקב זעזוע מבשר רעות, שלוּוה בקול נפץ מבשר רעות אף יותר... העלטה הפיצה בלהה מסמרת שיער. הבנתי שהאונייה עלתה על שרטון.

לראשונה בחיי הזנחתי את הופעתי. עליתי לסיפון בחליפה מרושלת להחריד.

ערב־רב של גברים עירומים למחצה כבר התרוצצו במקום... הם התירו בבהילות את סירות ההצלה.

למראה הידיים והרגליים עטויות הפלומה והחזוֹת מדובללי השיער, לא יכולתי שלא לחשוב, בלי לכבוש חיוך, על דברי האישה עם הזאבה: "מראה של גורילה לא היה מאוס יותר..."

איני יודע מדוע הזיכרון הזניח הזה שיטה בי בעיצומה של הסכנה שמסביב.

הגלים דמו להרי געש מפלצתיים, אפופים עשן לבן. בעצם לא, הם לא דמו לדבר. הם היו הם עצמם, רבי־הוד ומטילי מורא, קטלניים... הרוח שרקה על חרונם המשתולל והרתיחה אותו עוד יותר. המלח כסס בעפעפַּי. הצטמררתי תחת הנתז, כמו תחת זרזיף גשם. וקול נפץ הגלים סילק מראשי כל מחשבה.

האישה עם הזאבה היתה כאן, רגועה מתמיד. ואילו אני כשלתי מאימה. ראיתי את המוות מתנשא לפנַי. כמעט שיכולתי לגעת בו. הלוּם, מיששתי את מצחי וחשתי את עצמות הגולגולת, בולטות להזוויע. השלד שבקרבי הקפיא את דמי. פרצתי בבכי, בטיפשות...

בעיני רוחי הייתי בשר מכחיל ומשחיר, תפוח יותר מנאד יין כרסתני. הכרישים נעצו את שיניהם באיברַי המפורדים. וכששקעתי במצולות, סרטנים זחלו בעקלתון לאורך בשרי הנרקב וטרפו אותו ברעבתנות.

הרוח שרקה על הים...

העבר קם לתחייה לנגד עינַי. הצרתי על חיי הנואלים, על חיי המבוזבזים, על חיי האבודים. ביקשתי להיזכר במעשה טוב אחד שנעשה בהיסח הדעת או באקראי. האם הייתי טוב במשהו, מועיל למישהו? ותודעתי האפלה זעקה בתוכי, מצמיתה כמו אילם שכושר הדיבור חזר אליו בדרך נס:

"לא!"

הרוח שרקה על הים...

נזכרתי במעומעם בדברי האל הממריצים את הנפש לתשובה ומבטיחים ישועה, גם על ערש דווי ממש, למכה על חטא. ניסיתי לדלות אי־אלו מילות תפילה ממצולות זיכרוני, החָרֵב יותר מגביע ריק... ומחשבות חשקניות החלו מייסרות אותי, כמו שדונים אדומים. שבתי וראיתי לנגד עינַי את מצען הטמא של בנות־לוויה מזדמנות. שמעתי שוב את קריאותיהן הגסות, הבהמיות. נזכרתי בגיפופים נטולי האהבה. חיתתו של העונג נפלה עלי...

נוכח אימת האינסוף הטמיר שרד בי רק יצר הייחום, רב־עוצמה אצל חלקנו כמו יצר ההישרדות. אלה היו החיים, החיים במלוא כיעורם ושפלותם, שנהמו בקרבי במחאה פראית נגד הכיליון...

הרוח שרקה על הים...

ברגעים האלה מתרוצצות בך מחשבות משונות... אני, בחור ישר לבב, ככלות הכול, שזכה בהוקרה מפי כול, למעט אי־אלו קנאים, ואפילו נאהב על ידי אישה אחת או שתיים, הלקיתי את עצמי במרירות ארסית על חיים שלא היו גרועים יותר או מוצלחים יותר מכל חיים אחרים!... ודאי נפלתי קורבן לשיגעון חולף. כולנו היינו קצת מטורפים, בסופו של דבר...

האישה עם הזאבה הביטה בשלווה על הגלים הלבנים... אה! לבנים יותר מהשלג בדמדומי הערב! והלגה, ישובה על אחוריה, ייללה כמו כלבה. היא ייללה באופן מעורר רחמים, כמו כלבה אל הירח... היא הבינה...

איני יודע למה היללה הזאת הקפיאה את דמי אף יותר משאון הרוח והגלים... היא ייללה אל המוות, הזאבה הארורה, שייקח אותה האופל! רציתי להלום בה כדי להשתיק אותה, חיפשתי קרש, כלונס, מוט ברזל, משהו שישכיב אותה על הסיפון... לא מצאתי דבר...

סוף־סוף היתה סירת ההצלה מוכנה להפלגה. גברים זינקו בחימה שפוכה לעבר הישועה. רק האישה עם הזאבה לא זעה.

"רדי אל הסירה!" צעקתי אליה בעודי מתמקם.

היא קרבה בעצלתיים, הלגה בעקבותיה.

"גברתי," התערב הרב־סרן שהיה מעין מפקד, "לא נוכל לקחת איתנו את החיה הזאת. יש פה מקום רק לאנשים."

"אם כך, אֶשָׁאר," אמרה ונסוגה.

גברים אחוזי פניקה הסתערו כה וכה, פולטים צווחות סתומות. לא נותר לנו אלא להשאיר אותה מאחור.

אשר לי, באמת שלא יכולתי לדאוג לברווזה פותה זו. מה גם שנהגה בי בגסות רוח כזאת! אתם ודאי מבינים זאת, נכון, רבותי? הרי לא הייתם נוהגים אחרת.

וכך ניצלתי בסופו של דבר, או קרוב לכך. השחר עלה, ואללַי, איזה שחר! רטט של אור מקפיא עצמות, קיהיון חושים אפור, שצף יצורים ודברים רוחשים כתולעים בלימבו מדומדם...

וראינו את תכול היבשה הרחוקה...

אה! השמחה וההקלה למראה אדמה מסבירת פנים ובטוחה!... מאז אותה חוויה נוראה יצאתי למסע יחיד בלב ים, בחזרה לכאן. איש לא יגרום לי להפליג שוב, בזאת אין ספק!

אני מניח שקופחתי באנוכיות, גבירותי. בלב אי־הוודאות המופלגת שבה פרפרתי, לאחר שנחלצתי בעור שינַי מן החורבן, עדיין טרחתי להתעניין בגורלם של בני־לווייתי מוכי הגורל. סירת ההצלה השנייה טבעה בשל התנפלות טרופה של מספר רב מדי של אחוזי תזזית. נבעת, חזיתי בה שוקעת... האישה עם הזאבה מצאה מקלט על תורן שבור, והחיה הכנועה נצמדה אליה על השריד הצף... הייתי משוכנע שהאישה היתה ניצלת אלמלא נטשו אותה כוחותיה ואורך רוחה. ייחלתי לכך בכל לבי... אבל הצינה, האִטיות והשבריריות של כלי השיט המאולתר, מחוסר מפרשׂים והגה, העייפות, החולשה הנשית!

הן היו במרחק קצר מהיבשה כאשר האישה, תשושה ורצוצה, הסתובבה לעבר הלגה, כמבקשת לומר: "אין בי עוד כוח..."

ואז התרחש דבר כאוב ורב־רושם. הזאבה, שהבינה, נשאה את יללתה הנואשת לעבר היבשה הקרובה והבלתי־מושגת... אחר הזדקפה והניחה את שתי כפותיה הקדמיות על כתפי אדוניתה, שאימצה אותה אליה. יחד שקעו במצולות...

 

 

רנה ויויאן

רֶנֵה ויויֵאן (1887-1909) נולדה בבריטניה בשם פולין טארן, עברה להתגורר בפאריז שם אימצה את התרבות הצרפתית ואת שם העט שהיה מזוהה איתה. את יצירותיה כתבה בצרפתית והיתה מובילת דעה בחוגי הבוהמה הפריזאית בימי הבל-אפוק של סוף המאה ה-19. שירתה הנועזת, וסיפוריה הליריים עשו אותה לדמות נערצת בעולם הספרות באירופה. היא היתה לסבית מוצהרת שניהלה מערכות יחסים יצריות עם כמה מהנשים הבולטות של התקופה. ויויאן הושפעה רבות מהמשוררת היוונייה הקלאסית סאפפו, ואף נסעה אי לסבוס במטרה לייסד בו קומונה נשית. אורח החיים הנהנתני הביא בסופו של דבר למותה בטרם עת בגיל שלושים ושתיים, אך השפעת יצירתה ממשיכה גם בימינו אלה. 

סקירות וביקורות

אהבתי אותך בשנאה יוקדת 'האישה עם הזאבה' של רנה ויויאן הוא קובץ סיפורים מכשף על עליונות נשית

רנה ויויאן, ‭ 1905 ‬צילומים: איי־אף־פי, ויקיפדיה

רנה ויויאן נולדה בבריטניה ב-‭1877‬ כפולין  מארי טארן. חייה, או אלו שבראה לעצמה, נדמים דומים לאלו של סאפפו, אותה העריצה ותירגמה משיריה. כאילו סאפפו  עצמה קראה לה במילותיה, "ועזבת  את ביתו המוזהב של אביך", לקחה טארן את הכסף הרב שירשה מאביה ועברה לפריז - אחרי מאבק ירושה קצר עם אמה, שניסתה לטעון לאישפיות של הבת. שם, בדירת פאר, ניהלה אורח חיים משוחרר במיוחד כלסבית מוצהרת, מסמר המסיבה  של ימי ה"בל אפוק", יפהפייה הלבושה כגבר מטורזן מהמאה  ה-‭.18‬ כמו סאפפו, הקיפה עצמה טארן בנשים בנות מעמדה שכתבו שירה, וכמוה כתבה שירים שנדמים אוהבים ומתוקים אך ארס הקנאה ומשאלת המוות מפכים בהם. סדרה של פרידות מאהובות הביאה להקצנה באורח חייה שכלל הרבה אלכוהול, סמים ומימוש פנטזיות סאדו-מזוכיסטיות.

מספרים שאיש מעולם לא ראה אותה כותבת, אך תחת שם העט רנה ויויאן השלימה טארן שני רומנים ויותר מעשרה ספרי שירה, כולם בצרפתית. קובץ הסיפורים  הפואטי 'האישה עם הזאבה', יצירה סימבוליסטית  מכשפת, יצא ב-‭.1904 ‬

הסיפור הפותח, שנושא את שם הקובץ, מכיל רבים מהמוטיבים השזורים בספר כולו: חיזור אלים מצידו של גבר פחדן וחסר מודעות עצמית, עליונות נשית, טשטוש בין מגדרים ובין אדם לחיה  ומוות בלתי נמנע. כרבים אחרים, הסיפור מובא בגוף ראשון מפיו של גבר. הגברים המספרים חושקים בנשים שלצידם, אך אלו נעלות מהם ונותרות בלתי מושגות, עניין מכעיס לכל הדעות. "אסור להיות ערמומי עם נשים", מדווח הדובר האלמוני בסיפור 'ברונטית כמו אגוז לוז', במונולוג שיכול היה להישמע בקורס אמנות הפיתוי גרסת ה-‭Fin de siecle‬. "הן תמיד מבחינות בכך, אבל משום שהן יותר חזקות ממך, הן מעמידות פנים שלא ראו שום דבר. ואז, בלי שתהיה מודע לכך, הן עושות לך איזו הצגה קטנה ומבריקה, ואתה נופל  בפח". כידוע לכל מי ששמעה את הקריאה "יאללה גם כן מתנשאת, מי צריך אותך", סירוב נשי לחיזור עלול להביא להתפרצויות זעם: "התחשק לי לקרקף אותה, כדרכם של ידידי ויריבי האינדיאנים, כדי להכתים בדם את הרעמה הצהובה", "אין ספק  שיום יבוא ואהרוג אותה... אולי הצימאון יתרחק  ממני כשאצליח להרוות אותו בדם". או המשפט  המבהיק "אהבתי אותך בשנאה יוקדת".

גם 'בגידת היער' הוא סיפור מפתח בפענוח  יצירתה של ויויאן. המספר, בלו דירק, המכונה גם "השטן מהיער", מתוודה על מעשיו האיומים: הוא רצח, אנס ושרף  נשים וילדות, אבל, הוא מעיד  בסלחנות, "בסיכומו של דבר, אני בחור לעניין". הוא וג'ואן אשתו, שניהם כחולים  מקעקועים, עוסקים בציד, כשג'ואן, כמו רוב הגיבורות של טארן, גברית יותר ואמיצה יותר מבן  זוגה. היא בעלת "כף יד קטלנית ומחוספסת"  ו"רגשות הכעיסו אותה. היא ראתה בהם ביטויים  של חולשה". ג'ואן רוטטת בתשוקה למחשבה על ציד של נקבת טיגריס מסוכנת - יותר מהזכר כמובן - והיא מוכנה לכל: "עדיף כבר למות  באוויר הפתוח, צעירה וחזקה, מאשר להירקב  לאט-לאט בחדר חולים מחניק ומסריח". "אני לא הייתי טובה, דירק, כי אני דומה מדי  לגבר", אומרת ג'ואן בלילה שבו נקבת הטיגריס גורסת את עצמותיה.

הסיפור הסוגר, 'בונה דאה' הסאפפי, הוא טקסט אהבה יפהפה וישיר, שבו ויויאן/טארן מציגה את האהבה  הנשית במלוא תפארתה: ‭ ..."‬אגלה לך את עוצמת האהבה בין נשים ואת  נעימותה... אלמד אותך את איטיותן המיומנת של כפות הידיים שמאריכות את הרפרוף המשתהה". משפטים כמו "אני אוהבת אותך  כמו מאהב וכמו אחות... אהיה אדונך והאובייקט  שלך גם יחד", מצדיקים את נצחיותה של היצירה הזאת.

ההקדמה למהדורה העברית (שאיש אינו חתום עליה) מסתיימת כך: "מאה שנים ויותר לאחר מותה של רנה ויויאן, חלומה על עולם של טוב וכבוד עוד  רחוק מלהתגשם". וגם, "לפעול כדי לשים קץ לאלימות גברים כלפי נשים ולנסות לכונן עולם יפה כפי שחלמה ועשתה רנה ויויאן  בחייה". ויויאן הייתה קנאית, פזרנית, נהנתנית,  אלכוהוליסטית ומורבידית. זה לא נאמר לגנותה,  חלילה - טארן הייתה אמנית טוטאלית - אבל הפיכתה למעין דובונית אכפת לי ששאפה ל"עולם  יפה" אינה יאה לדמותה המורכבת והאפלה.

ב-‭,1908‬ לאחר עוד פרידה, ניסתה טארן להתאבד עם מנה יפה של אופיום. אחרי שניצלה,  או כשלה, החל גופה למרוד באורחותיה. מחלה עצבית פגעה בגפיה ובשנתה האחרונה נעזרה במקל. היא חדלה לאכול ולקראת מותה היה  משקלה ‭ 35‬ קילו. טארן מתה ממה שהוגדר רשמית כמחלת ריאות, תוצר של אנורקסיה ושימוש בסמים, בגיל ‭ .32‬ אין מילים יאות לזכרה  יותר ממילותיה של סאפפו: "מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו".

(ציטוטי סאפפו בתרגומו של שמעון בוזגלו, אבן חושן, ‭2009‬)

עוד 3 ספרים מפריז של התקופה
הטהור והטמא > קולט
פרחי הרע > שארל בודלר
האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס > גרטרוד סטיין

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 19/02/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: La Dame À La Louve
  • תרגום: רמה איילון
  • הוצאה: אפרסמון ספרים בע"מ
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 109 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 49 דק'

סקירות וביקורות

אהבתי אותך בשנאה יוקדת 'האישה עם הזאבה' של רנה ויויאן הוא קובץ סיפורים מכשף על עליונות נשית

רנה ויויאן, ‭ 1905 ‬צילומים: איי־אף־פי, ויקיפדיה

רנה ויויאן נולדה בבריטניה ב-‭1877‬ כפולין  מארי טארן. חייה, או אלו שבראה לעצמה, נדמים דומים לאלו של סאפפו, אותה העריצה ותירגמה משיריה. כאילו סאפפו  עצמה קראה לה במילותיה, "ועזבת  את ביתו המוזהב של אביך", לקחה טארן את הכסף הרב שירשה מאביה ועברה לפריז - אחרי מאבק ירושה קצר עם אמה, שניסתה לטעון לאישפיות של הבת. שם, בדירת פאר, ניהלה אורח חיים משוחרר במיוחד כלסבית מוצהרת, מסמר המסיבה  של ימי ה"בל אפוק", יפהפייה הלבושה כגבר מטורזן מהמאה  ה-‭.18‬ כמו סאפפו, הקיפה עצמה טארן בנשים בנות מעמדה שכתבו שירה, וכמוה כתבה שירים שנדמים אוהבים ומתוקים אך ארס הקנאה ומשאלת המוות מפכים בהם. סדרה של פרידות מאהובות הביאה להקצנה באורח חייה שכלל הרבה אלכוהול, סמים ומימוש פנטזיות סאדו-מזוכיסטיות.

מספרים שאיש מעולם לא ראה אותה כותבת, אך תחת שם העט רנה ויויאן השלימה טארן שני רומנים ויותר מעשרה ספרי שירה, כולם בצרפתית. קובץ הסיפורים  הפואטי 'האישה עם הזאבה', יצירה סימבוליסטית  מכשפת, יצא ב-‭.1904 ‬

הסיפור הפותח, שנושא את שם הקובץ, מכיל רבים מהמוטיבים השזורים בספר כולו: חיזור אלים מצידו של גבר פחדן וחסר מודעות עצמית, עליונות נשית, טשטוש בין מגדרים ובין אדם לחיה  ומוות בלתי נמנע. כרבים אחרים, הסיפור מובא בגוף ראשון מפיו של גבר. הגברים המספרים חושקים בנשים שלצידם, אך אלו נעלות מהם ונותרות בלתי מושגות, עניין מכעיס לכל הדעות. "אסור להיות ערמומי עם נשים", מדווח הדובר האלמוני בסיפור 'ברונטית כמו אגוז לוז', במונולוג שיכול היה להישמע בקורס אמנות הפיתוי גרסת ה-‭Fin de siecle‬. "הן תמיד מבחינות בכך, אבל משום שהן יותר חזקות ממך, הן מעמידות פנים שלא ראו שום דבר. ואז, בלי שתהיה מודע לכך, הן עושות לך איזו הצגה קטנה ומבריקה, ואתה נופל  בפח". כידוע לכל מי ששמעה את הקריאה "יאללה גם כן מתנשאת, מי צריך אותך", סירוב נשי לחיזור עלול להביא להתפרצויות זעם: "התחשק לי לקרקף אותה, כדרכם של ידידי ויריבי האינדיאנים, כדי להכתים בדם את הרעמה הצהובה", "אין ספק  שיום יבוא ואהרוג אותה... אולי הצימאון יתרחק  ממני כשאצליח להרוות אותו בדם". או המשפט  המבהיק "אהבתי אותך בשנאה יוקדת".

גם 'בגידת היער' הוא סיפור מפתח בפענוח  יצירתה של ויויאן. המספר, בלו דירק, המכונה גם "השטן מהיער", מתוודה על מעשיו האיומים: הוא רצח, אנס ושרף  נשים וילדות, אבל, הוא מעיד  בסלחנות, "בסיכומו של דבר, אני בחור לעניין". הוא וג'ואן אשתו, שניהם כחולים  מקעקועים, עוסקים בציד, כשג'ואן, כמו רוב הגיבורות של טארן, גברית יותר ואמיצה יותר מבן  זוגה. היא בעלת "כף יד קטלנית ומחוספסת"  ו"רגשות הכעיסו אותה. היא ראתה בהם ביטויים  של חולשה". ג'ואן רוטטת בתשוקה למחשבה על ציד של נקבת טיגריס מסוכנת - יותר מהזכר כמובן - והיא מוכנה לכל: "עדיף כבר למות  באוויר הפתוח, צעירה וחזקה, מאשר להירקב  לאט-לאט בחדר חולים מחניק ומסריח". "אני לא הייתי טובה, דירק, כי אני דומה מדי  לגבר", אומרת ג'ואן בלילה שבו נקבת הטיגריס גורסת את עצמותיה.

הסיפור הסוגר, 'בונה דאה' הסאפפי, הוא טקסט אהבה יפהפה וישיר, שבו ויויאן/טארן מציגה את האהבה  הנשית במלוא תפארתה: ‭ ..."‬אגלה לך את עוצמת האהבה בין נשים ואת  נעימותה... אלמד אותך את איטיותן המיומנת של כפות הידיים שמאריכות את הרפרוף המשתהה". משפטים כמו "אני אוהבת אותך  כמו מאהב וכמו אחות... אהיה אדונך והאובייקט  שלך גם יחד", מצדיקים את נצחיותה של היצירה הזאת.

ההקדמה למהדורה העברית (שאיש אינו חתום עליה) מסתיימת כך: "מאה שנים ויותר לאחר מותה של רנה ויויאן, חלומה על עולם של טוב וכבוד עוד  רחוק מלהתגשם". וגם, "לפעול כדי לשים קץ לאלימות גברים כלפי נשים ולנסות לכונן עולם יפה כפי שחלמה ועשתה רנה ויויאן  בחייה". ויויאן הייתה קנאית, פזרנית, נהנתנית,  אלכוהוליסטית ומורבידית. זה לא נאמר לגנותה,  חלילה - טארן הייתה אמנית טוטאלית - אבל הפיכתה למעין דובונית אכפת לי ששאפה ל"עולם  יפה" אינה יאה לדמותה המורכבת והאפלה.

ב-‭,1908‬ לאחר עוד פרידה, ניסתה טארן להתאבד עם מנה יפה של אופיום. אחרי שניצלה,  או כשלה, החל גופה למרוד באורחותיה. מחלה עצבית פגעה בגפיה ובשנתה האחרונה נעזרה במקל. היא חדלה לאכול ולקראת מותה היה  משקלה ‭ 35‬ קילו. טארן מתה ממה שהוגדר רשמית כמחלת ריאות, תוצר של אנורקסיה ושימוש בסמים, בגיל ‭ .32‬ אין מילים יאות לזכרה  יותר ממילותיה של סאפפו: "מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו".

(ציטוטי סאפפו בתרגומו של שמעון בוזגלו, אבן חושן, ‭2009‬)

עוד 3 ספרים מפריז של התקופה
הטהור והטמא > קולט
פרחי הרע > שארל בודלר
האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס > גרטרוד סטיין

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 19/02/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
האישה עם הזאבה רנה ויויאן

האישה עם הזאבה


מסופר מפיו של מר פייר לנואר, רוּ דֶה דאם 69, פריז

אין לי מושג למה התחלתי לחזר אחרי האישה הזאת. היא לא היתה יפה, גם לא חיננית או אפילו מלבבת. וזאת (אני אומר את זה בלי חשיבות עצמית, גבירותי), בזמן שנאמר עלי לא פעם שאיני משולל רגישות. זה לא שהטבע הרעיף עלי תועפות של יופי חיצוני או פנימי; אבל לא אכחד, כמו שאני, שומה עלי להודות שלא קופחתי בידי המין השני. אה! תנוח דעתכם, אין לי כל כוונה להלעיט אתכם בסיפור ראוותני על כיבושַי. אני אדם צנוע. יתרה מזאת, העניין אינו בי, במקרה זה. הוא באישה הזאת, או ליתר דיוק בעלמה הזאת, בקיצור באנגלייה הזאת, שפניה הבלתי־שגרתיות מצאו חן בעינַי למשך שעה קלה.

היא היתה ברייה משונה. כשניגשתי אליה בפעם הראשונה, חיה גדולה ישנה בין קפלי חצאיותיה המשתפלים. על שפתַי עמדו אותם משפטים חבוטים־חביבים אשר מקלים את היחסים בין זרים. המילים עצמן הן אפס ואַין בנסיבות כאלה, האמנות נעוצה באופן ההגייה שלהן...

אלא שהחיה הגדולה זקרה את חוטמה ומילטה נהמה מזרת אימה בדיוק ברגע שבו קרבתי אל האלמונית המסקרנת.

על כורחי, פסעתי פסיעה לאחור.

"יש לך שם כלב מרושע למדי, גברתי," ציינתי.

"זו זאבה," היא השיבה בשמץ יובשנות. "וכיוון שהיא עלולה להגיב אל בני אדם ברתיעה אלימה ובלתי־מוסברת, אני מציעה לך להתרחק מעט."

והיא השתיקה את הזאבה בנוקשות: "הלגה!"

נסוגותי, חפוי ראש במקצת. זה היה עסק מפוקפק, לא תכחישו. אני לא יודע פחד מהו, אבל שונא את הנלעג. התקרית הזאת הטרידה אותי במיוחד מפני שהיה נדמה לי שזיהיתי בעיני העלמה זיק של אהדה. אין ספק שמצאתי חן בעיניה במידת־מה. היא ודאי התרעמה לא פחות ממני על שיבוש העניינים המצער. כמה חבל! שיחה שניצניה צפנו גדולות ונצורות!...

אין לי מושג מדוע החיה האיומה חדלה בהמשך מגילויי העוינות שלה. יכולתי להתקרב אל אדוניתה בלי חשש. מימַי לא נתקלתי בפנים מוזרות כל כך. תחת רעמת השיער המופז, שהיה בה־בעת בוהק ודהה, כמו רמץ אדמדם, חוורו פנים בלובן אפור. הגוף הכחוש ניחן בעידון הדקיק והשברירי של שלד נאה. (כולנו כאן בפאריז אמנים במידה זו או אחרת, עיניכם הרואות.) חותם של גאווה מחוספסת וגלמודה, של חמקנות ושל רתיעה זועמת נישא מהאישה הזאת. עיניה הצהובות דמו לעיני הזאבה. הן הפיקו אותה עוינות זדונית. פסיעותיה היו כה שקטות עד כי טרדו את המנוחה. אף אחד לא הפסיע בחרישיות כזאת. בגדיה היו עשויים מאריג עבה שנראה כמו פרווה. היא לא היתה יפה, לא חיננית, לא מצודדת. אלא מה, היא היתה האישה היחידה באונייה.

אז חיזרתי אחריה. מילאתי אחר הכללים הנסמכים באופן המוצק ביותר על ניסיון מצטבר. היא היתה פיקחית דיה לא לחשוף בפנַי את התענוג העמוק שהסבו לה חיזורַי. היא אפילו הצליחה לשמר את הבעת החשדנות הרגילה שלה בעיניים הצהובות. איזו דוגמה מרהיבה לעורמה הנשית! התחבולה הזאת רק הציתה את משיכתי אליה ביתר שאת. התנגדות עמידה יכולה לפעול עליך כמו הפתעה נעימה, ולהפוך את הניצחון למהדהד יותר... הרי לא תחלקו עלי בנקודה זו, האין זאת, רבותי? כולנו שותפים פחות או יותר לאותם רגשות. שוררת בינינו אחוות נשמות כה שלמה, עד כי השיחה בינינו היא כמעט בלתי־אפשרית. זו הסיבה שלעתים קרובות אני נמלט מחברתם החדגונית של הגברים, הדומים לי יותר מדי.

אודה ולא אבוש, נמשכתי אל האישה עם הזאבה. מה גם — האם אהיה מוכרח להכיר בכך? — שהפרישות הכפויה שהטיל בית הסוהר הצף שִׁלהבה את חושַי המגורים. היא היתה אישה... והחיזור שלי, שעד אותו רגע אמר יראת כבוד, נעשה להוט יותר מיום ליום. הכברתי במטפורות יוקדות. סלסלתי ברוב חן משפטים לתפארת המליצה.

ראו עד לאן הרחיקה עורמתה של האישה! היא הקשיבה לי בעודה מתעטפת בפיזור דעת חולמני. יכולת להישבע שכל מעייניה נתונים לשובל הקצף שהשאירה אחריה האונייה, הדומה לשלג מתאבך בעשן. (נשים אינן אדישות להשוואות פיוטיות.) אבל אני, תלמיד רב־ותק בפסיכולוגיה של פני האישה, ידעתי שהעפעפיים הכבדים המושפלים מסתירים ניצוצות אהבה קלושים.

יום אחד הרחקתי לכת, והחלטתי לצרף לדיבור האנין מחווה מחניפה, אך היא הסתובבה לעברי בניתור של זאבה.

"הסתלק," היא ציוותה בתקיפות פראית כמעט. שיניה בהקו באורח מוזר, כמו אלה של חיית טרף מאחורי שפתיים משורבבות באיום.

חייכתי בשלווה. עם נשים יש להתאזר בסבלנות רבה, הלא כן? ולעולם לא להאמין לשום מילה שהן אומרות. כשהן פוקדות עליך ללכת, זה הרגע להישאר. אני כמעט מתבייש, רבותי, לחזור באוזניכם על קלישאות חבוטות כל כך.

אשת שיחי נעצה בי את עיניה הצהובות הגדולות.

"לא עמדת על טיבי. אתה ממשיך להטיח את עצמך ברוב טיפשות כנגד הזלזול הבלתי־מנוצח שלי. איני יודעת לא לשנוא ולא לאהוב. מעולם לא פגשתי אדם הראוי לשנאה שלי. השנאה סבלנית ואיתנה יותר מהאהבה, והיא מחפשת יריב הולם."

היא ליטפה את ראשה הכבד של הלגה, שתלתה בה מבט נשי עמוק.

"אשר לאהבה, אני בוּרה בה כשם שאתם בורים באמנות, הבסיסית כל כך אצלנו, האנגלו־סקסים, כדי להסתיר את החשיבות העצמית הטבועה בזכרים. אילו הייתי גבר, ייתכן שהייתי אוהבת אישה. כי נשים ניחנות במעלות שאני מחשיבה — נאמנות בתשוקה ושִכחה עצמית באהבה. רובן פשוטות הליכות וכנות. הן מתמסרות בלי הגבלה ובלי התחשבנות יתרה. הסבלנות שלהן בלתי־נלאית כמו טוּב לבן. הן יודעות לסלוח. הן יודעות לחכות. הן בורכו באותו טוהר עליון: כוח ההתגברות."

למרבה המזל אני חד־אבחנה מספיק כדי לקרוא בין השורות. חייכתי חיוך רב־משמעות נוכח פרץ ההתלהבות הזה. היא העיפה בי מבט פְּזור נפש שחשף אותי.

"הו, אתה טועה טעות מרה! נתקלתי בנשים שופעות שכל ולב, אך מעולם לא נקשרתי אליהן. המתיקות שלהן היא שהרחיקה אותן ממני. לא ניחנתי בגדלות הנפש להתאזר בסבלנות נוכח עודף תום הלב והמסירות שלהן."

היא התחילה לייגע אותי עם ההרצאות היומרניות שלה. לא די שהיתה מרושעת, אלא גם צדקנית וחמושה ביומרות אינטלקטואליות! אבל היא היתה האישה היחידה באונייה... מה גם שנופפה מולי בעליונות הזאת שלה כאילו ביקשה להעלות את ערך כניעתה הממשמשת ובאה.

"אני רוחשת חיבה להלגה בלבד. והלגה יודעת את זה. ואילו אתה מן הסתם בחור נחמד וטוב לב, אך לא תוכל לשער בנפשך עד כמה אני בזה לך."

היא רצתה לפגוע בגאווה שלי וכך ללבות את תשוקתי. והצליחה בכך, הבת־בליעל! הייתי סמוק מכעס ומתַאֲווה.

"גברים שמתרוצצים סביב נשים, לא משנה מה טיבן, אינם שונים מכלבים המרחרחים כלבות."

היא תלתה בי אחד ממבטיה הצהובים המשתהים.

"כל כך הרבה זמן נשמתי את אוויר היערות, אוויר השלג הרוטט, כה הרביתי להיבלע במרחבי הלובן השוממים, שנפשי החלה להידמות לנפש הזאבות החמקניות."

האישה הזאת התחילה להפחיד אותי. היא השגיחה בכך ושינתה את נעימת דבריה.

"יש בי אהבה לניקיון ולרעננות," המשיכה בבת־צחוק. "ואילו מגסות רוחם של הגברים אני בורחת כמו מסירחון של שום, והלכלוך שלהם דוחה אותי לא פחות מצחנת ביבים. גבר," התעקשה, "אינו מרגיש בבית אלא בבית הבושת. הוא אוהב קורטיזנות בלבד. שכן הוא מזהה בהן את הטורפנות שלו, את היעדר חוכמת הרגש שלו, את אכזריותו האווילית. הוא חי אך ורק למען העניין או הזימה. מוסרית, הוא מחליא אותי; חיצונית, הוא מעורר בי סלידה... ראיתי גברים מנשקים נשים על פיהן בעודם ממשמשים את איבריהן בידיים גסות. מראה של גורילה לא היה מאוס יותר."

היא השתתקה לרגע.

"המחוקק המחמיר ביותר חומק אך בנס מההשלכות המצערות של תאוות הבשרים המופקרת שהעמידה בסכנה את עלומיו. יקשה עלי לדמיין גם את ההמונית בנשים נושאת את נשיקותיכם הבאושות בלי להיתקף בחילה. כבתולה, שאט הנפש שלי מגברים משתווה ברמת הגועל לסלידה שחשה הקורטיזנה."

אין ספק שהיא מפריזה בתפקיד זה שנטלה לה, חשבתי לעצמי, אף כי היא מפליאה במשחקה. היא מפריזה.

(אילו היינו בחברת גברים בלבד, רבותי, הייתי אומר שלא תמיד סלדתי מבתי הבושת, ושלא פעם אף אספתי מהמדרכה יצאניות מעוררות רחמים. זה לא מונע מהפריזאיות להיות מסבירות פנים יותר מהקדושה המתחסדת הזאת. איני יהיר כלל וכלל, אבל אחרי ככלות הכול, אדם צריך להכיר בערכו.)

וכך, משנוכחתי כי השיחה נמשכה די והותר, נפרדתי בנימוס מהאישה עם הזאבה. הלגה הערמומית עקבה אחרַי במבטה הצהוב המשתהה.

 

עננים כבדים כמו מגדלים התאבכו באופק. מתחתם התפתלה פיסת שמים קודרת שדמתה לחפיר. היתה לי תחושה שאני נמחץ תחת חומות של אבן.

והרוח קמה...

מחלת ים לפתה אותי. סִלחו לי על פרט משולל עידון זה, גבירותי... הרגשתי רע להחריד... נרדמתי סוף־סוף רק לקראת חצות, אומלל מכפי שאוכל לתאר.

בשתיים לפנות בוקר התעוררתי עקב זעזוע מבשר רעות, שלוּוה בקול נפץ מבשר רעות אף יותר... העלטה הפיצה בלהה מסמרת שיער. הבנתי שהאונייה עלתה על שרטון.

לראשונה בחיי הזנחתי את הופעתי. עליתי לסיפון בחליפה מרושלת להחריד.

ערב־רב של גברים עירומים למחצה כבר התרוצצו במקום... הם התירו בבהילות את סירות ההצלה.

למראה הידיים והרגליים עטויות הפלומה והחזוֹת מדובללי השיער, לא יכולתי שלא לחשוב, בלי לכבוש חיוך, על דברי האישה עם הזאבה: "מראה של גורילה לא היה מאוס יותר..."

איני יודע מדוע הזיכרון הזניח הזה שיטה בי בעיצומה של הסכנה שמסביב.

הגלים דמו להרי געש מפלצתיים, אפופים עשן לבן. בעצם לא, הם לא דמו לדבר. הם היו הם עצמם, רבי־הוד ומטילי מורא, קטלניים... הרוח שרקה על חרונם המשתולל והרתיחה אותו עוד יותר. המלח כסס בעפעפַּי. הצטמררתי תחת הנתז, כמו תחת זרזיף גשם. וקול נפץ הגלים סילק מראשי כל מחשבה.

האישה עם הזאבה היתה כאן, רגועה מתמיד. ואילו אני כשלתי מאימה. ראיתי את המוות מתנשא לפנַי. כמעט שיכולתי לגעת בו. הלוּם, מיששתי את מצחי וחשתי את עצמות הגולגולת, בולטות להזוויע. השלד שבקרבי הקפיא את דמי. פרצתי בבכי, בטיפשות...

בעיני רוחי הייתי בשר מכחיל ומשחיר, תפוח יותר מנאד יין כרסתני. הכרישים נעצו את שיניהם באיברַי המפורדים. וכששקעתי במצולות, סרטנים זחלו בעקלתון לאורך בשרי הנרקב וטרפו אותו ברעבתנות.

הרוח שרקה על הים...

העבר קם לתחייה לנגד עינַי. הצרתי על חיי הנואלים, על חיי המבוזבזים, על חיי האבודים. ביקשתי להיזכר במעשה טוב אחד שנעשה בהיסח הדעת או באקראי. האם הייתי טוב במשהו, מועיל למישהו? ותודעתי האפלה זעקה בתוכי, מצמיתה כמו אילם שכושר הדיבור חזר אליו בדרך נס:

"לא!"

הרוח שרקה על הים...

נזכרתי במעומעם בדברי האל הממריצים את הנפש לתשובה ומבטיחים ישועה, גם על ערש דווי ממש, למכה על חטא. ניסיתי לדלות אי־אלו מילות תפילה ממצולות זיכרוני, החָרֵב יותר מגביע ריק... ומחשבות חשקניות החלו מייסרות אותי, כמו שדונים אדומים. שבתי וראיתי לנגד עינַי את מצען הטמא של בנות־לוויה מזדמנות. שמעתי שוב את קריאותיהן הגסות, הבהמיות. נזכרתי בגיפופים נטולי האהבה. חיתתו של העונג נפלה עלי...

נוכח אימת האינסוף הטמיר שרד בי רק יצר הייחום, רב־עוצמה אצל חלקנו כמו יצר ההישרדות. אלה היו החיים, החיים במלוא כיעורם ושפלותם, שנהמו בקרבי במחאה פראית נגד הכיליון...

הרוח שרקה על הים...

ברגעים האלה מתרוצצות בך מחשבות משונות... אני, בחור ישר לבב, ככלות הכול, שזכה בהוקרה מפי כול, למעט אי־אלו קנאים, ואפילו נאהב על ידי אישה אחת או שתיים, הלקיתי את עצמי במרירות ארסית על חיים שלא היו גרועים יותר או מוצלחים יותר מכל חיים אחרים!... ודאי נפלתי קורבן לשיגעון חולף. כולנו היינו קצת מטורפים, בסופו של דבר...

האישה עם הזאבה הביטה בשלווה על הגלים הלבנים... אה! לבנים יותר מהשלג בדמדומי הערב! והלגה, ישובה על אחוריה, ייללה כמו כלבה. היא ייללה באופן מעורר רחמים, כמו כלבה אל הירח... היא הבינה...

איני יודע למה היללה הזאת הקפיאה את דמי אף יותר משאון הרוח והגלים... היא ייללה אל המוות, הזאבה הארורה, שייקח אותה האופל! רציתי להלום בה כדי להשתיק אותה, חיפשתי קרש, כלונס, מוט ברזל, משהו שישכיב אותה על הסיפון... לא מצאתי דבר...

סוף־סוף היתה סירת ההצלה מוכנה להפלגה. גברים זינקו בחימה שפוכה לעבר הישועה. רק האישה עם הזאבה לא זעה.

"רדי אל הסירה!" צעקתי אליה בעודי מתמקם.

היא קרבה בעצלתיים, הלגה בעקבותיה.

"גברתי," התערב הרב־סרן שהיה מעין מפקד, "לא נוכל לקחת איתנו את החיה הזאת. יש פה מקום רק לאנשים."

"אם כך, אֶשָׁאר," אמרה ונסוגה.

גברים אחוזי פניקה הסתערו כה וכה, פולטים צווחות סתומות. לא נותר לנו אלא להשאיר אותה מאחור.

אשר לי, באמת שלא יכולתי לדאוג לברווזה פותה זו. מה גם שנהגה בי בגסות רוח כזאת! אתם ודאי מבינים זאת, נכון, רבותי? הרי לא הייתם נוהגים אחרת.

וכך ניצלתי בסופו של דבר, או קרוב לכך. השחר עלה, ואללַי, איזה שחר! רטט של אור מקפיא עצמות, קיהיון חושים אפור, שצף יצורים ודברים רוחשים כתולעים בלימבו מדומדם...

וראינו את תכול היבשה הרחוקה...

אה! השמחה וההקלה למראה אדמה מסבירת פנים ובטוחה!... מאז אותה חוויה נוראה יצאתי למסע יחיד בלב ים, בחזרה לכאן. איש לא יגרום לי להפליג שוב, בזאת אין ספק!

אני מניח שקופחתי באנוכיות, גבירותי. בלב אי־הוודאות המופלגת שבה פרפרתי, לאחר שנחלצתי בעור שינַי מן החורבן, עדיין טרחתי להתעניין בגורלם של בני־לווייתי מוכי הגורל. סירת ההצלה השנייה טבעה בשל התנפלות טרופה של מספר רב מדי של אחוזי תזזית. נבעת, חזיתי בה שוקעת... האישה עם הזאבה מצאה מקלט על תורן שבור, והחיה הכנועה נצמדה אליה על השריד הצף... הייתי משוכנע שהאישה היתה ניצלת אלמלא נטשו אותה כוחותיה ואורך רוחה. ייחלתי לכך בכל לבי... אבל הצינה, האִטיות והשבריריות של כלי השיט המאולתר, מחוסר מפרשׂים והגה, העייפות, החולשה הנשית!

הן היו במרחק קצר מהיבשה כאשר האישה, תשושה ורצוצה, הסתובבה לעבר הלגה, כמבקשת לומר: "אין בי עוד כוח..."

ואז התרחש דבר כאוב ורב־רושם. הזאבה, שהבינה, נשאה את יללתה הנואשת לעבר היבשה הקרובה והבלתי־מושגת... אחר הזדקפה והניחה את שתי כפותיה הקדמיות על כתפי אדוניתה, שאימצה אותה אליה. יחד שקעו במצולות...