נקודות מגע
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נקודות מגע
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: אפריל 2018
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 325 עמ' מודפסים

הניה רוטנברג

הניה רוטנברג (PhD) היא חוקרת לימודי מחול ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי. הניה הייתה ראשת התמחות תיאטרון מחול בחוג ללימודי תיאטרון במכללה האקדמית גליל מערבי ומרצה בסמינר הקיבוצים. המחקר שלה עוסק בדיאלוג בין ריקוד וציור בתרבות פוסטמודרנית ובמחול בישראל. הניה נמנית בין מייסדי האגודה הישראלית לחקר המחול בישראל (2012) והייתה עורכת שותפה עם רות אשל של כתב העת מחול עכשיו (2008-2010). הניה עורכת שותפה עם דינה רוגינסקי של האסופות רב־קוליות ושיח מחול בישראל (2009, הוצאת רסלינג), שרה לוי־תנאי: חיים של יצירה (2015, הוצאת רסלינג), נקודות מגע: הריקוד והפוליטי ביחסי יהודים־ערבים בישראל (2018, הוצאת רסלינג) ו-Moving through Conflict: Dance and Politics in Israel (2020, Routledge).

דינה רוגינסקי

ד"ר דינה רוגינסקי היא סוציולוגית ואנתרופולוגית העוסקת במחקר היסטורי ואתנוגרפי; מלמדת במחלקה ללשונות ותרבויות של המזרח הקרוב ובתוכנית ללימודי היהדות באוניברסיטת ייל.

תקציר

נקודות מגע: הריקוד והפוליטי ביחסי יהודים-ערבים בישראל מציע מסגרת מחקרית לעיון ודיון ביחסי יהודים-ערבים כפי שהם משתקפים במחול החל מסוף המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-21, מתוך מבט רב-תחומי של לימודי מחול, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, חינוך, חקר תרבות וחקר אמנות. המחול, בניגוד לאמנויות אחרות, טרם נחקר במסגרת פוליטיקת היחסים של יהודים וערבים בישראל, ובכך תרומתו החלוצית של הספר. זאת ועוד, ספר זה מתווסף לספרות מחול בינלאומית מתרבה העוסקת בקשר שבין "המחול" ל"פוליטי". כלל המאמרים באסופה נענים לאתגר האינטלקטואלי שהציב חוקר המחול רנדי מרטין: "לחשוב פוליטית דרך הריקוד", כלומר לחשוב על הדינמיקה הגופנית במחול שאותה ניתן לנתח במונחים פוליטיים.

ספר זה עומד על שאלת יסוד שעליה תחום המחול יכול להעניק תשובות ייחודיות: האם הריקוד כמדיום פיזי ונטול שפה מדוברת יכול להוות מתווך יעיל בין קבוצות שנמצאות ביחסי סכסוך ובאופן הזה לקדם דו-קיום, הבנה הדדית ושיתוף פעולה? או שמא גם הגוף המחולל עצמו נושא בחובו מטען תלוי-קבוצה ותלוי-תרבות שהנו לא יותר מאתר הטבעה נוסף של יחסי הסכסוך? הספר אינו מתיימר לתת תשובה חד-משמעית ביחס לשאלות אלה, אך הוא חושף חקרי מחול שונים, תקופות שונות, נקודות מבט ונקודות מגע מגוונות המסייעים לקידום החשיבה הביקורתית ביחס לשאלות יסוד אלה.

עורכות הספר: ד"ר הניה רוטנברג היא חוקרת מחול העוסקת בלימודי מחול בישראל ובדיאלוג בין ריקוד וציור בתרבות פוסטמודרנית; עומדת בראש התמחות תיאטרון-מחול בחוג ללימודי תיאטרון במכללה האקדמית גליל מערבי ומרצה בבית הספר לאמנויות המחול בסמינר הקיבוצים.

ד"ר דינה רוגינסקי היא סוציולוגית ואנתרופולוגית העוסקת במחקר היסטורי ואתנוגרפי; מלמדת במחלקה ללשונות ותרבויות של המזרח הקרוב ובתוכנית ללימודי היהדות באוניברסיטת ייל.

"נקודות מגע" הוא ספרן השלישי על אודות מחול בישראל אשר רואה אור ברסלינג. קדמו לו: "רב-קוליות ושיח מחול בישראל" (2009); "שרה לוי-תנאי: חיים של יצירה" (2015).

פרק ראשון

מבוא
דינה רוגינסקי והניה רוטנברג


נקודות מגע מציע מסגרת מחקרית לעיון ולדיון ביחסי יהודים וערבים כפי שהם משתקפים במחול הישראלי לאורך תקופה של יותר ממאה שנה, החל בסוף המאה ה-19 וכלה בימינו, ראשית המאה ה-21. זאת מתוך מבט מחקרי משווה בין דיסציפלינות שונות: סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, חינוך, חקר תרבות, חקר אמנות וניתוח מחול. התקופה ההיסטורית הארוכה מאפשרת התחקות אחר שינויים ביחסי יהודים־ערבים, כפי שהם מוצאים ביטוי בהקשרי מחול שונים, והמבט האינטרדיסציפלינרי מאפשר זירה פנורמית לבדיקת שאלות המחקר של ספר זה: יחסי יהודים־ערבים במחול — כיצד הם מקבלים ביטוי בתקופות היסטוריות שונות (טרום־מדינה ומדינה), באתרי התרחשות שונים (קהילה, חוג, בית ספר למחול, במות וטקסטים העוסקים במחול), בסוגות שונות של מחול (מחול עממי וקהילתי לצד מופע תיאטרלי) וכיצד הם משקפים זהויות תרבותיות שונות (ישראלית, פלסטינית ואף אמריקנית).

אף שקיימים לא מעט מחקרים העוסקים באמנות הישראלית בהקשריה הפוליטיים והאידיאולוגיים, למשל במחקר הספרות (חבר, 2007), האמנות הפלסטית (טרכטנברג, 2005), המוזיקה (Regev and Seroussi, 2004), התיאטרון (אוריין, 1996) והקולנוע (שוחט, 1991),1 המחול הישראלי עדיין לא נחקר במסגרת הפוליטיקה של היחסים בין יהודים לערבים בישראל. ספרנו תורם אפוא תרומה חלוצית לשדה המחקר על אודות יחסים אלו בתחום הגופני ביותר של האמנויות, תחום המחול. כרך זה חושף בפנינו את עושרו של המחול כמדיום גופני, בלתי לשוני, יצירתי ורב־משמעי (Rubidge, 1989) המאפשר מנעד רחב והטרוגני של עמדות, התייחסויות ופרשנויות לתיווך היחסים המורכבים בין יהודים לערבים ומאיר את פניה של פוליטיקת התרבות הישראלית הארוגה בקשר שהמחול יוצר בין שתי הקהילות.

נוסף על התרומה המקומית ספרנו מתווסף לספרות מחול בין־לאומית הולכת ומתרבה העוסקת בקשר בין "המחול" ל"פוליטי". ההגדרה המרחיבה של שני המשתנים הללו מכילה עולם ומלואו של היבטים מגוונים של הפוליטי, כשהרווחים שבהם הם: לאומיות, אתניות, גזע, דת, מגדר וקולוניאליזם וכן סוגים מגוונים של מחול, כגון מחול עממי, אתני, פולחני, חברתי, סלוני ותיאטרלי (בלט קלאסי ומחול מודרני). על כך נוספות פרספקטיבות התבוננות שונות על אודות אופי היחסים הנרקמים בין שני המשתנים הללו ובהן: גיוס או הכפפה אידיאולוגית ופוליטית של מחול לאומי בשירות המדינה, למשל: מחול לאומי ייצוגי ברוסיה הסובייטית ובמדינות אחרות (Shay, 2002); מחול ההבעה בשירות גרמניה הנאצית (Karina & Kant, 2004) לצד מחאה והתנגדות במחול לכוח פוליטי וכובל (Lyons, 2012); המחול ככלי לניצול בני אדם וכן למימוש זכויות אדם (Jackson and Shapiro-Phim, 2008; Mills, 2017); המחול ככלי לשחרור מגדרי והתרסה נגד משטר תרבותי ודתי פטריארכלי במזרח התיכון (Karayanni, 2004) ובארצות הברית (Hanna, 2012) או אפילו מינוף המחול נגד כבלי הגוף עצמו באמצעות שיתוף רקדנים בריאים ונכים זה לצד זה במחול בימתי (Sherlock, 1996) ועממי (רוגינסקי, 2012).

המכנה המשותף של כל המחקרים הללו וכן של הספר הנוכחי מתבטא באתגר האינטלקטואלי שהציב מרטין (Martin, 1998) למחקר המחול והוא: "לחשוב פוליטית דרך הריקוד", כלומר לחשוב על הדינמיקה הגופנית במחול שאפשר לנתח במונחים פוליטיים. ספרנו נענה לאתגר זה מתוך התבוננות פוליטית במחול הישראלי ובתוך כך מרחיב את הדיון לשני תת־תחומים מרכזיים, ועליהם מעידים שני שערי הכרך: יחסי קהילות ויחסי ייצוג. השער הראשון מתמקד ביחסים חברתיים ממשיים בין שתי הקבוצות דרך מגע קהילתי ומגע מחולי הנרקם בתיווך הריקוד בין הקבוצות, בשיתופי פעולה בתחום המחול ובהשפעות מעשיות, ואילו השער השני עוסק בייצוגם של היחסים או בייצוגו של הקונפליקט בין שתי הקבוצות דרך מחול מודרני ופרפורמנס. לפיכך גם שיטות המחקר של שני השערים שונות ואופייניות לתחומן. במאמרים שבשער הראשון יש שימוש במחקר היסטורי (הן על יסוד חומרים ארכיוניים ראשוניים והן על בסיס חומרים משניים העוברים פרשנות מחודשת) ובעבודת שדה אתנוגרפית, ובה תצפית, תצפית משתתפת וראיונות בתוך קהילות רוקדות בקבוצות ובבתי ספר למחול. השער השני עוסק ברובו בניתוח כוראוגרפי, תמטי ותיאטרלי של יצירות בימתיות ושל הקשרן התרבותי וההיסטורי ומעגן את היצירות בתוך שדה הפעולה האמנותי שלהן על מרכיביו השונים: כוראוגרפים, רקדנים ונושאי היצירה.

המאמרים בספר זה חושפים חקרי מקרה ספציפיים ומפורטים שבמרכזם הנושא של יחסי יהודים־ערבים או יחסי ישראלים־פלסטינים במחול שהמחקר המקומי והבין־לאומי עסקו בו מעט מאוד.2 בתוך כך ברצוננו לתהות על שאלת יסוד שתחום המחול יכול לענות עליה תשובות ייחודיות שאינן מתקבלות בשדות תרבותיים אחרים. האם המחול כמדיום פיזי ונטול שפה מדוברת יכול להיות מתווך יעיל בין קבוצות הנמצאות בסכסוך? האם בשל אפיוניו חוצי התרבות — האוניברסליות של הגוף והיעדר הצורך בקומוניקציה מילולית — יכול המחול לתרום לדו־קיום, להבנה הדדית, לשיתוף פעולה ולהפיכת ה"זר" ל"קרוב"? או שאולי גם הגוף המחולל עצמו נושא בחובו מטען תלוי־קבוצה ותלוי־תרבות שהוא אינו יותר מעוד אתר הטבעה חברתי של יחסי הסכסוך? ובמילים אחרות: האם לגוף ולמחול יש אוטונומיה וסוכנות ליצירת שינוי? או שהם כבולים בתפיסות מקדמיות תרבותיות ופוליטיות המוטבעות בהם כמעין הביטוס (Habitus, Bourdieu, 1984) ההופך לטבע שני? אף שאיננו מתיימרים לתת תשובה חד־משמעית על שאלות עומק אלו, האסופה חושפת לפנינו חקרי מחול שונים, תקופות שונות, נקודות מבט ונקודות מגע מגוונות המסייעים לקידום החשיבה בנושא יסודי זה.

תקוותנו היא שהספר יעורר עניין הן בקרב הקהל הרחב והן בקרב הקהל המקצועי. האסופה מספקת מצע עשיר למתעניינים במחול, באמנות, בפוליטיקת תרבות, בהיסטוריה, בסוציולוגיה, במגדר, בחינוך ובחקר סכסוכים. מלבד התרומה האקדמית השלכות המחקר יכולות לעניין אנשי מקצוע מהשטח כגון מורים, מטפלים באמנויות, אנשי תיאטרון קהילתי, כמו גם כוראוגרפים ואמנים העשויים להתעניין בשילוב של מחול, גוף ותנועה כדרך לקידום תקשורת, לאו דווקא מילולית, בין קבוצות המשתייכות לרקע תרבותי ופוליטי שונה ואף מסוכסך.

ביבליוגרפיה

אוריין, דן, 1996. דמות הערבי בתיאטרון הישראלי, תל אביב: אור עם.

________, 2013. "הכיבוש באמנויות בישראל", בתוך: דניאל בר־טל ויצחק שנל (עורכים), השפעת הכיבוש על החברה הישראלית, ירושלים: האגודה הישראלית למדע המדינה, 425-399.

אריאלי־הורוביץ, דנה, 2005. יוצרים בעומס יתר: רצח רבין, אמנות ופוליטיקה, ירושלים: מאגנס.

חבר, חנן, 2007. הסיפור והלאום: קריאות ביקורתיות בקאנון הסיפורת העברית, תל אביב: רסלינג.

טרכטנברג, גרסיאלה, 2005. בין לאומיות לאמנות: כינון שדה האמנות בתקופת היישוב ובראשית שנות המדינה, ירושלים: מאגנס.

רוגינסקי, דינה, 2012. "על גוף סמלי וגוף פיזי: ייצוגיות וחריגות בשדה המחול העממי הישראלי", סוציולוגיה ישראלית, 13 (2): 53-82.

שוחט, אלה, 1991. הקולנוע הישראלי: היסטוריה ואידאולוגיה, תל אביב: ברירות.

Bourdieu, Pierre, 1984. Distinction: A social Critique of the Judgement of Taste, Cambridge, Mass.: Harvard University Press.

Hanna, Judith Lynne, 2012. Naked Truth: Strip Clubs, Democracy and a Christian Right, University of Texas Press.

Jackson, Naomi and Shapiro-Phim, Toni, (eds.) 2008. Dance, Human Rights and Social Justice: Dignity in Motion, The Scarecrow Press.

Karayanni, Stavros Stavrou, 2004. Dancing Fear and Desire: Race, Sexuality and Imperial Politics in Middle Eastern Dance, Ontario: Wilfrid Laurier University Press.

Karina, Lilian and Kant, Marion, 2004. Hitler's Dancers: German Modern Dance and the Third Reich, New York, Oxford: Berghahn Books.

Kaschl, Elke, 2003. Dance and Authenticity in Israel and Palestine: Performing the Nation, Leiden: Brill.

Lyons, Reneé Critcher, 2012. The Revival of Banned Dances: A Worldwide Study, McFarland.

Martin, Randy, 1998. Critical moves: Dance studies in theory and politics, Duke University Press.

Mills, Dana, 2017. Dance and Politics: Moving Beyond Boundaries, Manchester: Manchester University Press.

Regev, Motti and Edwin Seroussi, 2004. Popular Music and National Culture in Israel, University of California Press.

Rowe, Nicholas, 2010. Raising Dust: A Cultural History of Dance in Palestine, IB Tauris.

Rubidge, Sara, 1989. "Political Dance", Dance Theatre Journal, 7 (2):25-27.

Shay, Anthony, 2002. Choreographic Politics: State Folk Dance Companies, Representation and Power, Wesleyan University Press.

Sherlock, Joyce, 1996. "Dance and the Culture of the Body — Where is the Grotesque?" Women's Studies International Forum (Special issue: Gender and Dance), 19 (5): 525-533.

 

 

הניה רוטנברג

הניה רוטנברג (PhD) היא חוקרת לימודי מחול ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי. הניה הייתה ראשת התמחות תיאטרון מחול בחוג ללימודי תיאטרון במכללה האקדמית גליל מערבי ומרצה בסמינר הקיבוצים. המחקר שלה עוסק בדיאלוג בין ריקוד וציור בתרבות פוסטמודרנית ובמחול בישראל. הניה נמנית בין מייסדי האגודה הישראלית לחקר המחול בישראל (2012) והייתה עורכת שותפה עם רות אשל של כתב העת מחול עכשיו (2008-2010). הניה עורכת שותפה עם דינה רוגינסקי של האסופות רב־קוליות ושיח מחול בישראל (2009, הוצאת רסלינג), שרה לוי־תנאי: חיים של יצירה (2015, הוצאת רסלינג), נקודות מגע: הריקוד והפוליטי ביחסי יהודים־ערבים בישראל (2018, הוצאת רסלינג) ו-Moving through Conflict: Dance and Politics in Israel (2020, Routledge).

דינה רוגינסקי

ד"ר דינה רוגינסקי היא סוציולוגית ואנתרופולוגית העוסקת במחקר היסטורי ואתנוגרפי; מלמדת במחלקה ללשונות ותרבויות של המזרח הקרוב ובתוכנית ללימודי היהדות באוניברסיטת ייל.

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: אפריל 2018
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 325 עמ' מודפסים
נקודות מגע הניה רוטנברג, דינה רוגינסקי

מבוא
דינה רוגינסקי והניה רוטנברג


נקודות מגע מציע מסגרת מחקרית לעיון ולדיון ביחסי יהודים וערבים כפי שהם משתקפים במחול הישראלי לאורך תקופה של יותר ממאה שנה, החל בסוף המאה ה-19 וכלה בימינו, ראשית המאה ה-21. זאת מתוך מבט מחקרי משווה בין דיסציפלינות שונות: סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, חינוך, חקר תרבות, חקר אמנות וניתוח מחול. התקופה ההיסטורית הארוכה מאפשרת התחקות אחר שינויים ביחסי יהודים־ערבים, כפי שהם מוצאים ביטוי בהקשרי מחול שונים, והמבט האינטרדיסציפלינרי מאפשר זירה פנורמית לבדיקת שאלות המחקר של ספר זה: יחסי יהודים־ערבים במחול — כיצד הם מקבלים ביטוי בתקופות היסטוריות שונות (טרום־מדינה ומדינה), באתרי התרחשות שונים (קהילה, חוג, בית ספר למחול, במות וטקסטים העוסקים במחול), בסוגות שונות של מחול (מחול עממי וקהילתי לצד מופע תיאטרלי) וכיצד הם משקפים זהויות תרבותיות שונות (ישראלית, פלסטינית ואף אמריקנית).

אף שקיימים לא מעט מחקרים העוסקים באמנות הישראלית בהקשריה הפוליטיים והאידיאולוגיים, למשל במחקר הספרות (חבר, 2007), האמנות הפלסטית (טרכטנברג, 2005), המוזיקה (Regev and Seroussi, 2004), התיאטרון (אוריין, 1996) והקולנוע (שוחט, 1991),1 המחול הישראלי עדיין לא נחקר במסגרת הפוליטיקה של היחסים בין יהודים לערבים בישראל. ספרנו תורם אפוא תרומה חלוצית לשדה המחקר על אודות יחסים אלו בתחום הגופני ביותר של האמנויות, תחום המחול. כרך זה חושף בפנינו את עושרו של המחול כמדיום גופני, בלתי לשוני, יצירתי ורב־משמעי (Rubidge, 1989) המאפשר מנעד רחב והטרוגני של עמדות, התייחסויות ופרשנויות לתיווך היחסים המורכבים בין יהודים לערבים ומאיר את פניה של פוליטיקת התרבות הישראלית הארוגה בקשר שהמחול יוצר בין שתי הקהילות.

נוסף על התרומה המקומית ספרנו מתווסף לספרות מחול בין־לאומית הולכת ומתרבה העוסקת בקשר בין "המחול" ל"פוליטי". ההגדרה המרחיבה של שני המשתנים הללו מכילה עולם ומלואו של היבטים מגוונים של הפוליטי, כשהרווחים שבהם הם: לאומיות, אתניות, גזע, דת, מגדר וקולוניאליזם וכן סוגים מגוונים של מחול, כגון מחול עממי, אתני, פולחני, חברתי, סלוני ותיאטרלי (בלט קלאסי ומחול מודרני). על כך נוספות פרספקטיבות התבוננות שונות על אודות אופי היחסים הנרקמים בין שני המשתנים הללו ובהן: גיוס או הכפפה אידיאולוגית ופוליטית של מחול לאומי בשירות המדינה, למשל: מחול לאומי ייצוגי ברוסיה הסובייטית ובמדינות אחרות (Shay, 2002); מחול ההבעה בשירות גרמניה הנאצית (Karina & Kant, 2004) לצד מחאה והתנגדות במחול לכוח פוליטי וכובל (Lyons, 2012); המחול ככלי לניצול בני אדם וכן למימוש זכויות אדם (Jackson and Shapiro-Phim, 2008; Mills, 2017); המחול ככלי לשחרור מגדרי והתרסה נגד משטר תרבותי ודתי פטריארכלי במזרח התיכון (Karayanni, 2004) ובארצות הברית (Hanna, 2012) או אפילו מינוף המחול נגד כבלי הגוף עצמו באמצעות שיתוף רקדנים בריאים ונכים זה לצד זה במחול בימתי (Sherlock, 1996) ועממי (רוגינסקי, 2012).

המכנה המשותף של כל המחקרים הללו וכן של הספר הנוכחי מתבטא באתגר האינטלקטואלי שהציב מרטין (Martin, 1998) למחקר המחול והוא: "לחשוב פוליטית דרך הריקוד", כלומר לחשוב על הדינמיקה הגופנית במחול שאפשר לנתח במונחים פוליטיים. ספרנו נענה לאתגר זה מתוך התבוננות פוליטית במחול הישראלי ובתוך כך מרחיב את הדיון לשני תת־תחומים מרכזיים, ועליהם מעידים שני שערי הכרך: יחסי קהילות ויחסי ייצוג. השער הראשון מתמקד ביחסים חברתיים ממשיים בין שתי הקבוצות דרך מגע קהילתי ומגע מחולי הנרקם בתיווך הריקוד בין הקבוצות, בשיתופי פעולה בתחום המחול ובהשפעות מעשיות, ואילו השער השני עוסק בייצוגם של היחסים או בייצוגו של הקונפליקט בין שתי הקבוצות דרך מחול מודרני ופרפורמנס. לפיכך גם שיטות המחקר של שני השערים שונות ואופייניות לתחומן. במאמרים שבשער הראשון יש שימוש במחקר היסטורי (הן על יסוד חומרים ארכיוניים ראשוניים והן על בסיס חומרים משניים העוברים פרשנות מחודשת) ובעבודת שדה אתנוגרפית, ובה תצפית, תצפית משתתפת וראיונות בתוך קהילות רוקדות בקבוצות ובבתי ספר למחול. השער השני עוסק ברובו בניתוח כוראוגרפי, תמטי ותיאטרלי של יצירות בימתיות ושל הקשרן התרבותי וההיסטורי ומעגן את היצירות בתוך שדה הפעולה האמנותי שלהן על מרכיביו השונים: כוראוגרפים, רקדנים ונושאי היצירה.

המאמרים בספר זה חושפים חקרי מקרה ספציפיים ומפורטים שבמרכזם הנושא של יחסי יהודים־ערבים או יחסי ישראלים־פלסטינים במחול שהמחקר המקומי והבין־לאומי עסקו בו מעט מאוד.2 בתוך כך ברצוננו לתהות על שאלת יסוד שתחום המחול יכול לענות עליה תשובות ייחודיות שאינן מתקבלות בשדות תרבותיים אחרים. האם המחול כמדיום פיזי ונטול שפה מדוברת יכול להיות מתווך יעיל בין קבוצות הנמצאות בסכסוך? האם בשל אפיוניו חוצי התרבות — האוניברסליות של הגוף והיעדר הצורך בקומוניקציה מילולית — יכול המחול לתרום לדו־קיום, להבנה הדדית, לשיתוף פעולה ולהפיכת ה"זר" ל"קרוב"? או שאולי גם הגוף המחולל עצמו נושא בחובו מטען תלוי־קבוצה ותלוי־תרבות שהוא אינו יותר מעוד אתר הטבעה חברתי של יחסי הסכסוך? ובמילים אחרות: האם לגוף ולמחול יש אוטונומיה וסוכנות ליצירת שינוי? או שהם כבולים בתפיסות מקדמיות תרבותיות ופוליטיות המוטבעות בהם כמעין הביטוס (Habitus, Bourdieu, 1984) ההופך לטבע שני? אף שאיננו מתיימרים לתת תשובה חד־משמעית על שאלות עומק אלו, האסופה חושפת לפנינו חקרי מחול שונים, תקופות שונות, נקודות מבט ונקודות מגע מגוונות המסייעים לקידום החשיבה בנושא יסודי זה.

תקוותנו היא שהספר יעורר עניין הן בקרב הקהל הרחב והן בקרב הקהל המקצועי. האסופה מספקת מצע עשיר למתעניינים במחול, באמנות, בפוליטיקת תרבות, בהיסטוריה, בסוציולוגיה, במגדר, בחינוך ובחקר סכסוכים. מלבד התרומה האקדמית השלכות המחקר יכולות לעניין אנשי מקצוע מהשטח כגון מורים, מטפלים באמנויות, אנשי תיאטרון קהילתי, כמו גם כוראוגרפים ואמנים העשויים להתעניין בשילוב של מחול, גוף ותנועה כדרך לקידום תקשורת, לאו דווקא מילולית, בין קבוצות המשתייכות לרקע תרבותי ופוליטי שונה ואף מסוכסך.

ביבליוגרפיה

אוריין, דן, 1996. דמות הערבי בתיאטרון הישראלי, תל אביב: אור עם.

________, 2013. "הכיבוש באמנויות בישראל", בתוך: דניאל בר־טל ויצחק שנל (עורכים), השפעת הכיבוש על החברה הישראלית, ירושלים: האגודה הישראלית למדע המדינה, 425-399.

אריאלי־הורוביץ, דנה, 2005. יוצרים בעומס יתר: רצח רבין, אמנות ופוליטיקה, ירושלים: מאגנס.

חבר, חנן, 2007. הסיפור והלאום: קריאות ביקורתיות בקאנון הסיפורת העברית, תל אביב: רסלינג.

טרכטנברג, גרסיאלה, 2005. בין לאומיות לאמנות: כינון שדה האמנות בתקופת היישוב ובראשית שנות המדינה, ירושלים: מאגנס.

רוגינסקי, דינה, 2012. "על גוף סמלי וגוף פיזי: ייצוגיות וחריגות בשדה המחול העממי הישראלי", סוציולוגיה ישראלית, 13 (2): 53-82.

שוחט, אלה, 1991. הקולנוע הישראלי: היסטוריה ואידאולוגיה, תל אביב: ברירות.

Bourdieu, Pierre, 1984. Distinction: A social Critique of the Judgement of Taste, Cambridge, Mass.: Harvard University Press.

Hanna, Judith Lynne, 2012. Naked Truth: Strip Clubs, Democracy and a Christian Right, University of Texas Press.

Jackson, Naomi and Shapiro-Phim, Toni, (eds.) 2008. Dance, Human Rights and Social Justice: Dignity in Motion, The Scarecrow Press.

Karayanni, Stavros Stavrou, 2004. Dancing Fear and Desire: Race, Sexuality and Imperial Politics in Middle Eastern Dance, Ontario: Wilfrid Laurier University Press.

Karina, Lilian and Kant, Marion, 2004. Hitler's Dancers: German Modern Dance and the Third Reich, New York, Oxford: Berghahn Books.

Kaschl, Elke, 2003. Dance and Authenticity in Israel and Palestine: Performing the Nation, Leiden: Brill.

Lyons, Reneé Critcher, 2012. The Revival of Banned Dances: A Worldwide Study, McFarland.

Martin, Randy, 1998. Critical moves: Dance studies in theory and politics, Duke University Press.

Mills, Dana, 2017. Dance and Politics: Moving Beyond Boundaries, Manchester: Manchester University Press.

Regev, Motti and Edwin Seroussi, 2004. Popular Music and National Culture in Israel, University of California Press.

Rowe, Nicholas, 2010. Raising Dust: A Cultural History of Dance in Palestine, IB Tauris.

Rubidge, Sara, 1989. "Political Dance", Dance Theatre Journal, 7 (2):25-27.

Shay, Anthony, 2002. Choreographic Politics: State Folk Dance Companies, Representation and Power, Wesleyan University Press.

Sherlock, Joyce, 1996. "Dance and the Culture of the Body — Where is the Grotesque?" Women's Studies International Forum (Special issue: Gender and Dance), 19 (5): 525-533.