דרך עיניו

פרק 1
קְווין

אני יושבת במרפסת על הכיסא־נוח שקניתי מייד לאחר שריק רכש עבורנו את הדירה הזאת ובידי כוס יין אדום — כוס שטרם לגמתי ממנה. אני רוצה ללגום ממנה. אני ממש מצפה לכוס היין הלילית שלי. אני קונה בסיטונאות את מותג היין האהוב עליי ומזמינה אותו במשלוח עד הבית, אבל בשבועות האחרונים אני לא מסוגלת לשתות ממנו. אני עדיין מוזגת אותו לכוס ומוציאה אותה לכאן, כפי שעשיתי מדי לילה בארבע השנים האחרונות, אך ברגע שאני נכנסת בחזרה, אני שופכת את הנוזל הארגמני לכיור ושוטפת את הכוס. אני חושבת שעמוק בנבכי תת־המודע שלי, אני מאמינה שאם אמשיך למזוג את היין כל ערב, בסופו של דבר אוכל גם לשתות אותו. הכנסתי לי לראש שאם אעמיד פנים שחיי אינם עומדים להשתנות — טוב, טכנית זה כבר קרה — הם לא ישתנו. כאילו די בכוח הרצון שלי כדי להחזיר את חיי למצב שבו הם היו עד לפני חודשים ספורים. וזה אומר הרבה, כי שנאתי את החיים שהיו לי עד אז.

אך שתיית כוס היין הלילית שלי אינה רק עניין של שתייה. היא עוזרת לי למצוא נחמה בשגרת הלילה החדשה, משרה עליי תחושה רגעית שאני שולטת במצב, בעוד שבמציאות הוא יצא משליטה לחלוטין. אני מסוגלת להתמודד עם חיי כפי שהם מתנהלים כעת. אני יודעת למה לצפות. הם שגרתיים ובטוחים. להדיח. לשטוף. וחוזר חלילה. אבל חוסר היכולת הנוכחי שלי לשתות יין פירושו שהשגרה שבניתי לי עומדת להתערער, ואני מפחדת מפני מה שצופן לי העתיד. קל יותר להילחם במפלצת שאת מכירה מאשר במפלצת שלא ראית מעולם.

אני מביטה למטה על המולת העיר, מנסה להתרכז במה שנמצא מולי ולא במה שנמצא בתוכי. הבעיה היא שמגובה ארבעים ושבע קומות, בשעת לילה מאוחרת כל כך, אין ממש במה למקד את המבט. אני מבחינה בכמה הבזקי אור הבוקעים מהמוניות ומהאופנועים שעושים את דרכם אל יעדם. האנשים הממלאים את המדרכות נראים כנקודות זעירות. הם קטנים מכדי שאוכל להבחין בתווי פניהם. אני תוהה כמה מהעוברים ושבים הם זוגות מאוהבים שהולכים אחוזי ידיים ומתנשקים. ליבי מתכווץ לנוכח המחשבה, ובלי לחשוב אני מקרבת את היין אל שפתיי. הנוזל בקושי מרטיב את לשוני ואני יורקת אותו בחזרה אל הכוס ומרחיקה אותה ממני.

עיניי נישאות מעלה. השמיים נקיים מעננים ובהירים הלילה, ולכן אמורים להיות מלאים בכוכבים יפים ומנצנצים. אבל ניו־יורק מוצפת באורות בוהקים וקשה לאתר ולו כוכב אחד. מה לא הייתי נותנת כדי להיות שוב בקרוליינה הצפונית, בדירה הישנה שחלקתי עם אחיי בפיירמונט, להביט אל השמיים שמעל ולספור מאות כוכבים שהחזירו לי קריצה.

הטלפון הסלולרי שלי רוטט על השולחן. על המסך מופיע שמה של סֶלֶסְט, גיסתי, ואני מנתקת את השיחה. אני מרחיקה את כולם כבר שנים. אני מודעת לכך. אבל אני לא יודעת מה לעשות ואיך להתמודד עם המצב שאליו נקלעתי. פעם חלמתי להיות בדיוק במקום הזה, ברגע הזה: נשואה לאהבת חיי, גרה בעיר הכי יפה בעולם, בבית מהמם, נושאת בבטני את התינוק של בעלי, מביטה אל עבר עתידנו המשותף. כמה אירוני שברגע שחלומותיי סוף־סוף מתגשמים, שום דבר לא מתנהל בהתאם לציפיות.

אני נשואה, אבל בעלי לא אוהב אותי — ואם להיות כנה, גם אני לא אוהבת אותו. איך אפשר לאהוב גבר ששונא כל חלק ממך? זה קשה, סמכו עליי. ניסיתי. שוב ושוב. במהלך הניסיונות איבדתי חלק גדול מעצמי ואני לא בטוחה שאי פעם אוכל למצוא אותו שוב. כשאני מביטה במראה אני כבר לא בטוחה את מי אני רואה, וזה מפחיד אותי מאוד כי לא תמיד הייתי כזאת. הייתי חזקה, בטוחה בעצמי ומלאת חיים, ועכשיו... אני כבר לא. אני חלשה. אני מודעת לזה ואני לא סובלת את זה, ובכל זאת בוחרת לא לעשות דבר. והבחירה הזו גורמת לי להרגיש חלשה אפילו יותר.

נכון שאני גרה בעיר יפהפייה, אבל אני כבר לא חווה אותה כי אני תקועה במגדל השן החונק הזה, עושה את כל התנועות הנכונות, אבל לא חיה באמת. המקום שבו אני גרה יפהפה. הריהוט, התמונות, הכול יוקרתי ואיכותי, אבל זה לא בית. זה רק מקום לגור בו. מקום שבו ישנים ואוכלים. ואני לא יכולה לדמיין את עצמי מגדלת כאן תינוק.

ריק ואני ניסינו להיכנס להיריון במשך שנים. הוא רצה תינוק שיישא את שם משפחתו ואני רציתי מישהו לאהוב. אחרי ארבע שנים של ניסיונות, בגיל שלושים וארבע, כבר לא חשבתי שזה יקרה. לפני כמה שנים העליתי את רעיון הפריית המבחנה, אבל בעלי לעג לי. הוא אמר שהוא לא פגום ושרק אנשים פגומים צריכים הפריית מבחנה. אחר כך הוא המשיך וטען שהפגם אצלי, ושאם זה המצב, הוא ממילא לא רוצה להביא איתי תינוקות לעולם. אני מתחלחלת כשאני נזכרת איך בכיתי באותו לילה עד שנרדמתי. העיניים שלי שורפות ואני עוצמת אותן בחוזקה, מחכה שהדמעות יתאיידו. ריק לא שווה שאזיל עוד דמעות בגללו, אני יודעת את זה, אבל הן מגיעות בכל זאת. כי אני חלשה.

אני מציצה בחטף בטלפון הסלולרי שלי ורואה שכבר כמעט עשר. ריק יחזור הביתה בקרוב. אני מתכננת לספר לו הלילה על התינוק. אני לא תמימה, התינוק לא יתקן את הנישואים שלנו, אבל אני לא יודעת מה עוד אפשר לעשות. המצב לא יכול להיות גרוע יותר מכפי שהוא. מחשבותיי נודדות אל ילדותי. אל הוריי שצורחים וצועקים זה על זה, אל המכות והקללות שאבי ספג מאימי, אל שנאתה שהופנתה כלפיי אחרי שמת מהתקף לב והיא גילתה שבגד בה על ימין ועל שמאל. הייתי רק בת שמונה, אבל אני עדיין זוכרת את ניסיונותיהם של אחיי להגן עליי. אני יודעת שהם היו מגינים עליי גם עכשיו, אילו רק ידעו, אילו רק הייתי משתפת אותם.

אני מרימה את כוס היין שלי ושוב מתאפקת לא לרוקן אותה בלגימה אחת. אני מכווצת את עפעפיי על עיניי העצומות ומנסה לדמיין איך ייראו חייו של התינוק שלי. בשום אופן לא אגדל אותו, או אותה, כפי שאני גדלתי: חוששת לדבר בלי רשות, תמיד מבוהלת ממצב הרוח שבו תהיה אימי כשאחזור מבית הספר, מבועתת מהאפשרות שהדברים המרושעים שאמרה עליי אכן נכונים.

רק כשמלאו לאחי הבכור ג'קס שמונה־עשרה והוא הפך להיות האפוטרופוס שלי, הצלחתי סוף־סוף לנשום. באותו הזמן אחי הגדול השני, ג'ייס, הגיע לגיל בגרות. רק מגיל אחת־עשרה זכיתי לחיות בבית חם ואוהב. קיבלתי כל מה שיכולתי לחלום עליו. הם התייחסו אליי כמו אל נסיכה, וכשגדלתי כל מבוקשי היה לפגוש מישהו שיתייחס אליי כמו אל המלכה שלו. בחיי, הייתי תמימה. אין ספק שאגדות הן דבר מוערך יתר על המידה. אולי הבעיה היא שכל הילדות רוצות נסיך מהאגדות ואילו אני קיבלתי מלך, אחד ששולט בטירה שלו ביד רמה. כולם מכבדים אותו והוא לא חייב דין וחשבון לאף אחד. יכול להיות שהיה טוב יותר אילו מצאתי נסיך חביב, מישהו שהיה מוצא את נעל הזכוכית שלי או מקסים אותי בספרייה הנאה שלו. הוא היה מעיר אותי בנשיקה כדי להציל אותי מהמכשפה המרשעת או נושא אותי הרחק מהאימא החורגת הנוראה. אולי הבעיה הייתה שאחיי אמרו לי שמגיע לי הטוב ביותר, וכשראיתי כוכב נופל והבעתי משאלה, כיוונתי גבוה מדי. כמו שאומרים: היזהרי במשאלותייך, הן עלולות להתגשם. טוב, ביקשתי, ביקשתי, ביקשתי וקיבלתי... ועכשיו אין לי שמץ של מושג מה לעשות עם זה.

אני מציצה שוב בטלפון שלי ורואה שעברו עוד חמש דקות. הגיע הזמן להיכנס. אני צריכה לנקות את המטבח ולארגן את ארוחת הערב של ריק. הוא שלח לי הודעה שיגיע הביתה בעשר. אחרי שאני שוטפת את כוס היין שלי, אני מוציאה את ארוחת הערב שלו מהתנור ומניחה אותה על השולחן עבורו, עורכת סכו"ם ומוסיפה את הוויסקי שהוא נוהג לשתות עם הארוחה. לאחר מכן אני פונה אל חדר האמבטיה, כדי להתרענן. אני משתמשת במגבונים להסרת איפור ומנקה את הכתמים השחורים מתחת לעיניים כדי שלא איראה כמו דביבון. כשאני שולחת יד כדי לשלוף את חולצת השינה שלי מהמגירה, אני מבחינה בלבני הנשים שקניתי לפני זמן מה עם סלסט. קיוויתי לתבל את חיי הנישואים שלי, אבל כשלבשתי אותם ריק אמר לי שאני נראית כמו זונה זולה ודרש שאוריד אותם. לא ברור לי למה שמרתי אותם.

במקום לקחת את חולצת הטריקו, אני מוציאה מתחתית המגירה את כותונת המשי בצבע בז', זו שריק קנה לי בירח הדבש שלנו. הכותונת מגיעה עד מעט מעל לברך והבד הדקיק חושף את הקימורים שריק אהב פעם, אבל עכשיו מתעב. אני נושמת עמוק ולובשת אותה. זה בטח רעיון טיפשי, אבל אני נואשת — לחיבה, לתשומת לב, לסימן הקל שבקלים לכך שנישואיי לא הגיעו לקיצם. אולי למראה הכותונת הוא ייזכר בזמנים שבהם חשב שאני מושכת ויחזור להיות הגבר שפגשתי לראשונה. הגבר שלו הענקתי את ליבי. הגבר שאיתו השתוקקתי כל כך להקים משפחה.

פעמון הדלת מבשר שריק הגיע הביתה ואני ממהרת לקדם את פניו. הוא חולץ את המוקסינים היקרים שלו, מסיר את ז'קט החליפה ורק אז מבחין בי. הוא מרים את מבטו. אני עוצרת את נשימתי ומתפללת שתגובתו תהיה מסבירת פנים. ששוב יביט בי כאילו אני כל עולמו. שהוא ייקח אותי בזרועותיו, ישכיב אותי על המיטה ויעשה איתי אהבה. אני אספר לו על התינוק והוא יסגוד לגופי לאורך כל הלילה.

אהיה לו למלכה והוא יהיה לי למלך.

הוא בוהה בי לרגע. מבטו סוקר את גופי ואני חושבת לעצמי שאולי היום יהיה שונה, אך אז פניו מתעוותות בהבעת גועל ואני יודעת שהוא לא עומד לומר דברים טובים. אני עושה את מה שלמדתי לעשות במרוצת השנים — להרים את החומה הסדוקה והשברירית שלי ולהתפלל שהמילים הקשות שלו לא יהיו חזקות מספיק כדי למוטט אותה סופית.

"הייתי מצפה שתנסי לרדת במשקל עם כל הזמן הפנוי שיש לך," הוא עוקץ. "מה את עושה כל היום?" הוא יורה לעברי מבט מאשים שמעלה בי רצון להטיח בו שילך להזדיין. אני מתמלאת גאווה על כך שעדיין יש בי כוח לשקול תגובה כזאת. אבל זה חסר תועלת, כי הרי אין לי שום כוונה לענות לו כך. כבר הייתי בסרט הזה. אני לא טיפשה, אין סיכוי שאחזור על כך.

במקום זה אני נשארת לעמוד בלי לזוז, כאילו רגליי הוצמדו בדבק לרצפה — גרוני מסרב להפיק את המילים שאני רוצה כל כך לומר. אני מודעת היטב לעובדה שאני לא עושה כלום כל היום, אבל זה מפני שהוא ממרר את חיי בכל פעם שאני יוצאת מהבית — תמיד טורח להזכיר שמקומה של האישה בבית.

אחרי הפעמים הראשונות שבהן ריק העביר עליי ביקורת, התחלתי ללכת לחדר הכושר בבניין שלנו, אבל אז הוא הופיע ועורר מהומה כשראה אותי מדברת עם אחד הגברים שהתאמנו שם. לא עניין אותו שהוא רק הראה לי איך להשתמש בצורה נכונה באחד המכשירים. נאסר עליי לחזור לשם. "את יכולה להתעמל בבית," פסק. החודשים חלפו והוא המשיך להעיר על כך שאני עולה במשקל. אחר כך התחיל להשפיל אותי בזמן שעשינו סקס, העיר על כל מה שאכלתי ופירט באוזניי אילו נשים מושכות בעיניו. בשלב הזה התחלתי להיפגש עם תזונאית, שציינה שאחת הסיבות לעלייה במשקל יכולה להיות גם לחץ. העובדה שאני סובלת מאכילה רגשית ומתמודדת עם בעל מלחיץ מבחינה רגשית ודאי אינה מועילה. אני מנסה לאכול בריא, אבל זה לא משנה. אני לא מה שהוא רוצה ולעולם לא אהיה.

בכל פעם שאני הולכת לבקר את האחים שלי ב־פוֹרְבּידן אִינְק, סטודיו הקעקועים שלהם, הוא יורד עליי ואומר שלא ראוי שאלך לשם. כשאני רוצה לבלות עם גיסתי, סלסט, ועם האחיינית שלי, סְקָיילַה, הוא ממציא רשימה של דברים שיש לטפל בהם. אני מצליחה להיפגש איתן כשריק לא נמצא, אבל כשאני אומללה המשפחה שלי מבחינה בכך בקלות ולכן אני ממעטת להיפגש איתם. אני לא רוצה להסביר שהחיים שלי הרוסים ובכלל, שהם שקר אחד גדול.

ריק מניח את הז'קט על השולחן, מתקרב אליי ואוחז בכותונת המשי בין אצבעותיו. "פריטי לבוש עדינים כאלה מיועדים לנשים שדואגות לגוף שלהן, לא לנשים שמזניחות אותו. תורידי אותה. עכשיו. לא מגיע לך ללבוש משהו משובח כל כך, כשברור שאת לא יודעת להעריך אותו."

אני יודעת שהכי טוב יהיה לא לענות ולכן רק נדה בראשי וסבה על עקבותיי. ידעתי שזה מה שיקרה, אז למה העמדתי את עצמי במצב הזה מלכתחילה? אולי הייתי צריכה לשמוע אותו אומר את זה עוד פעם אחת אחרונה. שיאשר שזה מצב היחסים בינינו.

"חכי," הוא עוצר אותי ואני מסתובבת בלב מלא תקוות שווא. "קחי את הנעליים ואת הז'קט שלי ותניחי אותם במקום," הוא מצווה בקול נטול רגש.

שוב אני מהנהנת בניד ראש אחד, לוקחת את הז'קט שלו ואז מתכופפת ומרימה את הנעליים. כשאני מזדקפת, הוא מניח את ידו על מפרק כף ידי. אני מביטה אל תוך עיניו הכחולות והקרות. העיניים שפעם מצאתי בהן חוֹם. "איך את חושבת שאני מרגיש בתור בעלך כשאני רואה לאיזה מצב הבאת את עצמך? אני זה שצריך לראות אותך עירומה... לגעת בך... איך את מצפה שאני ארצה לגעת בך כשאת לא מטפלת בגוף שלך?"

"סליחה," אני ממלמלת בלחש ולא ממש יודעת מה עוד לומר. האמת היא שהעליתי רק אחד־עשר קילוגרמים מאז שאנחנו יחד, אבל זה מספיק כדי שבעלי יחשוב שאני לא מושכת. תמיד נחשבתי מלאה: מותניים רחבים, ירכיים מלאות, חזה גדול. אף פעם לא הייתי הכי מקובלת או הכי יפה, אבל הרגשתי טוב עם עצמי. עד שריק דאג להצביע על כל פגם. על כל חוסר שלמות. הוא דאג לשבור אותי יום אחרי יום, חתיכה אחר חתיכה. אני לא יודעת איך החזקתי מעמד זמן רב כל כך.

בסופו של דבר הגעתי אל נקודת השבירה שלי והחלטתי לעזוב — ללכת לאחים שלי ולספר להם על הכול. גיבשתי תוכנית לעזוב את הבית ולהתגרש. ידעתי שריק לא ייתן לי כלום, אבל שום דבר לא יהיה גרוע כמו לחיות איתו תחת אותה קורת גג. אלא שהגורל הפכפך, וביום שהתכוונתי להיפגש עם האחים שלי, קלטתי שלא קיבלתי מחזור. חיכיתי וחיכיתי, אבל הוא לא הופיע. עברו מאז שלושה חודשים ועדיין לא קיבלתי. עוד לא עשיתי בדיקה, אבל אני יודעת מה יהיו התוצאות. אני בהיריון מהאיש ששונא אותי.

הקמט בין גבותיו של ריק מעמיק לנוכח התנצלותי — מתוך בלבול או מרוב תסכול — ואני חושבת שאולי אם אתעמל יותר במרץ, אעשה דיאטה רצינית, בעלי ירצה אותי ויאהב אותי. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. אישה בהיריון רק משמינה יותר. כבר התחלתי לעלות במשקל והגוף שלי התחיל להשתנות. הבגדים נעשים צמודים. מה הוא יחשוב עליי כשההיריון יהיה בולט לעין? האם הוא יתעב את התינוק שלו על מה שהוא מעולל לגוף שלי, כמו שהוא מתעב אותי על כך שאני מזניחה את עצמי? לא, הוא מחכה ליורש כבר זמן רב. אני מסרבת להאמין שהוא לא יאהב את הילד שלו. אבל האם הוא בכלל יודע לאהוב?

מחשבותיי ורגשותיי מתפזרים לכל עבר. אני פקעת של הורמונים. רציתי כל כך להיכנס להיריון, אבל כשזה סוף־סוף קרה, אני ממש מצטערת. אני אכולת רגשות אשמה מעצם העובדה שאני חושבת בצורה כזאת, אבל הדבר האחרון שאני רוצה הוא להביא תינוק לבית שאין בו אהבה. לפני שג'קס הציל אותי, גדלתי בבית כזה במשך שנים ולא הייתי מאחלת את זה לאיש. במיוחד לא לילד שלי. גם אם ריק יאהב את הילד שלנו כמו שאבא אמור לאהוב את הילד שלו, מה שנשמע לי בלתי סביר, הוא, או היא, יראו אותו מתייחס אליי כמו אל זבל — בדיוק כפי שאני ראיתי את ההורים שלי מתייחסים זה לזה. האם הילד שלי ישנא אותי מפני שאני חלשה, או שאולי הוא, או היא, יראו אותי כמו שריק רואה אותי? מתחשק לי להקיא מעצם המחשבה.

בעודי ממהרת בחזרה אל החדר, אני מנסה לשחזר מתי ריק החל להשתנות. זה מסוג הדברים שקוראים עליהם בספרים או רואים בסרטים. מדברים על זה בתוכניות כמו ״דוקטור פיל״ או ״אופְּרה״. האישה שחיה בבית מתעלל — איך היא לא שמה לב? למה היא לא עוזבת? רק מישהי עיוורת, חירשת וטיפשה הייתה מפספסת את הסימנים. כל מה שיש לי לומר הוא שצריך להיות במצב שלי כדי להבין. מילים מכאיבות כמו אגרופים. לא הספקתי לקלוט שהוטלתי אל הזירה לקרב שלא הייתי מוכנה לו, וכבר הופלתי לקרשים. האם קמתי? ודאי. אבל כשמפילים אותך כל כך הרבה פעמים, בסופו של דבר את מבינה שעדיף להיכנע. אני מודעת לכך שאני נשמעת חלשה, אבל להגנתי יש לומר שזה קרב לא הוגן, אפילו לא קרוב לכך. אף פעם לא היה לי סיכוי אמיתי.

אני עדיין זוכרת את הימים שבהם ריק נישק אותי באהבה, עטף אותי בזרועותיו ואמר לי עד כמה אני חשובה לו. אני לא יכולה להצביע על הרגע שבו הכול השתנה. מתי עברנו מסקס בכל יום לסקס כמה פעמים בשבוע, ואז רק לפעם בשבוע, עד שלבסוף אולי פעם אחת בחודש. מתי בילויי הערב השבועיים שלנו שינו את פניהם והגיעו למצב הנוכחי שבו אני משאירה לו את ארוחת הערב על השולחן. מתי חופשות סוף השבוע המשותפות שלנו הפכו לנסיעות של ריק לבדו שבמהלכן אני נשארת בבית לבדי.

המשכתי לספר לעצמי שנכנסנו לשגרה. שהוא לחוץ בגלל העבודה. שאביו מעמיס עליו יותר מדי. אבל בשלב מסוים הבנתי שזו אני. בעיניו של בעלי, כבר לא הייתי יפה. כבר לא הייתי מושכת. לא העליתי חיוך על פניו. לא הצחקתי אותו. לא הדלקתי אותו. הוא ראה בי נטל, מטרד. כבר לא הייתי המלכה שנועדה לעמוד לצידו. במקום זה הפכתי לאסירה בדירה הזאת, שמחכה ברקע כדי למלא את צרכיו. פעם הקמתי חברת צילום מצליחה, אבל הוא דרש שאישאר בבית. הוא אמר שזה יהיה מביך עבורו אם אשתו תצא לעבוד. כשניסינו להיכנס להיריון הוא דרש שאהיה אימא במשרה מלאה, בדיוק כמו אימא שלו. הוא חשש שאם אצא לעבוד, אנשים עלולים לחשוב שהוא לא יכול לדאוג לי. התדמית החיצונית הייתה חשובה לו יותר ממה שהתרחש בתוך הבית.

אני מניחה את הנעליים של ריק בסדר מופתי על מתקן הנעליים ולוקחת קולב כדי לתלות את הז'קט. כשאני מנערת את הבד כדי לוודא שאין קמטים, אני מזהה ניחוח של בושם. אני מקרבת את אפי אל דש הבגד, שואפת עמוק ומאשרת את החשד. הז'קט מדיף ניחוח של אישה. הבטן שלי מתהפכת מרוב גועל וידיי מתחילות לרעוד בזעם. בעלי מנהל רומן. עכשיו אני באמת קלישאה.

המחשבה שהוא בוגד בי מציתה משהו בתוכי. ויתרתי על הכול למען האיש הזה והוא מזיין אישה אחרת. אין לי ספק שהיא מהממת. היא בטח רזה בעלת שדיים זקורים, שיער בלונדיני בוהק ועור חלק ונטול קעקועים — פחות או יותר ההפך מהשיער השחור וחסר החיים שלי, עיניי השחורות וגופי הכבד המכוסה בקעקועים.

אני מציצה עליו מהחדר. הוא יושב ליד השולחן, אוכל את ארוחת הערב שלו ומקליד משהו בטלפון. בראשי נרקמת תוכנית. אני מחליפה למכנסי התעמלות ולחולצת טריקו, הולכת לשירותים ואז נשכבת במיטה, עוצמת את עיניי ומעמידה פני ישנה. בזמן שאני מחכה שריק יסיים את הארוחה, אני חושבת על ניחוח האישה שעלה מהז'קט שלו. זאת לא הפעם הראשונה שהרחתי בושם נשי על בגדיו, אבל בחרתי להתכחש, מצאתי תירוצים — הוא בטח עמד קרוב מדי למזכירה שלו או שנפגש עם אימו לארוחת צהריים. לא רציתי להודות שבעלי מנהל רומן, אבל עמוק בתוכי ידעתי. רק עכשיו, כשאני בהיריון ונושאת תינוק יקר ותמים בתוכי, פקחתי סוף־סוף את עיניי והבנתי מה קורה סביבי.

זמן קצר לאחר מכן, ריק נכנס אל החדר בלי לומר מילה. אני שומעת את דלת חדר האמבטיה נסגרת ומייד מזנקת מהמיטה. מדי לילה הוא מתקלח אחרי ארוחת הערב ותמיד לוקח איתו את הטלפון הנייד. חדר האמבטיה גדול והוא לא יכול לראות אותי נכנסת, אבל הדלת חורקת והוא קורא, "קְווין?"

"סליחה," אני אומרת, "אני צריכה לשירותים. כבר יוצאת." כשאין תגובה, אני מציצה מעבר לפינה ורואה אותו עומד מתחת לזרם המים.

בוגד. דפוק. הורס משפחות.

אני לוקחת את הטלפון מהמכנסיים המקופלים על הארונית, מקלידה את הסיסמה ופותחת את ההודעות. אני לוחצת על ההודעה הראשונה: סילביה. השם נשמע מוכר. אני חושבת שהיא המזכירה שלו. בדיוק כשאני מתכוונת לצאת ולעבור להודעה הבאה, אני מוצאת את השיחה האחרונה שלהם.

סילביה: אני כבר מתגעגעת אליך.

ריק: נצא לבלות מחר בערב. שלחי לי תמונה.

סילביה: <תמונה של חזה חשוף>

ברור, הוא בוגד בי עם המזכירה המנוולת שלו. כאילו הסיפור שלי לא היה קלישאה גם ככה, ממש צריך להוסיף לו צעירה חתיכה ובלונדינית עם שדיים עצומים ומלאכותיים. אני עוברת על עוד כמה הודעות, אבל מתחילה לחשוש שאיתפס. אני בכלל לא יודעת למה זה מפריע לי. ברור שהנישואים שלנו הסתיימו, אבל משהו בתוכי צורח לי שעליי להתנהל במתינות. כבר לא מדובר רק בי, עכשיו אני צריכה להגן גם על התינוק שלי. אני מצלמת את ההודעות ושולחת אותן לטלפון הנייד שלי עם פרטי ההתקשרות של סילביה, ואז עוברת במהירות על הודעות אחרות בטלפון של ריק ומגלה שהתכתב עם נשים נוספות. אני שולחת אליי גם את הפרטים שלהן ומוחקת כל ראיה לכך שנגעתי בטלפון שלו, יוצאת מכל האפליקציות שפתחתי, נועלת את המסך ומחזירה את הטלפון למקומו, ולבסוף יוצאת על קצות האצבעות מחדר הרחצה ונכנסת בחזרה למיטה. אני משתיקה את הטלפון שלי וליתר ביטחון מאחסנת אותו במגירת שידת הלילה כדי שלא יהיה גלוי לעין.

ריק יוצא מהמקלחת במגבת כרוכה סביב מותניו וניגש אל השידה. אני בוחנת אותו לרגע. הוא לא מלא כמוני... מבנה הגוף שלו רזה. לא חסון ושרירי, אלא דקיק ורפוי. עורו שזוף ונטול קעקועים, שערו החום רטוב ומסורק, ופניו מגולחות. הוא נראה טוב, אבל לא חתיך הורס. בכל מקרה, לא נמשכתי אליו בגלל המראה שלו אלא בזכות הקסם האישי והביטחון העצמי שהקרין. הוא היה בטוח כל כך בעצמו, בטוח במקומו בעולם, ואף שנתפסתי כמישהי חזקה ובוטחת לא פחות, הייתי די אבודה. כשמצא אותי, חשבתי שסוף־סוף ארגיש שייכת, וכך היה... עד שהחליט שהוא כבר לא רוצה בי ושוב השאיר אותי לבד. עכשיו אני אבודה יותר ממה שהייתי לפני כן ותקוותי היחידה היא שאיכשהו אמצא את דרכי בכוחות עצמי.

"מה התוכניות שלך לסוף השבוע?" הוא שואל בלי להביט בי בזמן שהוא שומט את המגבת ולובש את תחתוני הבוקסר שלו.

"סלסט עורכת מסיבת יום הולדת לסקיי, אצלם בבית. היא תהיה בת שמונה־עשרה." סקיילה היא האחיינית שלי — הבת של ג'ייס. כשהייתה צעירה יותר, לפני שג'ייס וסלסט נפגשו והפכו לזוג, היינו קרובות. כשעזרתי לג'ייס לגדל אותה, הבנתי שאני רוצה שתהיה לי משפחה משלי. רציתי מישהו לאהוב ושיאהב אותי בחזרה. רציתי להרגיש רצויה ומועילה. כשג'ייס וסלסט הפכו לזוג, סקיילה וסלסט הסתדרו מהרגע הראשון. הן כמו שתי טיפות מים. אני שמחה שלסקיילה יש דמות אם במשרה מלאה והלוואי שהיה לי בחיי קשר כמו שיש לשתיהן. אולי יום אחד תהיה לי מערכת יחסים דומה עם בני או עם בתי.

"אני צריך לעבוד אז לא אוכל להגיע." אני לא יודעת למה הוא מספר לי את זה. הוא כבר מזמן לא מגיע למפגשים המשפחתיים שלי.

"טוב, ניפגש בבית אחר כך?"

הוא קופא במקומו לשבריר שנייה. אם לא הייתי בוחנת את תגובותיו, לא הייתי שמה לב, אבל עכשיו עיניי פקוחות בדריכות ואני בהחלט בוחנת. "נראה שלא, יש לי פגישה מאוחרת." הוא מכחכח בגרונו וממשיך, "יש מצב שלא אגיע הביתה. יכול להיות שפשוט אישאר במשרד."

שקרן. בוגד. מנוול.

"אבל זה סוף השבוע," אני לוחצת — ואני אף פעם לא לוחצת, אף פעם לא מטילה ספק — פשוט משלימה עם המצב. ואני לא אוהבת להיות האישה שמשלימה עם המצב. "למה שתישאר במשרד בלילה? למחרת יום ראשון. אתה לא עובד בימי ראשון... חשבתי שנוכל ללכת לשוק האיכרים כמו פעם. לקנות קצת פירות וירקות טריים."

כשהתחלנו לצאת נהגנו ללכת לשוק האיכרים בכל יום ראשון. אהבנו לבדוק כל דוכן ודוכן, לצעוד יד ביד, לצחוק ולשוחח על השבוע שחלף. גם כשהיה עסוק, הוא הקפיד להשאיר את ימי ראשון פנויים בשבילנו.

"אולי בסוף השבוע הבא." עיניו פוגשות את עיניי במראה. "הפגישה הזאת יותר מדי חשובה." וברגע הזה מתחוור לי, ללא צל של ספק, שהבגידות של בעלי אינן דבר חדש. נימת קולו האדישה ופניו חסרות ההבעה מלוות את תשובותיו כבר תקופה ארוכה. ברור שלא יכולתי להוציא את הראש מהחול לפני שנכנסתי להיריון מבעלי השקרן והבוגד. וברור שאחרי שנים של ניסיונות וכישלונות הצלחנו דווקא כשהוא חזר הביתה שיכור ומרושל — ובאמת רצה אותי — ואז קם בבוקר ולא זכר דבר.

הוא לובש חולצה ואומר, "אני צריך לעבוד. לילה טוב." ויוצא מהחדר באותה מהירות שבה הופיע.