חרבו של הסופר

1. לחלום על חלומות

1
היא עמדה מול הדלת האחורית באוטובוס הכמעט ריק מנוסעים ואחזה בחוזקה במוט המבריק. בידה השנייה לפתה את ידיות תיק העור החום שסטודנטיות או מורות משתמשות בו.

היא ניסתה לעמוד במקומה ללא ניע, כמנותקת מהמתרחש, אך תנודות הרכב גברו עליה וגופה נע לצדדים וחג בניגוד לרצונה. שערה הכהה היה אסוף מתחת לכובע־ברט כחול כהה והמעיל הרכוס היטב הבליט את מותניה הצרים. בחוץ כופפה רוח החורף את ענפי העצים. שלטי חנויות, שקיות ניילון וגזרי עיתונים התעופפו באוויר. אנשים מיהרו לחפש מחסה.

האוטובוס עצר בתחנה והדלתות נפתחו באנחה צורמנית. הרוח התנפלה פנימה, הסתחררה סביבה והצמידה את חצאיתה הכהה לגופה, ממגפי העור הקצרים ולאורך שוקיה וירכיה. היא לא נעה ורק פרקי אצבעותיה שהתהדקו על מוט האחיזה הסגירו את הכוח האצור בה. הדלתות נטרקו וחצאיתה שבה וצנחה ברפיון, מעלימה את רגליה.

רן הביט ממושבו ולא יכול היה להחליט אם היא משתעשעת או שבאמת אדישה למתרחש. הרוח שהתלפפה סביבה הבליטה את קסם נשיותה, וכשחדלה היא שבה להיות צעירה צנועה בלבוש מהוגן. מורה. היא בוודאי מורה, חשב, אבל לא יכול להיות שהיא לא מודעת למשחק הזה עם הרוח. היא מאפשרת לה לחשוף את מה שאינה מרשה לעצמה, בגלל ביישנות או חינוך. אין לי שום דרך להכיר אותה או לדבר איתה. היא באה ממקום אחר.

הוא קם כדי לרדת ועצר לצידה, ביד אחת אחז במוט הנגדי לשלה ובידו השנייה הידק לכתפו את תרמיל הצד הכמו־צבאי. האוטובוס עצר ושניהם חתרו בתוך הרוח, רגליהם מגששות מעל מדרגות המתכת של האוטובוס ואל המדרכה הקשה והרטובה. הוא הביט לעברה בסקרנות. היא התעלמה. רוח פתאומית תעתעה בה והעיפה את כובע־הברט מראשה. רן היסס לרגע ואז פנה ורדף אחרי הכובע שנחת בתוך שלולית, הרים אותו וחזר לעברה. הרוח חדרה לתוך מעילו וניפחה אותו כמפרש. עיניו בחנו את שערה ההדוק בקפידה לראשה. היא ניסתה להשתמט ממבטו אך הוא הבחין באישוניה הכחולים המבליחים לעברו בסקרנות.

"אני מרגיש כמו בסרט," מלמל לעצמו, מנגב בלי־משים את הכובע במכנסיו.

"מה אתה עושה?"

"אני, אני עובד ברדיו. קריין. עורך מוזיקה..."

"התכוונתי למה שאתה עושה עם הכובע שלי."

"אה, לא שמתי לב."

הוא הושיט לעברה את הכובע והיא תפסה אותו בקצות אצבעותיה, כנזהרת מאש, ומשכה אותו לגופה.

"רגע, חכי. יש לי שקית שתוכלי לשים בה את הכובע הרטוב."

הוא הניח את התרמיל על ירכו והוציא משם שקית ניילון.

"קחי. ככה תשמרי על הכובע עד שתוכלי לייבש אותו."

היא הביטה בו בתהייה. "אמרת שאתה עובד ברדיו. זו עבודה, ממש עובדים שם?"

"כן, ממש." הוא ניסה לחייך. "מישהו צריך להכין את התוכניות, לבחור, להכין מוזיקה, יש הרבה מה לעשות." קולו גבר על הסערה שסביבם.

"לא חשבתי על זה ככה, זאת אומרת, מקום שאנשים הולכים לשם לעבוד..."

רן התנדנד לפתע והיא שלחה יד מהססת ותמכה בו. כשהזדקף מיהרה להרחיק את ידה. הרבה איסורים הפרה באותו יום.

שנה לאחר מכן היא כבר הייתה יכולה לספר לו שזו הייתה השיחה האינטימית ביותר שהייתה לה עם בחור. לרן, אם היו אומרים שיגור עם בחורה דתייה הוא פשוט היה צוחק. היא הייתה מורה ממלאת־מקום, הוא עורך תוכניות מוזיקה ברדיו. הוא לא האמין שאפשר להעביר את היום בלי מוזיקה. היא גדלה כשמקלט הרדיו נמצא בחדר של הוריה. שירים שמעה רק אצל אחותה. וגם זה לא נמשך זמן רב.

כשעברה לגור איתו, רק אז החל להבין עד כמה היא מקריבה מעצמה, מערערת את כל עולמה. התברר להם שהדירה שלו נמצאת לא הרחק מבית ילדותה, היכן שהבתים מטופחים ובחזיתם פיסת דשא קטנה. היא זכרה את הגן ואת בית הספר היסודי שלמדה בו. "לא היינו ממש ממש אדוקים, כמו שאמרו אז. היינו הדתיים היחידים בבניין ובלילות שבת פחדתי לעלות לבד בחושך בחדר המדרגות. אני הייתי זו שביקשה לעבור לשכונה דתית, שם לא התייחסו להזנחה ובמקום דשא או עצי נוי הייתה רק ערמת חול. אתה מבין, פחדתי מהחושך. אחותי הגדולה לא הסתגלה. אחר־כך היא גם התעקשה להתגייס. היה לא נעים מהשכנים, אתה יודע... היא הייתה מחליפה בגדים כל הזמן, פעם ככה ופעם מדים. היא לא הסתדרה."

רן ליטף את זרועה, מנסה לרכך את זיכרונותיה.

חנה קיצרה את שערה והוסיפה לו גוון בהיר. היא נראתה צעירה יותר מאותו היום שהכיר אותה אבל עדיין חששה מהלא־נודע. ביום שיצאה לראשונה לרחוב ללא חזייה, רטטה כציפור. כשנסעה בפעם הראשונה בשבת הייתה אחוזת אימה. רן לא לעג אלא נתן לה להתרגל בקצב שלה. "האדם הוא יצור שמסתגל," אמר.

ערב אחד היא נראתה לו מוטרדת יותר מהרגיל. עברה מחדר לחדר ומכיסא לכיסא וכששאל היא לא השיבה. השתיקה עמדה ביניהם עד שהחליטה לדבר:

"המנהל קרא לי. נודע לו עלינו. לא יודעת איך, אבל הוא יודע. הוא לא רוצה אותי יותר אצלו."

"אל תצטערי, את תמצאי מקום אחר. מורה כמוך לא מוצאים כל יום."

חנה עברה לחדר השינה הזעיר. המיטה כמעט ולא הותירה שטח פנוי. ליד הדלת, על אצטבה מאולתרת מלבנים ולוח עץ, ערם רן עיתונים ותקליטים. היא סידרה אותם מתוך פיזור־דעת.

"קשה לי עם זה. אני נדחקת החוצה מהעולם שהכרתי."

"את כבר לא שם, לא באמת. את נמצאת כבר בעולם האמיתי."

"אני לא בטוחה שהעולם שלך הוא האמיתי. וברצינות, אני לא בטוחה שאתה יכול להבין."

"גם אני עזבתי בית," הניח יד מעודדת על כתפה. "את העזיבה שלך התחלת כשעזבת את בית ההורים."

"לא בדיוק. לא יכולתי להישאר אחרי שאחותי... ואצל הדודה שלי זה כבר היה אחרת." היא הסתובבה אליו ובעיניה מבט נבוך.

"את צריכה להיות חזקה. אני יודע שהבעיות שלך לא קלות. צריך הרבה כוחות, אני יודע."

"אין לך מושג."

"אני מתאר לעצמי."

"ואחותי שבגללי..."

"לא בגללך."

"אם לא הייתי לוחצת שנעבור לגור בין החרדים..."

רן חזר ואחז בה. "את לא יכולה להאשים את עצמך, את לא יודעת מה היא באמת רצתה ומה היא חשבה."

לרגע עמדה שתיקה כאובה ביניהם.

"כשאני לובשת בבוקר את בגדי המורה, אני חוזרת אל משהו שאני מכירה. עכשיו גם זה לא יהיה לי," לחשה.

"את צריכה להשלים עם המציאות, איתנו שנינו, עם החיים שלנו."

"אני חושבת שהשינויים מהירים מדי בשבילי."

"מפני שהרגילו אותך לפחד משינויים, אבל את כבר לא ילדה, את אישה והעולם משתנה סביבנו כל הזמן."

"אני מקווה שאתה צודק," אמרה בנימה לא משוכנעת.

"את חוששת וזה טבעי. זהו: תהיי טבעית, זה טבעי לפחד וצריך לחיות עם זה."

"גם אתה פוחד?" נשאה אליו את מבטה הכחול.

"גם אני. כולם. אלו הם החיים."

"אנחנו כל כך שונים שזה מוזר שבכלל נפגשנו ומוזר עוד יותר שאנחנו ממשיכים ביחד."

רן צחק.

"כשאני חושבת על האמונה שלי ועל הפופ שלך... אולי אנחנו כן דומים."

"אז אין לנו מה לדאוג."

"מה תעשה כשהאמונה שלך תיחלש?"

"אני עדיין צעיר ומאמין בעולם שלי. כשאגדל, אני מקווה שאמצא משהו שיעניין אותי."

"ויפרנס אותך," הוסיפה בחיוך.

"כן, אני מקווה."

רן הציץ בשעון. "מתחיל להיות מאוחר. אני צריך ללכת לראות הופעה. רוצה לבוא איתי?"

"אני מוכנה לעשות הרבה בשבילך וגם עשיתי, אבל זה יותר מדי בשבילי."

רן נשק לה על המצח. "אני עוד אמצא לי איזו צעירונת שאוהבת מוזיקה."

"יהיה לך משעמם איתה. יש לך אותי, אתה צריך להיות מאושר."

"אני מאושר. אני לא מכחיש."