מסע פואטי בחייו של מדען

הקדמה
 

הסכמתי ברצון לכתוב את ההקדמה לקובץ המסות העוסק ביצירתו הספרותית של פרופ' דב בהט. הטעם לכך הינו פשוט ומשכנע: פרופ' בהט, אשר כיהן כרקטור אוניברסיטת בן גוריון בנגב, הוא גיאולוג ידוע שגילוייו המדעיים הם בתחום שעשוי להיות בר חשיבות עקרונית בתחזית רעידות אדמה וחקר פנים כדור הארץ על הרעידות והשברים שבו.

והנה, בשנות ה-70 שלו, בחר בפנייה דינמית לממלכה הספרותית, פנייה מיוחדת במינה. כוונתי בעיקר ליצירה הספרותית־נרטיבית שלו בתחום הרומנים והסיפורים הקצרים, הגם שרצף השירים שלו, שנתהווה ממש בשנים האחרונות, מעורר עניין אף הוא. נדמה שהוא העביר את תיאור הבקיעים והשברים של פנים כדור הארץ לתיאור ביקורתי של החברה הישראלית בת הזמן מתוך להט רב של סוציאלדמוקרט ציוני מאוכזב.

בהקשר זה מן הראוי לציין גם כי בסיפורת של בהט ניכרות בעצם שתי נטיות בסיסיות. מצד אחד הוא נוטה קודם־כול לתיאור ריאליסטי פרטני של צדדים פנימיים בחברה הישראלית — ולאו דווקא של הסכסוך הלאומי — כאשר הוא מתאר בעיקר את המרדף החומרי שבה, ובמידה מסוימת גם פערים חברתיים, ובעשור האחרון הספיק לתאר באופן ביקורתי חלקים לא קטנים של החברה הישראלית מתוך להט ביקורתי, אך גם מתוך יכולת תיאור של פינות קיומנו.

נטייה שנייה ביצירתו של בהט, המלווה את הראשונה, היא נטייה למצבים פנטסטיים, ובעצם לסיפורת בעלת גוון פנטסטי. ואולם, הפלגות פנטסטיות אלו רק מדגישות את מה שנראה למחבר כמצבים קיצוניים והרפתקניים למדי של יסודות שונים בחברה הישראלית עצמה — באופן שהסיפורת הריאליסטית וההפלגות הפנטסטיות אינן נוגדות, אלא משלימות זו את זו. אין גם ספק כי היותו של הסופר שלפנינו מדען מרכזי מחזקת נטייה זו, הגובלת לעתים בהפלגות של דמיון מדעי, כמעט בנוסח מגפת הווירוס הנוכחי.

בנקודה זו עלי להתנצל לפני הקוראים על כך שאינני מסכם כאן שוב את המסות שלי־עצמי המופיעות גם הן בכרך הנוכחי ועוסקות בהיבטים ספציפיים יותר של היצירה שלפנינו. הרי אין טעם, כדברי הפילוסוף אוקהאם, להכביר ישויות בלי צורך. יהיה זה מוזר אם אחזור שוב על דברי אשר בלב הקובץ. הוא הדין גם בכך שלא אביא כאן סיכומים של דברי מבקרים וחוקרים שונים המצויים גם הם בספר. די יהיה אם אציין כי כמה וכמה מבקרי ספרות וחוקרי ספרות חשובים החליטו כאן להאיר את יצירתו של דב בהט, ממש כמוני־עצמי.

עוד אציין את תפקידה המרכזי של לילי פרי, סופרת, עורכת ומבקרת חשובה, בעריכת הקובץ הנוכחי, כאשר אנוכי בעצם מלווה את גיבוש המבחר היסודי שהיא ערכה. היא זו אשר עודדה מתחילה את פרופ' בהט ואת יצירתו הספרותית.

אין ספק שדב בהט הוא דמות מיוחדת במינה ומעוררת אהדה בקהיליית היוצרים הישראלית, ושיצירתו מלאת תובנות המבקיעות מצדדים שונים וחורגות לא פעם מטווח היצירה המקובלת בארץ.

גבריאל מוקד, תל אביב, יולי 2020

רגע לפני ההתחלה
 

הסופר והמשורר דב בהט הוא בראש ובראשונה פרופסור אמריטוס במחלקה למדעי הגיאולוגיה והסביבה באוניברסיטת בן גוריון בנגב. הוא נולד ב-4 במרץ 1935 בחיפה, להורים שעלו מבלארוס בתחילת שנות העשרים. סיים תואר שני בגיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ודוקטורט באוניברסיטת מלבורן באוסטרליה. כיהן כדיקן הפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטת בן גוריון, כראש המחלקה לגיאולוגיה ומינרלוגיה וכרקטור אוניברסיטת בן גוריון.

בהט הוא איש מדע ואחד הגיאולוגים המובילים בעולם בתחומי הסדקים בסלעים (joints) והטקטונופרקטוגרפיה (על הישגיו המקצועיים ראו בנספח בסוף הספר). המומחיות שלו היא בבקעים, קרעים, תזוזות ותנודות בשכבות אדמה. לאחר שפרש לגמלאות, בגיל הנושק לגבורות, החל לכתוב עברית, ומאז הוא מקדיש את רוב זמנו לכתיבת רומנים, סיפורים קצרים ושירים ועד היום, יולי 2020, פרסם 20 ספרים. משנת 2013 ספריו רואים אור בהוצאת "טוטם" — בעריכת לילי פרי. כאיש מדע מובהק בהט מתאר תנודות, בקעים וקרעים בחברה הישראלית — שיוצרים גם הם סכנה, על סף פנטזיה מדעית, בדומה לקרעים גיאולוגיים. בהט עצמו מכנה בהומור את טירופי העומק והשטח השונים, הבאים לידי ביטוי בסיפוריו, בשם "טרלליזם". לרוב מדובר בטירופים שצמחו מפעלתנות היתר של החברה הישראלית עצמה ומתוך האגואיזם שמכתיבה מציאות החיים בארץ.

בספר זה התקבצה שורה מגוונת של חוקרי ספרות כדי לדון ביצירותיו של סופר ומשורר ייחודי זה, וכל אחד מהם שופך אור בעל גוון אחר על יצירתו החשובה של בהט. פרופ' גבריאל מוקד מעמיק על אודות נטייתו המובהקת של בהט להקצין בספריו מגמות וכיוונים שליטים בחברה הישראלית. במאמר על אודות טירוף מערכות במציאות הישראלית בפרוזה של דב בהט הוא מביא כדוגמה את הנטייה הכפייתית לבילויים בנסיעות. לפי פרופ' מוקד תיירות של בילויים מקבלת תיאור מזהיר בסיפור של בהט, "בדרך לנואיבה", כאשר הבליין־התייר הישראלי תלוי באופן מטאפורי וממשי גם יחד בין שמים לארץ. פרופ' מוקד מציין בהערכה את העובדה שגם בסיפורים של בהט הנסבים על חיי האקדמיה בארץ שולטים תיאורים של כוחניות הזויה, תיאורים שלמרבה הצער אינם תמיד רחוקים מן המציאות. הקשר בין כפייתיות של יחיד לבין עריצויות באקדמיה בולט לא פעם, וקווי־סיפור של בהט, שמדגימים קשרים בין טיפוח אגו לכפייתיות אקדמית, בולטים, למשל, בסיפור "מכללת זוהר הרקיע".

כנגד ה"טרלליזם" במציאות העכשווית, מוסיף פרופ' מוקד, עולה מתוך היצירות של בהט גם כמיהה למה שנתפס, בעיניו לפחות, כמצב של נורמליות בחברה הישראלית: הנורמליות שהיתה מנת חלקה של תנועת העבודה והציונות הארצישראלית (בייחוד זו ה"לבנה" של הקיבוצים והמושבים החקלאיים ותנועות הנוער). כמו כן, מציין פרופ' מוקד, בהט למעשה מצליח לחבק את העלילה הסיפורית הריאליסטית שלו עם נופך של מדע בדיוני, וכך מחזק את ההשפעות של הקצנה חברתית שלילית על היחיד. פרופ' מוקד חותם ואומר כי ההשקה שיוצר בהט בין פנטזיה ספרותית למציאות, מראה עד כמה אינטואיציות של סיפורת רגישה עשויות לקרום גוף של ממש.

במאמר מרתק על אודות הרומנים המאוחרים של בהט, "יקיצת נשיקה", "משפחת שטורך", "יום השנה" ו"מרד ההיפופוטמים", מציין פרופ' מוקד שרומנים אלו מתייחסים כולם למציאות של כאן ועכשיו במדינת ישראל מתוך ראייה ביקורתית אך אוהבת. בכולם ישנו שילוב אלמנט בדיוני ומדעי, והם מצטיינים בנימה סאטירית חריפה למדי. דור הילדים והנכדים כולו מצויר באור לא מחמיא, כמי שאחרי שלמד מהוריו כיצד צריך לחיות, כיצד לצוד, כיצד לאכול וכיצד לשתות, בוחר שלא להתאמץ יתר על המידה, ומאמץ לעצמו סוג של טפילות. לאיזון, חוזרים תיאורים של קשיי היום של הצעירים של ימינו, שלעתים קרובות נאלצים להתמודד בעקשנות על פרנסתם שלא תמיד היא מובטחת (למשל ב"יקיצת נשיקה").

המציאות שמעצב בהט, טוען פרופ' מוקד, רשומה במשיכות מקלדת חדות, בראייה מפוכחת, אמיצה ומיוחדת, ובה בעת בהט שוזר גם היבטים סוריאליסטיים עתידניים וממריא לגוני גוניהם. באורח חצי־ריאליסטי וחצי־פנטסטי, טוען פרופ' מוקד, מנסה בהט להאיר את תהליך השחתת הדימוי של נעורים ישראליים. הדמויות של בהט, הוא מוסיף, חדות ומשוננות, אך כל אחת מהן גם מייצגת אופציה של עמדה חברתית, ואף פוליטית. זאת ועוד — חיבתו של דב בהט לדמיון מדעי מעופף ורב־השראה ניכרת בתיאורי המציאויות שהוא מתאר. רגישות עמוקה מפגין הסופר למדעי הטבע. האלמנט הפנטסטי המצוי בספריו יוצר כלי מיוחד המאפשר להבין את שפת החיות.

במאמר על שיריו של בהט, כותב פרופ' מוקד כי כל שיריו של בהט הם מכלול מרגש של התבוננויות שנונות ומפתיעות בתחום יומיומי וביסודות קוסמיים ופיזיקליים גם יחד, מנקודת ראות חווייתית אישית. הוא מציין כי שיריו של בהט מתאפיינים ברוחב ידיעה, יריעה ודעת, ברגישות פיוטית ובהומור דק, ועוסקים בחוויות האדם הסובל, האוהב, העורג והאובד. הוא מוסיף כי כמי שבמשך רוב שנות הפעילות שלו התמחה בחקר הגיאולוגיה והסדקים בקרום כדור הארץ, מפנה בהט את מבטו לבחינת הסדקים והבקיעים בנפש האדם היחיד, ובחברה כולה.

שירתו של בהט, טוען פרופ' מוקד, מתאפיינת בשלושה רבדים פנימיים מרכזיים, במידת מה, בדומה למבנה הגיאולוגי של כדור הארץ. הרובד הראשון הוא החיבור הישיר בין מדעי הטבע לבין המציאות האנושית וההיסטורית והרגשית. הרובד השני הוא הרובד החברתי (רובד המגיע למלוא פיתוחו בסיפורת של בהט, ולא בשירה, אבל הוא נוכח גם בה ואין להתעלם ממנו). דרך פריזמה אישית וחווייתית הוא מעלה הרהורים שונים, המשקפים פנים שונות במציאות הפוליטית, נוסף על ביקורת חברתית נוקבת וחדה ביותר. הרובד השלישי בשירתו נפתח לנימה אישית, לעתים רגשית, לעתים משועשעת־סרדונית, ששזורים בה מוטיבים של ארוטיקה, בדידות, אבל, אובדן, חדוות חיים פשוטה ובסיסית, וחוויות שונות של חילופי זמנים וזיכרונות.

כל שירתו של דב בהט, מסכם פרופ' מוקד, מתאפיינת לא פעם גם באפוריזמים, בהשחזה לשלמות־מילולית, משוננת, ובפזמון חד המותיר תווים בתודעה, אולם בכל חלקיה מבעבעת נימה אישית בלתי צפויה של אינטלקטואל וחוקר, שבא מתחום המדע המדויק ועתה הוא בוחן בענווה, מזווית ראייתו הבלתי שגרתית, את מצבו של האדם על רקע מופעי הטבע, החברה והחוויות האנושיות באשר הן.

במאמר מרחיב דעת על ספר שיריו של בהט "הציפור והים" ("הציפור והים: מגוון, מסקרן מאין כמוהו, בלתי פתיר"), כותב דורון בראונשטיין כי אין דרך אחת להתחבר לקולו של בהט, אלא דרכים רבות: "גם כשהוא כועס, כשהוא מביע דבר־מה שאינך מסכים איתו, יש בקולו ניגונים ומנגינות המעבירות את הזעם אל עבר מקום אחר, מזרימות אותו הלאה, מקדמות אותך לקרוא את השיר הבא." גיוונו, מסכם בראונשטיין, יוצא דופן: "מחד — נופים, מאידך — אנשים. מחד — חיות, מאידך — החיים — על כל כאביהם ונוקשותם הקיומית. בהט איננו 'מברבר' את ענייניו כי אם מגישם לפתחו של הקורא בלשון ישירה, רעננה ומעוררת מחשבה."

"לא עלובי חיים אלא אלופי חיים" — זוהי הכותרת למאמר המאלף של רן יגיל על אודות ספר שיריו של בהט, "אלופי החיים". בפתח המאמר מניח יגיל את הקביעה כי שירתו של בהט היא חכמה. "כוחה של השירה הזו אינו בהיבט השְׂפָתי בהכרח," הוא מבהיר, "אם כי מדי פעם משתרשרים להם מתוך השיר דימויים ומטאפורות יפים מאוד, אלא בקונספציה, בתפישׂה. נדמה כאילו השירים הם הצהרות מורכבות, גלויות קטנות, שבּהט שולח אל העולם, אל הכדור שלנו ואל אנשיו בשלושה תחומים: מדע וטבע, חברה ורגש אהבה בלוויית הוקרה למעשה האמנות בעולם, ובכל השלושה ניכרת חוכמתו וחריפות שִׂכלו." יגיל מוסיף כי אחד הדברים היפים המופיע בכל שיריו של בהט הוא המִידוּע של השירה: הכנסת מושגים מעולם המדע, מדעי החיים, מדעי הטבע, וכמובן המדע המדויק אל תוך בתי השיר.

"איש הרנסנס" — לא בכדי זוהי כותרת מאמרו של פרופ' יצחק בן מרדכי על אודות "אלופי החיים". נפשו של האדם מורכבת, פותח פרופ' בן מרדכי, אך ב"אלופי החיים", מעניין לראות כיצד הניגודים חיים בהרמוניה ומשלימים זה את זה. הוא מוסיף כי הידע הנרחב של דב בהט במוזיקה ובאמנות החזותית מעניק לשירים רובד נוסף בעל גוון רנסנסי. רובד נוסף שבולט בשירים לדעתו הוא הרובד המיתולוגי. "כאן נמצא שוב את הריאליזם העובדתי המשולב עם עולם מיתולוגי," כותב פרופ' בן מרדכי, "עולם שבשיריו של בהט נמצא במקום שבו מסתיימת הריאליה, ואולי במקום המשמש כיסוד וכתשתית לריאליה."

באסופת מאמרים זאת תמצאו גם ניתוחים מרתקים, מרחיבי דעת ומרעננים על המונוגרמות של בהט. ב"רומן עברי־גרמני" של בהט רואה המבקר ירון אביטוב מעין וריאציה לסיפור עקדת יצחק. כמו כן, מציין אביטוב כי נושא השואה בספר עובר למרכז ואף לחזית וכי הספר משקף מגמות פוליטיות ותרבותיות בחברה הגרמנית ובספרות הגרמנית של ימינו. "כמדומה שבהט מנסה להציע לנו, כלשון דור הביט," כותב אביטוב, "'עשו אהבה ולא מלחמה'." אביטוב מסכם כי "רומן עברי־גרמני", הוא אולי הבשל בספרי בהט, וניכר שמחברו שולט בחומרי הסיפור, כמו בסיפור היחסים המורכבים בין גרמניה לישראל וסיפור ההיסטוריה של גרמניה עצמה, שעולה שוב ושוב מעל פני השטח ברומן.

היה לי הכבוד לערוך את ספריו של דב בהט שיצאו בהוצאת "טוטם", ואני רואה ב"רומן עברי־גרמני" "מוקד כפול, רחב־עדשה ובה בעת גם מצמצם־תקריב, המשכיל להתמודד, בגישה תמציתית, מעמיקה ופקוחת עיניים, עם כוחם והשפעתם מרחיקי הלכת של שני הדחפים האנושיים העמוקים ביותר — דחפי המין והמוות" ("'רומן עברי־גרמני' של דב בהט: להיות בלש של ההיסטוריה"). "לפנינו סיפור משוכלל ורב־פנים, היודע להלך, במקביל, ובדרך שהיא קלילה רק לכאורה — אך עם זה, בפועל, רגישה ומעניינת — בין הרקע הכללי, האוניברסלי, לבין הסיפור האישי, האינדיבידואלי," כתבתי על היצירה הזאת, כי בהט יודע להדגים בנגיעות עדינות וביד אמן "את נקודות ההשקה הרגישות והמורכבות שבין הכללי לפרטי, בין מכמניה האינטימיים של נפש האדם, בין זיכרונותיו הקשים וחלומות הגאולה שלו, לבין אירועי ההיסטוריה שמחוצה לו, המותירים באורח בלתי נמנע את עקבותיהם בחייו, ברגשותיו ובגורלו — ובסיכוייו להגשים את חלומותיו הכמוסים. זוהי הליכה ספרותית מעודנת על חבל דק, המצליחה מעל ומעבר למצופה."

במאמר על "רומן עברי־גרמני" מציין פרופ' גבריאל מוקד כי כמו בשאר ספריו של בהט גם כאן לא נפקד מקומו של תיאור השחיקה והאובדן של האידיאלים הישראליים הישנים של סולידריות חברתית, עזרה לזולת והסתפקות במועט, והחלפתם הגוברת בבולמוס של צרכנות ראוותנית, ״מצליחנות״ אנוכית חסרת גבולות והדוניזם משולח רסן, על רקע שחיתות מכרסמת והולכת במוסדות השלטון. פרופ' מוקד מציין את ההיבט החזק של פנטזיה מדעית וטכנולוגית, המצוי בספר, וטוען כי אין לו ספק שההצלחה העיקרית של הרומן היא בתיאור דיוקנם הנפשי (אך גם הגופני) של שני גיבוריו הצעירים.

גם אוהד עוזיאל כותב על "רומן עברי־גרמני" ("אהבה נאיבית או משל מתוחכם") וקובע כי בהט מצליח להפוך סיפור אהבה אנושי וקטן, לסיפור מיתי, שמקפל בתוכו שפע משמעויות.

העמקה גם בסיפוריו הקצרים של בהט — איננה נפקדת בספר זה. במאמר על סיפורים אלו, טוען פרופ' גבריאל מוקד כי סיפוריו הקצרים של בהט פונים בעיקר לשתי חטיבות־נושאים — סאטירית בעלת גוון חברתי מיידי, ופנטסטית, לפחות למחצה, הקרובה לז'אנר העתיק, שאפשר לכנותה "משלי חיוֹת". פרופ' מוקד מוסיף וטוען כי נטייתו של בהט להפתעות שעל גבול הפנטסטי דווקא משלימה את דמות הדיוקן הסוציולוגי הנפוץ של החברה — ונטייה זו לשילוב יסוד פנטסטי בצד הסוציולוגי הסאטירי מאפיינת את כתיבתו של בהט, ש"לרוב איננה פוליטית ישירה, אלא עוסקת בדרך כלל במידה רבה בהיבטים החברתיים הכלליים של הציבור בארץ."

על הרומן "מרד ההיפופוטמים" כותב אוהד עוזיאל, כי אפשר לראות בו רומן מתח בלשי פשוט, מתובל בנגיעות של מדע בדיוני וסאטירה — העלילה סוחפת, הדמויות מעניינות וההתרחשויות מספקות, אך הוא למעשה עוסק בשאלות עמוקות הרבה יותר, ובראשן שאלות הנוגעות לגישור על הפערים בין תרבויות שונות, ובהן התרגום. "נדמה שבעיית התרגום העומדת לפני גיבורי הספר עולה מדרגה," מאבחן עוזיאל. "הספר שופע ניסיונות לתרגם משפה אחת לאחרת — בין שמדובר בפיצוח קודים פשוטים, או בניסיונות לגשר על פערים תרבותיים בין שירותי הביון של ישראל לאלו של אירופה וארצות הברית. מעל הכול, נראה כאילו התרגום המאתגר ביותר הוא התרגום הפנימי, זה שמתרחש בעברית, בלי הצורך להחליף שפה."

על הרומן "יום השנה" כותב עוזיאל כי דב בהט מצליח ליצור בו "מרחב סיפורי מורכב, המתרחש בכמה מישורים, בסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, שהגבולות ביניהם מיטשטשים והולכים לאורך הספר. כל זאת, בלי להרפות מידו את הרסן, שמותיר את הספר ברור וקריא." עוזיאל מעיר שאין זה דבר של מה בכך: "זו משימה קשה להחזיק באוויר כל כך הרבה כדורים. ואולם, דב בהט שוזר אותם בעזרת כמה קשתות עלילתיות אורכיות שבמרכזן, כהרגלו, תגלית מדעית חדשה ומשנת עולמות."

במאמר על אוסף הסיפורים "במשעול הקונספציות" ("האמת המתגלה באקורד הסיום") כותבת פרופ' ניצה בן־דב כי התכונה הבולטת ביותר של סיפורי הספר היא היכולת שלהם לרתק את הקורא. הם עושים זאת בפשטות תמימה, לכאורה, שלמעשה מקופלת בה קריצה ממזרית ומתוחכמת. "כמו סיפוריו הקלאסיים של גי דה מופאסאן," היא מוסיפה, "גם סיפוריו של דב בהט מסתיימים לרוב בעוקץ, בשנינה, בסיומת סנסציונית־משהו, שנותנת לקורא הנאה קומפוזיציונית, תחושת סיפוק שהנה הסיפור הסתיים בנקישה, באקורד סיום שהופך אותו ליחידה הרמטית ברורה שיש לה התחלה, אמצע וסוף, ויש תואם וקורלציה בין השלושה." פרופ' בן דב חותמת את המאמר בקביעתה כי "כל אחד מהסיפורים בספר הוא יחידה סגורה מבחינה אמנותית. הדו־משמעות, ואפילו הרב־משמעות, משותפת לכולם, והקונספציה היא שאלה סיפורים ישראליים אקטואליים, המדברים על הכאן והעכשיו שלנו, המשוּפע בפואנטות ובהפתעות."

במאמר משלו על הספר הזה מוסיף רן יגיל וטוען כי דמות הגבר המערבי, הבָּשֵׁל, האינטלקטואל הפריווילגי הלבן, האשכנזי, צצה ועולה מתוך הסיפורים, זו שכבר קברנו והספדנו אותה בכל הזדמנות של דיון בספרות, במִגדר ובפוליטיקה של הזהויות, ובהט כותב אותה בכנות רבה וברגישות רבה. יגיל מוצא כי המשפחה, על כל סכסוכיה ותרמיותיה, נתפסת כמקום בראשיתי וחי, לנוכח העולם הזר המאיים שבחוץ, זה שתמיד יפתיע אותך ובדרך כלל לרעה. במילים אחרות: השמרנות היא החדשנות. כמו כן, הוא מעיר כי פן נוסף מעניין בסיפורים הם החיים האקדמיים הכוחניים והיצריים. "מתוך הסיפורים," כותב יגיל, "עולה תחושה כי גם הדוקטורים וגם הפרופסורים המעוטרים עלולים להיות אנשים קטנים מאוד."

במאמר על "הציפור והים", ספר שירים המתכתב במקצת עם הזקן והים, ו"במשעול הקונספציות", כתבתי כי כתביו של דב בהט מוצפים בגעגועים ורגשות חריפים, ובמים המקציפים של מחשבותיו, וככל שמתמידים בהם ניכר עד כמה הוא באמת יודע ומכיר את האבנים והסלעים, את החיות הגדולות והקטנות, וגם את האנשים שיש בארץ הזאת, ולא רק בה, אלא גם בחוץ לארץ, באירופה, באמריקה או באפריקה. "פעם אחר פעם מכה בנו ההיכרות שלו עם בעלי החיים באזורי המחיה שלהם," כתבתי שם, "והיכולת שלו להביא את כולם עם היער והקרח הטבעי שלהם ועם האדמה שלהם, ואפילו עם המפלים והלבה ושורה של הרי געש, ולמצוא לכולם מקום כאן, במולדת האהובה שלו, היקרה לו, החשובה לו כל כך." לדעתי גם היריעה הרחבה שבה פועלות דמויותיו של בהט, מגוונת ועשירה: "קולאז' צבעוני ומרהיב עין כבריאה עצמה. לעתים מבזיק בחום־אפרפר, ולעתים אדום־אש או כחול של לילה כהה, ורק בדידותו הקיומית של האדם זוהרת ביצירתו — לבדה בחשכה. אלו הן יצירות מלאות אהבה, אבל הן אינן חסרות ביקורת, ובהט לא מפחד להזהיר אותנו מפני האובדן הצפוי של כל מה שיקר לנו במולדתנו זאת, בד בבד עם כל מה שראוי לחיות למענו."

על "משפחת שטורך" כותב מאיר עוזיאל כי הוא כל כולו חיבור בין המדע לספרות: "בהט מפעיל את יכולות החשיבה שלו כמדען כמו גם את יכולות החשיבה שלו כסופר, ויוצר את היצירה האחת שהוגשה לפנינו." הוא מוסיף כי הקצב בספר עשיר, מהיר, גבוה, אך מלא ברגעים אנושיים.

בהקשר ל"משפחת שטורך" מזכיר ירון אביטוב את ניתוח הלובוטומיה, שאחד מייצוגיו המזעזעים ביותר היה בסרט "קן הקוקייה", ומציין כי "בתחבולה עתידנית הופך בהט את המקבילה המודרנית של הלובוטומיה, שווריאציה שלה מובאת כאן, מהניתוח הכי משוקץ בתולדות הרפואה, למעין ניתוח בון־טון, שנועד לשפר את תפקודי המוח: "סיפורו של הניתוח וגרורותיו הוא סיפורה של משפחה אחת, משפחת שטורך, בעידן שבו הלוחות הטקטוניים החברתיים מגיעים לכדי התנגשות בלתי נמנעת בין השכבה הדקה החיה מקשרי הון־שלטון, לבין כל השאר, החשים מקופחים יותר מתמיד."

על "יקיצת נשיקה" כותבת ד"ר לאה גרפינקל כי דב בהט הצליח, באומץ לב רב, לפקוח את עינינו לבל נדבק בעיוורון וניתן למנהיגים עיוורים להוביל את עתידנו. ד"ר חני מן־שלוי טוענת כי הספר הוא אמירה על מרכזי הכוח הפוליטי, החברתי והכלכלי בישראל, על התנהלות עולם המחשוב וההדמיות האנושיות, וכן גם סאטירה פוליטית ורומן ישראלי: "דרך עיניו הפקוחות לרווחה של דב, מוארת המציאות הישראלית באור בוהק וקשה." היא מדגישה כי כל הגיבורים בספר מאופיינים במבנה רגשי של פיצול, ומאחר שכך — הספר מלא בניתוקים.

על הרומן האחרון של בהט, "אנשים רגילים" — שאומנם נכתב לפני משבר הקורונה, שגזר חנק על יותר ממיליון מובטלים, הנחנקים כלכלית ולא משיעול של המגפה, אך נדמה שהוא מתכתב איתה — כותב יניב ברגמן כי בהט מרחיב בו אמירה פוליטית־כלכלית־חברתית שלו, ואת התיאוריה העומדת ככל הנראה מאחורי הדברים — מדינת ישראל נשלטת למעשה על ידי כלומניקים פוליטיים וכלכליים. "הספר הוא משל לכל הפגמים בחברה הישראלית ובטבע האנושי, כיוון שהגיבורים סובלים ללא ספק מפגמי אישיות, פגמים מולדים, שהתינוק שנולד להם ממחיש זאת היטב," מסכם ברגמן את אבחנותיו באשר לספרו זה של בהט, ונדמה שאבחנה זו מתאימה לכלל יצירתו הכה מגוונת וייחודית.

לילי פרי, תל אביב, יולי 2020