סער ופרץ

פתח דבר

בספר זה נאספו יצירותיו המוקדמות של נתן אלתרמן בפרוזה, שנדפסו בעיתונים ובכתבי העת הספרותיים, למן רשימות ששלח לעיתון 'הארץ' בהיותו סטודנט לאגרונומיה בנאנסי שבצרפת בשנת 1931, והוא כבן עשרים ואחת, ועד המאמרים שפרסם ערב מלחמת העולם השנייה וסמוך לפריצתה, לאחר ששמו כבר הלך לפניו בקרב קהל הקוראים והכותבים.

כמחצית הרשימות, עשרים וחמש, לא כונסו מעולם בספר. אחרות נכללו בשני קבצים שראו אור לאחר מות המחבר, שניהם בעריכת מנחם דורמן ובהוצאת הקיבוץ המאוחד: 'במעגל: מאמרים ורשימות, תרצ"ב־תשכ"ח' (1971) ו'תל אביב הקטנה' (1979). עוד ראוי להזכיר קובץ שלישי, שכונסו בו רשימות מאוחרות: 'החוט המשולש: מאמרים תשכ"ז־תש"ל' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1971, אף הוא בעריכת דורמן).

על כל פנים, זוהי הפעם הראשונה שבּה נפרשת בצורה שיטתית מניפת כתיבתו המוקדמת של אלתרמן בפרוזה ומוצגת במלוא רבגוניותה בפני הקוראים, המוזמנים להיפגש עם צד פחות מוּכּר בכתיבתו של היוצר: רשימות בענייני השעה לצד מאמרים בנושאי ספרות, פיליטונים, ביקורות ספרים ותרבות פופולרית לצד רשימות יפות להפליא על תל אביב בשנים ההן, המתגלות כטקסטים מן המקוריים ביותר שנכתבו על בירת התרבות של ארץ ישראל ולימים מדינת ישראל. ואמנם יצירות פרוזה אלה לוכדות הרבה מאווירת הזמן ההוא — שנות "הסער והפרץ" של התבססות היישוב בארץ ועיצוב תרבותו — גם בתוכנן וגם בסגנונן, הנוטה לעתים אל ההיפרבולי ואל הסימבוליסטי, בהשפעה אירופית ברורה. אלתרמן עצמו העמיד צירוף זה, "סער ופרץ", בכותרת אחת מרשימותיו העקרוניות ביותר משנת 1940, והאחרונה בכינוס הזה ובמהלך המוקדם והמכונן של יצירתו בפרוזה. זהו כמובן תרגום למונח הגרמני "Sturm und Drang" — כשמה של התנועה האמנותית והפילוסופית בגרמניה במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה. מונח זה שימש את אלתרמן להגדרת מצבה של הספרות העברית בעת המבשרת את תחילת סופו של הסער והפרץ.

ככלל הרשימות ניתנו כאן על פי סדר הופעתן, מתוך הבנה שהן נטועות עמוק בזמנן ובמקומן. קריאתן בסדר זה מאפשרת להתחקות אחר השתכללותה ההדרגתית של הכתיבה האלתרמנית ואחר הרחבת נושאיה. לא אחת חתם אלתרמן על רשימותיו בקיצורים ואף בשמות עט; אלה מפורטים ברשימת מראי המקום שבסוף הכרך. עם זאת, כל הרשימות שכונסו כאן הן בוודאות משלו, זולת אחדות, שנדחקו לנספח א, שזיהוין עמו איננו מוחלט. כל כותרות הרשימות וכותרות המשנה שלהן הובאו כאן ללא כל שינוי ביחס למקורן. כדי להמחיש את הגיוון היחסי של הבמות שאלתרמן תרם להן מפרי עטו, ניתנו כאן סריקות של שערי אחדות מהן. כל ההערות הנתונות בסוגריים מרובעים הן של העורכים, וכמובן גם כל הערות השוליים.

במישור נוסף, היצירות שכונסו כאן פותחות צוהר נדיר אל המעבדה הפיוטית־ההגותית שנצרפו בה שירי ספר ביכוריו של אלתרמן 'כוכבים בחוץ' (1938), מן הספרים המעטים ששינו לבלי הכר את פני השירה העברית החדשה. השנים שעד פרסום ספר זה היו עבור אלתרמן הצעיר שנות גישוש וגיבוש דרכו האמנותית; שנים שבהן הפרוזה תפסה בעולמו מקום שייתכן כי התחרה בזה של השירה; והפרוזה נתונה רובה תחת רושם התפעמותו והיקסמותו של הלך־"משוטט" מן החוּלין ומן הדרך הנפקחת בפניו. לעומת זאת, הרשימות שפרסם אלתרמן לאחר צאת 'כוכבים בחוץ' והחותמות את הקובץ המוגש בזה, כבר שרויות תחת חשרת העננים שהתקדרה ערב מלחמת העולם השנייה. טקסטים אלה מעידים על העניין העמוק שאלתרמן גילה באקטואליה ועל הבנתו העמוקה ומרחיקת הראות של "נתן החכם" בתמורות ההיסטוריות ובהשלכותיהן. הממד הקוסמופוליטי והאוניברסלי הולך ונדחק בהן מפני הממדים היהודיים והארץ־ישראליים. אפשר אפוא לומר שהרשימות המוקדמות כאן טומנות בחובן את זרעי 'כוכבים בחוץ', ואלה היותר מאוחרות — את זרעיהם של ספרי שירתו הבאים, 'שמחת עניים' (1941) ו'שירי מכות מצרים' (1944). עוד על מקומן של יצירות פרוזה אלו במרקם כתיבתו של אלתרמן ובזמנו בכלל, ראו באחרית הדבר מאת אורי ש. כהן.

ספר זה מצטרף אל מפעל כינוס כתביו של אלתרמן, ההולך ונמשך מאז מותו, תחילה בהובלתו של נוצֵר יצירתו וחוקרהּ מנחם דורמן ובהמשך בידי תלמידתו פרופ' דבורה גילולה ועוזרתה סוניה רוזנברג. במסגרת זאת כונס בשנים האחרונות גם עיקר כתיבתו המאוחרת של אלתרמן בפרוזה, בעיקר בכרכי 'הטור השביעי', שבשנותיו המאוחרות חרג אל מעבר לשירה ונכתב בפרוזה.

תודתנו למנכ"ל היוצא של הוצאת הקיבוץ המאוחד־ספרית פועלים ועורכהּ הראשי פרופ' עוזי שביט — חוקר יצירתו של אלתרמן — על האכסניה שהעניק לספר ועל עצותיו הטובות; להגר רות חיו, על עזרתה במחקר שברקע הספר; למעצב דניאל זקן, על העיצוב הנאה הן של העטיפה והן של פנים הספר; ולאלי אורן ולצוותו המסור, שהשקיעו מאמצים ניכרים בהעמדת כתב היד, משלבי הקלדתו ועד הבאתו לדפוס, תמיד במקצועיות לעילא ובמאור פנים. ולבסוף תודה לגופים שבזכותם הסתייע פרסום הספר: למועצת הפיס לתרבות ולאמנות, למרכז הספר והספריות, ולמרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב בראשות פרופ' מיכאל גלוזמן; וכן לחברי ועדת השיפוט של פרסי משרד התרבות והספורט ליצירה בתחום הוצאת ספרי מופת, שבחרו בכתב היד לספר: פרופ' שלום רצבי, משה סקאל ובלהה בן אליהו. יבואו כולם על הברכה.

העורכים

טיול

בתערוכה הקולוניאלית הבינלאומית, פריז, 1931 ¹

'הארץ', 23-22.9.1931

א | וינסן
מַדֵּי הקיץ של פריז אינם משתנים מעונה לעונה. שרירוּת המודה איננה פוגעת בהם. העיר שומרת חופש ומסורת. שמלה אפרורית, צווארון כסף — הסיינה. בָּרֶט לבן — מונמארטר. שמשייה סגורה, גנדרנית — טור עופל [מגדל אייפל]. חגורה ירוקה — גנים ויערות. אחד מהם הוא היער הווינסני. היה זה — עד לפני שנה — מקלט נופש והתבדרות להמון המטרופולין העמל. בכל ראשון בשבוע פלט מתוכו המטרו (הרכבת התחתית), מדי חמישה רגעים, עדרי אדם נוהרים למרעה. על רפידות העשב הכבוש פשטה הילולת סֶנדבישים, בירה מפעפעת, בקבוקי יין אדום, תיבות־צילום ופונוגרפים. במשעולים המשועממים צעדו בסך מלהֵג בתי אב אווזִיים וזוגות־זוגות של ז'אן ונאנט. האגם התמים הצדיק על עצמו את גְּזַר סירות הטיול, הפקיר את שיערו המסתלסל לסריקת המשוטים ועיווה את פניו מקרירוּת הרסיסים הניתזים... שני האיים רבצו זה בצד זה כשתי בתולות שנזדקנו. באחד מימות האביב דאשתקד הושיט להם הגל המחלק עיתונים את גיליון יום אתמול. הפעם לא שב לצנוח על ברכיהן האדישות. הן הביטו אשה ברעותה וחָזָן השטוח נשם בחוזקה. אז אמרו: יש לפתוח את ארגזי הנדוניה למען יפוג ריח הנפטלין...

התערוכה הקולוניאלית נועדה להתקיים בווינסן.

עכשיו היו המשעולים לרחובות סואנים — מִדְרך לפיל, לגמל ולבת היענה הרתומה, מִכְבש לגלגלי אבטומובילים, מִצְעד לרגלי אדם שחורות וצהובות, מִסְחב לשמלות הדורות־שובל. האגם שוצף ממזרקות, בוער ממדורות־מועד. שתי הבתולות העגומות חידשו נעורים, וששון, חג כלולות להן. שְׁמָן עתה — "איי אלף לילה ולילה".

צרפת, בלגיה, איטליה, ארצות הברית, הולנד, דניה, פורטוגל — שתלו כאן על שטח מאה וארבעה־עשר הֶקטָאר² את פרחי מושבותיהן המגוונים.

ב | המרחקים
גם הלילה, כמו אמש, וכמו בלילות אשר חלפו ושיבואו, יֵשֵׁב מישהו יחיד בחדרו המרובע, ישלח עיניים ללא כיוון ויחשוב בלי מאמץ: ברגע זה, בדיוק ברגע זה, יש יער בראשית הומֶה... ערבות שלג שוקטות על הצירים [הקטבים]... תנין מוציא ראשו מן המים... אונייה חותרת בערפל...

רעב זה לרחוק, תחושת הקִּרְבָה הזו לעולם, הם שהשיטו את הסירות האמיצות מתוך הפיורדים, הם ניפחו את מפרש האוניות בחופי ספרד ופורטוגל. פורטוגליה! שלושת ביתניה גדושים זיכרון, גאוות־עצב על זוהר שעוּמָם.

באחד הקירות — מפת תבל מאירה מתוכה. הימים כחולים, הארצות צהובות ובתווך שטח זעיר ורוד, מספר סנטימטרים לאורך ולרוחב — ארץ ואסקו דה גאמה. ממנו פורצת אגודת קרניים. הקווים מתפרדים, מתעגלים, מתפתלים בין איים, סובבים יבשות. העין עייפה מִלְלוותם. כל אחד נושא עליו את שם התייר הנוסע. צבעם זהוב. זהוב, על אף אודם הדם הנשפך, על אף שְׁחור העוולה התובעת. הם הרחיבו אופקים, קרעו חלונות, הסירו צעיפים — זו מלאכת האדם ורבות היא נעשית גם למורת רצונו.

בכף חנית השלטון התקועה פה יש פנינים זרועות. כל השונא את ברק הלהב יסב ממנו את עיניו, יביט אל אורָן האמיתי. יראה בתערוכה פנורמה עולמית — מצבת לרוח המעפילה.

אמנם, לא לזאת נתכוונו בוניה. הסִּסמה כלולה במילים הבאות: "כדי לממש את הרעיון הקולוניאלי צריך לקובעו במוחנו". זוהי אחת הכתובות שנושא עליו "היכל הידיעות". אבי האִמרה הוא המרשל לֵיאוֹטי, יוצרהּ של התערוכה ומכניע מרוקו המורדת.³ מכל צד משננים לצרפתי, במפות ובציורים, בדפוס ובשלטי חשמל: יָדוֹע וזָכוֹר — שטח "צרפת הגדולה" שנים־עשר וחצי מיליון קמ"ר. מספר תושביה — מאה מיליון. "צרפת האירופית" אינה אלא חלקה העשרים ושלושה.

אבל ההמונים (המונים! בחודש מאי — שלושה מיליון מבקרים. ביוני — ארבעה מיליון. ביולי — חמישה מיליון. ב-14 באבגוסט עצמו, שהיה יום חג — חמש־מאות אלף!) באים לא על מנת לספוג דעת, ולא בשביל ללבוש גאווה, אין הם נראים ככובשים, הצרפתים הנחמדים הללו. הפועל חרוש הפנים, הפקיד כפוף הגב, הרֶנטיֵיה⁴ העגלגל — רוצים להתעניין, לתמוה... להרכיב את נשותיהם על דבשת גמל ולהתעלס בצחוק, לטעום מיני תרגימה אשר לא ידעום אבותיהם ולהגיד בכובד ראש: "אולי תרופה היא זו למחלת השינה... או תבלין שהיו מוסיפים לשבוייהם". הם רוצים לחיות מספר שעות בטוֹנקין,⁵ לעבור בשוק ערבי, לראות בקוסמי נחשים, בריקודי קרב אפריקניים... המסַדרים [המארגנים] הבינו את הדבר.

ג | אבן מקיר⁶
...אבן — לאו דווקא. כל הבניינים, חוץ מן המוזיאון הקולוניאלי, העתיד להתקיים כמוסד תמידי (עכשיו יש מציעים לעשות את התערוכה כולה לפרמננטית), עשויים חומר קל, לרוב עץ ושלד ברזל. "סוד" זה, בניגוד לכל הסודות, איננו גלוי. הכול מוצק, "בּטוני", וכמה בתים נראים כהרוסים למחצה, שינֵי הזמן!..

אולם כל ביתן, אם גם איננו אבן, הריהו זועק... בשאגת שליט — כמו מקדש אַנְגְקוֹר;⁷ בנאום פועם, פיכח, ערוך בהֶקסָמֶטרים⁸ — כמו ביתן איטליה; בשיר מואזין מיתמר — כמו המינָרֶט [צריח המסגד] האלג'ירי; בדממה צנועה וגדושה — כמו קבר רחל.

שלל סגנונים ואורחות חיים. בצד הודו־סין המלכותית, האפורה, מייללים קירות סודאן האדומים... מרטיניקה הלבנה, המעודנת, גובלת עם קלדוניה החדשה אוכלת האדם... אבל כל ביתן משהה את רוחו־הוא. ריבוי מוצגיו וסביבתו הטבעית כובלים את הרואה ומשכיחים את שאינו שייך אליו.

בבל ולא בליל, ערב־רב ולא ערבובייה.

הודו־סין, נזר מושבות צרפת, מכסה את החלק העשירי מכל שטח התערוכה. בו כלולים חמישה ביתנים, ביתן לכל מחוז מחמשת מחוזותיה; תיאטראות, ביתן המסעות, ביתן העיתונאות, כפר דייגים ו... מקדש אנגקור, המכיל כ-23 אולמות ומהווה גם כשהוא לעצמו דמות סינתטית למושבה הגדולה.

מקדש אנגקור הוא "פאר התערוכה"! זהו שריד תרבות עתיקה, אשר יער בראשית בקמבודז' (הודו־סין) הצפינוֹ במשך 400 שנה. תושבי הארץ שכחוהו ובני אירופה לא שיערו את מציאותו. עליו כתב פְּיֵיר לוֹטי⁹ רדוף האקזוטיות: "כאן אחת מפינות תבל שבּה צברו בני אדם את הכמות הגדולה ביותר של אבנים, תבניות פסל, פֵּיאוּרֵי חֶרֶט, ענפי אילן, פרחים ופרצופי חיה. אין אלה קווי בעל־בק או תֶבֵּי הפשוטים והגֵאים. זה מעביר על הדעת מרוב סיבוך וענקיוּת". את הבניין הזה חידשו בווינסן כמו שהוא, אם כי במידה מוקטנת. שטח בסיסו בתערוכה — חמשת אלפים מ"ר.

גוש רב־מידות. כל אבן — תג, כל שעל — דמות. תיבת נח שעמדה על אררט. חיותיה פרצו מקרבה ולא העזו לעוזבהּ: נתלו על הדפנים, גחנו מן הסיפון, הציצו מן הצוהרִים... וקפאו. חמישה מגדלים לו: ארבעה בקרנותיו ואחד בתווך. צורתם — מצנפות עגולות־מחודדות. נדמה — ידי נשים צעירות שזרוּם מעשה סלסלה; ונדמה עוד — הנה יעופו... ירומו כעופות גדולים... האבירוּת האגודה [מלשון אגדה] של הבית, האוויריוּת האגדית של מגדליו — כובד טקס וצָקוּן תפילה.

דלת המבוא קטנה, קטנונית ביחס לבניין. היא הייתה מתעלמת [נעלמת] מעיִן לולא צובעה זהב ואודם ולולא הבריקה כפנינה משובצת, מגבוה, ממצח החומה, ממרגלות המגדל המרכזי. אליה מטפסים בין טורי לבנים, במעלות אינספור, בשיפוע מאונך כמעט, כעובדי מזלות לקראת כוכב...

מקדש אנגקור עלה לבוניו רק כשנים־עשר וחצי מיליון פרנקים, משום חומרי בניינו הזולים. חברת הסינמה האמריקאית "פראמאונט" שׂשׂה על המציאה וקנתה אותו. היא תשַׁלחנו באש לשֵׁם אחד מסרטיה הבאים. הפעם אין לרגוז, "שוב אמריקה!.." — טוב שסופו יהָנה אנשים כקיומו. בשעה שקמבודז' עסקה בבניין היכָלהּ הקימו בצרפת את הנוטרדם דה פריז. המשפט הקדום והנכון במקרה זה (אני נזכר בביתן האיטלקי וּבַעֲדָיֵי המכשפים האוקיאניים) אומר: מרחק סגנונים, זרוּת תרבויות, עמים שלא ידעו אחד על מציאוּת השני.

אולם כאן, בין שתי יצירות אלה, שנֵּבֶך [עומק, מקור] האדם גְּרָמָן, ישנו דמיון, אמנם מופשט, אבל יסודי. פרצופי־הקישוט המשונים וגרוטאות־אמן שרצה לגלם את המפחיד ובלתי מתואר, ריבוי הקצוות המתחדדים וכָּלִים מאליהם (זרועות שנשלחו לתפוס את המוחש והבלתי־מושג), הפירוט הרב (תוצאת חיבה שנודעה לכל אבן מן היד העובדת) — שווים הם פה ושם.

כאילו פרצה האמת הידועה והמורגשת ואישרה: בעמוק ובנצחי מוֹתר האדם מן האדם איִן.

הודו־סין שוקטת ואצילה, סגורה בתוך עצמה ומרשה אף למסַפר עליה לפתוח לו סוגריים וגם לשכוח לצאת מתוכם. אבל כל מטייל בה ייזהר־נא... כי בעצם ובאמצע "מצב הרוח" עלול הוא לספוג צליפת שוט אשר תשיבהו אל עולם המעשה... כיצד? מספר צעדים מכאן והוא בסודאן, בעיר גֶ'נֶה [Djenné] האדומה...

אפריקה המערבית הצרפתית מצאה את ביטויה בביתן מרכזי מרובע, רב חומות. זוויותיו מודגשות, קווים ישרים, פשטותו פראית וקוראה לקרב.

מסביבו עיר קטנה. בבתים המפוזרים ובסמטאות הצרות שוקקים מאתיים מילידי הארץ. אודֶם צעקני, שחור מבריק, להג ממושך, חופז... פה צורפים, שם קולעי רפידות, הלאה אמן עוסק בפיסול (היה בי רצון לשים את האמן במרכאות, אלא שאין זה מן המודה עכשיו. האמנות השחורה היא כעת אורחת קבועה בסלונים), אחריו "שחור נהדר" מכריז על משהו בקולי־קולות (הצרפתים עומדים לשמוע צלצול שפתו ומחליטים, לאחר קשב רב, שהוא מדבר צרפתית).

באחד הבתים מתוח חיץ מקיר אל קיר. מזה — הצופים, ומזה — החיים (לא, לא המשַׂחקים אלא החיים) — קבוצת נשים וגברים מזוהמים עד כדי ביטול כל חשש איפור, שרויים בתוך תוהו ובוהו של כלים, סחבות ואשפה בלתי תפאורתיים. זו רוקמת, זה מכייר, זה מחמם ארוחתו על גבי גחלים, זה ישֵׁן וזה מדבר... יש ומתעורר ויכוח כללי (ואולי דקלום קולקטיבי?). הכול מדברים ושומעים באחת, כל אחד ממלא את חזהו אוויר, מוציא את כולו בצורת מחרוזת מילים, וחוזר ונושם... קופץ ממקומו, מניע את אבריו, מסובב לובני עיניים עגולים... ושוב שקט...

לפעמים יורה מישהו באצבעו על אחד המסתכלים, ואומר מה, וכולם יענו לו בצחוק ממושך, מחלחל כמים בגרון... בדרך כלל הם "מצפצפים" על הזרים. ההתרגלו? או אולי ציוו עליהם להיות "טבעיים"? אמנם, הטבעיות רבה, אבל ריח ביבר נודף משם. הֲרָצוּ הצרפתים להראות כיצד חיו השחורים בלעדיהם? מפרצופי התערוכה עברו שניים, הצהוב־האפור והשחור־האדום.

מרוקו, טוניס ואלג'יר — לבנות.

כאן לא אתאמץ לתאר דבר, כי מיותר הוא וגם מסוכן... כי את אמיתוּת הציור יוכל לבקר כל העובר ביפו וכל הגר בירושלים. זהו הסרט הערבי של ארץ ישראל, מזמר, מדבר ומתנועע במאה אחוז. מפסגות המינָרֶטים, מבתי החומר, מחלונות האפנדים, מן השווקים המכוסים, מבתי הקפה היַא־לֵיליים...

מכאן יש ללכת ישר לביתן הארץ־ישראלי ולדמות: הנמל יפו־תל אביב.

מן המושבות הצרפתיות יש להזכיר עוד את גויניאה [גיניאה], את האנטילים ואת אוקיאניה. ניכר שגויניאה שָׂמה לפני המסַדרים אבן נגף קשה: כיצד לטשטש את הרושם הקודר של השם הזה? גויניאה היא ארץ הגזֵרה של הנידונים לעבודת פרך עולמית. על כן הִרְבּו להדגיש ולהוכיח שמקום האסירים אינו אלא חלק זעיר מן השטח הרחב ההוא, הקורא להשקעת הון ומרץ ומבטיח עושר לנאחזים בו.

בביתן מרטיניקה הבדילו חדר קטן היסטורי. קריאולית צעירה, בת שבע־עשרה, יושבת על מיטתה שרויה בחזייה. לבת מרטיניקה זו ניבאה אחת הקוסמות: "את תהיי יותר ממלכה". הצרפתים רואים ומוסיפים בגאווה: "אמנם כן, היא הייתה יותר מזה, היא נעשתה 'אימפֶּרָאטְריס דֶה פְרַאנס'" [קיסרית צרפת]. זוהי ז'וזפינה, אשת בריתו של נפוליאון בונפרטה. אגב, מלכת צרפת הנוכחית אף היא שמה ז'וזפינה... בייקר.¹⁰

ליד ביתן גוואדלופה — בית קפה. בקצהו — תזמורת יללנית, ובתווך — במה עגולה. עליה רוקדות בנות האי. שׂלמותיהן צרות וארוכות. זו כחולה, זו צהובה וזו אדומה. מתחת לשמלה משתלשלת סלסלה לבנה ויורדת עד כפות הרגליים, הן פוסעות פסיעות זעירות, כמעט שאינן זזות... (האם מפני היותן תושבות אי?..). צלילי התזמורת ארוכים, נוהים... תנועת גוון כוספות... (האם מפני שמסביב לאי משתרעים?).

בהודו־סין — שֶׁקט רחוק, בסודן — אקזוטיות־חיים, באנטילים — שעשועי נכר. זרוּת הפחד והפרימיטיביוּת — בקלדוניה החדשה.

שָׁם מסֵכות אשר אוכלי אדם לבשוּן לצורך טקס הכירה, מָגִני־מלחמה מואדמים, מוקשים לחיות הבר, כלי עבודה מגושמים (יש ואתה ניצב למול איזה מכשיר מחוכם וחושב: לוּ נמצאתי יחידי, מבודל, הרי לא הייתי ממציא עניין כזה... בשום אופן לא! אומרים לי: אתה רחקת מהם מהלך אלפי שנים, אני נוטה להאמין... אלא נדמה לי, שאני, בתורת פרט, איבדתי משהו בדרך), מצנפות מכשפים מכוסים קורי עכביש... והנה... (איזו הזדמנות נפלאה לאִמרת אמת נוקבת!) מסֵכה איומה, דומה בכול לקודמות, אבל... (פרוגרס!) חבושה מגבעת אירופית...

בערך בשלושים וחמישה ביתני מושבות מרכזיים הראתה צרפת, בחוש מעשי וברוב כישרון, תמונה מאוחדת ובולטת.

הבניינים המסוגננים משיבים את נשימת הארץ, הן בצורתם והן (במקומות הטיפוסיים ביותר) בחומר בנייתם. התושבים, החיים בסביבתם הטבעית, מגלמים את נופה. המוצגים המרובים משמיעים את דבריה. בסדר ובבירור הם מעבירים לעין את ההיסטוריה והפרהיסטוריה, האתנוגרפיה, הדת, האמונה והספרות, תולדות הכיבוש, מפעלי הבריאות, החינוך והכלכלה, יחסי המסחר עם המטרופולין ולבסוף, השפעת המושבה על ה־ (או, נכון יותר, סימניה ב־) ספרות והאמנות הצרפתית.

כעת, לארצות האורחות.

בלגיה, ארץ החרושת, הציגה את קונגו היחידה שלה באופן בלתי צפוי. בקצה רחוב מרווח ושקט, בתוך חצר רחבה, ניצבים שלושה בתי כפר בעלי גגות כיפה עגולים. הכול עשוי קש, אבל המקלעת צמודה ואיתנה, הצבע צהוב בהיר והרושם — שפע טוב.

הביתן האיטלקי נבדל מכל שכניו. כאן מדברים לא ה"נייטיבס" אלא ה"אדמיניסטריישן". איטליה בנתה סמל לעברה־עתידה הנכסף: בזיליקה רומאית רצינית וגאה. טור עמודים ופסלי שליט.

לארצות הברית — שוב הפתעה — דמות קרתנית. מאחורי גן מסודר ונקי ניצב בית משפחה צנוע. כאילו עוד מעט עשן יעלה מארובתו ומישהו ישקיף מן החלון לראות במזג האוויר. זוהי העתקה מדויקת מבית ג'ורג' וושינגטון במונט־ורנון אשר בווירג'יניה. הצרפתים רואים אות חיבה מיוחד אליהם באידאה זו של ארצות הברית. היא הפקידה בידינו, אומרים הם, את הקדוש ביותר מזיכרונותיה. ואמנם, סיבת הדבר — הידידוּת הפוליטית והאישית ששררה בין וושינגטון ולָה־פָאיֶיט הצרפתי.¹¹

ביתנה של דניה הוא ה"מקרר" של התערוכה. פה אתה זוכר כי יש מקומות בתבל אשר לא יצמיחו בננות, ויש נשים המכסות אפילו את זרועותיהן... גרינלנד הבודדת! כל רֵעותיה דוהרות ב"הורה" מסביב לקו המשווה, ואילו היא פרשה, כנזירה לבנה, להקיף לנצח, במעגל צר ואטי, את הציר [הקוטב] קר הרוח. מישהו הדביק על גבה כתובת־מוקיונים: גרינלנד!.. והיא, דמהּ שוקט, רק בעיניה בוז מסנוור... ראֹה ראתה את הקור בְּמַאֲרָבוֹ... אדיר הוא ואינו נחפז, שַׁעַל־שַׁעַל יכבוש עד... דובים לבנים מלקקים את כפות רגליה...

גורלה של הולנד, כמשתתפת בתערוכה, דומה לטרז'.¹² ביתנה נחשב לראשון ביופיו ולאחד העשירים ביותר. במשך חודשים מיום הפתיחה נהרו מאות אלפים "לראות את מקדש אנגקור ואת הביתן ההולנדי" ו... לצלם — (האם גם היום אומרים: "לראות את נפולי ולמות"?..), והנה, שרֵפה — שסיבתה לא נודעה עד עתה — פרצה בו ותאכלנו עד היסוד. הנזקים לא ייערכו בכסף. אוספי־זיכרון יחידים בעולם עלו באש. אבל הולנד הוכיחה יציבות מעוררת כבוד. בחודש ימים הקימה בית שני והתערוכה שׂשׂה שוב על ילד שעשועיה.

כל הנמצא כאן ביאווה או בסומטרה ורוצה לארץ ישראל, אין לפניו אלא דרך אחת — תעלת סואץ.

בביתנה של חברת סואץ, בין רוב מוצגים טכניים והיסטוריים, יש קרן זווית המרתקת המון שאינו מתמעט. בתוך מִשְׁקע בקיר מזדקר חרטום אונייה מלפניו, ומצדדיו מערכת תפאורות נמצאת בתנועה בלתי פוסקת. עמוֹד הכן והבט נכחך. אונייתך היא זו, ואתה הנוסע... החופים צפים, כפרים חולפים מימין ומשמאל, סירות דיג ואוניות באות לקראתך. ה"סיפון" רועד תחת רגליך... זה דיו ליצור אילוזיה ואינו מספיק לגרום מחלת ים... לבסוף מתרחבת התעלה — פורט סעיד הופיעה. מעתה יש לעזוב את האונייה (כי הנה תחל לשוב על עקבותיה) ולגשת ברגל לביתן הארץ־ישראלי.

"ארץ ישראל — Palestine — פלשתין". כך רשום על הבית (כידוע, עשוהו בדמות קבר רחל). למעשה מוצדק רק השם העברי. כמעט שאין זֵכר לממשלה ולערבים, הביתן כולו עברי. הפוסח על מפתן המבוא בא לתוך "אולם אדמונד רוטשילד". מנגד — כן־הבשמים של "אביבה". אחרי סחרחורת של היירוגליפים זרים — סוף־סוף שֵׁם מוּכּר ומצלצל. איזה צלצול! יש בו אביב ותל אביב ורביב ושביב ויפי כל הילדוֹת ששמן אביבה... מימין — תבנית של מפעל רוּטֶנברג,13 קטנה אבל מוצקת ומשמחת. לידה דוגמאות מן התוצרת החקלאית הארצית, שהוצגו על ידי ממשלת ארץ ישראל, תמונות ממראות הארץ ומפת דרכי מסילות הברזל.

משמאל — בית החרושת "נשר" ותל אביב. כאן — סמל השער־המגדלור, דיאגרמות בולטות וכמו תמיד — שורת תמונות המעבירות לעין את צמיחת העיר מן "האבן הראשונה" עד "הקרנבל בפורים שנת..." (אין רע, זה יפה וטבעי. כל ההורים אוהבים ללטף את בת שעשועיהם ולספר: "זה עתה שכבה בעריסה ועכשיו... גדולה, גדולה — הולכת לנשפי מחולות...").

ליד עבודות "בצלאל" נסתדרו הוצאות: "אמנות", "שטיבל", "דביר" ו"יובל".

עד כאן שירה, והנה פרוזה (ריאליסטית ורומנטית כאחד) — תוצרת הארץ. בית חרושת לעיבוד עורות לבקוביץ, "אריגה" ו"סריגה", שימורי פירות של שמואל ברוזה, בקבוקי יינות ו"עסיס", הזוכים לשבחים רבים ואשר האור הנופל עליהם משַׁווה להם זוך של צבעי קשת, "ליבֶּר", "פרומין" ותעשיית הסיגריות (מדוע אינן ניתנות למכירה? למרות המכס הכבד, הרי היו נמצאים להם "בעלנים" כי אין כסיגריה להשריית דמיון ולטשטוש מרחקים). חדר קטן, מיוחד, נטל לעצמו גורלסקי־קריניצי, טוב הטעם ויפי העיבוד של הרהיטים עוצרים את זרם המבקרים ומשהים עליהם את העיניים.

באולם הגדול שלאחריו מציגה תחנת הניסיונות של מקווה ישראל דוגמאות קרקע מאזורים שונים בארץ; הטחנות הגדולות ואיגוד נוטעי הטבק מראים מוצגים ומספרים. הנה "תנובה"! תוצרתה מהנה בצורה ובניקיון.

מחלקת החינוך של הסוכנות היהודית הביאה חומר רב, צילומי ומספרי. מדוע לא עשתה כמעשה רעותיה במדינות השונות ולא הציגה גם ספרי לימוד ומחברות עבודה של התלמידים? לנוכרים ולכמה יהודים היה זה מוכיח ש"בעברית אפשר ללמוד גם פיזיקה", ליהודים האחרים היה זה גורם סתם נחת רוח...

אחריה — קרן היסוד, הקהק"ל, פִּיקַ"א ו"אליאנס".¹⁴

במרכז האולם — תבנית אונייה ועל סיפונה צורת פרדס על עציו, פירותיו ושיטת השקאתו. הצירוף אינו מוצלח ביותר אבל הכּוונה ברורה. תפוחי הזהב (עשויים ספוג?), המבצבצים מבעד לעלים מעוררים ממש התפעלות.

בדרך כלל, הביתן הארץ־ישראלי (לידו ביתן מיוחד ל"מרבדיה")¹⁵ מרווח, נאה־סידור ועשיר מוצגים. מבקריו מרובים וחלקם הגדול בא לא לשם "ארץ הקודש" אלא למען "פלשתינא העברית". אולם הזנחת ההסבר והתעמולה מפליאה, הדורש מקבל עלה־דפוס [עלון מידע] זעום וזה הכול. שום כתובת ביאור, שום ספר הניתן לדפדוף.

ומסביב? גם אותו, כמו את הביתנים האחרים, מקיפה "אטמוספרה", ולא עוד אלא שבערכו הכמותי הוא משתווה לגדולים שבהם. כאן, כנראה, השתדלו אחינו ב"י [בני ישראל] היושבים בפריז: שני בתי קפה, ריסטורן והמון סוחרים המוכרים הכול חוץ מגזוז.

אמנם, לאחר שתצרף קו לקו את ערבוב השפות, את שם הקפה — "אֹהל קדר", את המזמרת הרוסית (!) ברסטורן "כרמל" ואת הקוזאק (!!) הניצב ליד פתחו — תוכל, בהתאמצות דמיונית קלה, להרגיש את עצמך בתל אביב... ובכל זאת, אם כל ה"אטמוספרות" אמיתיות הן כמו זו, הרי שרימוּני, רימוּני במשך כל מסעי מהודו ועד גרינלנד.

בקִרבת הביתן הארץ־ישראלי נמצא גן החיות — השלמה נאה והכרחית לתמונת התערוכה. המעניין שבּו הוא שחיותיו אינן כלואות אלא נמצאות על שטחי אדמה רחבים, סְבוּבֵי חפירות. הליכותיהן נעשות מתוך כך אמיתיות יותר, מכילות מה מעוזן או זריזותן הטבעיות. הלביא צועד בטוחות וקצובות כחובל תכסיסי קרב, הפילים יורדים לטבול במקווה המים ועַם־הקופים מקפץ ורועש על הצור הגבוה שהותקן בשבילם.

הביתנים, האנשים והחיות העבירו הנה קטעים מעולמות רחוקים, אבל בתערוכה משתתפת גם המטרופולין.

שלושה בניינים מרכזיים לה: לחרושת, ליערות קולוניאליים ולצורכי נוי ומותרות. מחוץ להם, ביתנים להוצאות ספרים שונות וביתן הטבק, אשר בו יכול כל הרוצה לעשן סיגריה שראה אותה לפני כמה רגעים בצורת עלה צהוב...

מול ביתן החרושת נמצא "היכל הידיעות", המכסה שטח של ארבעה־עשר אלף מ"ר. צורתו בניין עגול השולח לאחוריו שתי גלריות ארוכות, כזוג מחלפות. זהו "ראשה" או "מוחה" של התערוכה. הפרוזדורים הנ"ל פתוחים מצדם האחד, מול גן מפליא בצורותיו ההנדסיות. על כתליהם חקוקות בשורה כתובות, המסבירות בקצרה ובבהירות את מהותם וערכם של מיני התוצרת הקולוניאלית.

לאורך שני האגפים נסתדרו לשכות המודיעין, חברות המסע והארצות שאין להן ביתן משלהן. בריטניה הגדולה נתכנסה בתוך חדר קטן, כמלך שנחבא אל הכלים... מדוע? גם הצרפתים מִדיינים בזה.

התמימים עונים: צ'מפיון עולמי אינו רוצה להיראות בכפיפה אחת עם אתלטים חובבים... או: אין הגביר רוצה להיות סמוך על שולחן אחרים...

החקרנים מפרשים: היות וּוֶמְבְּלִי שלהם זכתה להצלחה בינונית, אין ברצונם לעשות בעזרת שכנים מה שלא עשו בכוחות עצמם...¹⁶

הגאים פוסקים: כאן, בין ארצות המעניקות לתושבי מושבותיהן חיי שפע, המעוררות ומעשירות את תרבותם המקורית, אין להם מקום! את מי יביאו הנה? את אדומי העור הכָּלִים? את בני הודו המורדים?

והציניים חותמים: לא הא ולא דא, אין להם כסף לכרטיס כניסה...

שלוש מפות־אור "גדולות" באולם המרכזי מבליטות את הקשר שבין הארצות השולטות ומושבותיהן. האחת מציינת את הרשת של תחבורת האלחוט (בפרקי זמן קבועים נדלקת מנורת חשמל באחת מבירות אירופה ונקודות אור עונות לה מכל פינות העולם). השנייה — את דרכי האוויר, והשלישית — את נתיבות הים. אגב, הנמל היחידי המצוין על פני המפה, מפורט סעיד עד טריאסט — היא חיפה (דחתה אפילו את ביירות הצרפתית!). מכל בנייני התערוכה בן־אלמוות הוא רק המוזיאון הקולוניאלי.¹⁷ שטח בסיסו שישים אלף מ"ר. על קיר חזיתו משתרע תבליט ענקי, גדוש גופות אדם, חיות וצמחים. הכול משולב, מתפתל, מתנועע בעבודה ובשעשועים, במלחמה ובשלום...

בתוך הבית, בשלוש קומותיו, ערוכה סינתזה לפעולה הקולוניאלית הצרפתית, על כל קורותיה ובכל הזמנים.

כאלה הם פני התערוכה ביום. בכותבי כן אני נזכר בפספורט שלי... שָׁם רשום: הקומה... צבע העיניים... השיערות... בטוח אני כי איש לא יכירני לפי הסימנים הללו. פרצוף חי אין די לצלם במילים. גם התערוכה חיה, חיה באלף נשמות, על כן רציתי למסור מה מִנִּיבָהּ ודוּמייתה, מִשִּׁטְפָהּ וקיפאונה, מִשָּׂשׂוֹנָהּ והזיותיה. על כן אשוב לראות בה במשתה הליל, עת דלוקת עיניים מזֶּמר ומשיכרון, תפשיל צווארה ותגמע יינות אור...

ד | התאורה
שלושת אלפים פרוז'קטורים, אלפיים פנס, חמש־מאות קילוגרם אֵדים לשעה ומים ללא גבול — הנה האנטומיה של הפלא. אנטומיה, מפני שאת המַּזְרֵקוֹרים¹⁸ אין עין רואה, והפנסים — פנסים הם רק משום "תכליתם" (יודעי דבר אומרים: התערוכה היא ניצחון התאורה המודרנית), יען האֵדים עולים כקטורת רבת צבעונין, והמים — געש, אש, כור זהב...

התאורה איננה מתחילה בבת אחת. בהיות השמיים כחולים מאוד נדלקים אחד־אחד העמודים שניצבו משני צדי "המסילה הגדולה של מושבות צרפת". כל עמוד נוהר בשלושת צבעי הדגל: כחול, לבן, אדום. מתוך הכותרות נישאים אֵדים, מגוּונים אף הם.

בראשית המסילה מזהיבה מזרקה בצורת חבוש (אננס)¹⁹ ובסופה מבליטים המזרקורים 82 מטר של ארד (ברונזה) — "מגדל החֵילות אשר מעבר לים".

בין הביתנים, הנמשכים בשני טורים מן המזרקה עד למגדל, והנראים עתה כעשויים בדולח מסנן אור, נח מקדש אנגקור. הנהו שוב! מאין שופע עליו הנוגה? הביטוי העברי "אור גנוז" מזמר באוזן, מתמלא חיים... הבית דומם כצעצוע גדול, צהוב־זהוב, יפה הוא בשנתו... צריך שבנות קמבודז' הקטנות, הרוקדות בבתי הראווה, תבואנה להשתחוות לפניו. ממגדליו שופעות אגודות קרניים ערפִליות, ארוכות.

לפני שער הכבוד — מפל מים מסנוור מפזז על פני עמוד זיכרון לתרים ולכובשים. מכאן עד לפינות הנידחות ביותר נפזרו פנסים בצורת מָגִנים, אורכידיאות, מגבעות סין חבושות זו על זו. תו צורח צורם בוקע מ"קריית השעשועים". לְמה הביאו לכאן את הלונה פארק, את הקרוסלה? אנשים טסים באווירונים, אנשים צועקים בקרונות ה"סציניק רֵילוויי"²⁰ (עשרים קילומטר בעליות ובמורדות עוצרי נשימה, דרך "מדבריות" ו"יערים"), ציירים רושמים "פורטרטים" בסיטונות, גלגלי גורלות מסתובבים... גמל נדהם רץ... דְּכִי תזמורות — חג!

חג על האיים, אור מסתורין ואפלולית. עופות־חשמל גדולים מניעים בכנפיהם, קוראים לבוא. דַנסינגים רוגנים... בית קפה סיני... הודו רוקדת עלופת צעיפים... נחשים מתפתלים לקול חליל... פולוניזית שחומה, גמישה כחתול פרא, שרה מתוך הנשמה...

רוע טעם, הלוא כן? רומנטיוּת רקובה... אני עונה כך: הרקוב, רבותי, מפרה את השדות... וחושב כך: אל אלוהים, מה יותר רומנטי: ירח עולה או כלב מוכה צרעת? כל לב הוא כמידאס אומלל בהיכל הגוף. בהיותו חולה אהבה יחבק את הכול, בהיותו ארור־ציניוּת יירק בכול... אומלל ממידאס — כי בהיותו בריא ומבורך ו... ריק ישאל את נפשו למות.

מן החוף ומן האיים פרצו מפלות־מים רחבות זו מול זו. הן נשקו, נאחזו ותיצורנה קמרוני גשרים בוססים. הנה יזהיבו, הנה יכחילו והנה יאדימו.

תשלובת המזרקות יוצרת היכל מתנוצץ מגבישים, פרח גדול, טלול. הצבעים מתחלפים, מתערבבים, נבלעים זה בזה, אש מלהטת, אִבכי־עשן כחולים, בוקר ורוד, טוהר צהריים, לילה סגול. פרפרי המים מגיעים לחוף, דובקים במצח ובלחיים. בני אדם כפותים יושבים טורים־טורים לראות במחזה. אכן, תיאטרון! מדי פעם תטוס אנחת תימהון, תעבור מפה לפה... האם למחוא כף?..

כאן אלף וחמש־מאות כוחות סוס מעבידים שתים־עשרה קבוצות משאבות בדחיפת המים. ארבעה־מאות ותשעה פרוז'קטורים יוצרים את משחקי הצבע.

ומנגדו, מנגד לתיאטרון המשתולל, נשקף "האות הגדול". אבן, מים ואור (תמיד אור)... שלושתם אצילים וגאים. האבן — חמישים מטר זקופים — כפות תומר לבנות. המים — פרץ עף ונופל, מבריק כגשם בעת חמה. האור — זהב וכסף ללא שינוי.

אומרים: בניין זה מסמל את השלטון הצרפתי. אני ראיתי בו את דמות התערוכה: את ישישותה הכובלת, את שטפה הסוחף ואת האורים שהיא מעלה בעיני אורחיה־ילדיה, ילדי העולם.