בטנגו עם אלוהים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בטנגו עם אלוהים
הוספה למועדפים

בטנגו עם אלוהים

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יפעת נבו

ד"ר יפעת נבו, היא חוקרת בתחום התאטרון שזכתה להוקרה ולציונים גבוהים ביותר על גישתה החתרנית והמקורית עוד בהיותה תלמידת מחקר. במקצועה היא עיתונאית שזוקפת לזכותה כמה מאבקים מתוך עמדה של אוטונומיה אישית בפעולה, וביניהם הישגה האישי במאבקה נגד לשכת עורכי הדין, שבסופו ניתנה הכרת בית המשפט העליון בחיסיון העיתונאי. 

תקציר

בטנגו עם אלוהים הוא ביסודו "מסע חיפוש" אחר האוטונומיה האישית של האישה, מחקר בנבכי התרבויות היהודית והמערבית שמשימתו להגיע להבנת "מקומה" של האישה בחברה הפטריארכלית. הספר נסמך על עבודת הדוקטורט של המחברת ומציג שתי תפיסות עולם קוטביות של היהדות כלפי האישה: זו שבמקור המקראי, המאדירה בקנון כמה מדמויות הנשים ומעניקה להן הילה של גיבורות תרבות, וזו שביהדות ההלכתית, הסוגרת את האישה בכלוב הביתי ומשעבדת אותה לאינטרסים הבלבדיים של הגבר.

המחברת פיתחה את "הקריאה התאטרונית" כטלסקופ לקריאה לא משוחדת של סיפור הבריאה, מגילת אסתר, מלחמת דבורה וסיפורן של נשים מופלאות אחרות במקרא, ומגלה בכל אלה עולם אחר לחלוטין מזה שסופר לנו כל השנים דרך הפריזמה ההלכתית המעוותת.

בטנגו עם אלוהים גם נותן ביטוי, באמצעות הקריאה התאטרונית, לקריאה שונה של המציאות העכשווית ולדמויות הנשים במרכזם של רבים מהמחזות הישראליים בני ימינו. הקריאה התאטרונית מהווה גם מעין מיקרוסקופ המאפשר לחוקרת לחשוף את המניעים ואת האינטרסים הניצבים מאחורי הביקורת למיניה, שהגברים הקפידו לשמר בידיהם בקנאות במשך הדורות בלי להירתע גם משימוש בשקרים, בחצאי אמיתות ובעיקר בהדרה של נשים מגישה ישירה למקורות עצמם. הספר מציג גם תמונה עכשווית של גישה זו, הן בתרבות הישראלית והן בחוקיה, ומצביע על "הטריקים והשטיקים" שעדיין בשימוש בחיי היום-יום כדי להנציח את שעבודה של האישה.

בטנגו עם אלוהים הוא ספר מחקר פמיניסטי שמוציא את הנשים מעמדת המגננה המסורתית ומעניק להן – על בסיס חוקי הבריאה המקראיים – מקום נכבד בעולם הדעת, התרבות והמציאות.

פרק ראשון

הטאנגו, הלוגוס והקריאה התיאטרונית


קריאה במקורות התרבות היהודיים, הן אלה של המקרא והן אלה שמחוצה לו, חושפת את היקף ועומק השפעתם על עיצוב דמות האישה ועל תיחום מקומה בחברה הישראלית היום. מקומה של האישה, במופרד ובשונה מזה של הגבר שמקומו אינו מתוחם, משתקף באירועים בולטים שמצאו ביטוי בסיקור תדיר בתקשורת ובמספר לא קטן של מחזות שהועלו על בימותינו. הצגת מקומה הנכבד והנישא של האישה התבונית ב־מקרא מול ולעומת מקומה בעולמנו, הן המציאותי והן התרבותי, הוא עיקרו של ספר זה.
הטקסט המקראי, מן ההיבט התרבותי והשפעתו על קוראיו, מן הראוי שייחשב כ"עובדה". אין זה אומר שהמסופר בטקסט הקאנוני מהווה אסמכתה היסטורית לדמויות ולאירועים המצוינים בו. אבל הוא מהווה עובדה תרבותית לקוראיו לדורותיהם, מאחר שהוא נקרא, כפי שהוא, על ידי רבבות בני אדם, ללא תלות באמונתם ובתפיסת עולמם, הדתית או החילונית. הגישה בעבודה זו אינה מתעלמת ממחקרים היסטוריים, ארכיאולוגיים או פילולוגיים. להפך. יש בהם תועלת מרובה ואני מסתמכת עליהם. עם זאת, תחום המחקר בספר זה הוא מוקפד ומצטמצם לספקטרום של בחינת הטקסט, כאילו היה טקסט של מחזה: טקסט בונה עולם (בדיוני) מלא, אותו אני מבקשת לבחון, מבלי לשנות בו כהו-זה, לא דרך משקפי הדיסציפלינות ההיסטורית, ארכיאולוגית, דתית או בלשנית, אלא דרך תפיסת עולם פמיניסטית. הדבקות בטקסט, תוך הימנעות שיטתית ומודעת מהסתמכות על־ או ערבוב של פרשנות חוץ טקסטואלית (למעט העזרות בהבהרה מילונאית למלים שאינן בשימוש), מאפשרת קשב לנאמר בו תוך קריאה נקייה שלו ובעקבות זאת – הגעה לתובנות חדשות באשר ללגיטימציה שניתנת בו לאוטונומיה האישית של האישה ולקריאת הלל לתבוניות שלה. בגישה זו, הטקסט מהווה חומר מעבדתי הנחשף בתהליך ניתוחו, ומימצאי הניתוח נתונים לביקורת פתוחה וצולבת.
במעבדה זו הטאנגו משחק את תפקיד הלאקמוס והקטליזאטור.
הטאנגו הוא מחול ארוטי בשניים, בו כל אחד מהפרטנרים מבצע תנועות אחרות משל זולתו, אבל המחול הוא אחד לשניהם. המתח המתקיים בטאנגו בין המיקצב החיצוני מזה, לבין קשר הגומלין של המחוללים מזה, מקנה לו את האיכויות הדרמטיות שכמותן מתקיימות ברבים מן הטקסטים המקראיים המספרים על נשים תבוניות ודעתניות. נשים אלה, כמו האישה מן הצלע בסיפור הבריאה, תמר אשת ער, דבורה, אסתר המלכה, "אשת חיל" ואחרות, רותמות את סביבתן לתוך סיחרור דרמטי-ארוטי בנוסח הטאנגו, בו מכהנים "חוק הטבע" של הבריאה מזה, ו"החוק החברתי" של האדם – מזה. נשים אלה מגייסות את הדעת, והתובנה הנובעת ממנה כלפי העולם בו הן חיות, כדי להנחיל לסביבתן את ההיגיון של הקיום בתוך העולם, מתוך ראיית עצמן כפרטנר בטאנגו עם דמות האלוהים. ליתר דיוק – כפרטנר בטאנגו עם ה־לוגוס הקובע את "חוק הטבע". הפן הארוטי בטאנגו בין ה־לוגוס לנשים התבוניות מצוי תמיד ברקע, כמו השדה המגנטי של הקוסמוס המכתיב בו את כללי המישחק ואת מיקצביו. הטאנגו, אם כן, הוא דיאלוג ארוטי בין חוק הטבע לחוק החברתי, בין התבוני להזוי, בין המיוחל לאפשרי, בין הערכי לניתן למימוש. הטאנגו הוא מחולה היומיומי של האישה המתבוננת, התבונית, המודעת לארוטיות של עצמה, והחותרת – צעד-צעד – לאוטונומיה בתוך עולמה.
ה־לוגוס הוא התבונה האלוהית האנרגטית, הפועלת בעולם כעיקרון קוסמי. תהליך הבריאה מתחיל ב"מופע הסינגולארי" , והמשכו – בכינונו של סדר העולם המיתי על פי ה־לוגוס. כינונו של סדר העולם המיתי נעשה על פי חוק הטבע, החוק הנובע מטבעה של הבריאה, לפני החלת החוק החברתי, שהוא רק פרשנות לחוק הטבע ונובע מהחלטות שרירותיות של פרטים וקהילות של בני אדם, ואשר על כן ניתן לשינוי, ל"פרשנות" ושינוי חוזר, על פי החלטותיהם.
בסדר העולם המיתי מופיעה האישה כַדמות המאתגרת את האלוהים, הדמות הגברית, כשהיא פוסעת את צעדיה שלה בעימות עמו, על רקע פעמי ה-לוגוס. האישה, אם כן, כבר מראשיתה פועלת בעולם ומתנהלת בו על פי צעדיה-שלה, כאשר המיקצב המוכתב הוא חוק הטבע של הבריאה.
הטאנגו מהווה, אם כן, אספקלריה הולמת לראיית מערכת היחסים שמפתחת האישה עם הדעת משחר התרבות. ומכאן – הטאנגו כמשל.
הקודים המקראיים, המבטאים הכרה מלאה באוטונומיה של האישה, מקבלים את ביטויים המפואר כבר בסיפור הבריאה וגם בדמויות הנשים האוטונומיות שהטקסט המקראי טווה לאחריו. סיגים פגאניים, שמקורם בפוסקי הלכה שלאחר ה־מקרא, מטשטשים את ערכיו של הטקסט המקראי המקורי והם אלה שמצאו את דרכם אל תרבות היומיום תוך האפלה על ערכי המקור, הדחקתם והסתרתם. מה הם המקורות הפגאניים האלה? מה הם ערוצי הטשטוש וההאפלה? תחת אילו מסכות הם מוצגים כיום בתרבותנו? אלה הן כמה מן הסוגיות עמן מנסה ספר זה להתמודד. הוא עושה זאת באמצעות הצגתן וחשיפתן של דרכי הדה-לגיטימציה של האישיות האוטונומית של האישה בתרבות הישראלית. הדה-לגיטימציה נחשפת באמצעות העמדה של דמויות נשים תבוניות מהקאנון המקראי, שממשות את האוטונומיה האישית שלהן וזוכות למלוא הלגיטימציה למהלכים שנקטו, ולעומתן – הצגת וניתוח גורלן של נשים בימינו שניסו לחתור לאוטונומיה אישית, כפי שסיפורן הופיע בבתי מישפט ונסקרו בעיתונות, ולעומתן – הצגת וניתוח גורלן של דמויות נשים במחזות ישראליים שהוצגו על בימותינו, שניסו לחתור לאוטונומיה אישית.

יפעת נבו

ד"ר יפעת נבו, היא חוקרת בתחום התאטרון שזכתה להוקרה ולציונים גבוהים ביותר על גישתה החתרנית והמקורית עוד בהיותה תלמידת מחקר. במקצועה היא עיתונאית שזוקפת לזכותה כמה מאבקים מתוך עמדה של אוטונומיה אישית בפעולה, וביניהם הישגה האישי במאבקה נגד לשכת עורכי הדין, שבסופו ניתנה הכרת בית המשפט העליון בחיסיון העיתונאי. 

עוד על הספר

בטנגו עם אלוהים יפעת נבו

הטאנגו, הלוגוס והקריאה התיאטרונית


קריאה במקורות התרבות היהודיים, הן אלה של המקרא והן אלה שמחוצה לו, חושפת את היקף ועומק השפעתם על עיצוב דמות האישה ועל תיחום מקומה בחברה הישראלית היום. מקומה של האישה, במופרד ובשונה מזה של הגבר שמקומו אינו מתוחם, משתקף באירועים בולטים שמצאו ביטוי בסיקור תדיר בתקשורת ובמספר לא קטן של מחזות שהועלו על בימותינו. הצגת מקומה הנכבד והנישא של האישה התבונית ב־מקרא מול ולעומת מקומה בעולמנו, הן המציאותי והן התרבותי, הוא עיקרו של ספר זה.
הטקסט המקראי, מן ההיבט התרבותי והשפעתו על קוראיו, מן הראוי שייחשב כ"עובדה". אין זה אומר שהמסופר בטקסט הקאנוני מהווה אסמכתה היסטורית לדמויות ולאירועים המצוינים בו. אבל הוא מהווה עובדה תרבותית לקוראיו לדורותיהם, מאחר שהוא נקרא, כפי שהוא, על ידי רבבות בני אדם, ללא תלות באמונתם ובתפיסת עולמם, הדתית או החילונית. הגישה בעבודה זו אינה מתעלמת ממחקרים היסטוריים, ארכיאולוגיים או פילולוגיים. להפך. יש בהם תועלת מרובה ואני מסתמכת עליהם. עם זאת, תחום המחקר בספר זה הוא מוקפד ומצטמצם לספקטרום של בחינת הטקסט, כאילו היה טקסט של מחזה: טקסט בונה עולם (בדיוני) מלא, אותו אני מבקשת לבחון, מבלי לשנות בו כהו-זה, לא דרך משקפי הדיסציפלינות ההיסטורית, ארכיאולוגית, דתית או בלשנית, אלא דרך תפיסת עולם פמיניסטית. הדבקות בטקסט, תוך הימנעות שיטתית ומודעת מהסתמכות על־ או ערבוב של פרשנות חוץ טקסטואלית (למעט העזרות בהבהרה מילונאית למלים שאינן בשימוש), מאפשרת קשב לנאמר בו תוך קריאה נקייה שלו ובעקבות זאת – הגעה לתובנות חדשות באשר ללגיטימציה שניתנת בו לאוטונומיה האישית של האישה ולקריאת הלל לתבוניות שלה. בגישה זו, הטקסט מהווה חומר מעבדתי הנחשף בתהליך ניתוחו, ומימצאי הניתוח נתונים לביקורת פתוחה וצולבת.
במעבדה זו הטאנגו משחק את תפקיד הלאקמוס והקטליזאטור.
הטאנגו הוא מחול ארוטי בשניים, בו כל אחד מהפרטנרים מבצע תנועות אחרות משל זולתו, אבל המחול הוא אחד לשניהם. המתח המתקיים בטאנגו בין המיקצב החיצוני מזה, לבין קשר הגומלין של המחוללים מזה, מקנה לו את האיכויות הדרמטיות שכמותן מתקיימות ברבים מן הטקסטים המקראיים המספרים על נשים תבוניות ודעתניות. נשים אלה, כמו האישה מן הצלע בסיפור הבריאה, תמר אשת ער, דבורה, אסתר המלכה, "אשת חיל" ואחרות, רותמות את סביבתן לתוך סיחרור דרמטי-ארוטי בנוסח הטאנגו, בו מכהנים "חוק הטבע" של הבריאה מזה, ו"החוק החברתי" של האדם – מזה. נשים אלה מגייסות את הדעת, והתובנה הנובעת ממנה כלפי העולם בו הן חיות, כדי להנחיל לסביבתן את ההיגיון של הקיום בתוך העולם, מתוך ראיית עצמן כפרטנר בטאנגו עם דמות האלוהים. ליתר דיוק – כפרטנר בטאנגו עם ה־לוגוס הקובע את "חוק הטבע". הפן הארוטי בטאנגו בין ה־לוגוס לנשים התבוניות מצוי תמיד ברקע, כמו השדה המגנטי של הקוסמוס המכתיב בו את כללי המישחק ואת מיקצביו. הטאנגו, אם כן, הוא דיאלוג ארוטי בין חוק הטבע לחוק החברתי, בין התבוני להזוי, בין המיוחל לאפשרי, בין הערכי לניתן למימוש. הטאנגו הוא מחולה היומיומי של האישה המתבוננת, התבונית, המודעת לארוטיות של עצמה, והחותרת – צעד-צעד – לאוטונומיה בתוך עולמה.
ה־לוגוס הוא התבונה האלוהית האנרגטית, הפועלת בעולם כעיקרון קוסמי. תהליך הבריאה מתחיל ב"מופע הסינגולארי" , והמשכו – בכינונו של סדר העולם המיתי על פי ה־לוגוס. כינונו של סדר העולם המיתי נעשה על פי חוק הטבע, החוק הנובע מטבעה של הבריאה, לפני החלת החוק החברתי, שהוא רק פרשנות לחוק הטבע ונובע מהחלטות שרירותיות של פרטים וקהילות של בני אדם, ואשר על כן ניתן לשינוי, ל"פרשנות" ושינוי חוזר, על פי החלטותיהם.
בסדר העולם המיתי מופיעה האישה כַדמות המאתגרת את האלוהים, הדמות הגברית, כשהיא פוסעת את צעדיה שלה בעימות עמו, על רקע פעמי ה-לוגוס. האישה, אם כן, כבר מראשיתה פועלת בעולם ומתנהלת בו על פי צעדיה-שלה, כאשר המיקצב המוכתב הוא חוק הטבע של הבריאה.
הטאנגו מהווה, אם כן, אספקלריה הולמת לראיית מערכת היחסים שמפתחת האישה עם הדעת משחר התרבות. ומכאן – הטאנגו כמשל.
הקודים המקראיים, המבטאים הכרה מלאה באוטונומיה של האישה, מקבלים את ביטויים המפואר כבר בסיפור הבריאה וגם בדמויות הנשים האוטונומיות שהטקסט המקראי טווה לאחריו. סיגים פגאניים, שמקורם בפוסקי הלכה שלאחר ה־מקרא, מטשטשים את ערכיו של הטקסט המקראי המקורי והם אלה שמצאו את דרכם אל תרבות היומיום תוך האפלה על ערכי המקור, הדחקתם והסתרתם. מה הם המקורות הפגאניים האלה? מה הם ערוצי הטשטוש וההאפלה? תחת אילו מסכות הם מוצגים כיום בתרבותנו? אלה הן כמה מן הסוגיות עמן מנסה ספר זה להתמודד. הוא עושה זאת באמצעות הצגתן וחשיפתן של דרכי הדה-לגיטימציה של האישיות האוטונומית של האישה בתרבות הישראלית. הדה-לגיטימציה נחשפת באמצעות העמדה של דמויות נשים תבוניות מהקאנון המקראי, שממשות את האוטונומיה האישית שלהן וזוכות למלוא הלגיטימציה למהלכים שנקטו, ולעומתן – הצגת וניתוח גורלן של נשים בימינו שניסו לחתור לאוטונומיה אישית, כפי שסיפורן הופיע בבתי מישפט ונסקרו בעיתונות, ולעומתן – הצגת וניתוח גורלן של דמויות נשים במחזות ישראליים שהוצגו על בימותינו, שניסו לחתור לאוטונומיה אישית.