את מדממת אני בוכה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
את מדממת אני בוכה
הוספה למועדפים

את מדממת אני בוכה

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שולה בן-דעת אלפרוביץ', ילידת ירושלים, למדה אנגלית וספרות באוניברסיטה העברית ולימדה בבתי ספר תיכוניים. סיימה תואר שני בייעוץ חינוכי ועבדה בתוכנית "בנפשנו". פעילה זה 24 שנים בתחום בריאות הנפש בעמותות שונות, ובעזרה ללא לאות לאנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות ומשברים. הקשיים והסבל שעברה בעצמה לא מנעו ממנה ללמוד שיטות טיפול שונות, כמו איזון גוף-נפש ושיאצו, וללמד "הקשבה מיטיבה". מתוך השיטות שלמדה, פיתחה שיטת טיפול משולבת וייחודית בשם "שיטת בנדס". ספר זה מתאר את המסע הפנימי המרתק שעברה, מייאוש ואפלה לתקווה ולדרך חדשה.

תקציר

"את מדממת אני בוכה", ספרה של שולה בן-דעת, מזמין את הקורא להיכנס אל תוך עולמה המורכב של ילדה, ואחר כך אישה, שחלקים מזיכרונותיה נשארו לא מעובדים. הוא בנוי בעיקר מדיאלוגים בין החלקים הפנימיים של נפשה, שנוצרו מתוך החוויות הטראומטיות שעברה. הספר המיוחד הזה נכתב בכתיבה אינטואיטיבית, כנה, מהירה וקולחת, של מי שעברה חוויות קשות בילדותה אבל הצליחה להתמודד ולהשתקם.

הספר נושא מסר של תקווה, וחשיבותו היא בהצלחתה של המחברת להתגבר על הסבל הרב שעברה ולבנות לעצמה עולם הגיוני מתוך הכאוס שחוותה. התמודדותה המורכבת מעידה על אומץ לבה ועל אישיותה הייחודית.

פרק ראשון

קשורה.

 נובמבר 1999

רוצה לדבר עם קשורה .

זה לא בדיוק מה שרצית . רצית כבר לכתוב את המסקנות שלך מהחוויות שלי .
מרגישה שני דברים בו זמנית . את הכאב וחוסר האונים והלבד . הרגשות של קשורה ותחושות של קיפוח וויתור .
מי מרגיש כך ?

מי לא מרגיש כך ? שולי שאמרו לה את גדולה ולכי תמצאי לך מה לעשות , שמרגישה שעמום ומחפשת מי שיאהב אותה .
בת שמונה שמרגישה שהיא צריכה להיות החזקה בשביל אמא שנשברה כשאבא מת .

אבל מה שאת מרגישה זה השיא .
קר לי כל כך . מרגישה כמו אבן . כאב בלתי נסבל בכל מקום , הראש , הבטן הידיים . אל תיגע בקרסוליים שלי .
הם מנותקים . אם תופסים את שניהם יחד , חרדה איומה משתלטת עלי . אכזריות של אנשים זרים . אני לא בן אדם .

יצור שצריך להשתלט עליו ולקשור אותו כדי שלא יברח מפה . שבי . עינויים . כלא .

הייתי מוכרחה להיות ילדה טובה . הייתי מוכרחה לשמור על אמא שלא תמות . לא ידעתי איך אני צריכה להתנהג כדי שלא ימותו לי .
אף פעם לא הייתי מספיק טובה . אף פעם לא מספיק טובה כדי שיראו אותי . צריך לעשות הכל בשקט כדי שזה לא יפריע ,

כדי לא לעורר את הכוחות הגדולים מלמעלה לנקום . אסור למשוך יותר מדי תשומת לב . זה מסוכן כל כך .

וזה הפך אותך לחלשה . פחדת להרים את הראש מתוך ההשפלה הנוראה שלי ולהיות את.
עונש . כל פעם שהתאמצתי שיראו אותי קיבלתי עונש . את העונש הכי קשה . זרקו אותך לכלבים .
נלחמתי .
לא עזר לך . ילדה בת 16 נגד אחים פסיכיאטריים . חה . הרשי לי לגחך .
אחות שחורה עם מזרק ענק מנופפת בו כמו חרב .
אבל הרופא היה עדין . מה הוא שאל אותך ?
דיבר בשקט . אמר לי להביט באור . רצה כנראה לראות אם אני עוד חיה – תודה רבה . ניסה להרגיע.
אני חושבת שלא ראיתי אותו יותר . הלך . מי זה היה ?

עוד אחד שבא והלך .
ואז במחלקה הפתוחה בא האיש המבוגר החביב הזה וקפץ עלי .
עדיין האמנו שבני אדם טובים ביסודם . איך זה ?
לא רצית לראות את הרוע . לא יכולת לקבל שכולם רעים .
לא כולם רעים .
הרבה מהם רחוקים מלהיות טובים .
צריך ללמד אותם, לפתוח להם את העיניים , הם לא מבינים , עד היום לא מבינים .
אבל אם אין סיכוי שאנשים יבינו אז פשוט אין סיכוי בכלל . נופלת במהירות לתוך מעמקי הייאוש . שוב קשורה .
שוב מיותרת . אפשר שוב לזרוק אותי לכלבים .

אז מה שאנחנו מוכרחות להבין זה שהחוויות של היום נופלות לתוך הבור השחור והמדכא של החוויות הטראומתיות של הילדות .
את צריכה להפסיק להיות טובה ! לא אומרת לך להיות רעה אבל כשצריך תהיי נחושה ומתבלטת .

אני לא יכולה , אני קשורה .
אבל את חלק ממני . קשורה בתוכי שנים . אני אשחרר אותך מהחבלים ואת יכולה להתחיל לגעת בפרקי הידיים שלך . תעשי את זה .
את יכולה להזיז את הידיים שלך לאן שאת רוצה !

והרגליים ?
גם את הרגליים .
יכולה לגעת . רגל ברגל . יכולה לזוז . יכולה לקום . רוצה לבכות .
את יכולה לבכות את יכולה לבוא , את יכולה ללכת . אף אחד לא יעיז לקשור אותך יותר. שחררתי אותך ואת בתוכי חופשייה .
מרגישה שמחה . מרגישה קופצת ורוקדת וצוחקת בקול . רוצה לחבק אותך ששחררת אותי . בואי נרקוד יחד .
ילדה יקרה ויפה , את בתוכי רוקדת ובוכה . בואי נעשה כל מה שאפשר , כדי שיפסיקו לקשור אנשים למיטות .
כתבה שולה בן-דעת אלפרוביץ'

קטע נוסף מהספר:

כשהתחלתי לכתוב פשוט נתתי למילים לבוא. כתבתי סתם דברים. לא רציתי לכתוב. היה מאבק. לפעמים הייתי עייפה. קפצתי מהכסא לאכול, לעשן, הרגשתי שיש מי שרוצה לכתוב ויש מי שרוצה לברוח. ‏ואז ‏באו ‏הדיאלוגים. הבנתי שאני כותבת דיאלוגים. ‏שאני מתכתבת. עם מי? עם עצמי זו או אחרת. ראשונה הייתה מתבגרת בת 14 שגיליתי שהיא תמיד הייתה השופטת. ‏השופטת שלי. ‏הייתה תמיד מישהי בפנים שאמרה לי שאני לא בסדר. רעה, לא מוסרית. ותמיד חשבתי שהיא בוגרת, מנוסה ואולי אפילו לובשת גלימה או לפחות חליפה, ואז ראיתי אותה והיה לה מסטיק בפה ‏. סיגריה. וחטיף בכיס של הג׳ינס הקרוע ושיער מחומצן. (מעולם לא חימצנתי שיער, לא עישנתי בגיל ההתבגרות ולא היה לי ג'ינס קרוע. הייתי ילדה טובה ירושלים, לא העזתי למרוד ודווקא על זה אני כועסת כאן על עצמי המתבגרת) [הערת המחברת]

‏1998. זהו הדיאלוג הראשון שכתבתי, הראשון ממש, בכתב יד ללא תאריך מדויק:

‏רוצה להקשיב לנערה בת 14 ‏. אישה בת 14 ‏. רוצה לקרוא לה שתבוא ותהיה איתי ותספר לי מה שהיא רוצה, שתאמר לי מה שהיא רוצה לומר. את רוצה לבוא?

– ‏אני עמוק מדי בפנים. קבורה עמוק מדי בפנים. בדרך לטלביה ‏בת 14 בדרך לשם. ביטחון עצמי רועד מפחד. בדרך להתפרקות ‏, כמו שאת עכשיו בפעם השנייה 100 שנה אחר כך. בואי נעשה חשבון ‏. 34 שנים. ‏34 שנים אחרי. 34 שנים בלי אשפוז. ועכשיו מה? את מתגעגעת רוצה לראות איך זה להיות בפנים? רוצה לראות? באמת רוצה לראות? טיפשה, מטומטמת, דבילית. אני הייתי שם, את לא! ‏זרקת אותי לשם ‏. ‏מטומטמת אחת, ‏עם ההצגות שלך. תינוקת מפונקת מסריחה, את, רק את אשמה. ‏רצית אימא שתשים לב. אולי מוצץ, תינוקת? אם רק היית נותנת לי למרוד. ‏הייתי מכניסה לו נבוט בראש. ‏הייתי חזקה אז הייתי הורגת אותו אולי, ממש. את האיש הזה שאימא התחתנה איתו.

– ‏ואז היית יושבת בבית סוהר עד היום.

– ‏איפה לדעתך את היית?

– ‏אולי לא גן של ורדים אבל זה לא היה בית סוהר.

– ‏ליקקת דבש ממש…

-‏ ‏לא ליקקתי דבש.

– עשית מה שרצית.

– די. אולי תפסיקי עם זה.

– למה להפסיק? יש לי עסק עם אישה מטומטמת, מין ספוגית רכרוכית כזו שרוצה שכולם יאהבו ויבינו אותה ולא עושה כלום למען עצמה.

– ככה אני בעיניך?

– כן. ועוד איך.

– אבל למה?

– כי נשארת בפנים, כי לא התאמצת למרוד. כי לא הרגת אותו.

– מה רצית שאעשה? ומתי רצית שאהרוג אותו? אולי בסוף כשהוא רצה? גם עכשיו בקבר הוא צוחק.

– הוא בוכה. הוא מסכן בסך הכל.

– מי מסכן? את מסכנה. שמת לב אולי מה הוא עשה לך?

– לי?

– כן, לך. אני סתם פה. זו את שחיה את החיים המזורגגים האלה.

– מה כל כך מזורגג כאן?

– ומה את עושה כאן? נותנת ונותנת לאנשים ולא מקבלת. אפילו לא הכרת תודה. ויש כאלה שאומרים שאת אישה רעה.

אני אישה רעה? אני טובה.
את אישה טובה. טובה מדי.
Much too good for your own good.

[ הקטע הזה מדגים בעיקר את הכעסים הקשים שיש בין חלקי הנפש השונים. האישה הבוגרת כועסת על המתבגרת הצעירה שלא מרדה, שצייתה באופן עיוור לאימה ולאביה החורג. המתבגרת כועסת על האישה הבוגרת שאינה מנסה להפיק יותר מחייה. לאורך הספר יש דיאלוגים עם חלקים שונים. ילדה בת חמש, ילדה בת שמונה שמדברת אנגלית, מתבגר שמחזיק את הזעם הכבד ועוד ועוד. האפשרות להרגיש את הדברים האלה ולהעלות אותם על הכתב, הייתה תהליך עוצמתי, שאפשר פורקן של הרגשות הקשים, מעבר דרך הכאב ולא עקיפה שלו וכך הוביל לגדילה והחלמה.

שולה בן-דעת אלפרוביץ', ילידת ירושלים, למדה אנגלית וספרות באוניברסיטה העברית ולימדה בבתי ספר תיכוניים. סיימה תואר שני בייעוץ חינוכי ועבדה בתוכנית "בנפשנו". פעילה זה 24 שנים בתחום בריאות הנפש בעמותות שונות, ובעזרה ללא לאות לאנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות ומשברים. הקשיים והסבל שעברה בעצמה לא מנעו ממנה ללמוד שיטות טיפול שונות, כמו איזון גוף-נפש ושיאצו, וללמד "הקשבה מיטיבה". מתוך השיטות שלמדה, פיתחה שיטת טיפול משולבת וייחודית בשם "שיטת בנדס". ספר זה מתאר את המסע הפנימי המרתק שעברה, מייאוש ואפלה לתקווה ולדרך חדשה.

עוד על הספר

את מדממת אני בוכה שולה בן דעת

קשורה.

 נובמבר 1999

רוצה לדבר עם קשורה .

זה לא בדיוק מה שרצית . רצית כבר לכתוב את המסקנות שלך מהחוויות שלי .
מרגישה שני דברים בו זמנית . את הכאב וחוסר האונים והלבד . הרגשות של קשורה ותחושות של קיפוח וויתור .
מי מרגיש כך ?

מי לא מרגיש כך ? שולי שאמרו לה את גדולה ולכי תמצאי לך מה לעשות , שמרגישה שעמום ומחפשת מי שיאהב אותה .
בת שמונה שמרגישה שהיא צריכה להיות החזקה בשביל אמא שנשברה כשאבא מת .

אבל מה שאת מרגישה זה השיא .
קר לי כל כך . מרגישה כמו אבן . כאב בלתי נסבל בכל מקום , הראש , הבטן הידיים . אל תיגע בקרסוליים שלי .
הם מנותקים . אם תופסים את שניהם יחד , חרדה איומה משתלטת עלי . אכזריות של אנשים זרים . אני לא בן אדם .

יצור שצריך להשתלט עליו ולקשור אותו כדי שלא יברח מפה . שבי . עינויים . כלא .

הייתי מוכרחה להיות ילדה טובה . הייתי מוכרחה לשמור על אמא שלא תמות . לא ידעתי איך אני צריכה להתנהג כדי שלא ימותו לי .
אף פעם לא הייתי מספיק טובה . אף פעם לא מספיק טובה כדי שיראו אותי . צריך לעשות הכל בשקט כדי שזה לא יפריע ,

כדי לא לעורר את הכוחות הגדולים מלמעלה לנקום . אסור למשוך יותר מדי תשומת לב . זה מסוכן כל כך .

וזה הפך אותך לחלשה . פחדת להרים את הראש מתוך ההשפלה הנוראה שלי ולהיות את.
עונש . כל פעם שהתאמצתי שיראו אותי קיבלתי עונש . את העונש הכי קשה . זרקו אותך לכלבים .
נלחמתי .
לא עזר לך . ילדה בת 16 נגד אחים פסיכיאטריים . חה . הרשי לי לגחך .
אחות שחורה עם מזרק ענק מנופפת בו כמו חרב .
אבל הרופא היה עדין . מה הוא שאל אותך ?
דיבר בשקט . אמר לי להביט באור . רצה כנראה לראות אם אני עוד חיה – תודה רבה . ניסה להרגיע.
אני חושבת שלא ראיתי אותו יותר . הלך . מי זה היה ?

עוד אחד שבא והלך .
ואז במחלקה הפתוחה בא האיש המבוגר החביב הזה וקפץ עלי .
עדיין האמנו שבני אדם טובים ביסודם . איך זה ?
לא רצית לראות את הרוע . לא יכולת לקבל שכולם רעים .
לא כולם רעים .
הרבה מהם רחוקים מלהיות טובים .
צריך ללמד אותם, לפתוח להם את העיניים , הם לא מבינים , עד היום לא מבינים .
אבל אם אין סיכוי שאנשים יבינו אז פשוט אין סיכוי בכלל . נופלת במהירות לתוך מעמקי הייאוש . שוב קשורה .
שוב מיותרת . אפשר שוב לזרוק אותי לכלבים .

אז מה שאנחנו מוכרחות להבין זה שהחוויות של היום נופלות לתוך הבור השחור והמדכא של החוויות הטראומתיות של הילדות .
את צריכה להפסיק להיות טובה ! לא אומרת לך להיות רעה אבל כשצריך תהיי נחושה ומתבלטת .

אני לא יכולה , אני קשורה .
אבל את חלק ממני . קשורה בתוכי שנים . אני אשחרר אותך מהחבלים ואת יכולה להתחיל לגעת בפרקי הידיים שלך . תעשי את זה .
את יכולה להזיז את הידיים שלך לאן שאת רוצה !

והרגליים ?
גם את הרגליים .
יכולה לגעת . רגל ברגל . יכולה לזוז . יכולה לקום . רוצה לבכות .
את יכולה לבכות את יכולה לבוא , את יכולה ללכת . אף אחד לא יעיז לקשור אותך יותר. שחררתי אותך ואת בתוכי חופשייה .
מרגישה שמחה . מרגישה קופצת ורוקדת וצוחקת בקול . רוצה לחבק אותך ששחררת אותי . בואי נרקוד יחד .
ילדה יקרה ויפה , את בתוכי רוקדת ובוכה . בואי נעשה כל מה שאפשר , כדי שיפסיקו לקשור אנשים למיטות .
כתבה שולה בן-דעת אלפרוביץ'

קטע נוסף מהספר:

כשהתחלתי לכתוב פשוט נתתי למילים לבוא. כתבתי סתם דברים. לא רציתי לכתוב. היה מאבק. לפעמים הייתי עייפה. קפצתי מהכסא לאכול, לעשן, הרגשתי שיש מי שרוצה לכתוב ויש מי שרוצה לברוח. ‏ואז ‏באו ‏הדיאלוגים. הבנתי שאני כותבת דיאלוגים. ‏שאני מתכתבת. עם מי? עם עצמי זו או אחרת. ראשונה הייתה מתבגרת בת 14 שגיליתי שהיא תמיד הייתה השופטת. ‏השופטת שלי. ‏הייתה תמיד מישהי בפנים שאמרה לי שאני לא בסדר. רעה, לא מוסרית. ותמיד חשבתי שהיא בוגרת, מנוסה ואולי אפילו לובשת גלימה או לפחות חליפה, ואז ראיתי אותה והיה לה מסטיק בפה ‏. סיגריה. וחטיף בכיס של הג׳ינס הקרוע ושיער מחומצן. (מעולם לא חימצנתי שיער, לא עישנתי בגיל ההתבגרות ולא היה לי ג'ינס קרוע. הייתי ילדה טובה ירושלים, לא העזתי למרוד ודווקא על זה אני כועסת כאן על עצמי המתבגרת) [הערת המחברת]

‏1998. זהו הדיאלוג הראשון שכתבתי, הראשון ממש, בכתב יד ללא תאריך מדויק:

‏רוצה להקשיב לנערה בת 14 ‏. אישה בת 14 ‏. רוצה לקרוא לה שתבוא ותהיה איתי ותספר לי מה שהיא רוצה, שתאמר לי מה שהיא רוצה לומר. את רוצה לבוא?

– ‏אני עמוק מדי בפנים. קבורה עמוק מדי בפנים. בדרך לטלביה ‏בת 14 בדרך לשם. ביטחון עצמי רועד מפחד. בדרך להתפרקות ‏, כמו שאת עכשיו בפעם השנייה 100 שנה אחר כך. בואי נעשה חשבון ‏. 34 שנים. ‏34 שנים אחרי. 34 שנים בלי אשפוז. ועכשיו מה? את מתגעגעת רוצה לראות איך זה להיות בפנים? רוצה לראות? באמת רוצה לראות? טיפשה, מטומטמת, דבילית. אני הייתי שם, את לא! ‏זרקת אותי לשם ‏. ‏מטומטמת אחת, ‏עם ההצגות שלך. תינוקת מפונקת מסריחה, את, רק את אשמה. ‏רצית אימא שתשים לב. אולי מוצץ, תינוקת? אם רק היית נותנת לי למרוד. ‏הייתי מכניסה לו נבוט בראש. ‏הייתי חזקה אז הייתי הורגת אותו אולי, ממש. את האיש הזה שאימא התחתנה איתו.

– ‏ואז היית יושבת בבית סוהר עד היום.

– ‏איפה לדעתך את היית?

– ‏אולי לא גן של ורדים אבל זה לא היה בית סוהר.

– ‏ליקקת דבש ממש…

-‏ ‏לא ליקקתי דבש.

– עשית מה שרצית.

– די. אולי תפסיקי עם זה.

– למה להפסיק? יש לי עסק עם אישה מטומטמת, מין ספוגית רכרוכית כזו שרוצה שכולם יאהבו ויבינו אותה ולא עושה כלום למען עצמה.

– ככה אני בעיניך?

– כן. ועוד איך.

– אבל למה?

– כי נשארת בפנים, כי לא התאמצת למרוד. כי לא הרגת אותו.

– מה רצית שאעשה? ומתי רצית שאהרוג אותו? אולי בסוף כשהוא רצה? גם עכשיו בקבר הוא צוחק.

– הוא בוכה. הוא מסכן בסך הכל.

– מי מסכן? את מסכנה. שמת לב אולי מה הוא עשה לך?

– לי?

– כן, לך. אני סתם פה. זו את שחיה את החיים המזורגגים האלה.

– מה כל כך מזורגג כאן?

– ומה את עושה כאן? נותנת ונותנת לאנשים ולא מקבלת. אפילו לא הכרת תודה. ויש כאלה שאומרים שאת אישה רעה.

אני אישה רעה? אני טובה.
את אישה טובה. טובה מדי.
Much too good for your own good.

[ הקטע הזה מדגים בעיקר את הכעסים הקשים שיש בין חלקי הנפש השונים. האישה הבוגרת כועסת על המתבגרת הצעירה שלא מרדה, שצייתה באופן עיוור לאימה ולאביה החורג. המתבגרת כועסת על האישה הבוגרת שאינה מנסה להפיק יותר מחייה. לאורך הספר יש דיאלוגים עם חלקים שונים. ילדה בת חמש, ילדה בת שמונה שמדברת אנגלית, מתבגר שמחזיק את הזעם הכבד ועוד ועוד. האפשרות להרגיש את הדברים האלה ולהעלות אותם על הכתב, הייתה תהליך עוצמתי, שאפשר פורקן של הרגשות הקשים, מעבר דרך הכאב ולא עקיפה שלו וכך הוביל לגדילה והחלמה.