בשדה הקרב של הזיכרון

 סיפורו של האלוף גרשון הכהן

כמפקד אוגדה 36 שאלתי את רפול איך הרגיש כשהיה הוא באותו התפקיד, רואה את הסורים על גדרות מפקדת נפח בכיפור ונאלץ לעזוב על ג'יפ וזחל"מ, אולי לתמיד. בצה"ל של היום אני האחרון שניהל שעות שיחה רבות עם דרג המפקדים הבכירים מעל מג"דים במלחמת יום כיפור. רפול, טליק, ג'קי אבן, ועוד. 'מה זאת אומרת?!' ענה רפול בחדות הידועה שלו - 'צה"ל מנצח – ותמיד ינצח'. זה רפול, חייל ומפקד מעולה, תמיד חסון וקר, אבל באותה הפעם בלי תמונת מצב.

היו אלה אוֹרי ואוּרי שהצילו את המצב בכל גזרת הגולן, ובפרט בהגנה על נפח, מפקדת אוגדה 36...
מתחילת המלחמה, הגולן תחת מתקפת-הפתע של הבליץ הסורי-סובייטי, ולמחרת בצהרי ה-7 ההגנה הישראלית על סף קריסה: חטיבה 7 בצפון ממשיכה להחזיק מעמד בקו העמדות הקדמי, במרכז ובדרום הגולן החזית כבר נפרצה. שרידי חטיבה 188 ממשיכים להילחם במחלקות מבודדות בסיוע ראשוני הטנקים של חטיבות המילואים.

ובינתיים? המספרים הסורים שוצפים: מצפון דיביזיה 7 הסורית תוקפת מול חטיבה 7 בצפון הגולן, בגזרת קוניטרה; מעט דרומית תוקפת דיביזיה 9 הסורית, לכיוון חושנייה וקצבייה; ודיביזיה 5 הסורית שוטפת את הגולן ומגיעה עד אל-על ומצוקי גמלא.

ואז, בדיוק לפי תורת הלחימה (התו"ל) הסובייטית, מוטלת למערכה דיביזיה 1. בתנועת עומק לניצול הצלחה חותרת לעומק הגולן, וברגע שתכבוש ותעבור את נפח צפונה תכותר חטיבה 7 שלנו, וההגנה הישראלית כולה תקרוס. ובינתיים אף אחד בצד שלנו לא יודע. אף אחד לא מזהה את המגמה ומחבר את הפרטים.

טעויות וניתוק הם חלק אינטגרלי ממלחמה, ומלחמה היא כאוס...
זהו המבחן האולטימטיבי להנהגה, ליכולת להתמודד עם מציאות חדשה, על כל ההתהוות העוצמתית במלוא ממדיה, שחורגת מכל מה-שהיה-הוא-שיהיה המוכר. כבעת קורונה. יש להבין ראשית שהמציאות אינה ניתנת לחיזוי ושליטה כבימים כתיקונם, ולקחת החלטות, ולבצע פעולות נחרצות, שמתאימות באופן ייחודי למצב.

והגנרלים שלנו לא אטומים, הם לא בֹּוקים. בפיקוד העליון נלקחו לאורך כל המלחמה החלטות משמעותיות, גם הן הביאו את הניצחון. אבל לא כשדיביזיה 1 בדרך לנפח, בירת הגולן. את המצב החדש מצילה תבונה מבצעית גמישה, יכולת קבלת החלטות, ואומץ לפעול מידית ובהסתגלות.

עוד בתחילת המלחמה, ובטרם מזוהה המאמץ העיקרי הסורי, בהחלטה מהירה שולח לצפון הגולן אוּרי שמחוני קצין האג"מ הפיקודי (ראו תמונה משמאל) את חטיבה 7, העתודה היחידה שיש לו באותו רגע. זו החלטה לגמרי נכונה, אורי מזהה את הגזרה הצפונית כנקודת התורפה המערכתית, ובוחר למקד בה את עיקר מאמץ ההגנה הפיקודי. בדיוק מתוך הבנה זו ממשיך אוּרי באותה מגמה ולמחרת בבוקר ה-7 שולח את אוֹרי אור מפקד חטיבת המילואים המשוריינת 679 להצטרף לחטיבה 7 בגזרת קוניטרה.

אבל עם הגעת דיביזיה 1 הסורית לנפח, אורי הוא גם הראשון לזהות את חומרת המצב, ועולה על ניסיון הכיתור הסורי של חטיבה 7. אוּרי קצין אג"מ יעיל ביותר, ועושה בדיוק מה שמצפים מקצין אג"מ בחמ"ל: גם בניית תמונת מצב מעולה, וגם מיצוי מלוא סמכותו להחליט על המקום אונ-ליין.

הוא לא מתמהמה. הוא לא שואל את האלוף. הוא לא מתעקש להתבצר בהחלטה הראשונית. הוא מסתגל, הוא עושה, והוא שולח את אוֹרי אור (ראו תמונה משמאל) – אחורה. בחזרה לנפח. למרות שצה"ל לא חוזר אחורה. וזה מצליח, כי עם הגעת חטיבת אורי אור לאזור נפח, בגלישה ממורדות תל-שיפון נחשף לפניהם האגף של דיביזיה 1. במכת אש מפתיעה הכוח הסורי נבלם, יוצא את נפח אחרי שכבר נכנס אליה, ומדלג מגמה לאחור להתארגן ליום הלחימה הבא.

כמפקד אוגדה 36 בעוד סיור בגולן עם גנרלים רוסים, אנחנו מדברים על שהתרחש באותן שעות סביב נפח. עולה שהם בכלל חשבו שהכול בכוונת מכוון, נותנים לנו קרדיט שביצענו הכלה ומשכנו את כוח העתודה העילי של הסורים לעומק השטח, רק כדי להסב לו מהלומת נגד מאורגנת ומתוכננת. לא תיקנתי אותם.

*  *  *

ישראל בֶּר, איש צבא, פוליטיקאי, ועורך בכיר בעיתונות, סיים חייו בכלא באשמת ריגול לברית המועצות. תפסו אותו בין היתר בזכות החלטה אחת של רגע, גם היא התקבלה על המקום בדרג השטח.

ידעו בשב"כ על מפעיל סוכנים בשגרירות הרוסית, פורה ופעיל, גם קלטו אותו עובר בכיכר המדינה ומישהו מכניס לו מעטפה לאוטו. הוחלט לשים תצפית על כיכר המדינה ולחכות להפקדה הבאה. סוכני השב"כ מחפשים דירה מתאימה בבתי רחוב ה-באייר שמקיף את הכיכר הענקית, עוברים חזית-חזית מול תיבות הדואר ובודקים שמות, עד שמצאו תיבה ועליה הכיתוב 'ישראל בר'. מצוין, הוא משלנו! נבקש ממנו, אי אפשר לחשוב על אדם מתאים יותר, מבכירי ההנהגה הביטחונית, ועדיין בהחלטה של רגע ובעצת יחיד ירדו מהרעיון. רק כי אחד מהם שמע שמועה: החפרפרת עלולה להיות מישהו בכיר מתוך מערכת הביטחון. ולמרות שאתה לא מאמין לכל מה שאתה שומע, ואתה בטח לא תחשוב מכל האנשים על מישהו כמו ישראל בר שיהיה מרגל, הם לא שואלים אף אחד אלא פועלים נכון, בשכל ישר ובתודעת אחריות, עוזבים וממשיכים לחפש בית אחר. ומצילים את המשימה.

ברור שדרג השטח לא יכול להיות חשוף לכל המידע ולכל יכולת קבלת ההחלטות. אבל מתן מרחב החלטה מכסימלי ככל שאפשר לדרג השטח – זו צריכה להיות הגישה, לא ההפך.

*  *  *

בשלב הזה אימא כבר לא מחכה יותר, ושולחת מכתב זועם למג"ד: 'עם כל הכבוד לצה"ל, לא יכול להיות שכולם כבר הגיעו לביקור אחרי המלחמה - ורק הבן שלי לא!' אימא שלי בן-אדם דיסקרטי, ועדיין שלחה מכתב כזה. כמה דיסקרטית הייתה? דוֹד, צייר עולה מברית-המועצות, התקשר אליה בתוך המלחמה ואחרי כניסת שבת. היא ענתה, מלחמה, ושמעה אותו אומר: 'אני מצטער שהבן שלך נהרג!' שמעה - ושתקה. כשחזר אבא מבית הכנסת לא אמרה לו מילה. שוב צלצל הטלפון, הפעם באמצע ארוחת השבת, וכשענתה שוב אימא, ששמה דינה, התנצל במבטא הכבד 'סליחה, זה לא הבן שלך, לא שמעתי טוב, זה הבן של עדינה הבת דודה שלך'. אבא שואל, תוהה ודואג, על טלפון בשבת באמצע מלחמה. 'במה מדובר?' ואימא עונה – 'כלום. לא חשוב.' וגם את כל זה לא סיפרה לי, למדתי מהמשפחה רק אחרי שנפטרה.

ועדיין, היא שולחת מכתב. כי אני לא יוצא מהבית. כי בינתיים, רגע אחרי המלחמה, אנחנו מתאמנים ומנחילים לקחים מבצעיים: עלייה לעמדת אש, תרגולת ההתחמקות מהסאגר, פעולה-תגובה, תרגולות שריון. השריון בנוי על תרגולות. חייבים הרבה אנשים שימלאו את השורות ומיד, אז במסלול ההסבה מחי"ר לשריון הצמ"פ מתקצר ל-3 שבועות במקום 3 חודשים. אני בפלוגה של מֵנָש בגדוד 433 של נחום זקן על ציר 'צֶאֱלה' בדיונות מול הארמייה השלישית, ומיד אחרי בקורס בזק למפקדי טנקים, הראשון בגדוד 198 אחרי המלחמה, מחנה עוז ליד רפידים. 5 שבועות טובעניים בחולות ובכפור החורף בסיני, בלי יציאות ושבתות, בלי הגבלות שעות מנוע או תחמושת. רגע אחרי המלחמה, אנשים מתאמנים ומנחילים לקחים, מתכוננים למלחמה הבאה. אחרי מלחמה אנשים לא מדברים. לוקח למאורעות זמן להפוך לסיפור, לנרטיב אישי קטן או נרטיב לאומי כמו מורשת קרב. משהו בטריות המאורעות בזיכרון, כשהם קשים, דווקא מעכב את פריקת המידע החוצה. אנשים שומרים דברים בפנים, ויש לזה מחיר. סיר לחץ תוסס בלי שסתום ביטחון וטיימר לסוף בישול. ולזה יש השפעה עזה בטווח הבינוני וארוך, כבר במלחמת של"ג למשל.

אבל המכתב ששלחה אימא למג"ד לא מגיע ליעדו, אלא בטעות אליי, וכך ביום שישי אחרי שמיני של חנוכה אני נבעט הביתה. אני מבין אותה, אבל מה-זה יורד עליה שהיא פונה למג"ד, וחוזר כבר במוצאי-שבת.

למה לא יצאתי מלכתחילה, למה אני האחרון לצאת הביתה? זה עניין של דרך חיים, ועוד משהו שמצאתי בדרך השריונאית.

חודש אחרי המלחמה הועברנו ממערב התעלה על כורחנו לחטיבה 500 המשוריינת (ראו את תג החטיבה משמאל). לא שמחתי תחילה בהסבה לשריון, ממש להפך. לכן גם כששואל המח"ט אריה קרן בערב ליד הטנקים לפני מטווח לילה שאלה רטורית: 'ומי לא רוצה להיות כאן?' - אני מצביע. אריה מופתע ושואל 'ומה אתה מעדיף, ללכת 60 ק"מ כדי להרוג ערבי, או לנסוע אליו מוגן?' והתשובה שלי ברורה, אני בן אדם שהולך על הרגליים, ורציתי בכלל סיירת מטכ"ל. מנהיגות בנויה גם על כוח משיכה של יופי ורעננות נעורים, ואז עוד לא ראיתי את כוח המשיכה של השריון.

אבל אז, אחרי שבועיים, נפתח הצוהר הראשון. דב תמרי, סגן מפקד האוגדה יפה התואר, מגיע לשיחה. ב-3 שעות שיחה בלתי נשכחת קנה את לבי. אמרתי לעצמי - אוקי, אני נשאר בשריון, אבל הולך לקורס מפקדי טנקים.

כשהוותיקים מרימים חלקיקים מרצפת תחתית ואומרים לי 'פה על הדופן, זה המוח של המט"ק שלנו. חטף כדור צלף בסואץ. אתה מבין מה זה להיות מט"ק?!' – אני עונה - כן, וממשיך בתכנית.

אני פוגש משהו מיוחד באנשי השריון מאז בכל תחנה בדרך. בהסבה, בקמ"ט, במובלעת בהתשה בסוריה, בקק"ש. בקמ"ט זכיתי למ"פ מצוין בועז כהן, איש מעשה צנוע, נעים הליכות ובלי פלברות. בסגל הפלוגה פגשנו את גיבורי המלחמה האמיתיים. או ירון מט למשל, שידעו שחילץ בגבורה פצועים מ'חמוטל' בסיני, אבל לא מדבר על זה. אחרי הקמ"ט אני נשלח לאוגדה 36 בגולן, וכאני שומע שגולני נמצאים עם גדוד 53 של חטיבה 188 במובלעת הסורית, ביקשתי לעבור אליהם. הייתה לי חוויה בלתי נשכחת במוצב 012 ליד מזרעת בית ג'ן במפגש עם צוות מסיירת גולני, חבר'ה נפלאים שאיבדו את חבריהם הטובים ביותר בקרב החרמון. אליהם הגעתי עם פלוגה ב של יוסי זמרי, שהיה אחר-כך בסתיו 1974 מ"פ שלי בקק"ש.

וגיליתי בכל תחנה, בכל מקום בו פגשתי שריונאים, שלמרות שהמלחמה מותירה אחריה עיי חרבות בלב האנשים ובאמונם בממסד, השריונרים כובשים ומפיצים לכל עבר ביטחון וידע. אפילו בגדודים וחטיבות שנתחים עצומים מהם נמחו, שחוו את הזוועות הקשות שמתרחשות בטנק בעת פגיעה, לא ראיתי זכר למועקה. רק חדוות חיים, ומקצועיות מופלאה, ושמחה על ניצחון ב-2 החזיתות. משום שהם באמת אלה שניצחו. והחיות הזו מדבקת, מדבקת כמו הרוח ב-67.

לפני יוני 67 אני בן 11 וקצת, ולנו הילדים בירושלים כל הפחד הזה מתקופת ההמתנה ו'קול-הרעם' מקהיר (ראו סרטון למטה) הוא דווקא כיף גדול, כל האקשן נראה לנו אחלה. בפרוץ המלחמה, כשאני מפסיד את כולה, עדיין ילד, אני מתאכזב. אמרתי לאימא: 'חבל שנולדתי מאוחר מדיי' ושמחתי לעזור עם עוד כמה חבר'ה בבניית עמדות מרגמה בעמק המצלבה. החום והיובש והיבלות מהטוריה, אני מת על זה. ולמרות שבהפסקת האוכל נותנים לחם אחיד וריבה אדומה מטיובה מפח, זה אחלה אוכל בשבילי ואני רעב לעוד. אימא מרגיעה אותי 'אל תדאג, יהיו עוד מלחמות, מספיק גם בשבילך' וכמה שהיא צדקה. ביום כיפור הייתי חייל פשוט, בצוק איתן אלוף. סיימתי שירות שכלל גם פיקוד על גדוד 196, חטיבה 7, אוגדה 36, המכללות הצבאיות, הגיס הצפוני, ההתנתקות ועוד. לחם-וריבה מגיל 11 וקצת ועד 60 וקצת.

ונקודת הפתיחה המשמעותית עבורי, בכל מסלול השירות הארוך הזה, היא הזכות להשתתף במלחמת כיפור ובהתעלות הגדולה ברוח. אבל עם הזכות מגיעה גם החובה לעשות עם זה משהו.

קודם-כול לספר. ניצחנו, וזה היה ניצחון גדול!
ואז, להילחם בשבר שהחל ביום כיפור ומכרסם בנו עד ימינו, פוגע בנחישות הלחימה, ברוח ההתנדבות, ביכולת החברה להתגייס לחברה לוחמת ולעמוד מול איום ממשי. משהו מהמשבר טמון בפער בין הרוח המפעמת בדרגה השדה שניצחה את 73, לרוח שפעפעה אליו מלמעלה.

גם הלוחמים הבינו שגבורתם היא שהצילה את מדינת ישראל, וגם הם שואלים את עצמם: איך הגענו לכאן?

והסימפטום הצבאי הראשון לשבר מגיע כבר ב-82, כשהמג"דים, שהיו בכיפור מ"פים ומטה, אומרים 'רגע-רגע'. הם חושבים ארוכות ולא דוהרים קדימה, לא מצייתים לפקודה בעיוורון - כי רק הרגע סיימנו הקרבה עילאית. עבר פחות מעשור אבל בתחושה הפנימית זה אתמול. ותהליך קבלת ההחלטות כולל עכשיו ערעור עקרוני על הפקודה, על הסמכות, דרך דרישה עניינית: 'תסביר לי עכשיו למה שוב, האם זה באמת הכרחי? לאיזו תועלת?' כמו שואלים, מפקפקים, 'שרון - אתה יודע לאן אתה לוקח אותנו?'

צבא לא יכול להילחם כשעל כל פקודה מרחפת שאלה, כשמנסים להסתער כמו קיפודים, לאט ובזהירות.

בקליפת אגוז, סיפור השריון, הלחם והחמאה של הכוחות הלוחמים בכיפור, הוא סיפור מקור השבר ופתרונו.

אותו, דרך גבורתם, באתי לספר.

*  *  *

מחפש טרמפּ.

מוצאי כיפור, חושך, אני ממש מפחד להפסיד שוב מלחמה שאולי תיגמר מהר מדי לפני שאפסיק להצטרף. מחפש טרמפ, בלי ציוד כי בשישי רגע לפני שיצאתי אחרי סיכום המפקד אפסנתי אותו באפסנאות. מאז איכשהו לכל מלחמה אני נכנס לעניינים דרך טרמפים.

אתמול, שישי ערב כיפור, סוף טירונות חי"ר בנח"ל, תרגיל פלוגה שטח אש רבדים - היום בא"ח גולני, המפקד מסכם: 'ביצענו היטב את כל צורות הקרב מלבד נסיגה והשהייה. את זה לא נתרגל כי צה"ל אף פעם לא הולך אחורה.' רק יומיים קודם נחגגה בבית בר-מצווה לאחי, לא סירבו לי ליציאה, בחרתי לא לצאת. שאני אפסיד תרגיל פלוגה ושרשור ידני לירי 500 כדור במקלע מא"ג? אבל בשישי אחרי הסיכום אומר לי מפקד המחלקה 'עזוב, זו כוננות חפיף, צא הביתה לאחיך.' יצאתי, ובשבת תוך הצום עם המשפחה וההורים בישיבת ההסדר אלון-שבות בגוש עציון, בצהריים כבר באים לקחת חבר'ה. לכן בלילה אבא מקפיץ אותי לטרמפיאדה. גם למבצע ליטני אבא מקפיץ אותי, במוצ"ש, אז כבר הייתי מ"פ. ובשל"ג זו אשתי שמקפיצה אותי, שוב במוצ"ש, הפעם בתקופת לימודים. בשל"ג מזעיק אותי המח"ט איתן קאוולי כי עד סוף הקיץ האחרון אני קצין האג"מ בחטיבה 7 ואין מי שמכיר טוב ממני את לבנון אחרי מבצעי 'מנורה' ו'מוביל' וסיורי לילה במעברות הליטני. בהמשך בשלהי של"ג ולקראת הכניסה לביירות פרסמתי ב'הארץ' טור תמיכה באלי גבע, 'בין צייתנות למוסר - הרהוריו של איש צבא'. הסברתי מדוע מותר למפקד, בפעילות הנוגדת את תפיסתו, בהיותו נתון לפיתוי הקריירה בניגוד לחייל המחויב בשירות, לבחור להחזיר את מפתחות המשימה והתפקיד. אותו רפול שאפגוש בהמשך בשיחה באוגדה 36 כעת כועס עליי, נוזף ומדיח, אבל רגע לפני שהוא פורש אני נקרא לחזור לשירות קבע. באישורו. לא חזרתי, הקמתי גדוד מילואים, לקבע חזרתי רק 4 שנים אחרי, מנצל את הזמן להשלים M.A. בפילוסופיה וספרות ולהיכנס לדוקטורט. כשאשתי מקפיצה אותי בתחילת של"ג אני בדיוק מסיים עבודה סמינריונית, נייר מחקר על ביקורת הספרות אצל קרל מרכס, בחיפוש נקודת איזון חדשה למתח שהמרכסיסטים לא חששו לדבר עליו. איך מאזנים בין צורך המהפכה הפרולטרית לגייס לטובתה את הכול, גם את האמנות עצמה, לבין חובת האמנות להיות משוחררת וחופשיה מתפקיד פוליטי חינוכי, שהרי אם היא מגויסת למהפכה היא אינה אמנות אלא תעמולה. האיזון הזה, ואיזון בכלל, חשוב הרבה משחושבים. אני מסכם עם אשתי שתגיש את העבודה כשהיא מסיעה אותי לטרמפיאדה. לחפש טרמפ.

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.