הקדמה
אתם עומדים להתנסות בחוויה יוצאת דופן. אתם עומדים לנהל שיחה עם אלוהים. כן, בדיוק. אני יודע... לא יכול להיות. קרוב לוודאי שאתם סבורים (ואולי כך לימדו אתכם), שזה לא יכול להיות. אדם יכול לדבר אל אלוהים, ברור, אבל לא עם אלוהים. כלומר, לא יכול להיות שאלוהים יענה, נכון? מכל מקום, לא בצורה של שיחה רגילה, יומיומית!
כך חשבתי גם אני. ואז קרה לי הספר הזה. ואני מתכוון ל״קרה״ במובן המילולי. הספר הזה לא נכתב על-יִדי, הוא קרה לי. ובעת קריאתו הוא יקרה גם לכם, שכן כולנו מובלים אל האמת, שאליה אנו מוכנים.
מן הסתם, חיי היו קלים בהרבה, לו שמרתי את הדברים בליבי. אבל לא זאת הסיבה, שבגללה קרה לי מה שקרה. ולמרות כל האי-נעימות שהספר הזה גרם לי (למשל, קראו לי מחלל שם שמים, רמאי, צבוע — מפני שלא חייתי על-פי האמיתות האלה בעבר, או — אולי גרוע יותר — קדוש), אין לי אפשרות לעצור את התהליך כעת. גם אינני רוצה לעצור אותו. היו לי הזדמנויות לזנוח את כל העניין, אבל לא ניצלתי אותן. החלטתי להמשיך לשמוע את אשר אומרים לי החושים שלי, ולא לקבל את הדברים שיאמר לי חלק נכבד מן העולם בנוגע לחומר המובא כאן.
החושים האלה אומרים, שהספר הזה אינו שטות, פרי פעילות מופרזת של דמיון רוחני מתוסכל או סתם הצטדקות של אדם המחפש תירוץ לאובדן דרכו בחיים. חשבתי על כל הדברים האלה — על כל אחד ואחד מהם. לכן מסרתי את החומר הזה לקריאה לכמה אנשים עוד כשהיה בצורת כתב יד. הוא נגע לליבם. והם בכו. והם צחקו מן השמחה ומן ההומור שבו. וחייהם, הם אמרו, השתנו. הם היו מרותקים. הם נכבשו.
רבים אמרו שחל בהם מהפך.
הבנתי אפוא שספר זה נועד לכול, ושחובה לפרסמו, שכן זהו שי נפלא לכל אלה שבאמת ובתמים רוצים תשובות, ולכל אלה שהשאלות באמת ובתמים חשובות להם. לכל אלה שיצאו לבקש אחר האמת בלב כן, בנפש כמהה ובראש פתוח. דהיינו, כמעט כולנו.
ספר זה עוסק ברוב, אם לא בכל השאלות ששאלנו מעודנו על חיים ועל אהבה, על תכלית ועל תפקיד, על בני אדם ועל יחסים אישיים, על טוב ועל רע, על אשם ועל חטא, על סליחה ועל גאולה, על הדרך לאלוהים ועל הדרך לגיהינום... על הכול. הספר דן באופן ישיר במין, בכוח, בכסף, בילדים, בנישואין, בגירושין, בעבודה בחיים, בבריאות, בעולם הבא, בגלגול הקודם ... בכול מכול. הוא בוחן מלחמה ושלום, ידיעה ואי-ידיעה, נתינה ולקיחה, שמחה ועצב. הוא מתבונן בממשי ובמופשט, בנגלה ובנסתר, באמת ובלא אמת.
אפשר לומר שספר זה הוא “המילה האחרונה של אלוהים בכל מיני נושאים״, אף כי לכמה מהאנשים יכולה להיות בעיה מסוימת בנוגע לזה, בעיקר אם הם סבורים, שאלוהים חדל לדבר לפני 2,000 שנה, ושאם אלוהים עדיין ממשיך לקיים קשר, הוא מקיימו רק עם קדושים, עם רופאות, עם מי שעוסק במדיטציה זה שלושים שנה, עם מי שהוא אדם טוב זה עשרים שנה, או לפחות עם מי שהוא אדם הגון פחות או יותר עשר שנים לפחות (ואינני נכלל אף באחת מקטגוריות אלה).
האמת היא שאלוהים מדבר עם כל אחד. עם הטובים ועם הרעים. עם הצדיקים ועם הנבלים. וודאי שעם כולנו שם באמצע. ניקח אותך, לדוגמה. אלוהים נגלה לך בדרכים רבות במהלך חייך, וזו דרך נוספת. כמה פעמים שמעת את האקסיומה העתיקה: אם התלמיד מוכן, המורה יופיע? ספר זה הוא המורה שלנו.
זמן קצר לאחר שהחל החומר הזה לקרות לי, ידעתי שאני מדבר עם אלוהים. באופן ישיר ואישי. חד-משמעית. ידעתי שאלוהים משיב לשאלותי ביחס ישר ליכולתי להבין. כלומר, נעניתי בדרכים ובשפה שאלוהים ידע שאבין. מכאן נובעים במידה רבה סגנון הכתיבה היומיומי ופה ושם התייחסויות לחומר שצברתי ממקורות אחרים ומהתנסויות קודמות בחיי. כיום אני יודע, שכל מה שבא אלי בחיי בא אלי מאלוהים, וכעת הדברים מתלכדים יחד, נקשרים יחד לתשובה מופלאה ושלמה לכל שאלה שהתעוררה אצלי מאז ומעולם.
ובמקום כלשהו במרוצת הדרך התחוור לי, שהולך ונוצר ספר — ספר שנועד לראות אור. האמת היא שבחלקו האחרון של הדו-שיח (בפברואר 1993) נאמר לי במדויק, שלמעשה ייווצרו שלושה ספרים — מיום ראשון של פסחא ליום ראשון של פסחא, שלוש שנים בזו אחר זו — ולפי הפירוט הזה:
הספר הראשון יעסוק בעיקר בנושאים אישיים ויתמקד באתגרים ובהזדמנויות בחייו של אדם.
הספר השני יעסוק בנושאים כוללניים יותר של החיים הגֵאופוליטיים והמטאפיזיים בכדור הארץ ובאתגרים הניצבים לפני העולם כיום.
הספר השלישי יעסוק באמיתות האוניברסליות ברמה הגבוהה ביותר וכן באתגרים ובהזדמנויות של הנפש.
ספר זה הוא הראשון בסדרה, והוא הושלם בפברואר 1993. לשם הבהרה עלי להסביר, שכאשר כתבתי דו-שיח זה בכתב יד, סימנתי בקו או הקפתי בעיגול מילים ומשפטים שבאו אלי בהדגשה מיוחדת — כאילו אלוהים אמר אותם בקול רם — ולאחר מכן ארגן אותם המעמד בדפוס בכתב נטוי.
כעת עלי לומר — לאחר שקראתי וחזרתי וקראתי את דברי החוכמה המקופלים בין הדפים — שאני מרגיש בושה עמוקה בגלל חיי שלי, שהצטיינו ברצף של משגים ושל קלקולים; בהתנהגויות מסוימות מבישות ביותר; ובכמה בחירות והחלטות, שבעיני אחרים, אני בטוח, נחשבות פוגעות ובלתי נסלחות. אף כי אני מתחרט חרטה עמוקה, שמתוך סבלם של אחרים למדתי את מה שלמדתי, אין מילים בפי להביע את תודתי על מה שלמדתי ועל מה שגיליתי, שאני עדיין צריך ללמוד בזכות האנשים שבחיי. אני מתנצל לפני כולם על איטיות הלמידה. עם זאת אלוהים מעודד אותי להעניק לעצמי סליחה על כישלונותי, ולא לחיות בפחד ובייסורי מצפון, אלא תמיד להשתדל — להמשיך להשתדל — לחיות חזון נשגב יותר.
אני יודע, שזה רצונו של אלוהים למען כולנו.
ניל דונאלד וולש
סנטרל פוינט, אורגון
חג המולד, 1994
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
